• Personal-prayer-en
Hebrew (Israel)English (United Kingdom)
please register and login to private area
 
שכר ועונש

מה מבטיח לאדם שיקבל שכרו גם בעולם הזה?

אדם המשמר מצוות שאדם דש בעקביו כלומר שבני אדם רגילים לזלזל בהם, זהו המובטח להבטחות התורה על שכרו גם בעוה''ז, שכן נאמר בפרשת ''עקב'': והיה עקב תשמעון... ושמר ה' אלקיך את הברית... וברך פרי בטנך ופרי אדמתך... והסיר ה' ממך כל חולי... ועוד ועוד, ופרשו חזל: ''והי' עקב תשמעון'' - אם מצוות שאדם דש בעקביו תשמעון (רש''י) והטעם הוא ע''פ המבואר ברמב''ם (הלכות תשובה פ''ט ה''א) שכל שכר המצוות בעוה''ז המבוארים בתורה אינו בתורת שכר, שהרי שכרן של מצוות אינו אלא לעוה''ב, אלא הוא הבטחה ל''שיפור תנאים'', באם נשמור תורה ומצוות בדקדוק, וכלשון הרמב''ם שם: ''והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד, שיסיר ממנו כל הדברים המונעים וכו'''. כדי שבשפור התנאים של שפע בעוה''ז נוכל להיות פנויים ושלוים להוסיף ולהתמיד בתורה ומצוותיה. ובכלל למי ''משפרים תנאים?'' הלא רק לפועל מסור נאמן וחרוץ המפיק תועלת רבה למעבידו, זהו שזכאי לשיפור תנאיו כדי שיתאפשר לו להפיק תוצאות מבורכות יותר.

וא''כ רק זה המדקדק במצוות שבני אדם דשים, זהו המורה שהנו מסור ונאמן, ולו בלבד מגיע שיפור תנאים גם בעוה''ז, משא''כ לזה העובד השטחי ללא מסירות ורק על מנת לצאת י''ח אכן שכרו לעוה''ב לא יקופח, אולם אינו זכאי לשכר גם בעוה''ז שאין שכרו אלא בבחינת ''שיפור תנאים''.
 

מה העצה שלא ינכו לאדם מעוה''ב עבור ההנאות שנהנה הוא בעוה''ז?

כתב הרב מכתב מאליהו (ח''ד עמ' 269) בשם הגאון רבי ישראל מסלנט שאין שום עצה אלא בכך שיעבוד ויטרח למען הרבים, ואז בדין הוא ש''הוצאותיו הינם על הצבור'' אחר שהוא משרתם וטורח עבורם לזכותם בתורה ומצוות ותבואנו בשל כך סיעתא דשמיא גדולה, ויקבל פירותיו בעוה''ז והקרן קיימת לו לעוה''ב, אולם הבא בזכות עצמו בלבד, הרי שכל מה שהוא נוטל בעוה''ז שלא לצורך עבודת ה' - העוה''ז מטמטמו הרבה, ומפסיד בכך את רוחניותו, כי העולם הזה הוא בית מלון יקר, ועל הנאותיו משלמים ביוקר.
 

מה כחה של מחשבה והרהור בעלמא להשפיע לרעה או לטובה על נפש האדם?

הרואה יראה בנפש החיים שער א' פרקים ג' ד', עד כמה כוחו של הרהור הן לשלילה והן לחיוב.

ובקיצור, לגבי השפעת ההרהור לשלילה, עיי''ש שכתב: בעת אשר יתור האדם לחשוב לבבו מחשבה אשר לא טהורה כניאוף ר''ל, הרי הוא מכניס זונה - סמל הקנאה - בבית קדשי הקדשים העליון נורא בעולמות העליונים הקדושים ח''ו, ומגביר כוחות הטומאה והסט''א בבית קדשי הקדשים העליון, הרבה יותר ויותר ממה שנגרם כח הטומאה על ידי טיטוס בהציעו זונה בבית קדשי הקדשים במקדש מטה.

