• Personal-prayer
Hebrew (Israel)English (United Kingdom)
הרשם לאתר וזכה בתפילה וברכה על ציון הרשב"י הקדוש. שנה טובה ומתוקה
 
יסורים

מהו גדר קבלת יסורים באהבה?

גדר יסורים באהבה הוא כאשר מקבלם האדם בספר פנים יפות, ונבאר.

כמה דרגות ישנם בקבלת יסורים

א. שאינו מטיח דברים ואינו בועט אולם זועף וזועם.

ב. אף אינו זועף וזועם, אולם הנו עצב באופן מופגן, דהיינו שאין לו מאור פנים, ויגונו בפניו, ומביע הוא את עצבותו.

ג. שמצליח אף להצהיל פנים, ואף שיגונו בלבו, אולם צהלתו בפניו, ואפי' אצל אנשי ביתו, מה שבדרך כלל אוהב האדם לשתף בצערו את בני ביתו וקרוביו בכך שמביע את מועקתו כלפי חוץ, המאמין השלם אינו נצרך לבריות, ומתיסר בינו לבין אלוקיו בלבד, ואינו מביע את יגונו כלפי חוץ, אלא לשם עצה או מרגוע וחיזוק, אולם מבלי לגרור אחרים למצוקתו.

 

מה הסבה שבעידן זה - עקבות משיחא נלקחים במיתות שונות ומשנות דוקא אברכים צדיקים שקדנים בעלי יראת שמים, או שנלקחים מבני משפחתם ל''ע?

צדיק שמתיסר, ומקדש שם שמים ביסורין, שקולים יסוריו כמו אלף ורבבה של יסורי אחרים שאין ביסוריהם קידוש שם שמים להיותם קטני אמנה וכיוצא, ולכך צדיק זה המתייסר מכפר ביסוריו הרבה על עם ישראל, וישתלם הוא בשל כך לעוה''ב להתענג לנצח נצחים הרבה יותר מאילו לא היה מתייסר באופן זה של יסוריו הקשים והמרים. והדברים מבוארים במכתב מאליהו ח''ה עמ' :483-484

...וזה עיקר הסוד למה הצדיקים המה הנענשים ביותר - ובדורות האחרונים כמעט כל הצרות הגדולות היו במקומות התורה והצדיקים - כי המה אשר הניצוצות בהם, אשר יתבררו בקבלת היסורים באהבה. אבל הפושעים שבישראל, אדרבה, נהנים בעוה''ז זה כמה, בהיותם ''מחיילותיו של השטן'' להטעות בני אדם (עי' ח''א עמ' 18). לפעמים קיומם הוא במה שהם מייסרים ודוחקים לצדיקים ביותר, כמו שכתוב ''מהרסיך ומחריביך ממך יצאו'' (ישעי' מט, יז) היינו שהמהרסים והמחריבים יוצאים דוקא מעם ישראל עצמו. וגם מובן מה שהצדיקים נענשים במיתה ממש ואפילו במיתה משונה ובתכלית הזלזול, כי בזה יגלו יותר ויותר כבוד שמים בקבלתם כל זה באהבה ובמסירת נפשם, ואח''כ יזכו בזה לתחיית המתים ולכל השכר היותר נעלה לעולם הבא ואין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם, כמו שאמרו בגמרא על הרוגי לוד (ב''ב י:).
 

היאך יגיע האדם למדה זו של קבלת היסורים בשמחה?

כשידע האדם שהיסורים אינם מטרה לעצמן אלא אמצעי לעבוד את ה', וביסורים אלו כשהוא מקבלם באמונה בא הוא על תכלית היסורים והנו עובד ה' ועושה נחת רוח ליוצרו, וביסורים אלו גופא הינו מתעלה ומזדכך, כי בכל הארת פנים שמאיר הוא ליסורין ומקבלם בסבר פנים יפות מבטא הוא את אמונתו בצדקת בוראו, שהנו דן בצדק ובחסד, ומצליח לכוף את רצונותיו ולבטלם לרצון ה', ולחוש שבכל רגע ורגע מיסוריו הנו פורע חובותיו ובפרט כאשר מאיר הוא פנים ליסוריו, הרי שהוא אז עובד ה' גדול ביסורים אלו, ויכול הוא שיסורים אלו יביאוהו לשמחה עצומה בה' בהיותו חש שהוא מזדכך בכל רגע מחלאת עוונותיו, מתיש ומכה בחומריותו שהביאתו לעבירה. והנה עתה ביסוריו תש כח הגופני והחומרי שהביאו לעבירה. רואה הוא את הבורא בתורת רופא רחמן המנתחו כאב אשר ינתח את בנו לרפאותו, שנעשה זאת בתכלית הרחמנות, ויודע שניתוח זה נצרך לו לנכות ולחסוך ממנו יסורים נוראים לאין שיעור לעוה''ב, כי עוה''ז הוא מעט המחזיק את המרובה ומעט יסורים בעוה''ז מנכים לאדם יסורים לאין שיעור מהעוה''ב, ובפרט כשמקבלם באהבה ובאמונה, אם ישריש מחשבות אלו בלבו לא מבעיא שלא יבעט בהם חלילה, אלא אף ישמח ויתענג עליהם.

כי בהשרשת מחשבות אלו יתברר לו, שהיסורים אינם משדרים לאדם ריחוק דחיה ומיאוס, אלא אדרבא קירוב ואהבה - את אשר יאהב ה' יוכיח. ויאמין שהיום הוא רק שמחה מתוך אמונה, אולם לעתיד ישמח ביסוריו שבאו עליו מתוך ראיה, שיראה בעין השכל בבירור מה פעל ומה נפעל עמו ביסוריו וכמה טובה היתה לו בכל מעט יסורים שסבל בעוה''ז. ויתמוגג ויתענג לעתיד מרוב אושר על כל מעט יסורים שסבל בעוה''ז ועוד ידווה לבו על אשר לא העריך מספיק את יסוריו כראוי, ועל כן ישיר אז ויודה לה': ''אודך ה' כי אנפת בי''.

והוא אשר אמרו חז''ל: כל הקרבנות עתידים להיבטל חוץ מקרבן תודה, ותימה מה צורך יש בקרבן תודה לעתיד וכי יש לעתיד חולה שנתרפא או יוצא מבית האסורים וכו', אלא שמעתי בשם הרב אפרים זיצ'יק זצ''ל, שקרבן תודה לעתיד יקריבו לה' על מה שסבלו בגלות, כי אז יבינו תועלתם, ועל כך יודו לה' ויקריבו לו קרבן תודה.
 

היאך יש להתיחס ליסורים הבאים על האדם?

לאדם נדמה שתכלית היסורים המה בשביל היסורים עצמן שייסרו את גופו ויענוהו ובכך מתכפר לו בעצם היותו סובל ומתענה, ועוד חושב הוא שלכך נועדה התפילה להציל מן היסורים שתכליתן לייסר את החוטא, הרי שהיסורים המה המטרה, והתפילה הינה אמצעי להסרת היסורים אולם ונהפוך הוא, היסורים נועדו לאמצעי בלבד, והוא לצורך המטרה שהיא התפילה. היסורים שבגוף נועדו לקשר את הנפש עם בוראה, לחוש את תלותה בו בלבד, ובשביל שהאדם ריחק עצמו מה' ונצרך שיתקן זאת בכך שיתקרב לה', אזי באים היסורים, כדי שבאמצעותן יתעורר האדם בכך שמעתה יהא נאלץ להתקרב לה' ולחוש את תלותו בו, ובכך יתקן את ריחוקו ממנו.

כשהאדם ביסורים עולמו חשוך עליו, ופחדו גובר להיותו חושב שהנה ומן השמים החליטו לכלותו ולהאבידו. וזו טעות ושקר, עצם הצרה נועדה לרווחה ולקירוב.

וכדי שהדברים יובנו היטב נביא קטעים קצרים נחוצים מאד מדברי הרב ''מכתב מאליהו'' (ח''ה עמודים 282- 284):

מכאן רואים שאין נכון לחשוב שהקב''ה מביא יסורים מפני שיש צורך ביסורים עצמם, והתפילה באה רק להציל מן היסורים. אינו כן, אלא יתכן שתכלית היסורים - התפילה. [וכן מצאנו בגמרא (יבמות סד.) ''מפני מה היו אבותינו עקורים, מפני שהקב''ה מתאוה לתפלתן של צדיקים''.]

אומרים בברכת גבורת גשמים ''מלך ממית ומחיה [ועי''ז] ומצמיח ישועה'', כי הצרה עצמה היא צמיחת הישועה, והיינו כשמקרבת אותו לרוחניות. וזהו שאמרו ז''ל בסליחות ''ממכה עצמה מתקן רטיה''. וזה מה שאמר דוה המע''ה ''טוב לי כי עוניתי למען אלמד חקיך'' (תהלים קיט, עא).

והאדם אינו יודע סוד זה וחושב שהקב''ה רוצה להרע לו ח''ו, ואינו כן אלא הכל לטובתו. מי לנו גדול מיעקב אבינו ע''ה, וכשרצו לקחת ממנו את בנימין אמר ''למה הרעתם לי להגיד לאיש העוד לכם אח'' (בראשית מג, ו). ואז''ל ''... אמר הקב''ה אני עוסק להמליך את בנו במצרים והוא אומר למה הרעותם לי! דהוא אמר (ישעי' מ, כז) ''נסתרה דרכי מה' ומאלקי משפטי יעבור'' (ב''ר צא, י). ולא היא, כי השי''ת משגיח תדיר וכל מעשהו רק חסד. (עד כאן ע''פ דברי ר' ירוחם זצ''ל ממיר בשם רש''ז).

וכן הבינו חז''ל את הפסוק בנבואת מיכה (ז, ח): אל תשמחי איבתי לי, כי נפלתי - קמתי כי אשב בחשך - ה' אור לי.

כי אמרו ז''ל (ילקוט שמעוני מיכה תקנ''ח): ''אל תשמחי וגו'... כי נפלתי קמתי: ... מתוך כעס - רצון, מתוך רוגז - רחמים, מתוך צרה - רווחה, שנאמר (ירמיה ל, ז) ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע; מתוך ריחוק - קירוב; מתוך נפילה - קימה; מתוך אפלה - אורה...''. והיינו כנ''ל, שהצרה עצמה היא צמיחת הישועה מבחינה רוחנית ושם בילקוט (תקנ''ז): ''כי אני ה' לא שניתי, ואתם בני יעקב לא כליתם (מלאכי ג, ו):... מעולם לא הכיתי אומה ושניתי בה, אבל אתם בני ישראל לא כליתם, שנאמר (דברים לב, כג) חצי אכלה בם - חִצַי כָּלים והם אינם כלים. וכך אמרה כנסת ישראל (איכה ג, יב): דרך קשתו ויציבני כמטרא לחץ, למה הדבר דומה לגבור שהיה מעמיד הקורה והיה מורה בה חצים, החצים כלים והקורה עומדת. אף כן ישראל, היסורין כלים והם קיימים. לכן הוא אמר (דברים כט, ט): ''אתם נצבים היום כלכם''. הרי שלכנסת ישראל אין כוונת היסורים לכלות ח''ו, כמו במורה חצים למטרה שאין הכוונה להרוס את המטרה.
 

רבים יתמהו על פשר יסורי הילדים הקטנים - הנולדים בעלי מומין או עם חלי - שטרם חטאו עוו ופשעו, על מה הגיע אליהם כזאת?

