• Personal-prayer-en
Hebrew (Israel)English (United Kingdom)
please register and login to private area
 

בין אדם לחברו

חובת התשובה על עבירות שבין אדם לחברו

''עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חברו'' (משנה ביומא פה.).

הגאון ר' יחזקאל לוינשטיין זצ''ל ב''שיחות אלול'' (עמ, לב) אומר, כי אף המשתדלים לשוב בתשובה שלמה, עושים זאת בעקר באשר לעברות שבין אדם למקום. בעברות שבין אדם לחברו, נראה שאין מדקדקים כל כך. והתמיהה רבה, וכי סבורים אנו שאיננו נכשלים כל כך בעברות אלו? הלא על כל צעד ושעל הננו נכשלים בהן ! ואפלו בהפסד ממון הזולת נכשלים אנו, כי לא רק גזלה בידים נחשבת לנזק אפשר לגרם לזולת הפסד ממון גם על ידי דבור, ואף בגזלה ממש אפשר להכשל, ובפרט בגזל רבים. ומי הוא אשר יעיד על עצמו שנקי הוא מגזל רבים? הרי אי פריעת גמ''ח בזמן, למשל, גם היא בכלל גזל רבים. ועל אחת כמה וכמה שנכשלים אנו ביותר בעברות שבין אדם לחברו שאין ענינן ממון, כגון: הלבנת פנים, לשון הרע, רכילות וכדומה.

אל יאמר האדם: אמנם עברתי עברות אלו, אולם מן הסתם מחל לי חברי על כך. כמו כן אין לו לסמך שבתפלה זכה בודאי מחלו לו כל אלה שפגע בהם, כי האמת היא, שאין האדם מוחל בקלות על מה שחטאו כנגדו. ויעין במסכת יומא כל סדר המחילה, ובין השאר נאמר שם: ''ואפלו הקניט את חברו בדברים, צריך לפיסו ולפגע בו עד שימחל לו''.

עלינו לדעת שמחילה אינה באה בנקל, אלא צריך פיוס ובקשה, ורק אחר כך יתכן שימחל לו. כל זה עדין אינו כולל את המקרים שבהם אדם מזיק את חברו ואין הנפגע יודע על כך כלל, ואלו ידע על ההזק וגדלו לא היה מוחל עליו !

האמת היא, שקל יותר לקבל מחילה מאת הקדוש ברוך הוא מאשר לקבל מחילה מבני אדם. זאת מצאנו מפרש בדברי חז''ל: ''הראה הקדוש ברוך הוא למשה דור דור ושופטיו וכו', והראה לו שאול ובניו נופלים בחרב. אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: מלך ראשון שהעמדת לבניך ידקר בחרב? אמר לו הקדוש ברוך הוא: לי אתה אומר? אמר אל הכהנים שהם מקטרגים על שהרג נוב עיר הכהנים''. הרי מבאר כאן, שהקדוש ברוך הוא מוכן למחל, אלא שבני האדם אינם מוחלים.

לאור זה עלינו להבין כמה חשוב והכרחי הוא להיות מהמעבירים על מדותיהם. מלבד מה שזוהי העצה כדי לזכות בדין, זוהי גם עלה שלא להכשל בעברות שבין אדם לחברו. כי הסבה לפגיעה של אדם בחברו היא המדות הרעות של האדם, ואם יעביר על מדותיו ולא יזיק לזולת, גם לא ינזק על ידי אחרים. כי, בדרך כלל, מי שמזיק את האחרים ניזוק אף הוא. (שם).


אדם נתבע להמליך את חברו עליו


נראה להוסיף עוד, שיתכן שיחטא האדם ויזיק לחברו אף על פי שאינו עושה מאומה ואינו יודע במה חטא. אמנם זהו חדוש גדול, אך הואיל ואנו רחוקים מאד מהבנת התורה בעמק חיוב כבוד הבריות, איננו יודעים ומכירים את מהותו. חז''ל אומרים, שבבא האדם ליום הדין הגדול, שואלים אותו: ''המלכת את קונך? המלכת את חברך?''.

הקשו שני חיובים אלה, ללמדך, שבאותה מדה שאנו חיבים להמליך את הקדוש ברוך הוא, כן אנו חיבים להמליך את חברינו, וכשם שלגבי הקדוש ברוך הוא חיב אדם להמליכו ולקבל עליו על עבדות, כך גם לגבי חברו. התביעה לכבוד הזולת אינה מצטמצמת בחיוב שלא לפגע ולזלזל, אלא היא כוללת חיוב להמליכו ולחוש עצמו כעבד לפני המלך.