ועיי''ש טעמו לפי שלגוי אין מגע בקדושה, לפי שמהות נפשו ממקום נמוך ביותר, ולפיכך כל השפעת טומאתו היא ברובד תחתון מאד ביחס לישראל שנשמתו מגובהי מרומים, לכך מגע ידו מגעת עד העולמות העליונים ולכך השפעתו כמו כן מגיע עד קדש הקדשים העליון.

ומאידך מחשבה טובה מרובה פי 500, עיי''ש בדבריו הנפלאים שער א' פ''ו מה כחה של מחשבה קדושה, שתיכף כשמתנוצצת בלב האדם מחשבה לעשות מצוה ומתכונן הוא לעשותה, מיד ממשיך על עצמו אור מקיף, וקדושה עליונה חופפת עליו, וזהו עוד בטרם עשה מעשהו, וזהו המושכו ומזכהו לסיים המצוה, ובסיומו המצוה נמשך עליו אור גדול למאד ביותר וביותר, והוא מוקף מאור הגן עדן ממש עוד בהיותו כאן בעולם הזה. עיי''ש וראה גודל פעולת איש ישראלי ויתלהב לבך לראות עד כמה יקרה נפש הישראלית לפני רבונה להמית ולהחיות עולמות שלמים במחשבה בדבור ומעשה.
 

הרהורי עברה הם מהדברים שאין אדם נצל מהם בכל יום כמובא בגמרא (ב''ב טז ע''א) באיזה הרהור המדבר? ובאיזה אפן האדם נענש על הרהור אחר שאין אפשרות להמלט ממנו בכל יום?

בדרך כלל הרהור עבירה היינו הרהורי זנות, ובפרט כשהגיע אדם לגיל 20 ולא נשא אשה שעליו אומרת הגמרא (קידושין כט ע''ב): כל ימיו בעבירה, כלומר בהרהורי עבירה.

ומה שאמרו: ''הרהורי עבירה אין אדם ניצול מהם בכל יום'', היינו שבהכרח שיעברו במוחו, ויצוצו לו במחשבתו הרהורי עבירה, אולם על זה אין אדם נענש כלל, חומר איסור הרהור עבירה היינו כשמשהה האדם הרהורי עבירה בתוך מוחו, ומהרהר בהם באיסור, אולם אם כאשר באים במוחו, מסיח דעתו מהם לדברי תורה או לאופן אחר, והעיקר שלא להשהותם בתוך מחשבתו, אזי לא די שלא נענש עליהם אלא אף מקבל עליהם שכר, כי אז דינו כדין ''בא דבר עבירה לידו ופרש ממנו'', שנותנין לו שכר כעושה מצוה.

וכן הוא כשראה האדם ללא כוונה ובשוגג מראה אסור, ומיד מסיח דעתו מלהרהר בו, ולא משהה הרהורו בקרבו, לא די שאינו נענש אלא אף מקבל על כך שכר.
 

למה הכונה שישנם מלאכי חבלה הקולעים את הנפש מקצה העולם לקצהו?

המלאכי חבלה הללו הם שנבראו מתאוותיו ועוונותיו של זה האדם המתקלע, שהרי הוא החטא שממנו נברא המשחית והוא המעניש, והוא המפתה והוא המקטרג והוא המעניש, והמה אשר מריצים את הנפש ומייגעים אותה ללא מנוחה, וכאשר יַרְשׁוּהָ ליכנס לאיזה עץ ואבן להתגלגל שם ולנוח ולשכוח מתאוותה לרגע, ירווח לה מעט, אולם כאשר מתקלעת הנפש אין לה מנוחה כלל, כי הנפשות המתאוות לרע, נשארים דבוקות לרע גם לאחר מותן, ואין לאל ידן לבצע תאוותיהן, ורק ירוצו בתאוותם למצוא את ה''אין'' ללא מנוח.

אולם אלה שדבקו בְּתֹכֶן החיים הרוחניים האמיתי להיותם רוחניים, אזי לאחר פטירתם מיד ימצאו את מהותם הרוחנית שהיא ה''יש'', ומוצאים אותו ומתענגים עליו ושמחים בחלקם, (מכתב מאליהו'' שם).