הסביר זאת בטוב טעם הרב ''מכתב מאליהו'' (ח''ה עמ' 277) דיש פעמים שהמתיסר נסיונו הוא לעצמו, דהיינו מטרת הנסיון הוא למתיסר בעצמו, היאך יקבל היסורים שבאו עליו, האם יקבלם באמונה ובסבר פנים או לאו. אולם פעמים שהיסורים של האדם המה לנסיון לסובבים אותו ולא לעצמו, וכמו יסורי הקטנים, שמצד עצמם יש להקב''ה בודאי חשבון עמהם מדוע נצרכו המה לשמש ''כלים'' לנסיון לסובבים אותם וכגון להוריהם וקרוביהם. דהיינו שהמה יהיו האפשרויות (כלים) להביא את הסובבים אותם לנסיון אמונה ובכך יזכו כולם, גם הסובבים אותם באם יעמדו בנסיון, וגם הקטנים עצמם להיות שבסבלם זה שימשו כלים לצורך תכלית בריאת האדם בעולם שהוא הנסיון - יבואו בכך על שכרם לזכות לעוה''ב. ולה' הנסתרות מי יהיה לשם הכלי לנסיון האמונה כדוגמת הקטנים, ומי יהיה המתנסה בעצמו כדוגמת הסובבים את הקטנים הללו דהיינו הוריהם ובני משפחתם.

והנה לך דבריו הנפלאים של הרב ''מכתב מאליהו'' (ח''ה עמ' 278) בזה:

במאמר ''צדיק ורע לו'' (ח''אעמ' 21-22) שאלנו ''למה יש מי שנולד חולה..? ויש גם שמחלתם ירושה להם מאבותיהם, למה עשו להם ככה מן השמים?'' וכתבנו שם שכך סידר השי''ת בחסדיו שכל אחד יש לו נסיון משלו שהוא תכלית חייו בעוה''ז, ונסיון כל אחד שונה מזה של חברו ובזה מתרבה שכרו ותענוגו לעתיד לבא, עיי''ש. ויש להוסיף: קטן שנולד במחלה תורשתית, יסוריו הם נסיון להוריו ולסביבתו. כי אף שרוב בני אדם באים לעולם כדי שיזכו בבחירתם הם, לפעמים יש שתכלית ביאתם לעולם היא להיות כלים לבחירת אחרים. וכדאי הוא לאדם לסבול בעוה''ז בהיותו כלי לגילויים של אחרים, כי תכלית ביאתנו לעולם הזה, על כל סבלו וקשייו ומכשולותיו, הרי ידוע שהיא כדי שלא נתבייש לקבל כל השכר העצום המוכן לנו לעוה''ב כמתנת חנם, שאז יהיה בבחינת ''נהמא דכיסופא'' (עי' מגיד מישרים פר' בראשית) והשכר ינעם לנו עוד הרבה יותר בידענו כי שלנו הוא (עי' ח''א עמ' 22). מי שסובל בעוה''ז, די בסבלו לבד למנוע ממנו ''נהמא דכיסופא'' זה, אף שלא היה שייך לבחירה כלל, אבל סוף סוף גרם לגילוי בהיותו בבחינת ''כלי'' לגילויים של אחרים שעמדו בנסיון סבלו של זה הקטן, והאמינו בה' לקבל דינו באהבה, או להתנסות בנסיון ביטול תורה ותפילה, וזה הקטן היה הגורם לכך, ובזה תיקונו גם של הקטן עצמו... עיי''ש.

קטנים הרי הם בבחינת כלים לבחירת הוריהם. ויש לאב לפעמים נסיון דק מאד כשיש לו ילד קטן, כי לפעמים צרכי הילד עומדים בניגוד לחיוב תלמוד תורה (או שאר מצוות) של האב. כמובן, אם יש צורך נחוץ שיטפל בילד הרי אנוס הוא ואונס רחמנא פטריה, דהוי מצוה שאי אפשר לעשות ע''י אחרים. אבל יש מקרים שאין בזה צורך כל כך ויהיה בזה ביטול תורה לאב אם יעדיף להתעסק בזה במקום להמשיך בלימודו... ומצד הילד כדאי הוא לו לסבול בעוה''ז כיון שעי''ז גרם לגילויים של אחרים, כמו שכתבנו לעיל. כי כמו שאדם קונה חלקו לעוה''ב ע''י תורה, כך יש לו קנין ע''י יסורין בהיות היסורין בבחינת כלי לגילוי כבודו ית'.
 

רבים שואלים לנפשם למה אני סובל? והלא לולי סבל זה הייתי מביא להקב''ה שפע רב של קדושה תורה ומצוות, ועתה מה ומי יוצא מורווח מסבל זה?

אצל הקב''ה אין ''עיסקות'', הקב''ה חפץ בשלימות ותיקון כל אדם בפרטותו, אין שייך לבוא להקב''ה בטענה ולומר לו, אם תתן לי פרנסה כראוי, אזי אלמד יותר תורה.. אעשה יותר חסד... אם תעזרני למצוא זיווגי אני אבנה לך בית קדוש וטהור ואנהג בקדושה יתרה וכו', אם תרפאני רפואה שלמה אזי ארוץ לעבדך, ואם תחכימני אחדש חידושים ואלמד תורה בשקידה יותר וכיוצא, אכן יש להתפלל ולהתחנן אולם לא ''לטעון'', כיון שאין האדם ידוע מאומה היאך יגיע לשלימותו, ולכך אם רואה האדם שנוהג עמו הקב''ה עתה להיות במצבים מסוימים, ולחיות בתנאי חיים כפי שהוא חי עכשו, בהכרח שרצון ה' שיעבוד לו זה האדם בתנאים אלו דוקא, ולא ישתמט לברוח לתנאים אחרים.

למשל, הרווק שטורח למצוא זיווגו ואינו מוצאו צריך שיבין, עתה, חפץ ה' שיעבדהו זה במצב של רווקות, כך רואה חכמתו יתברך שטוב לו לזה האדם, ובזה יבוא על תיקונו ושלימותו, ואף שבשל כך נסיונותיו קשים ומפרכים ותוצאות הצלחותיו דלים, יאמין כי שווה לו לאותו אדם מצבו של עתה כי כך רואה הקב''ה בחכמתו שטוב לו.

וכן אם מצבו עתה בעניות או בחולי, אין לו להשתמש בטענה: רבש''ע, אם יהא מצבי באופן אחר אעשה לך כך וכך ואביא לך כך וכך... הקב''ה לא צריך ולא חסר לו מי שיביא לו מה שחושב האדם להביא לו, הקב''ה צריך אותך באשר אתה עתה דוקא, כי הקב''ה חפץ בתיקונך שלך, ואם רואה הוא לנכון שזה הטוב בשבילך עליך להסכים להתרצות ולא לבוא ולנסות להישמט ממצבך בטענות ודרישות.

וכאמור שטענות שכאלו מלמד השטן את האדם לטעון אותם על מנת ליצור אצל האדם ''מרד'' על הנהגת ה'.

 

כלל מפורסם ומוצדק ישנו, והוא, שאין הקב''ה מביא נסיונות על האדם אלא אם כן יכול הוא לעמוד בהם, האם כשם שהדבר אמור בנסיונות כן הוא לגבי היסורים שאין באים על האדם אלא אם כן יוכל האדם לעמד בהם?

יש לדעת שבוודאי כלל זה הוא בין בנסיונות בין ביסורים והוא פשוט, אלא שבשניהם לא בהכרח שנבחין בכך בעין, ונבאר הענין.

אדם שנכשל בתאוה או מדה רעה מסוימת, ושב הוא בתשובה, ומקבל התעוררות גדולה שלא לשוב לחטא הזה עוד, ובטוח הוא בהארת פני ה' עליו שישמרהו מחטא זה, והנה לימים קופץ עליו רוגזו של היצר וכמעט שלאונסו נכשל הוא בחטא ההוא, ואינו מבין מדוע, הסברנו כמה פעמים בשם הרב ''צדקת הצדיק'' (אות קנט) שהוא מפני קטרוג השטן על תשובתו של זה שעדיין אינה מוכיחה כראוי את עומק תשובתו, והנצרך הוא שייתנסה שוב, ובהחלט יתכן וגם יפול שוב, ובזאת יבחן אם חרטתו אמיתית, והוא באם יקום מנפילתו ולא יתפשר בחטאו לחצאין או לשליש, אלא יקום ממנו לגמרי, כך שהנפילה באמת היא באשמתו לסיבת הקטרוג הצודק המקטרג על תשובתו, אולם לפי הנראה לעין היא לאונסו והוא כאמור לצורך המבחן.

וכמו כן לענין היסורים, אכן רואים אנו שפעמים באים יסורים קשים על האדם, ובאותה שעה אף נטמטם מוחו מהאמונה הבהירה, כך שהיסורים מקבלים משנה תוקף להכביד עליו ולמוטטו, באופן שאין ביד האדם כח להחזיק מעמד ביסוריו כלל, וכמו אדם שנולד נכה ברגליו, או בעל מום אחר קשה, ובשביל כך כמו כן הוא נכה רוח מלשאת סבלו, שלפי הנראה לעין הוא דבר שאין ביד האדם לעמוד בו, והענין הוא כמבואר בספר ''מכתב מאליהו'', שיש סוג יסורים כאלו שיתכן והם בהסכמת הנשמה קודם רדתה לעולם, ואולי אף לפי דרישתה כידוע מדברי הח''ח, שישנם נשמות שחטאו, ונגזר עליהם לבוא בגלגול, ומחמת פחדם שם שמא יפלו בחטא כבראשונה לסיבת היותם עשירים ובריאים וכיוצא, דורשים להוולד בעלי מומים וכיוצא, ומאיזה סיבה מתקבלת בקשתם וכך נולדים בעלי מומים, וזהו תיקונם לשאת את סבלם באשר יוכלו.

וכבר לימדונו חז''ל שאין הקב''ה בא בטרוניא עם בריותיו, ואין אדם נתפס על צערו. אלא שיש לדעת, שגם אם לא יענש האדם על הטחתו דברים כלפי מעלה מתוך צערו ואף אם יזכה שיתנקה ויתכבס מחטאיו ביסורים אלו, אולם מאד קשה שיזכה למעלות ומדרגות שזוכה להם זה המקבל יסוריו באהבה, שמתעלה למאד מאד ביסוריו למדרגות נשגבות ונעלות.

לסיכום, לעין נראה לנו שמתנסה או מתיסר האדם מעל לכוחותיו, אולם אליבא דאמת כך הדין בצדק ומשפט לבא עליו יסורים ונסיונות אלו מחמת חשבונות שמים עמו המצדיקים עליו מצב זה.
 

מה העצה באפן מעשי להצליח לקבל בסבר פנים יפות דין שמים ולהצדיקו באפן הראוי?

רבותינו לימדונו שהאדם אינו יכול לפצל אישיותו, ולמשל, אמרו חז''ל: ''כל הכופר בטובתו של חברו סופו כופר בטובתו של הקב''ה'', דהיינו לא יתכן שיאמר אדם כלפי בני אדם אהיה מתנכר ומתכחש לטובתם כלפי, מבלי הכיר להם טובה כלל, ורק כלפי הקב''ה אהיה מכיר לו טובה כראוי על כל טובותיו.

לא יצליח האדם בכך, כי מאחר ואישיותו מקולקלת לכפור בטובתם של בני אדם בוודאי סופו הוא שיכפור בטובתו של הקב''ה, הרי שההתחלה צריכה להיות עם בני אדם בתחילה, ומהנהגתו כלפי בני אדם יבוא לשלימות כלפי הקב''ה.