שני טעמים לדבר. האחד הוא, מפני שהקדוש. ברוך הוא עצמו מכבד את הנבראים, ומכיון שחיבים אנו לכבד את ה', לפיכך אנו חיבים גם לכבד את ברואיו. הטעם הנוסף הוא, שכבוד הבריות הוא עצמו כבוד שמים, שהרי בצלם אלקים ברא את האדם. ואם כן, פשוט הוא, שבאותה מדה שמחיבים אנו בכבוד שמים, אנו מחיבים בכבוד הבריות. לכן לא די בכבוד הבריות, אלא חיב אדם להמליך את חברו.

היוצא מהדברים הוא, שמחיבים אנו לבקש מחילה מחברינו על שלא כבדנום כראוי ולא המלכנום עלינו. ואף על פי שאיננו מכירים ויודעים כלל את גדל החובה בענינים אלה, סוף סוף הרינו שרויים, רחמנא לצלן, בחטא שאין יום הכפורים ותשובה מכפרים עליו. ונורא הדבר למתבונן עד כמה חמור ענין המדות הרעות הגורמות למניעת כבוד הבריות, שכפי שנתבאר, הוא פגיעה בכבוד שמים. (הגר''י לוינשטיין ב''שיחות אלול''. ועיין עוד שם שהאריך בענין)


עד שירצה את חברו / עבדות


''... כי עברות שבין אדם לחברו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חברו. ולכן, אפלו לא הקניטו בדברים, צריו לפיסו. ואם אינו מתפיס בפעם אחת יחזר וילך פעם ב' וג', ויפיסנו בכל פעם במין רצוי אחר... '' (חיי אדם, כלל קמד).

ספור מפלא אודות רצוי ופיוס אדם שהקנט בדברים מספר בספר ''שאל אביך ויגדך'' (ח''א עמ' רסו):

רבי דוד בכר היה מגדולי הגאונים שבדורו, וחי בתורכיה. כדי לקבל משג מה מתקף גדלתו, יש להתבונן כיצד ובאיזו הפלגה היה כותב אליו ועליו בעל ה''נודע ביהודה'', שכידוע, היה תקיף מאד בתשובותיו ולא חת מפני כל. רק שנים יצאו אצלו מכלל זה: האחד: חתנו, רבי יוסף הצדיק, שעליו הוא כותב שכל רז לא אניס ליה ושעיניו הן כאפיקי מים על כל הש''ס, והשני שעליו כותב בהפלגה עוד יותר גדולה הוא רבי דוד בכר. אפשר לחוש בעליל בעת קריאת התשובה של ה''נודע ביהודה'' אליו, כיצד הוא יושב ורועד בידיו וברגליו. ''שני דא לדא נקשן'', הוא מצין בעת כתיבתו, ועוד כהנה וכהנה.

הספור שלפנינו ארע ביום נשואי אחד מילדיו. שמחת החתנה התקימה בעיר רחוקה ממקום מגוריו. מספר שעות לפני החפה יצא לדרך בעגלה רתומה לסוסים, כמנהג אותם הימים, אבל הדרך התארכה משום מה. רבי דוד הסתכל בשעונו, וראה שעדין המרחק נכר ושעת החפה מתקרבת. הצטער על כי האורחים כבר מחכים ונגרמת להם טרחה מיתרת, והוא עודנו כה רחוק. לכן האיץ בבעל העגלה לזרז את הנסיעה. בעל העגלה מצדו הצליף בסוסים ככל יכלתו, אבל ללא הועיל, והנסיעה הוסיפה להתנהל בעצלתים. עבר עוד זמן מה וסבלנותו של רבי דוד פקעה במקצת, והוא פלט לעבר העגלון: ''שלומיאל שכמותך, אינך יכול לזרז קצת את הנסיעה? ''...

העגלון הגביר את הצלפותיו בסוסים, וסוף סוף הגיעו למקום החתנה. מהר רבי דוד וירד מן העגלה, שלם לעגלון את שכר טרחתו, נכנס אל האורחים, וכלם יצאו וערכו את החפה.