וכמה חשבון יש לאדם להיות מחשב שכר עברה כנגד הפסדה, יתבונן, באם ישתכר מהעבירה ויחפוץ בתאוות העולם, נפשו תתקלע בצער גדול לאחר פטירתה, ומי יודע לכמה זמן, ותהא נודדת מבלי למצוא כלום, תוחלת ללא מציאה, ותרוץ אל האין בצער גדול, ואילו זה הכובש תאוותיו, נפשו תנוח בעונג לנצח, כי תמצא את מקומה המתאים לה ותרווה עונג ממה ששאפה בחיים חיותה דהיינו לרוחניות - שם תמצא זאת בשפע ובעונג גדול לנצח.

רבי זירא, מספרת הגמרא שהיה בודק עצמו כל ל' יום אם ישלוט בו הגיהנם, אנו נבדוק עצמנו מידי פעם עד כמה תאוותנו ותשוקתנו לעולם ולחומר, ובכך נדע מה ישלוט עלינו לאחר פטירתנו מן העולם, האם הנדודים והצער או העונג לנצח, והוא כאמור כפי מדת קשרו של האדם לחומר לעומת הרוח.
 

מה קשה יותר לנפש המת ענש כף הקלע ונדידת הרוח ממקום למקום או הגיהנום?

עונש כף הקלע ונדידת הרוח קשה מאד יותר מעונש הגיהנם, והביאור לכך מבואר ב''מכתב מאליהו'' (ח''ב עמ' 63) הגיהנם הוא תיקון, ששם מהרהרת הנפש בתשובה, וכמו שמצינו גבי בלועי קרח שבגיהנם עושים תשובה ומכריזים ''משה אמת ותורתו אמת ואנחנו הבדאים'' ומכך באים המה לתיקון, והוא כפי הזמן שנגזר עליהם כפי חטאם. אולם עונשי כף הקלע הוא גלות נוראה של חיפוש אחרי מה שאי אפשר לבצע ולמצוא.
 

האם נשמות הנפטרים יודעים מאנשי העולם החיים או לא?

הרב ''מכתב מאליהו'' (ח''ב עמ' 62) מביא בשם ה''יערות דבש'' דאף שנראה מהגמרא ברכות פרק ''מי שמתו'' שיש מחלוקת לגבי אותה שנקברה במחצלת של קנים והתענינו היא וחברתה במה שיהא בעולם, אולם אלו ואלו דברי אלקים חיים, והמציאות היא כך.

אם אלו נשמות ירודים, שהיו בעלי תאוות וחמדות עוה''ז, אזי מכיון שבכך נשאר מצבן גם לאחר פטירתן להיות רעבים לתאוות כפי שהיו מורגלים - אלו שיודעים מהעולם להיותן תחתונים וקשורים לחומריות העולם.

אולם נשמות הצדיקים שהיו ברמה רוחנית גבוהה, אלו לאחר פטירתן מתעלים למדרגה גבוהה ומתנתקים מהעוה''ז לגמרי ואינם יודעים ממה שהולך אצל החיים, ולכן הוצרך ירמיהו הנביא לעורר את האבות הקדושים להתפלל על עם ישראל להיותם במקום גבוה.

ומבואר שם, כי הרעבון של הרשעים בעלי התאוות רודפם אפילו לאחר מיתתם לחפש תאותם מקצה העולם ועד קצהו, וזהו עונש ''כף הקלע''.
 

לפי מה נקבעת דרגת האדם בעולם הבא?

דרגת האדם בעוה''ב נקבעת לפי עמלו, לא לפי שכלו, לא לפי חריפותו, לא לפי השגתו וידיעתו, לא לפי חידושיו, אך ורק לפי עמלו.

ונצטט שורות אחדות מהרב ''מכתב מאליהו'' (ח''ג עמ' 20-21) אשר יש בהם כדי לזעזע את הנפש למאד, להבין מה תפקידה של הנשמה בעולם להיות עמלה וזריזה בתורה ומצוות, והקורא שורות אלו בודאי יקבל פן חדש בביקורת עמוקה לבדוק את מעמדו כהיום ולבוא לשינוי מהותי בחייו.

''אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו'' (פסחים נ.)- לא בשכלו אלא בידו; פירוש: מה שקנה בהשתדלותו בעמל. מכאן שלעולם הבא אין תורתו של אדם נדונה לפי כשרון שכלו, אלא לפי עמלו בתורה. וכן מפורש בכתוב (משלי ט''ז, כ''ו): ''נפש עמל עמלה לו'' - רק מה שעמל בו שלו הוא כי נעשה קנין בנפשו. נמצא, שחכם מהיר-השכל, חזק-הזכרון ובעל הרבה ידיעות, אבל יגיעתו בתורה היתה מעטה - יהיה עם-הארץ לעולם הבא! ואילו אחר ששכלו גס, זכרונו חלש וידיעותיו מעטות, אבל עמל ויגע הרבה בתורה - ישיג הרבה בעולם הבא, מפני שמה שרכש על ידי עמלו הוא כולו שלו. והיינו בחינת ''עולם הפוך ראיתי - עליונים למטה ותחתונים למעלה'' (פסחים שם).

נמצאנו למדים, כי מהיר-השכל אשר לא יזדרז ויעמול ללמוד, יהיה חלש-ההשגה לעולם הבא; אבל הזריז בעמלו, הוא אשר יהיה מהיר בהשגתו בעולם הבא, זהו שכרו חלף זריזותו. זה ביאור מה שכתוב במסילת ישרים פרק ז':

''הזריזות היא מדת שלמות גדולה... ומי שמתגבר ותופש בה כל מה שיוכל, הנה לעתיד לבוא יזכה לה באמת, אשר הבורא ית' יתנה לו בשכרו, חלף מה שהשתדל אחריה בזמן עבודתו''.

איתא בספרים הקדושים (ועיין במאמר ''רצונו ית' מתקיים על כל פנים'') שלעתיד לבוא יגלה השי''ת לעיני הצדיקים את כל הנעשה בכל אלפי שנות הבריאה, והם ילמדו נוראות חסדי ה' ומשפטו ית'; זהו גדר ''נהנים מזיו השכינה''. כשישוטו בעיונם למרחקים, להביט מסוף העולם ועד סופו, להשיג את כל סודות הבריאה וההשגחה, יהיו הבדלים גדולים ביניהם בעומק ההשגה. גם במלאכים מצינו גדרים שונים בזה, וכן איתא בגמרא (ברכות ד':) שיש מלאכים שטסים מסוף העולם ועד סופו בטיסה אחת, ויש בשתים, ויש בארבע וכו'. כעין זה יהיה גם בצדיקים לעולם הבא. הזריז בעולם הזה יזכה לשוט במהירות של אוירון. אבל העצל יהיה כרמש הרומש על פני הארץ, אשר גם באלף שנים לא יתקדם מרחק רב. ואז, בזוכרו את חריפות השכל ומהירות המחשבה שהיו לו בעולם הזה, וכל שכן בראותו את זה שהיה גס השכל בעולם הזה, ומשום זה היה מבזה אותו בלבו תמיד, והנה בעולם הבא הוא טס בהשגותיו במהירות רבה, הלא אין לשער את צרת לבבו. הוא מה שאמר הכתוב (קהלת י' ז'): ''ראיתי עבדים על סוסים, ושרים הולכים כעבדים על הארץ''.
 

האם המת נהנה מהכבוד שמכבדים אותו בהלויתו, או שאינו מרגיש בדבר?

הגמרא אומרת (סנהדרים מו ע''ב) שההספד הוא משום ''יקרא דשכבי'', כלומר כבוד המתים, מוכיח מכאן ה''מכתב מאליהו'' (שם) שהנפטר נהנה מהכבוד שעושים לו גם לאחר פטירתו.

ועוד ידוע שנפשו של המת אף נוקמת לזמן מרובה ממי שהרע לה, וכדוגמת נבות היזרעאלי שנקם מאחאב על שגזל ממנו את כרמו והרגו, ולאחר מותו של נבות היתה רוחו מחזרת לפתות את אחאב ולהפילו במלחמה. וכן ידוע שהנושא אלמנה, רודפתו נפש בעלה הנפטר ועלולה להזיקו, ולכן יש לעשות פעולה מסוימת שתיקנו המקובלים קודם שישא אדם אלמנה.