וכיוצא בזה לגבי ענוה, לא יתכן שיאמר אדם כלפי בני אדם אנהג בגסות רוח ובגאוה, ורק כלפי הבורא אהיה שפל ברך וענותן. לא יעלה הדבר בידו, כי אם ירגיל עצמו כלפי בני אדם להיות גס רוח כן יהא כלפי הקב''ה, וכמו שכן יראה הרואה באיגרת הרמב''ן בדרכי קנית הענוה שמתחיל הוא כלפי בני האדם עיי''ש, א''כ גילו לנו חז''ל שהתהחלה צריכה להיות מההנהגה עם בני אדם ומכך יבוא לנהוג גם כלפי הקב''ה.

ולעניננו ענין האמונה. נצטוינו בתורה ''בצדק תשפוט עמיתך'', ולדעת הסמ''ג (מצוה קו) והסמ''ק (מצוה רכה) ומקורם ברמב''ם (עשין קע''ז) כוונת מצוה זו לדון כל אדם לכף זכות, ולמצוא לעולם צד זכות גם כאשר נראה הדבר נוטה לחובה, והיינו לאדם שהנו בחזקת כשרות כמבואר בח''ח (כלל ג' סעי' ז-ח), וכשירגיל עצמו בזה לראות תמיד שחברו לא נתכון לרעה, ויצדיקנו על הצד הטוב, בהרגל הנהגה זו כלפי בני אדם כן תהא הרגל הנהגתו כלפי הקב''ה להצדיק דינו ומשפטו, ולהאמין שבודאי כונת הנהגת ה' עמו לטובה.

והוא עצה נפלאה לתכלית זו לראות שהכל לטובה שהוא יסוד אמונתנו ועליה באנו כתכלית בעולמנו, להתחיל עם בני אדם לדונם לזכות ולראותם בעין חיובית ומצודקת, ומכך יזכה לאמונה השלימה בבורא שהכל לטובה.

ועוד אמור יאמר: אם הורגלתי לדון בני אדם - יצורי חומר - לזכות, על אחת כמה וכמה כלפי הבורא בוודאי יש לי לראות רק זכות בהנהגותיו.
 

הסברנו לעיל שלצדיקים המתיסרים - יסוריהם מביאים אותם למעלות ומדרגות נפלאות, האם זו יכולה להיות נחלת כל יחיד להתעלות דוקא מתוך היסורים, ומה הם התנאים לכך?

כל אדם יכול להזדכך ולהשיג גילויים באחדותו יתברך ולהגיע לדרגות גבוהות, והוא באם יקבל יסוריו על פי ג' תנאים המבוארים בדברי הרב מכתב מאליהו ח''ג עמוד :240-247

הנה, כדי שיוכל האדם לבוא ע''י היסורים לידי אחיזה בחכמה העליונה הנסתרת שהיא השגת גילויי אחדות הנהגתו ית' השלמה - שהכל בא רק ממקור החסד - צריך שיקויימו שלושת התנאים דלהלן:

א. שיאמין האדם שהשגחתו הפרטית ממש בכל; שאין שום מעשה, והכנה למעשה והכנה דהכנה וכו', שאינם נגזרים מהשמים, כאמרם ז''ל אין אדם נוקף אצבעו למטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה (חולין ז:).

ב. שיתברר לו שמשפטו ית' אמת לאמיתה עד הנקודה הדקה שבדקה, הכל ממש כפי מה שמגיע לאדם עפ''י הדין המדוקדק והמוחלט.

ג. השגת ''כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד'': שיאמין בלבבו שכל מעשי השי''ת עמו הם טוב ממש - תכליתם וכוונתם רק טובה לאדם, אף שאינו משיג תמיד מהו הטוב הטמון בהם. אמנם כבר ביארנו ששלימות השגה זאת היא למעלה מבחינת העוה''ז, כמו שאז''ל בפסחים (נ.) שבעוה''ז צריכים לברך על הרעה ''ברוך דיין האמת'', כי כאן עדיין מרגיש האדם שהכאבים והיסורים רעים עבורו, ושיא השגתו הוא להצדיק עליו את הדין, ורק לעתיד לבוא נוכל לברך גם על הרעות ''ברוך הטוב והמטיב'' בהשיגנו את פנימיות כוונת הנהגתו ית' ואחדותה, ובראותנו כיצד היה הכל אך לטובה.

אך אם האדם איננו יכול להשיג עתה את החכמה העליונה - להבין מה שיתגלה בסוף, שהכל הוא רק חסדיו יתב' - יכול הוא לקבל אחיזה בה על ידי דבקותו בחכמה העליונה. הנה עצם ההשגה שכל הנעשה עמו הוא אך לטובה, בין אם יבחין בטובה ההיא או לא, הינה בחינת יראת שמים שענינה התבטלות למה שלמעלה מהשגתו. כתיב (תהלים קי''א) ''ראשית חכמה יראת ה''' - היראה היא ''ראשית חכמה'' בהיותה הפתח והראשית לדבקות בחכמה העליונה. לכן ההתבטלות שבקבלת יסורים באהבה - ההכרה שהכל ודאי לטוב - נותנת לו דבקות ואחיזת-מה באור החכמה העליונה הטמונה בהנהגת השי''ת עמו.

 

לפי המבואר לעיל שהקב''ה מקדים התראה למכה כדי שישוב מחמת ההתראה ולא יצטרך למכה, א''כ מה טעם ליסורי הצדיקים השבים לה' כבר בזמן ההתראה, ועם כל זה מתיסרים המה ולפעמים אף ביסורים קשים?

על כך משיב הרב ''מכתב מאליהו'' (ח''ג עמ' 238):

הנה יש עוד ענין ביסורים עצמם, והוא שייך אפילו אחר הלימוד והתיקון שבא מההתראה דהיינו, מראיית האפשרות של יסורים. יש למודים בבחינות תחתונות ויש למודים בבחינות עליונות. הבחינה התחתונה היא הלמוד להמנע מהחטא ולתקן את מה שעיות. ואם לומד מראייתו את האפשרות ליסורים, כבר תיקן בכך מה שבאו היסורים ללמד. אבל הבחינה העליונה שהיא הטהרה שמשיגים הצדיקים אינו אלא ע''י היסורים בפועל, שבכך נעשה זיכוך וליבון האדם מכל רשמי חטאיו וחומריותו. לדרגות יותר דקות ויותר עליונות ברוחניות זקוקים לזכוכים נוספים וחמורים יותר. ובגדר זה נבין את הענשים החמורים והסיגופים הקשים של בעלי תשובה. וזהו גדר יסורין של אהבה - באים לזכך את האדם אפילו מבחינות של ''צלו של גוף''. ולקרב לבבו לאהבה את השי''ת. לזה צריך להרבות בכבוס ומירוק ע''י יסורים ממש. אצל צדיקים אלו שמתיסרים יסורים של אהבה הרי אין סכנה שמא יבואו לבעיטה ביסורים, ואדרבא ע''י יסוריהם הקשים זוכים לעלות למדרגות רמות וגבוהות.

נמצאנו למדים שיש ג' מדרגות בקבלת יסורים:

א. יש אשר נתעורר רק מהיסורים עצמם לתקן חטאינו, כדרך הכתוב ''ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה (דברים ל''א).

ב. למעלה מזה אשר נלמד לתקן את עצמנו ממה שנראה את האפשרות ליסורים.

ג. עבור זה שכבר תיקן נפשו עד כמה שידו מגעת, היסורים בפועל מוסיפים לו זיכוך וטהרה, לקרבו להשי''ת לדבקות שלמה בלי חציצת החומריות.

''כמדומה אני שאתם נכוים בפושרים, עכשיו אי אתם נכוים אפילו בחמי חמין'' (ברכות ט''ז:). מראים לנו אפשרויות נוראות של יסורים ח''ו, הן מה שנוגע לפרט, והן מה שנוגע לכלל ואיך עינינו טחו מלראות. אם ח''ו במצב זה לא נתעורר לתשובה, להתחזק בלמוד תורה וביראת שמים, ולא נלמד מה שרוצים ללמדנו מהשמים ע''י צרות של עיקבתא דמשיחא - מה תהיה תקותנו? ה' יאיר עינינו ויסייענו לתשובה.
 

אדם שהיה במצב סכנה שרחפה עליו ולבסוף ניצל ממנה, ממה נפשך, מאחר ונצל לבסוף אזי מלכתחלה לשם מה באתה עליו הסכנה, ואם היה ראוי לאסון למה ניצל ממנה?

הרב ''מכתב מאליהו'' (ח''ג עמ' 236) מגלה לנו שכאשר מרחפת על האדם סכנה שיש צד שתבוא עליו, צריך לדעת שהנו בקטרוג על סכנה זו מפני עוונותיו, וזו התראה להתרות בו שלא יבוא לידי עונש, אלא שיש עליו מלאך מליץ ואפילו אחד מני אלף שמלמד עליו זכות לבטל הגזירה מעליו, כך שאף שלבסוף לא נתבצעה הגזירה מ''מ מראים לו משמים ששייך הוא לקטרוג זה על מנת לעוררו לשוב בתשובה, ולהרבות בפרקליטים שהמה תשובה ומעש''ט.

והקב''ה מיטיב עם האדם כדי שישוב מתוך ההתראה קודם בוא העונש עצמו, לפי שאם יביא העונש עליו קודם ההתראה יש חשש שיתמרמר ויזעף לבו על הנהגת ה' ומחמת צערו יטיח דברים שלא כהוגן, ועוד כשהאדם ביסורים קשה לו לשוב, אחר שאינו מרוכז לתשובה אלא ראשו ומעיינו ביסוריו.

ועוד, העושה תשובה כשיסוריו פגעו בו זוהי תשובה מחמת היסורים שהכריחוהו לשוב. ואין בזה בחירה אלא מוכרח הוא, ואין בזה תיקון לבחירה הרעה שחטא, משא''כ זה השב בהתראה, שב הוא מבחירת לבו החיובית ומעצמו מתעורר הוא לשוב בתשובה, ובזה מתקן את בחירתו ברע, שכנגד שבחר ברע הנה עתה בחר בטוב ושב עוד קודם בוא היסורים עליו מכח בחירתו הטובה, וזו עיקר התשובה והתיקון.
 

אמרו חז''ל (בבא קמא ס' ע''א): ''כיון שנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבדיל בין צדיק לרשע'' והוא פלא, וכי הקדוש ברוך הוא עושה דין בלא משפט?

משיב על כך ה''מכתב מאליהו'' (ח''ד עמ' 86) בשם הרש''ז, והנה לך דבריו:

וכן מצאנו בדין שמים: ''צדיקים נתפסים בעון הדור'' (שבת לג:), וכן ''כיון שניתנה רשות למשחית שוב אינו מבחין כו''' (ב''ק ס.). וכתב הרש''ז שאין הכוונה שהמשחית מעניש יותר מהנגזר, אלא כיון שהדור מקולקל יש צורך לדון את הצדיק בכל חומר הדין אף על עבירות קלות שהוא עשה, אולי יראו אחרים ויקחו מוסר וילמדו קל וחומר על חטאי עצמם. הרי אנו בעינינו ראינו איך הוציאו להורג, בתוך המון רבבות ישראל, צדיקים וקדושים גדולי הדור ועמודי התורה הי''ד, וכי ח''ו עביד קודשא בריך הוא דינא בלא דינא (ברכות ה:), אלא שהשעה היתה צריכה לכך, להעניש בכל חומר של מיתות משונות ר''ל עבור חטאים דקי דקים של צדיקים, כדי שהנותרים ישמעו וייראו ויפחדו מתוקף הדין כנ''ל.

ואפשר עוד ליישב זאת ע''פ דברי הגר''י סלנטר זצ''ל (תנועת המוסר ח''א עמ' 284): ''אם מדברים בבית המדרש בקובנא לשה''ר - מחללים בפריז את השבת, אם מתבטלים מתורה בקובנא - סטודנט בגרמניה רוצח את חבירו''! הרי שכשהצדיק נכשל בחטא קל גורם בכך פשע חמור במקום אחר, וכשניתן רשות למשחית לחבל ברשעים נכללים עמהם הצדיקים שגרמו בחטאם הקל להרשעתם של אלו הרשעים.
 