לאחר שנסתימה החפה, התחיל רבי דוד בכר לשאל: היכן העגלון? היכן העגלון? כלם תמהו לפשר שאלה זו, אבל רבי דוד סרב לנמק את הסבה. כאשר נתברר לו שהעגלון כבר יצא את המקום לדרכו, צוה מיד להכין לו עגלה אחרת, עלה עליה ובקש מבעל העגלה השני לדלק אחרי העגלון הראשון. כמה שעות התנהל המסע, עד שלבסוף מצאוהו. מיד ירד רבי מן העגלה, עמד בפני העגלון הקודם וקרא כלפיו: ''אנא, מחל לי על שהעלבתיך, כאשר קראתיך 'שלומיאל' ! ''

נתעקש בעל העגלה והשיב לרבי דוד: ''ואני באמת אינני מוחל לך ! ''

נתעצב רבי דוד ותמה: ''מה פרוש הדבר? והלא אני מבקש ממך מחילה! מתחרט אני על שאמרתי לך מה שאמרתי, כי הלא ראית שכה מהרתי וכה רציתי להגיע לחתנה בלי אחור! ''

אבל העגלון בשלו, חוזר ואומר: ''אינני מוחל!.. ''

חזר רבי דוד ופנה אליו בנימה מפיסת: ''מוכן אני לפצות אותך בהרבה ממון, ובלבד שתמחל לי''. אבל העגלון מתעקש ואיננו מתרצה. משהמשיך בסרובו, אמר לו רבי דוד:

''אם כן, מה אתה רוצה בכל זאת, כדי להתפיס ולמחל לי?''

השיב העגלון:

''אתרצה ואתפיס לך אם תתן לי מחצית העולם הבא שלך ! ''

לא הסס רבי דוד בכר, והשיב לו מיד: ''מחצית עולם הבא שלי נתון לך, ועתה הואל נא למחל לי ! ''

והעגלון נתרצה באותו רגע, סלח ומחל לו.

בכתבים שבהם הובא הספור הזה, נאמר: ''ורצה לתת לו כל הונו ולא הסכים, עד שנתן לו חצי עולם הבא שלו''. ככל הנראה, היה זה נסיון שבו העמידו את רבי דוד בכר, לבחן אותו כיצד ידקדק עם עצמו לכשיגיע לידו ענין זה של רצוי חברו שנפגע.

*


בספר ''המאורות הגדולים'' מספר כיצד הצליח הגאון רבי ישראל מסלנט זצ''ל לשכנע את אחד ממקרביו למחל ולהתפשר עם הזולת:

יום אחד נכנס אל רבי ישראל סלנטר אדם ובפיו תלונה על אחד ממקרביו שהיה לו עמו דין ודברים בעניני ממונות, והלה התעקש שלא להתפשר אתו, אלא להעמיד את הדברים על דין תורה בפני בית דין. המתלונן חשש שהוא עלול לצאת נקי מכל נכסיו, לכן נפשו בשאלתו, שהגאון רבי ישראל ישתדל לשכנע את מקרבו שיסכים להתפשר עמו. ר' ישראל ברר את הענין, והבטיח לטפל בזה.

דרכו של אותו מקרב היתה לבא ולהסתופף בימי חדש אלול והימים הנוראים בצל קורתו של ר' ישראל. כאשר הגיע האיש באותה שנה לשהות במחצת הגאון ר' ישראל, הבליג ר' ישראל ולא אמר לו מאומה בענין הסכסוך הממוני. ביום הכפורים היה אותו אדם נוהג לעבר לפני התבה בתפלת נעילה. באותה שנה מהר ר' ישראל לסים את תפלת הלחש שלו, פסע לאחוריו שלש פסיעות, וכון את צעדיו באפן שיגיע עד העמוד של השליח צבור. שם עמד והאזין לתפלת הלחש של השליח צבור, כדי לדעת היכן הוא נמצא, וצפה לשעת הכשר.

כאשר הגיע הש''ץ לתפלת ''אתה הבדלת אנוש מראש'' ולחש את המלים ''למען נחדל מעשק ידינו'', תפסו ר' ישראל בידו ולחש באזנו: ''נו?'' כלומר, מדוע אתה אומר ואינך מקים?! [כונת ר' ישראל היתה, שהלה, לפי מדרגתו הרוחנית, צריך לנהג לפנים משורת הדין, לותר ולהתפשר, ולא להעמיד את דבריו על דין תורה שעליו חרבה ירושלים, ובפרט במקרה מיחד זה שהמתלונן עליו עלול להפסיד את כל נכסיו].