 

האם האדם עצמו מצטער בהפרד נפשו מגופו או לא?

מבואר במכתב מאליהו (ח''ד עמ' 169), דתלוי הדבר בין צדיק לרשע, הצדיק אינו מצטער בהפרד נפשו מגופו, ואין המיתה אצלו אלא שינוי לבוש בלבד, להפשיט הגוף החומרי וללבוש מעתה לבוש רוחני הנקרא ''חלוקא דרבנן''. והוא ענין מיתת נשיקה לצדיק שהוא ''כמשחל ביניתא מחלבא'' (ברכות ח') - כמו להוציא ולנתק שערה מעל גבי החלב, ולכן הצדיק מיד שמכיר שרצונו ית' לשים קץ לחייו בעולם הזה, מקבל באהבה גזרת ה' ומסכים ברצון לפשוט את מלבוש הגשמי - הגוף.

כל הקושי שבמיתה הוא לרשע שהוא דבוק ואדוק בנפשו ללבושו החומרי, ודבק בגופו הגשמי ולא היה לו דבקה רוחנית אחרת, ולכך קשה לו בהפרד נפשו מגופו, אחר שמעתה אינו יכול לספק לנפשו את רצונותיו תאוותיו וחשקיו החומריים.

ולא רק שקשה לרשע רגע ההפרדות של גופו מנפשו, אלא גם לאחר יציאת נפשו מגופו, נפשו משוטטת וסובלת מאד מאד, ומשתוקקת לחזור לגוף, והמה יסורי חבוט הקבר ויסורי כף הקלע המוזכרים בגמרא (סנהדרין מ''ז, ושבת קנב).
 

כיצד ניתן לנו לפשט בדעתנו את מהות הגיהנום?

המכתב מאליהו כתב בזה ד' אופנים שניתן לפשט בדעתנו את מהות הגיהנם.

והנה לך דבריו:

אופן א':

כתב הרמב''ן זצ''ל בשער הגמול, שכל יסורי איוב במשך כל ימי חיי האדם אינם דומים ליסורי גיהנם עבור חטא קל אחד.

כבר כתבנו (כרך א' עמ' 296) מה ששמענו מרבותינו בשם הגרי''ס זצ''ל, איך שאדם יכול, וצריך, לצייר לעצמו ציור חי מעונשי הגיהנם. ידמה לעצמו, אם ישים אדם אצבע קטנה לרגע לתוך האש, כמה יכאב לו. ואם יעכבו אצבעו שני רגעים, ומה גם שלושה רגעים... ומה גם חצי שעה וכו' ואם יוסיף אצבעו השנית, וגם השלישית.. וכל ידו... וגם רגלו... וראשו, וכל גופו... וזה רק הציור של אש פשוטה. אחר כך יצייר לעצמו אש כפולה פי שנים... פי שלש... וכל שכן פי ששים... ולא רק חצי שעה... אלא י''ב חדש בלי הפסק! כך ציירו לעצמם גדולי בעלי המוסר, בגודל לבבם למדו דעת את ענשי הגיהנם, והתגדלו ביראת שמים.

אופן ב':

כיון שנתקטנו הלבבות, אנו זקוקים לחשבונות מופשטים יותר. הבאנו (שם עמו' 302) את דברי המהר''ל, שענין גיהנם הוא העדר. וציירנו איך ירגיש האדם בהיותו בבית הסוהר, נפרד מכל אשר יענין אותו. הרי הבדידות היא העונש והצער הכי גדול. ומכל מקום עדיין יאכל ויישן שם, ויחשוב בדברים המענינים אותו. אבל במותו הלא יעזוב פה את כל אשר התענין בו, וכמו שכאן לא הכיל בקרבו שום ערך רוחני אמיתי, כמו כן שם בעולם האמת אין לו שום רכוש רוחני שיוכל להתענין בו. זהו ההעדר הגמור - הויה ללא כלום. אין צער יותר עמוק מצער שבהכרה שהויתו היא ריקה, אין בה ממש, בלי שום התענינות ושייכות לאיזה דבר שהוא, הרגשה איומה של העדר בכל המובנים.