הייסורים נועדו לעורר את האדם לתשובה, אולם בשעת תוקף היסורים, הרי שאז האדם מבלבל וטרוד בייסוריו, ולאחר סילוקן של הייסורים כבר נשכח המוסר שהיה צריך להלמד על ידם, מה העצה להפיק מהייסורים את לקח מטרתן?

שאלה זו שאל הרש''ז מקלם (''מכתב מאליהו'' ח''ב 228) ותשובתו, שעל האדם קודם היסורים - כשדעתו מיושבת עליו, יצייר אז את היסורים העלולים לבוא ויהא מוכן ליום בואם, וכמו כן לאחר סילוקן שכמו כן חזר לישוב דעתו - ישוב להתבונן בהם וישאיר בלבו את רשמי היסורים שישארו בו בגדר רשימו, ותמיד יתבונן ביסוריו שתקפוהו בימים עברו, ויזכור כמה סָבַל והתייסר מן השמים ביסורים קשים לעוררו על עוונותיו שישוב אליהם, וִישַׁחְזֵר במוחו כאילו זה עתה סובלם, ויתעורר עתה לשוב.

וסיים שם הרב ''מכתב מאליהו'':

אין עצה אלא להשתמש ברשמי העונש הנשארים בזכרון, ולהחיותם תמיד בציורים חיים, ובזה יקדים פני הרעה, ובהתרגלו לזה, יוכל להתבונן וללמוד את לקחי היסורים ומטרתן- גם בבוא העת שיהא מותקף מהם בפועל, חלילה.
 

כיצד יש להקל את החיים כשמלאים המה ביסורים, וגם נמנע מלעסק בהם בתורה ומצוות?

איתא במדרש (ויק''ר כט, א): אדם הראשון יצא בדימוס (זכאי) בדינו, אמר לו הקב''ה אתה סימן לבניך, כשם שעמדת בדין לפני היום (ר''ה) ויצאת זכאי, כן בניך עתידין לעמוד בדין לפני ביום זה ולצאת בדימוס.

והוא פלא.

היאך יצא בדימוס, והלא נתקלל בזיעת אפך תאכל לחם, קוץ ודרדר תצמיח לך וכו'.

ותירץ משגיח ישיבת קול תורה רבי גדליה אייזמן שליט''א תירוץ נפלא מאד, שהדימוס הוא עצם זה שהוא לא מת! שהרי הקב''ה אמר לו ביום אכלך ממנו מות תמות! והנה יצא בדימוס ולא מת. ואף שחייו נגזרו להיות חיי מרורים, עם כל זה סוף סוף הוא חי.

והוא מה שאמרו חז''ל (איכ''ר ג' לב) ע''פ ''מה יתאונן אדם חי'' - דיו שהוא חי, די לאדם שהוא חי, זהו כבר הפרס והזכיון הגדול ביותר.

אומר היה ר''א לאפיאן בשם הסבא מקלם, כדאי לו לאדם צער הריון אמו וצער גידולו, וצערו שלו כל ימיו ביסורים, בשביל פעם אחת שיענה ''אמן'' בחייו, וכל שכן אמן יהא שמיה רבא, וכל שכן דיבור של תורה.

אם כן כמה יש לאדם לראות עצמו מאושר בחייו אחר שיש ביכולתו לעשות - ואפילו משהו בתורה ומצוות ואפילו במעט מן המעט.
 

ששאלת כיצד לחזק את בטחונך בה', אחר שעם כל השתדלותך בפרנסה העניות רודפת אחריך.

עיקר עבודת דורנו זה בעקבות משיחא הוא האמונה שביאורה למעשה הוא הבטחון, וכמו שהסביר החזון איש: האמונה - הלכה, הבטחון - הלכה למעשה.

ובכן, כדי ליישם את האמונה שהיא הידיעה הברורה שבשכל - הוא לנהוג בבטחון בה' למעשה ולהשליך יהבנו עליו.

וביאור הבטחון הוא, כמו שהסביר החזון איש בספרו אמונה ובטחון, וכן הוא בספר שומר אמונים. שיתרצה האדם בהנהגת ה' עמו, ולא יזעף ולא יזעום על ה' חלילה, מתוך אמונה שכל דעביד רחמנא לטב, והכל בהשגחת ה' לטובה עליו, ויקוה לטוב תמיד מתוך אמונה שאין מעצור לה' להושיע בין רב למעט, ובזה ממשיך על עצמו חסדים גדולים.

וראה בספרנו ''בעקבתא דמשיחא'' פ''ב - בכור העוני, דשם ביארנו בשם הזוהר, שהעומד בנסיון העוני מתקן נשמתו באופן שתעלה למקום גבוה יותר מאשר ממנו חוצבה, והוא פלא!

כך שעיקר חיזוק בטחונך בה' צריך שיהיה בכך שתשלים עם מצבך, ואם תתבונן במעלות היסורים תזכה אף לעיתים להיות בשמחה מיסוריך, ובשמחה זו שהיא בעצם הבטחון בה' - זה עצמו יסובב שישפע עליך חסד כי זו סגולת הבטחון להמשיך חסד על הבוטח ואף שכשאינו ראוי מצד מעשיו, כמובא בילקוט שמעוני על הפסוק בתהילים (תהלים לב, י): ''רבים מכאובים לרשע'', וסמיך ליה - ''והבוטח בה' חסד יסובבנו'', דאפילו רשע ובוטח בה' - חסד יסובבנו.

ואילו זה המסלק בטחונו מה' ובוטח בזולתו, כבר כתב עליו החובות הלבבות בתחילת ''שער הבטחון'': המסיר בטחונו מהאלקים ובוטח בזולתו - מסיר האלקים השגחתו מעליו, ומניח אותו ביד מי שבטח עליו.
 

ששאלת, מרגיש אני שהקב''ה סר מעלי ועזבני, הייסורים מקיפים אותי מכל צד, האשה חולה בנפשה, בעיות פרנסה וכו' ממש מכל כוון אני נתקף בייסורים.

דע ידידי, שהקב''ה לא סר מעליך, אלא סר אליך, עתה זה זכית שהתפנה - כביכול הקב''ה אליך לטפל בבעית נפשך כי הגיע תורך זה עתה להשיבך על כנך ולהביאך לחיי עולם הבא שנקנה ביסורים.

''ותאמר ציון עזבני ה', וה' שכחני'', אכן תקופות קשות עוברות על כל אדם, יש אדם שהתקופה הקשה שלו היא ברווקותו, ויש מיד לאחר נישואיו, ויש בזמן מאוחר יותר, בכל אופן כל אחד עובר תקופה מסויימת שממנה הוא נבנה וממנה הוא מתחשל ללמוד לִקְחֵי מוסר ואמונה לכל חייו ממש.

ודע, שלעולם משאיר הקב''ה פינת בחירה לאדם גם במצבים שלכאורה מאלצים לאין מנוס מאשר לנוס לה' בלבד, מכל מקום לעולם משאיר הקב''ה פינת בחירה שיפרוק האדם את מטען דכאונו בדרכים שליליים של קלות ראש בילויים מראות אסורות וכדומה.

האלקים חשבה לטובה, והאדם לא מבין זאת, העולם נוה התלאות, העולם הזה לא נועד לעונג מלבד להתענג על ה', הנורמלי הוא שהאדם יסבול בעולם הזה כדרך הסובל בנסיעה עד למטרה, שבדרך נסיעתו אין מצבו בנוחות ובלוקסוס, ואדרבא, המחדל וההזנחה הגדולה היא לאדם שחי בעולם שהוא פרוזדור ואינו אלא שלב נסיעה לחיי נצח, וזה חי בו בשלמות הנוחיות ובבזבוז עד שבא לידי היסח דעתו ממטרתו, וחי מבלי התבוננות לאן פניו מועדות שזה שיגעון גמור.

וכמה אם כן חסד ה' יש כאן כשהקב''ה מעורר לאדם להזכירו את יעדו ולאן פניו מועדות באמת, אם כן הוה אומר כי הקב''ה סר אליך ולא סר מעליך.

 

האם מן הנכון להתפלל על הייסורים שיסתלקו אחר שמעלת הייסורים גדולה למאוד ובפרט שאם נתנם הבורא, בודאי מי כמוהו יודע את נחיצותם והאם מתר לנסות לעקפם ולהשתדל לסלקם, או לשתוק ולהעדיף להישאר עימהם?

מאחר ואחת ממטרות היסורים הבאים על בני האדם הוא על מנת שיצעקו לה' להושיעם, ולכך אין להימנע מלהתפלל על היסורים שיסתלקו, ואדרבא, מטרת היסורים לקרב את האדם לה' בדרך תפילה ותחינה שירגיש את קרבת ה' אחר שרחק ממנו, ולכך מיסרו ודוחקו כדי שיתעורר לזכור ולדעת את ה', וכי הוא תלוי בבורא, שלא כמו שחש עד עתה את כוחו ועוצם ידו, ואדרבא בתפילה - יסלק הבורא היסורים מעל האדם - להורותו כי הנה: ''קרוב ה' לכל קוראיו'', ובזה יסייעו להתקרב אליו.

אולם אצל הצדיקים שבמילא קרובים המה לה', ואין נצרך להם יסורים על מנת לחזק אצלם את התפילה, לאלה יתכן ויעדיפו המה להשאר ביסוריהם על מנת להתמרק ולהתנקות מכל כתם עוון, וכידוע אצל צדיקים רבים שלא התפללו על יסוריהם שיסתלקו, ואדרבא היו שמחים בהם.

ובענין להשתדל לסלק היסורים מעליו בדרך טבעית בלבד, בודאי שאין זה נכון, כי בכך מטרת היסורים לא באה על תכליתה, וכי הקב''ה מייסר אדם כדי שיקח תרופה, ודיו? או כדי שילך לרב וצדיק שיברכוהו ובכך שיסתלקו היסורים מעליו?! מה אם כן תועלת יצא לו מיסורים אלו.

לכך בודאי שלסלק יסורים העיקר הוא להתפלל ולפשפש במעשים ולחזור בתשובה שלימה, אלא שבתוספת לעיקר ובכדי שתתלבש ישועת ה' אליו בדרך טבעי - יכול ללכת לרופא. או כמו כן ילך לחכם שיברכהו, כדי למתק הדין מעליו אחר שלמד את הלקח העיקרי שהוא התשובה, ובכך באו יסוריו על תכליתן, ואם לא יעשה את העיקר שהוא התשובה, וידחק את השעה לסלק היסורים מעליו בדרך רופא או בהפצרה בצדיק שיברכהו ואכן הצדיק מתמלא עליו רחמים ומברכו, והצרה אכן יתכן ותהא מסולקת, אולם מאחר והאדם לא בא על תכליתו ביסורים שהובאו עליו, אזי יתכן אחד מב' אופנים, או שיבואו עליו יסורים אחרים להביאו לתכלית שהיא התשובה, או אם יתעקש זה ללכת בטעותו ולהתפטר מהיסורים בלא כלום, יקויים בו ''בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו'', וכיון שבא הוא לטעות מטעין אותו ויוליכוהו מן השמים בטעותו, ובזה מצבו חמור מן האופן הראשון, כאמור, שייסרוהו ביסורים אחרים, ויקויים בו ''כי את אשר יאהב ה' יוכיח'', ואילו -השני - הרוצה לטעות חסם בעצמו לעצמו את תוכחת ה'.