הש''ץ שלא הבין את הרמז הפתע, ורמז שאינו מבין במה המדבר. אז גלה לו ר' ישראל את כונתו, ובקשו שלא ימשיך בתפלתו עד שיקבל בלבו להתפשר עם פלוני ולבא לקראתו. הלה נענע בראשו לאות הסכמה, ואז הניח לו ר' ישראל לסים את התפלה.

*


ה''סבא מסלבודקה'', הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ''ל, היה מדקדק מאד בהנהגתו עם אנשי ביתו. היה משתדל למנע מאשתו צער וטרחה, מושיט לה עזרה בעבודתה, ועוד. על אף יחסו המיחד, חשש תמיד שמא לא יצא ידי חובתו כלפיה, והיה מרבה לבקש ממנה מחילה.

בעקר היתה מזעזעת פרדתו ממנה בערב יום הכפורים לפני צאתו את הבית להתפלל בישיבה. עם כל יחסו האדיב כלפיה, חשש שמא לא נהג עמה כשורה לפי ערכה וכבודה, והיה מתחנן לפניה שתסלח לו. אם היה נדמה לו שהיא כאלו מהססת, היה נרעד כלו ולא היה זז משם עד שהיתה אומרת בפה מלא שהיא סולחת לו בכל לבה.

*


עוד מספר שם על ההנהגה שנהג ה''חפץ חיים'' ביום הכפורים בענין המצות שבין אדם לחברו.

ביום הכפורים בשנת תרע''ז, בעת שהתגורר ברוסיה בעיר סימיאטיץ, אסף ה''חפץ חיים'' את תלמידיו לפני תפלת נעילה ודבר בפניהם על אסור גזל. וכך אמר: ''הרי עומדים אנו לפני גמר הדין, ובודאי על עברות שבין אדם למקום כבר חזר כל אחד מכם בתשובה, אבל על עברות שבין אדם לחברו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חברו, ויתכן שכל אחד מאתנו לוה כסף ושכח לשלם מה נעשה כעת וכיצד נאמר בתפלת נעילה: 'למען נחדל מעשק ידינו?'

''לכן נפלה במחי עצה, שכל אחד יקבע לו כעת יום שבו הוא מקבל על עצמו לבדק את כל פנקסיו, ואם יוכח שהוא חיב למי שהוא יפרענו מיד. אם קבלה זו תהא בלב שלם, היא תחשב כאלו כבר קימנוה. ''

ה''חפץ חיים'' סים את דרשתו וצוה להתפלל תפלת נעילה. (מועתק מספר ''מורשת אבות'')

*


בספר ''שאל אביך ויגדך'' (ח''א עמ' נ) מספר הגאון ר' שלום שבדרון שליט''א:

רבי אליעזר שולביץ, שהיה מצעירי התלמידים של רבי ישראל סלנטר, ספר עבדה מאלפת הנוגעת להקפדתו של רבי ישראל בענינים שבין אדם לחברו.

כידוע, היה ר' ישראל באחרית ימיו הולך ובא באפן קבוע לגרמניה, ופעל שם גדולות ונצורות בקרב הצבור היהודי, שמגפת ההשכלה והרפורמה פגעה בו בצורה אנושה.

פעם אחת הגיע לעיר ברלין, ושם עשו את יום הכפורים. שניהם הלכו להתפלל באחד מבתי הכנסת הגדולים. לבית כנסת זה היו דלתות רחבות, אשר נשארו פתוחות לתוך הגן שהקיף את כל הבנין, כדי שאויר צונן יחדר לבית הכנסת, ובזה היו מקלים על המתענים.

לפני תפלת מנחה נעילה הצרך ר' אליעזר לצאת, וכאשר חזר, כבר מצא את הצבור עומד בתפלת העמידה. הוא לא רצה להדחק בתוך הקהל באמצע התפלה, לפיכך נשאר לעמד בפתח, והתחיל את תפלת הלחש שלו. והנה, בעמדו כך בעינים עצומות בתפלתו, הוא שומע לפתע כיצד ר' ישראל לוחש לו באזנו: ''גזלן ! בעצומו של יום הכפורים הנך עומד וגוזל את הרבים בכך שאתה מונע מהם את האויר. הלא כל מה שהדלתות פתוחות הוא כדי שיכנס אויר, ואתה עומד ומסתיר ! ''

ר' אליעזר הבין מתוך דבריו של ר' ישראל שאסור לו לעמד על עמדו עד שיגמר את תפלתו, ולכן נאלץ לזוז ממקומו באמצע תפלת העמידה לאחת מפנות בית הכנסת, ושם המשיך בתפלתו.