אופן ג':

יש הבחנות אחרות בעונש גיהנם שנשיגם יותר בהבחנות שכליות. אמרו רז''ל בגנות הכעס: ''המשבר כליו בחמתו יהא בעיניך כעובד עבודה זרה'' (שבת קה). הכועס - משבר כלים של עצמו כתחליף לרצונו לשבר כלי אויבו, ומה גם כתחליף לרצחו נפש. ואם ראינו שהמשבר כלי עצמו במרץ רב וכעס פנימי, משביע על ידי זה את יצרו, מה היה סיפוקו אילו הצליח לשבר כלי אויבו, וכל שכן אילו הצליח להכותו ממש, עד כמה היתה בזה כל מהותו באה לידי סיפוק ונחת רוח. הרי קל וחומר הוא: אם בתחליף נהנה כל כך, קל וחומר אילו היה מוציא לפועל את כעסו בעצם הענין שכעסו מכוון אליו. הן אמרו אנשי החכמה, כי כל השנאה שבעולם אינה אלא תחליף לשנאת המצפון, אשר ישנא האדם את עצמו מפני רוע מעשיו. אם כן, הרי הדברים קל וחומר: אם כל השנאה והקנאה וההיזקים והחבלות והחורבנות שבעולם אינם אלא מצד התחליף, אם כן כמה גדולה השנאה המחריבה שישנה בלבו ובמצפונו על עצם העון והחטא, שהוא מקור לכל התחליפים!...

ואם כן, הרי יש לנו דרך להבין את עונש הגיהנם, שהוא ענין החרטה והשנאה שיהיה במצפונו על מעשי עצמו. אלא שכעת נדחו פנימה, מתחת לסף ההכרה, ובאה במקומן שנאת הבריות בעניני הבלי העולם הזה. וכשיסתלקו במותו כל עניני העולם הזה, יתגלו כל החורבן השנאה העצמית שבפנימיותו, כל החרטה על מעשי עצמו. אלה הם יסורים וצער איומים ונוראים מאד, שאין דומה להם.

אופן ד':

עוד נוכל לצייר לעצמנו יסורי גיהנם מצד הבחנת הפחד. אמרו רז''ל שרק החוטא מפחד שנאמר: ''פחדו בציון חטאים'' (עי' ברכות ס.). ובזוהר מבואר יותר, שהפחד בעניני העולם הזה אינו אלא דמיון, שנדמה לאדם שמפחד מפני סכנת העולם הזה, אך בקרב לבו האדם מפחד מפני חטאיו, כלומר הפחד מעניני העולם הזה אינו אלא תחליף לפחד מפני החטא. נצא נא ונחשוב, ונתאר לנו את הפחד אשר יפחד האדם כשחרב חדה של שונאו בנפשו - נחת על צוארו, כשברור לו ששונאו רוצה, ויכול, לרצחו נפש. מכל מקום פחד זה אינו אלא תחליף, ושורש פחדו הוא פחדו מפני עונשי הגיהנם על חטאיו. כי אילו היה שלם בנפשו, בלי שום פגם, לא היה מפחד כלל. הדבק בדבקות גמורה אל ה' ית' - מה יש לו לפחד? ''ה' לי לא אירא, מה יעשה אדם לי!''. הרי הדברים קל וחומר: אם הפחד מחרב חדה הוא כל כך גדול, כל שכן אילו נתגלה לפנינו שורש הפחד, דהיינו החטא עצמו. כמה היה מתרבה הפחד בכפלי כפלים...! זהו ציור חזק להבין ענין הפחד הנורא שבגיהנם.
 
Click on this banner and Recommend to a friend

הנך נמצא ב: דף הבית Rabbi Answers שכר ועונש

Prayer

iStock_000004156857XSmall

Will soon

Dear soul family

iStock_000008928925XSmall


Help Lyakircm immortalized them on

Important moments in your

iStock_000007388713XSmall

Pray Lhtzlhtcm

Simchat Bar Mitzvah

iStock_000009359919XSmall

Pray for the success Tzatzaichm

  • Login
    Pre-text
    Post-text
  • Create an account
    *
    *
    *
    *
    *
    Fields marked with an asterisk (*) are required.