 

במה יש לחזק רווק ששידוכו מתעכב על מנת שיתעודד ויתחזק במצבו?

הגמרא בפסחים (קי''ג): רווק הדר בכרך ואינו חוטא הקב''ה משתבח בו בכל יום.

היש לך מחמאה גדולה מזו לרווק העומד בנסיונות קשים, ותופס עצמו בכל כוחו ומסירת נפשו לבלתי יחטא, ומי יודע כמה מתקן החוטא את עברו באופן שכזה שהנו רווק דוקא, הכי יודע האדם מה מועיל לתיקון חטאו יותר מבוראו, ואם המצב הוא כזה שהנו רווק ומחזיק במסירות נפש לכבוש תאוותיו ויצריו יתכן ויועיל לו יום כזה ברווקות כמו כמה שנים של אחר נישואין.

ואם תאמר, אכן הדבר אמת, אולם הרווק אינו חש במחמאה זו כלל ורק העצב והיגון מנת חלקו יום יום, ותוחלת ממושכה מחלה את לבו לזכות ליום בו ימצא זיווגו.

התשובה היא, וכי בשביל שאין האדם מבין בגודל ועוצם מתנתו הניתנת לו זו סיבה ללקחה ממנו?! הלא מה בכך שאין האדם מבין את הנפעל ונעשה לטובת נשמתו ע''י צערו ויסוריו, וכי בשביל שידיעתו קצרה והכרתו מעורפלת בתועלתו והצלתו דוקא במצבו של עכשיו - יקח הבורא ממנו אפשרות הצלה ותיקון יעיל ומזורז זה?!

ועוד, אדרבא, כל עצם המחמאה הנז' ניתנת לאדם שאינו חש בכך, שהרי אילו היה אדם רואה מה נפעל מיום של נצחון ברווקות, וכמה שווה לו הדבר עתה במצבו, לא היה מגיע לו מחמאה זו שישתבח בו הבורא בכל יום, אלא אדרבא, היא הנותנת, דוקא בגלל שחשוך לו מכל כיוון זה הגורם למעלתו הנשגבה שזוכה לה בסבלנותו.

וכל הטיעונים שטוען המחפש שידוכו, שהנה באם ימצא שידוך יעבוד את ה' בטהרה ובהתמדה, ומה רווח לו עתה כשהנו שרוי בנסיונות ומידי פעם אף נכשל בחטא וכיוצא, כל אלו טיעונים של התמרדות שמלמד אותו יצרו לטעון כלפי ה', כי האמת הנדרשת מזה הרווק, להתבטל ולהכנע למצבו, ורק לבקש רחמים מתוך כניעה לה' שיעזרהו, ולא מתוך טענות ותביעות.
 

ששאלת היאך להתגבר על סבל זה שלא זכית לזרע של קיימא זה שנים רבות?

ברצוני לספר לך סיפור שהיה לפני כ- 80 שנה עם ה''חפץ חיים''. באו לפני החפץ חיים זוג שלא זכו להיפקד, אמר להם החפץ חיים, מי אמר שבדור שכזה כדאי בכלל להביא ילדים?!

והנה חזקיהו לא נשא אשה בשביל שלא יתאפשר לו להביא ילדים לעולם כי ידע שיהיו רשעים, שהעדרם טוב ממציאותם.

אנשים החפצים בהקמת בית ובזש''ק, דע שכל זה באמת נובע מקנאת איש מרעהו, והוא מבואר ב''מסילת ישרים'' (סוף פי''א), כי האדם - לולי קנאתו מרעהו היה די לו במלבוש שיכסהו ובקורת גג שתצילהו מהשמש והגשם עיי''ש בדבריו, כי מי ומי באמת חפץ בבנים לשם שמים באמת.

היום לצערנו אנשים רבים מאוכזבים מהנהגת בניהם, וממורמרים בהתמרמרות נוראה עד כי קצה נפשם בבניהם ממש, ה' ישמור.

ועוד הלא עיקר תולדותיהם של צדיקים תורה ומעשים טובים, וכמה צדיקים קדושי עליון היו שלא זכו לזש''ק, הכי משום כך נגרע חלקם בשלמות עצמם?

ואני ראיתי רבים שלא זכו להפקד בזש''ק ובכך היה להם זמן רב פנוי, וניצלוהו לחסד, לתורה, לתפילה ולמעשים טובים הן הגבר והן האשה, כך שהחכם יכול לנצל את סבלו לכוון חיובי אחר, ובפרט בזה כאמור שזמנו מורווח לעשות מעשים טובים רבים ויכול לנצל סבל זה לריבוי מצוות.

ועוד יש לך לדעת שיש בידך לקיים מצוות בבניהם של אחרים, וכגון לתמוך בהחזקת ילדים בתלמוד-תורה להורים שמצבם קשה, או ללמוד ולעזור לילדים בבעיות קשיי למידה, וכדומה, ובכך מעלה עליך הכתוב כאילו ילדתו לזה הילד כמו שאמרו חז''ל כל המלמד בן חברו תורה כאילו ילדו, וכמו כן כאמור מי שמחזיק בבן חברו ומסייעו ללמוד בוודאי שיהיה שכרו בכלל זה.
 

ששאלת בעניני פרנסתך שקשה היא מאד, והדקדוקי עניות המה מנת חלקך עד כי שאלה נפשך למות מרוב צער.

דע כי ביסורי העוני מובא בזוה''ק  להרשב"י שיש בהם כדי לבשר את אותם המתייסרים בכך כי הינם מבושרים לחזות בנועם ה' בהחזרת שכינתו לציון במהרה, וכנאמר בפסוק ''ואת עם עני תושיע'' (שמואל ב' כב, כח), ועוד נאמר (צפניה ג, יב): ''והשארתי בקרבך עם עני ודל''.

והאריך הרשבי בזוה''ק בהרבה מקומות שאלו שיצטיינו במדת העניות ויעמדו בנסיונותיה מובטחים המה לזכות לחזות בגאולה העתידה. (את דברי הזוה''ק המלהיבים בזה הבאנו בספרנו ''עקבתא דמשיחא'' פ''ב - ''בכור העוני'').

ועוד דע המובא במדרש (שמות רבה, לא, יא): כל העניות בכף מאזנים אחת והעניות בכף שניה מכרעת את כולם, הנה לך לראות שהעניות שקולה ככל היסורים, כך שזהו תיקון יעיל ומזורז ביותר מכל התיקונים.

וזה הן מפני צער העוני עצמו והן מפני הבושה והבזיונות שסובל העני עקב עניותו להיותו שפל ומבוזה בין חברת אנשים.

ועוד דע פרט חשוב הכתוב בתיקוני זוהר שלעתיד עם ישראל יעשו תשובה, ואולם על חייבי כריתות ומיתות בית דין נאמר (ביומא פז) שתשובה ויום הכיפורים תולים ויסורים ממרקים, ובכן ככפרה על עונש המיתה של אותם חייבי כריתות ומיתות בית דין ימיר להם הקב''ה אם עונש מיתתם בעוני שיהא במקום היסורים האחרים לכפר על חובת מותם.

לכך התחזק ידידי בכל האפשר ביסורי עניותך כי אם בכך מיסרך הבורא בהכרח שזהו תיקונך דוקא, ואף שבעקבות העוני מתרפה אתה מתורה ומצוות, אל לך לחשבן חשבונות כאלו, כי אם בעיני הקב''ה נראה שבכך יהא תיקונך - עליך לקבל זאת באהבה ולהבין שאין אופן יותר טוב מזה עבורך, ואף שלדעתך אילו לא היית בעניות היית מרבה בתורה ומצוות, זהו חשבון של שקר, ויש כאן פיתוי היצר להפילך במחשבה כוזבת שכזו על מנת להעציבך ולהמרידך על הנהגת ה' עמך.
 

ששאלת הרי הנני חרדי לכל דבר ומשתדל לדקדק במצוות מדוע תוקפים אותי יסורים ?

ידעתי מקרוב את מצב יסוריך הנוראים, ועל כך הסכת ושמע פרט שחשוב לך מאד לדעתו.

מבואר בספה''ק ומכללם ומקורם בדברי הרמח''ל בספרו ''דעת ותבונות'' (עמ' ק''ד, ועוד בעמוד קצ''ג), וכן מרבה היה לדבר בזה ה''חפץ חיים'' שדורנו דור עקבות משיחא הוא דור של סוף החשבונות וסיבוך תמיהת: ''צדיק ורע לו רשע וטוב לו'' תהא ביתר שאת, לפי שאנו קצרי הראיה רואים מצבם של בני אדם כפי שהוא היום, ובעצם עתה מתחשבנים עם בני הדור חשבונות של דורות על דורות שעברו ועל גלגולים רבים שבאו בהם בני הדור, כך שהחשבון הוא מסובך ועמוק עמוק מי ימצאנו.

וכך היה אומר ה''חפץ חיים'': אלמלי היה האדם חי חמש מאות שנה לא היה לו שאלות על הקב''ה (מאיר עיני ישראל ח''ב).

ואתה השואל ידעתיך ואת כשוריך להיות איש שינהיג רבים אחריו ואין חכם כבעל הנסיון, לכן יש לך לדעת שנסיונותיך היום המה להכשירך למעמד גדול שתזכה לו ועוד ימים ידברו.

לכך אל תרחם על עצמך יותר מדי, קח את יסוריך כהשתלמות לקראת תפקידך בעתיד להחיות עם רב.
 

מהי סיבת יסורי הצדיקים?

מי לא יהיה מוכן לסבול סבל קטן על מנת להרוויח רווח גדול, הלא הגמרא (בבא מציעא פה ע''א) מספרת שבשנים שרבי אלעזר בנו של רשב''י, וכן בשנים שרבנו הקדוש - רבי יהודה הנשיא סבלו יסורים, לא מת אדם קודם זמנו, לא הפילה אשה פרי בטנה, לא הוצרך העולם לגשמים - היה שפע מים ללא גשמים עיי''ש.

אם כן הרי שלזכותם של אותם צדיקים נזקף החסד וההטבה שנעשתה עם כלל ישראל, ולזכותם יזקף כאילו וגמלו חסדים עם מיליוני אנשים, וכי דבר רק הוא?!

והוא כדוגמת ''חנינא בני די לו בקב חרובין מערב-שבת לערב-שבת'', אולם ''כל העולם ניזון בזכות חנינא''. האם לא כדאי לצדיק עסק כזה, להיות איש חסד בממדים כה גדולים שאין ביכולת אנוש להשיגם, שכל העולם יהא ניזון בזכותו - והוא ביסוריו משיגם.

ועוד דע, אף שבדרך כלל קיי''ל אין יסורים ללא חטא, ובפרט פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה ומי נקי מזה, יש לך לדעת שיתכנו יסורים ללא עוון, והם דברי רשב''י בגמרא (ברכות ה'): ג' מתנות טובות נתן הקב''ה לישראל וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורים ואלו הן: תורה, ארץ-ישראל ועולם-הבא.

כאן גילה לנו רשב''י סוד גדול, דיתכן שיהא אדם מדקדק במצוות וחרד לדבר ה' ויצטרך להתיסר לצורך מתנה שחפץ ה' להעניק לו. וזאת חווה רשב''י על עצמו בהצטרך לו לגלות י''ג שנה למערה ומשם לזכות לסתרי תורה, וכדבריו לרבי פנחס בן יאיר חמיו, ''אלמלי ראיתני בכך לא הייתי בכך''. וכמו כן יסורי יעקב אבינו מרוגזו של יוסף שקפץ עליו מתוך טענה ''לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא עוד מבקשים לישב בשלוה בעולם הזה'', שהוא תימה גדול, וכי צרות עין יש כאן? ועוד, הלא ישנם מצוות שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קימת לו לעולם הבא - ותלמוד תורה כנגד כולם, ומי כיעקב אבינו היותו שקדן גדול בתורה בשבתו ארבע עשרה שנה בבית מדרשם של שם ועבר? ומלבד זה כל ימיו הרי היה איש תם יושב אוהלים?