עד כדי כך הגיע גדל דקדוקו של רבי ישראל בענין שבין אדם לחברו !

*


ספור זה המובא גם כן בספר ''שאל אביך ויגדך'' (עמ' רצא) ילמדנו עד היכן יכול להגיע ה''עשה טוב'' בענינים האלה.

אחד מחשובי חסידי בעלז ספר מעשה באדמו''ר רבי יששכר דב זצ''ל, שביום הכפורים אחר הצהרים, בנטות צללי ערב, רגיל היה להתהלך בין קהל המתפללים בבית המדרש הגדול שהיה מלא ודחוס בחסידיו עד אפס מקום והיה סוקר את כלם ומתבונן בעיני כל אחד ואחד, עד שהיה הדבר לחידה ולפלא. היו שפרשו זאת בכך, שהרבי מבקש לעורר את כלם על ידי התבוננותו בעיניהם לשוב בתשובה שלמה. ואמנם, ההתעוררות של כל מי שנפל עליו מבטו של הרבי היתה גדולה ונפלאה מאד מאד.

מאחר יותר התברר, שהעלה להנהגה זו של הרבי היתה שונה לחלוטין. הרבי חלף ליד זקן אחד שאחזו בולמוס, ולפי הדין הרי זה סכנת נפשות. מיד שלף הרבי פרוסת עוגה מכיסו ותחבו לתוך פיו של הזקן. בכך קים את מאמר המשנה (יומא פג, א): ''מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו וכו' עד שיאורו עיניו''.

עתה ידעו הכל שזו היתה הסבה להתבוננות הרבי בעיני כל אחד מהמתפללים, כי רצה לראות אם ישנו מישהו שאחזו בולמוס והוא מצוי בסכנה. לצרך זה החזיק בכיסו דברי מאכל, להחיות נפשות.

הוסיף הגאון ר' שלום שבדרון שליט''א: כאשר שמעתי את ספור המעשה מאותו חסיד, אמרתי לו, שלהנהגה זו יש מקור במסכת תענית (כא.), שם מספר על התנא נחום איש גמזו, שאמר לעני שבקש ממנו אכל, שימתין קמעה עד שיפרק את חמורו ויתן לו. עד שהוא ירד מהחמור על מנת להאכיל את העני מת העני מרעב. ונחום איש גמזו קבל אז על עצמו יסורים נוראים, ואמר: עיני שלא חסו על עיניך יסמו, ידי שלא חסו על ידיך יתגדמו, רגלי שלא חסו על רגליך יקטעו וכו', וכן היה.

והקשה ה''סבא מקלם'' זצ''ל, מדוע היה נחום איש גמזו אשם, הרי היה מוכן להאכיל את העני, ואף אמר לו שימתין עד שיפרק את חמורו? ובאר ה''סבא'', שנחום איש גמזו האשים ויסר את עצמו על כך שלא חשב מראש על מקרה כזה. הוא תבע מעצמו מדוע לא הכין את עצמו לקראת אפשרות שיפגש עני רעב על סף מיתה. אלו היה חושב על כך, היה מצטיד באכל באפן שיהיה מזמן בידו לתנו מיד לרעב, ולהציל בכך נפש מישראל.

כפי הנראה, זה היה המקור שממנו שאב האדמו''ר מבעלז את מנהגו החשוב, ולכן החזיק בכיסו בעצם יום הכפורים פרוסות עוגה להחיות בהם נפש רעבה.

הנה כונו שני גדולי הדור לדבר אחד.

 

 
Click on this banner and Recommend to a friend
הנך נמצא ב: דף הבית hidden שונות בין אדם לחברו

Prayer

iStock_000004156857XSmall

Will soon

Dear soul family

iStock_000008928925XSmall


Help Lyakircm immortalized them on

Important moments in your

iStock_000007388713XSmall

Pray Lhtzlhtcm

Simchat Bar Mitzvah

iStock_000009359919XSmall

Pray for the success Tzatzaichm

  • Login
    Pre-text
    Post-text
  • Create an account
    *
    *
    *
    *
    *
    Fields marked with an asterisk (*) are required.