אלא הכוונה בדברי המדרש, שכל זמן שאין די במעשיהם ובתורתם של הצדיקים להשלים את עולם הבא שלהם - אין להם רשות לישב בשלוה בעולם הזה, וכשישלימו - יזכו גם לעולם הזה, והראיה שיעקב אבינו כן ישב בשלוה 17 שנה במצרים, ולהיכן הלכה לה הטענה של ''לא דיין'' וכו'?!

לכך נשאיר את עסק יסורי הצדיקים שהוא עסק רווחי בשבילם, ואין לנו מה להתבלבל מעסק שהם נינוחים ומאושרים בו.
 

ששאלת מדוע נולדת במצב המרחיק אותך מעבודת ה', וכגון שנולדת למשפחה מיוסרת ולא עוד אלא בנוסף לכך גם מרוחקת מערכי היהדות, ואלו ישנם אחרים שנולדו למשפחה חרדית ושלוה ושבכך מלאכתם נעשית בנקל?

בתשובה זו הנך נכנס למופלא ממך שנצטוינו בזה שלא לחקור ולא לדרוש, אמנם מכיון שרואה אני ששאלה זו מכאיבה להרבה מאלה השבים, אענה תשובה שיש בה כדי להשקיט את התמיהה, אולם דע שעדיין לא נגענו בפתרון השאלה, כי ענין זה מורכב בהרבה חשבונות של מעלה שאין לנו השגה בהם.

ובכן בין תבין את אשר לפניך.

כל יהודי מישראל חייב לקיים את כל מצוות התורה מצוות עשה ומצוות לא תעשה, וזו הסיבה שהאדם מתגלגל פעמים רבות, כמובא בדברי האריז''ל, כדי להשלים בכל פעם את החסר.

ובכן בקבלת התורה עמדנו כולנו, גם הנשמות שעתידות לבוא לעולם שהיו אז ללא גוף, עמדנו כולנו על הר סיני קבלנו התורה ונסתלקה זוהמתנו. לאחר מכן בעוון העגל חזרה הזוהמה והחלה העבודה על כל יחיד ויחיד לבצע את תפקידו בקיום התורה, ומני אז התחלנו כולנו בשוה, כולנו היינו אז בדרגת שומרי תורה ומצוות. ובכן אדם ששמר עצמו ב 90% מעבירה, ונפטר לעולמו הוצרך לבוא פעם נוספת להשלים ה- 10% החסרים, ואילו אדם ששמר את עצמו רק ב- 50% מעבירה נצרך לבוא פעם נוספת להשלים ה - 50% החסרים.

לכך זה שחיסר רק 10%, יבוא בנתונים מוצלחים יותר מזה שחיסר 50% שהוא יצטרך לבוא בתנאים יותר מסובכים כי עליו להשלים יותר, וכך במשך הדורות כל אחד ואחד מתקן כאשר יתקן, אלא שעדיין מחסיר, וככל שיחסיר האדם בתיקון עצמו בבחירתו - יצטרך לבוא בפעם הנוספת במצב גרוע יותר על מנת לתקן עצמו עתה ממקום שסיים פעם שעברה.

וכן כלל זה הוא מתפרט לפרטים, שאם בפרט מסוים הנו לקוי מעט ובפרט אחר הנו לקוי יותר, מצבו יהא בהתאם לצורך תיקונו לכל פרט כפי הנצרך לו.

דורנו הוא דור של סיום התיקונים לפני בוא המשיח, ולכך כל אחד בא בהתאם להשלמת חסרונו, וכמובן שהחשבון הוא מורכב ומסובך מדורות רבים שעתה הגיעו לסיום חשבונן.

ולכן זה שנצרך לתקן הרבה בא לעולם בתוך מציאות שיצטרך להתאמצות לתיקון באופן קשה ומסובך כי עד שם ירד בבחירתו ומשם עליו להשלים חסרונו, (והארכנו בזה בספרנו ''אור לנתיבתי'').
 

ששאלת הנה לאחר שחזרת בתשובה שלימה בשמירת שבת. תפלין. תפלה. קביעות עתים לתורה ועוד, מדוע מאז התחזקו יסוריך ?

דוקא בשביל כך עליך להתבשר כי תשובתך התקבלה.

מלבד מה שביארנו לעיל (תשובה ז') ע''פ המבואר בגמרא (יומא פג) עבר אדם על כריתות ומיתות בית דין תשובה ויום הכיפורים תולין ויסורין ממרקין, אם כן הרי שישנם ב' שלבים בתשובה, שלב א' שישוב האדם בתשובה ויעבור עליו יום הכיפורים, ואחר כך שלב ב' לאחר שהתקבלה תשובתו באים היסורים וממרקים.

אם כן ביסוריך לאחר תשובתך מבושר אתה כי הגעת לשלב השני המבשר כי עברת את שלב א' בהצלחה בהתפייסות בינך לבין קונך, ועתה הנך בשלב השני למרק חטאתיך.

מעוד סיבה עליך לשמוח ביסוריך, שבכאן הנך מוכיח את אמיתות תשובתך, ואדרבא, ככל שמתרבים יסורי האדם ועם כל זה נאמן הוא לבורא ומתמם עצמו עמו ואינו מהרהר אחריו, מורה הדבר שתשובתו וחרטתו היו אמיתיים, שהרי כל חוזר בתשובה לאחר ששב והודע אליו חטאתו - מצדיק עליו בפיו לאמר שאכן מגיע שיבואו עליו כל מיני יסורים ביודעו גודל פשעיו וכמה קלקל וסרח, אולם במה יוודע שפיו ולבו שווים בזה? והנה עתה כשהיסורים באים עליו בפועל מוכיח האדם: האמת היתה בפיהו כששב והתחרט והצדיק אז עליו כל מיני דינים ופורעניות או שהיתה תשובתו אז פחות אמיתית, ואם כן עכשיו כשמצדיק דין שמים עליו מוכיח את כנותו בתשובתו שאכן לא רק בפיו ובלבו הבין שמגיע לו עונש, אלא גם מצליח הוא ליישם את תודעתו זו למעשה.
 

היאך נתן להסביר ענין זה המצוי, כשהאדם מתקדם יפה בתורה ומעשים טובים פוקדים אותו טרדות ויסורים המטרידים אותו מעבודתו?

אפשר להסביר זאת לצד ב' סיבות.

א. הכנעה

בחובת הלבבות שער התשובה פ''ח מובא: שלפעמים ותזיק הצדקות לצדיק יותר מכל מה שמזיקות כל חטאי הבעל תשובה, והוא כאשר הצדיק פונה לבבו מהכניעה, ודבק בגאוה החנופה ואהבת השבח.

הרי שעדיף מצב כשלון עם הכנעה ממצב נצחון וגאוה.

לכך כאשר האדם אינו מכין כלים של ענוה כראוי בהתאם לגדלותו בה הוא נמצא או לה הוא שואף, מתחסד עמו ה' להכניעו ביסורים והטרדות לשבור את לבו, ואף שיתכן ויכשל במעידה ונפילה לחטא, וזאת כדי שישבר לבו ויבוא למידת הכניעה, ולכך חסד גדול יותר עושה עמו ה', שמביאו להכנעה שלא בדרך נפילה בחטא, אלא בדרך יסורים, כי בכך נשבר לבו, בראותו כי עדיין יש לו לשוב ולהתחזק ועדיין לוקה הוא בחסר.

כך שכדי להכניע את האדם משתמש הבורא בב' דרכים או באמצעות היסורים או באמצעות זה שנופל בחטא, ואפשר שהדבר תלוי בכך, כאשר האדם לוקה בטפשות הגאוה אזי מן השמים נכשל בחטא כדי להעמידו על האמת, ואילו כאשר האדם מודע לשפלותו, אלא שקשה לו להתגבר על יצר הגאוה מצד ''תאות הגאוה'', בכאן כדי להעמידו על האמת - נעשה זאת בדרך יסורים ולא בדרך כשלון בחטא, והבן.

ב. הערכה

סיבת היסורים וההטרדות הינם כדי שיעריך וייקר את המצבים הטובים שלו בעבודת ה' ויודה לה' עליהם, כי מטבע האדם כשהוא שרוי בטוב, מתרגל לכך ושוכח להודות לה' ולייקר את טובות ה' עליו, לכך מטרידו ה' מסדרו הרגיל בעבודתו את ה', וכשרואה טרדה שהפרה לו את סדר לימודו או תפילתו הקבועים נותן ערך לימים הטובים, כי נזכר הוא בהם היאך היה עובד ה', וכוסף ומתגעגע לימים כאלו שאינו מוטרד בהם מלעסוק בתורה.

ולכך העצה לזה שלא יצטרך האדם ללמדו כניעה בדרך יסורים ומעידות הוא בכך שירבה להודות לה' על הצלחתו בתורה ועבודת ה', וכמו כן יכנע לבו לה' להבין שכל הצלחתו היא מחסד ה', וידע שעדיין לוקה הוא בחסר ולא ירום לבבו, בכך יוסרו הסיבות הנזכרות למעידותיו, ויזכה בס''ד לעלות מעלה מעלה.

 

המצוקות בעיקר הפרטיות הולכים ודוחקים מיום ליום, וממשפחה למשפחה, ועל פי רב מצוקות הללו גורמים למעידות בעבודת ה', כך שלכאורה אין מכך שום תוצאה חיובית.

אין מאתנו שיכול לשקול את התועלת הבאה מתקופה ההארה לעומת התועלת הבאה דוקא מהימים החשוכים והירודים, שאז דוקא ישנה סנגוריה עצומה מכל התגברות, וקטגוריא מועטת מחדלון, לעומת ימי ההארה שהמצב הוא להיפך.

ועיי''ש שכתב שדורו של משיח - דור השרוי בתכלית החושך והירידה, זהו דור שיתעלה על כל הדורות כולם, כי כל מאמץ והתגברות קטנה של אחד מבני דור זה יש לה משמעות פי כמה וכמה מאחד מבני דור אחר שחי בתקופות האור.

ומובא שם עוד, שהנה המשיח יהא מבני דורו הירוד של משיח, ועם כל זה יהא גדול ורם ונשא ממשה רבנו, אחר שצמח לגדול דוקא בדור חשוך כזה.

קיצרנו כאן בדבריו, והרוצה לראות נפלאות יעיין שם בהרחבה, וראה עוד בדברינו בספר ''עקבתא דמשיחא'' שהבאנו דבריו, ועוד את דבריהם של גדולי ישראל במעלת דורו של משיח, וכן ראה לקמן בספרנו זה שו''ת בנושא ''גלות וגאולה'' שהארכנו שם בזה.

 

בעקבות משיחא נאמר: ''עד שתכלה פרוטה מן הכיס'', מדוע בחר הבורא דווקא בעונש העניות?

עניות הוא עונש המתקן את החטא באופן הכי יעיל והכי מזורז. שכן איתא (בשמו''ר לא, יא,): ''כל היסורים בכף מאזנים אחת והעניות בכף שניה מכרעת את כולם'', ועו''ש: ''כל היסורים שבעולם ולא העניות''.

ונאמר בפסוק: (צפניה ג, יב) ''והשארתי בקרבך עם עני ודל'', אם כן אלו המצוינים שהצטיינו להשאר בעת קץ יסתמנו בגזירת העניות.

וראיתי בדברי החיד''א שכותב באחד המקומות (ואכת''י), שהטעם שיתייסרו ישראל ביותר בעקבות משיחא, הוא על מנת להכניעם, והוא התנאי לזכות בגאולה, לבוא בכניעה ובאמונת התלות שלנו בו יתברך בהרגשה אמיתית שאין לנו משלנו כלום, שזו בעצם מהות הדעת שתתגלה לעתיד, וההכנה לזכיה זו שנזכה בה לעתיד שהוא הדעת השלם היא עתה בגלות, וביותר בדרך העוני, כי בעניות בנקל קונה האדם דעת זו שאין לו משלו כלום, וכולו תלוי בבורא.
 

היאך היסורים משלימים את החסרון שנוצר מחמת החטא?

ב' מטרות ישנם ליסורים.

מטרה א. להביא לכניעה, שהרי כשברור לאדם שהינו תלוי במישהו, וכל חייו, פרנסתו ופרנסת בני ביתו תלויים בו, היעלה על הדעת שיתמרד כנגדו?! אימתי יעיז הפועל להתמרד כנגד מעבידו, הרי זה או כאשר ימצא עבודה אחרת וימצא לו ''בוס'' אחר, ואז ירשה לעצמו להתמרד כנגד אדונו בראותו שמעתה אינו מחויב יותר להיות תלוי באדונו, או כאשר יבין שיכול הוא להסתדר לבדו ולהיות עצמאי, ובכוחו להתפרנס מבלעדי אדונו אז כמו כן יקום עבד ברבו.

הרי שכל זמן שהרגשת ה''תלות'' קיימת וברורה, האדם נכנע, וכשמסתלקת הרגשת וידיעת התלות - קיים חשש להתמרדות.

כן הוא האדם כלפי הבורא, כל זמן שההכרה ברורה אצלו שהוא תלוי בבורא, וברוח אפו קיים הוא כל רגע ורגע, ואלמלי תיפסק חיותו ממנו - והיה כלא היה בן רגע, הרי שאז ישמר האדם מלחטוא, אולם כאשר נכנס האדם לטעות ''כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה'', ושוכח את תלותו בבורא, גאוותו זו מביאתו להתמרד.

ולכך באים היסורים להכניעו, ולהחזיר לו את הרגשת והבנת התלות שלו בבורא, ובמטרה זו של היסורים הוא עצמו התיקון הנפלא לחטא, שהרי בכך נוצר מצב שלא יעיז לחטוא להבא, וזו עצמה מהות מצות ה''תשובה''.

ואכן ישנה מטרה ב. והיא כי יתכנו יסורים גם כשלא חטא האדם, וכדוגמת יסורי יעקב אבינו ע''ה, שנתייסר ביסורים רבים, לצורך חיי עולם הבא, וכמו שאמרו חז''ל: ביקש יעקב לישב בשלוה וכו' לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, וכו', היינו בניחותא, בהיות ולא די לצדיקים עדיין במעשיהם להשלים את עולם הבא שלהם לכך מתייסרים.

והוא דברי רשב''י (ברכות ה'): ג' מתנות נתן הקב''ה לישראל וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורים, והיינו על מנת להכשירם לאותן מתנות שיהיו ראויים להם. וזה מותנה רק על ידי ביטוש החומר והחלשתו ואז יזכו להתענג בנועם ה'.

וזו סיבת שעבוד מצרים שלא נתפרש בתורה חטאם ועוונם שבשביל כך נשתעבדו, אלא כאמור לצרפם ולהכשירם לקבלת התורה, ארץ-ישראל ועולם-הבא.
 

במה אחזק עצמי בראותי שהנני מוקף בייסורים וגם כי אקרא ואשווע נסתמה תפלתי?

כבר דיברנו וידוע ממעלת היסורים, ורק יש להוסיף פרט נוסף שחשוב לך לדעתו, והוא שכאשר גופך סובל מחולי, וכן מצב פרנסתך בחוסר כל, דע כי החלק הסובל ומתייסר הוא החלק החומרי שבך, אולם החלק הרוחני שהוא נפשך השכלית אינה בצער כלל, ואדרבא היא בשמחה כי באה בכך על שלמותה. והוא הנאמר בזוה''ק  להרשב"י באחד המקומות ואין כעת תח''י:

בתבירו דגופא - שלימו דנשמתא.

בשלימו דגופא - תבירו דנשמתא.

בשבירת הגוף הנשמה נשלמת, ובשלמות הגוף, דהיינו כשיש לגוף כל צרכו, הנשמה בשבירה, כי אז רחוקה היא מלהתקרב לאלוקיה.

אם כן על האדם לידע שבשעה שהוא מתייסר - נשמתו שהיא בת מלך שָׂשָׂה ושמחה על שנחלצה ממיצר הגוף, והנה עתה התאפשר לה להתראות עם אביה שבשמים לחזור מעט להרגשתה בעריגה וכיסופים למצבה הקודם, טרם היכנסה לגוף שהיא בו עתה.
 

התקרבתי לה', והיסורים לא מרפים ממני, כיצד עלי להתיחס למציאות כזו?

על הבעל תשובה לדעת, כי בהיות והיסורים באים עליו מבושר הוא כי תשובתו התקבלה, שהרי הגמרא ביומא (פז ע''ב) אומרת שעל עוונות כחייבי כריתות ומיתות בית דין תשובה ויום הכיפורים תולים, והיסורים ממרקין, כלומר שב' שלבים צריך הבעל תשובה לעבור, ראשית לשוב לה' בכל לבו וכן שיעבור עליו יום הכיפורים, זהו שלב ראשון שתולה לו את תשובתו, ורק שלב השני שהם היסורים מנקה אותו לגמרי.

הרי שבעל תשובה טרם שנתייסר אינו בטוח עדיין שעבר את השלב הראשון של התשובה, ונתקבלה תשובתו, ורק בהיות היסורים באים עליו יכול להיות בטוח שעבר את השלב הראשון לרצון לפני ה' והעובדא שהנהו כבר בשלב השני של יסורים ממרקים.
 

יסורים הגורמים לבטול תורה ולמיעוט גדול בעבודת ה' האם לא עדיף היעדרם ממציאותם?

מסקנת הגמרא בברכות ה', שיסורים בין שיש בהם ביטול תורה ותפילה בין שאין בהם - יסורים של אהבה הן.

מפורסמים המה דברי הגר''א (משלי כה): ''כל התורה והמצוות שנצטוו ישראל הוא כדי שישימו בטחונם בהקב''ה''.

עלינו לדעת שאצל רבים לא ברור מה תכלית האדם בעולמו, לרבים נדמה שהתכלית היא ללמוד הרבה להתפלל הרבה, לעשות מעשים טובים הרבה, וכדומה. וכמה שירבו בחיצוניות במעשים יגדל סיפוקם.

וזה אינו נכון, כל הנ''ל הינם אמצעים להגיע לתכלית שהוא האמונה והבטחון בהקב''ה, שמבלי הם: תורה תפילה מעשים טובים לא יגיע אדם לתכליתו, שאינה אלא אחת להכיר ולדעת את ה' בשלימות ולהתלות בו, וּלְשַׁקֵּר וּלְכַזֵּב את מקריות וטבעי העולם ולדעת שאין עוד מלבדו.

ובהיות כי יודע הבורא את יצרנו, ובפרט בדורנו דור עקבתא דמשיחא שיש בו טמטום גדול, וכמו שכן היה אומר הצדיק רבי שלמה בלוך תלמיד החפץ חיים, בשם רבו: בעקבות משיחא החושך יהא עבה וסמיך כ''כ עד שיהא אפשר לדחוק את האצבע בעוביו של החושך. (ספר ''הצדיק רבי שלמה''). אזי לא יתכן שיגיע האדם להכרה בה' באמת מבלי שיתייסר וישבר גופו וחומריותו, כי מבלי זה, במקרה הטוב - ירבה בתורה ומצוות ומעשים טובים בחיצוניות בלבד ויסתפק בזה, אולם בכך שמיסרו ה' לאדם מסייע לו להכיר את השקר שבטבע והמקרה, בראותו שאין מה שיעזור לו מבלתי ה', ואכן, בלי תורה מצוות ותפילה בוודאי לא יגיע האדם לכלום, אולם אם לא הגיע לתכלית זו להכיר את ה', ולדעת שאין עוד מלבדו בשום אירוע, עדיין רחוק הוא מתכליתו ואף שבידו הרבה תורה ומצוות, מאחר ועדיין מחובר הוא לשקרי העולם, ומקרי וטבעי העולם עדיין מתעתעים בו לחומדם ולהתחשב בהם.

ובמילא יובן, שיסורים אף שיש בהם ביטול תורה ותפילה אחר שמביאים את האדם לתכליתו עדיפים המה ממצב של תורה ותפילה ללא שיגיע האדם לתכליתו.
 

מה באור הגמרא יבמות סד ע''א, מפני מה האמהות עקרות היו? מפני שהקב''ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, וכי מפני שהקב''ה מתאוה לתפלתן, מענישן?!

כאן השאלה בעצם כפולה, שהרי יסורים ללא עוון עוד מצינו בדברי רשב''י (ברכות ה'): ג' מתנות טובות נתן הקב''ה לישראל וכולם לא נתנן אלא על ידי יסורים, ואלו הן: עולם הבא, תורה, וארץ ישראל.

הרי דאומנם יתכנו יסורים ללא עוון אלא לשם הכשרה לקבל מתנה טובה כתורה ארץ ישראל ועולם הבא, זה עוד אפשר להבין שכדי לקבל מתנות רוחניות עליונות צריך להיות האדם רוחני יותר וביסורים נשבר החומר ונכתש, ואז מוכשר האדם לקבל רוחניות גבוהה.

אמנם גבי האמהות, היאך נבין טעם ליסוריהם מפני שהקב''ה מתאווה לתפילתן, ומה טעם הוא זה לעקרותן?

אלא דע שתכלית ביאת האדם לעולם הוא כדי להכיר את הבורא ולדעתו בהכרה מלאה, ולדעת כי אין עוד מלבדו ממש.

ורצון ה' שידע האדם זאת בהכרה מלאה, ויתכן הדבר דווקא כאשר הוא במצב של הסתר ויסורים בעוה''ז, שהרי נתבונן עד כמה חשוך הוא העולם הזה, נניח אילו לא יתיסר האדם בעולם וחייו יהיו חיי שלוה, כמה מסוכנים חייו של אדם זה, שהרי העוה''ז כשלעצמו מחשיך את עיני בני האדם מהאמונה, שהרי יתכן ויחיה אדם שבעים שמונים שנה בכפירה ויעלם ממנו אמיתות מציאותו יתברך לגמרי. היתכן?! עולם שמצד עצמו צועק ומעיד על בוראו, היאך יתכן שיעביר אדם שנים כה רבות מהתעלמות מאמת פשוטה זו. אלא מכאן תראה עד כמה עולמנו בנוי באופן כ''כ חשוך עד שיש בו כדי לטעות ולהטעות את זה הֶחָפֵץ בשקר.

ובכן שלמות האדם בעולם היא כמה שיותר לגלות אמת זו בשלמותה, וכמה שיותר ישתלם במידה זו יותר יגיע לתכליתו.

ובכן כאשר חפץ הקב''ה באדם ורוצה להביאו לשלימות מדכאו ביסורים, ומובא בגמרא ברכות ה', אמר רבא: ''מי שהקב''ה חפץ בו מדכאו ביסורים'', ובכן ככל שהיסורים מהודקים על האדם והנו במצב של אפס תקוה כן נצרך הוא להתלות בהקב''ה ביותר.

ולדוגמא, אדם הסתבך בבריאותו או בעסקו, כאשר יש לו אפשרויות בדרך המקרה להציל עצמו בחמישים אחוז, הרי שפנייתו לה' רק בחמישים אחוז, וכשנדחק לפינה דחוקה יותר, ואחוזי הצלחתו בדרך המקרה הינה אך ורק ב- 20 אחוז, נצרך להתלות בה' ב- 80 אחוז, וכשהקב''ה חפץ באדם מאד ורוצה ללמדו להיות תלוי בה' לגמרי קולעו למצב שבדרך מקרה לא יהיו לו כלל סיכויים, ויצטרך להתלות בה' ב- 100 אחוז.

וזהו מה שקרה לאמהות - עקרות! ובפרט לשרה אמנו שאף רחם לא היה לה כמובא בגמרא (יבמות ס''ד ע''ב), וזהו משום שהקב''ה חפץ בתפילתן, היינו בחיבורן של צדיקים - שהרי תפילה מלשון חיבור - נפתולי אלוקים נפתלתי - שידבקו בו ויתחברו אליו, ותאוותו של הקב''ה בזה היא למען הצדיקים לטובתן ולשלמותן, כי מה יש חפץ לה' הלא רק בזה שיטיב לבריותיו, שכן דרך הטוב להיטיב ולשם כך ברא עולמו.

ולכן מיסר הקב''ה את הצדיקים על מנת להביאם לשלימות זו של הכרה מלאה בתלות גמורה בבורא, בכך שדוחקם לפינה דחוקה ללא מוצא, ובכך משתלמים המה בבטחונם בבורא בלבד.
 

למה אחשב כחסר אמונה בקצפי על חברי שגרם לי צער, וכי כועס אני על הקב''ה חלילה, הלא כל כעסי על פלוני שהנו בעל בחירה, ועובדה שהוא יענש על מה שצערני, אם כן הרי שגם בשמים מיחסים המעשה לעושהו להעניש לאדם, ולמה שלי יהא אסור ליחס את המעשה לזה שעשהו אם רע ואם טוב?

מהלך יסודי חייב שיהיה ברור לכל יהודי מאמין באשר יקרהו מקרה מבן בחירה שבהכרח אחראי הוא למעשהו והעובדא שיענש על מעשה רע או יקבל עליו שכר על מעשה טוב וכאן בנקל יכולה ליפול טעות שביד האדם להרע לחבירו או להטיב לו, וכאן ביותר חייבים לחזק את יסוד האמונה. והוא, אין אדם נענש או מקבל השפעה טובה אם לא שנגזר עליו מחמת מעשיו לקבל את אשר קרהו והוא מהנהגת מידה כנגד מידה.

והראיה הפשוטה לכך היא ממאמר יוסף הצדיק לאחיו שמכרוהו: ''לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלקים...'' וכן ממאמר דוד המלך לשמעי בן גרא שקללהו קללה נמרצת: ''הניחו לו ויקלל כי ה' אמר לו''. הרי שגם אשר יקרה לאדם מבעל בחירה - הוא מהאלקים לבדו.

ובכן כשמגיע לאדם חובה - לקבל דבר רע מחמת מעשיו, מגלגלים שחובה זו תבוא עליו באמצעות אדם רע שהוא בגדר חייב, וחפץ עשות רע, ועל ידו מתגלגל הדבר שיעשה רע לפלוני.

אם כן החשבון שלך כשאתה המתיסר הוא אך ורק עם הבורא בלבד, ואותו חייב שעשה לך רע אכן יתחשבן אתו הבורא על כך ויענישנו אולם אין זה מענינך כלום, כי אחר שאירע לך אותו דבר, עליך להאמין שהיה מחויב שיגיעך דבר זה, ואם לא על ידי פלוני זה, היה נעשה זה על ידי אחר.

וכן כשאירע לך שחבר היטיב לך, בוודאי חייב אתה להוקיר לו טובה, כי עליך לראותו בגדר שליח שנשלח להיטיב לך מאת הבורא, והוא זה שליחו של מלך מלכי המלכים הקב''ה להיטיב לך ובוודאי יש לכבד השליח מפני כבוד משלחו ולהוקיר לו טובה על כך, ועוד יש לכבדו לזה שהנו זכאי - וזכות זו נזדמנה על ידו להיותו זכאי, אולם מאידך עליך לתת את עיקר ההודאה לבורא שהוא מקור הטובה, והטובה המגיעה לך היא ממנו ית', ואיך שלא יהיה היית מקבלה בכל אופן, אם לא ע''י זה אז ע''י אחר, כך שעיקר התודה וההתיחסות למאורע הוא לבורא בלבד.
 

''חיב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה'' (ברכות ס' ע''ב), הכיצד יתכן לקים חובה זו?

לפי מה שנתבאר לעיל שיש למאמין להסמיך את ההתאוששות מהמכה למכה ככל האפשר והמצליח להסמיך את התאוששותו מיד בסמוך למכה זהו המאמין השלם, יבוא ביאור משנה זו על נכון, דהיינו כשם שבנקל לאדם להסמיך את הכרתו לאחר טובה ושפע ברכה שנשפע עליו לידע שהכל מאת ה' המיטיב לו, ואין בזה כל כך קושי להסמיך את ההכרה באירוע הטוב שעשה עמו ה' לידיעה שטובה זו מאת ה' ניתנה לו, כן חייב אדם להסמיך את הכרתו בהתאוששות מהרעה שנחתה עליו ולידע שמה' היתה לו זאת ולקבלה עליו כמה שיותר בסמוך למכה.

ודווקא במקרי היום יום אמונת האדם מתבררת ביותר, היאך מקבל הוא אירועים המצויים שיש בהם להכעיס את האדם על בני ביתו, או על הסובבים אותו שבסיבתם נסתבב עליו הפסד, או צער או בזיון, עיכוב טרחה וכדומה, שמצוי מאד שעד שירגע ויתאושש ממכתו ישליך זעמו וקצפו על הגורמים החיצונים, ובכאן נבדק האדם האם אמונתו בהכרה חזקה וברורה לראות כי אין עוד מלבדו, או מטושטשת שאינו מגיע אליה רק לאחר זמן כשמאחריו טעויות רבות לתלות את הצער וההפסד בגורמים ובסיבות, ורק לבסוף מגיע הוא לכתובת הנכונה להבין שבעצם אין עוד מלבדו. למאמין השלם אין טעויות, מיד מגיע הוא לכתובת הנכונה לייחס את טובתו או רעתו לבורא הכל יכול.

 

מה הם גדרי המדרגות בקבלת יסורים?

גדרי מדריגות קבלת היסורים שונים המה אצל בני אדם והדבר תלוי במדרגותיהם בזה, עד שכמעט ואפשר לומר שאין אדם דומה לחבירו במדריגת קבלת היסורים.

והנראה להסביר בזה הוא שהרי בעצם כל יהודי מאמין, גם אם אירע לו אירוע טרגי ח''ו הרי לבסוף כשמתאושש מצדיק דין שמים בברכת ''ברוך דיין האמת'', וחוזר הוא לעצמו ולאמונתו הגם שבשעת האירוע היה קשה לו מאד לקבלו עליו.

ובכן מדריגות בני אדם נקבעים כפי גודל הנסיון, וכפי צמצום פער הזמן בין המכה שנחתה עליהם לבין ההתאוששות ממנה.

על דרך משל, יתכנו ב' בני אדם שקראם אותו אסון, והאחד נתאושש ממכתו - בכח אמונתו החזקה - לאחר יום, כי במשך יום חיזק לעצמו את אמונתו והצליח להתאושש ולקבל את מנת חלקו ביסוריו. ואילו השני שאמונתו אינה חזקה כל-כך נתאושש רק לאחר כמה ימים, וכן על זה הדרך.

וכמו כן הדבר נמדד ביסורים שגרתיים התדיריים יום יום, יש אדם שבאכזבתו מציפיה מסויימת או מהפסד ממון שאירע לו בממונו באותו יום, או מפגיעה שנפגע מחבירו, או מטרדת פרנסה, או טורח של איזה סידור שהוטל עליו לסדר ענייניו, מקבל מיד את דין שמים עליו ולא לוקח לו זמן להתאושש אלא תיכף סמוך למכה מתאושש מכח אמונתו, וכופף את יצר מרדנותו, ונכנע לגזירת ה' מבלי לזעום ולזעוף כלל, זהו גדר הנעלה ביותר בקבלת יסורים, ומעבר לכך לא יִסָּפְרוּ מדריגות בני אדם באמונתם, התלויה אצל כל אחד ואחד כפי עוצמת המכה וכפי פער הזמן שלקח לו עד ההתאוששות לאחר המכה וכפי זה נקבעת אמונתם החזקה היא או הרפה.

וכמו כן מדריגת בני אדם נקבעת כפי איכות ההתאוששות, יש שמקבל זאת בדיעבד, ויש שמקבל זאת באהבה וכיוצא, ויבואר עוד בתשובה הבאה.

 

מהי מטרת היסורים?

נשמת האדם היא ''בת מלך'' - מלכו של עולם, חוצבה מתחת כסא הכבוד, ניתנה בת מלך זו בתוך מבצר הגוף החוסם בפניה מלהכיר ולדעת את אדוניה, הגוף דורש את עינוגיו ובכך החומר בו טמונה הנשמה מתעבה ומתגשם והנשמה במצוקה בתוך גוף זה, להיות שהאדם שוכח את יוצרו ושקוע בטיפוח גופו ומתנתק מתכליתו ואינו מאפשר לנשמתו להתקשר ליוצרה, ובזה צערה יותר מכל הגרוע ביותר.

ובכן מתחסד הקב''ה עם האדם בכך ששובר לו את חומת הגוף ביסורים למיניהם, ובכך נסדקים לפחות סדקים ופרצות בחומת גופו, ומשם הנשמה מציצה להכיר ולדעת את בוראה מכמה סיבות, ראשית כי ביסורים אלו האדם הרי נתון במצוקה וזה מביאו להתבונן שבעצם העולם בגד בו, ויגיעתו בעולם היתה לריק, ועוד, עצם צרתו מביאתו להבין במי הוא תלוי ומי הוא אביו האמיתי הכל יכול. ועוד, צרתו מביאתו לשברון לב, ולהתקרב לה', ואף שהוא מפני היסורים, אומנם סוף סוף מתקשר הוא בכך לתכליתו שהוא גילוי ה' מתוך חושך שבעולם על כל משכיחיו המצויים בכל מקום וזמן, ובזה הנשמה שבה להכיר את בוראה מתוך חושך התאוות והחשקים הגירויים והפיתויים המצויים ובכך באה היא על תכליתה, ובכך היא שמחתה, ואף שהגוף שבור אולם הנשמה משתלמת ושמחה.

ובכן מאחר ומטרת ה' ביסרו את האדם כדי שיכירו, יתקרב אליו ויתפלל, אם כן מה לו לאדם לחפש עצות אחרות, הלא עצת ה' היא להתפלל אליו, וזו מטרת היסורין, ואם כן היאך יחפש אדם עצות וסגולות ויניח את התפילה, היפך מכוונת הבורא שמיסר לאדם כדי שיתפלל, הרי בכך הנו מנסה לעקוף את רצון ה' ממנו.

 

התפילין שלי

תפילין

התפילין שלי

טובה אמיתית ליקירי משפחתכם

עילוי נשמה מכבדים בחיים ולאחר החיים

בשמחת כלולותיכם

חתן וכלה

מתפללים להצלחתכם

בשמחת הבר מצווה

בר מצווה

מתפללים להצלחת צאצאיכם

  • Login
    מלל מעל טופס הרישום
    מלל מתחת טופס הרישום
  • יצירת חשבון
    *
    *
    *
    *
    *
    Fields marked with an asterisk (*) are required.