• Personal-prayer
Hebrew (Israel)English (United Kingdom)
הרשם לאתר וזכה בתפילה וברכה על ציון הרשב"י הקדוש. שנה טובה ומתוקה
 
אמונה ובטחון

שאלה מאדם שמנקרות במחו מחשבות של ספקות באמונה, ושואל שמכיון שכן האם לא עדיף לו שלא להעמיק בעניני עקרי ויסודי האמונה כי אז מתעוררים וצצים במחו הספקות, ולכך נוח לו לשמור מצוות וללמד תורה כראוי מבלי להתעמק ביסודות ועקרי האמונה?

ובכן ללא ספק שזו מחשבת טעות להיות מאמין באופן שטחי פן תתעוררנה אצלו מחשבות ספקות, אדרבא הרהורי הספקות צומחים דוקא מכך שהאדם לא מתבונן ומתפעל מאמיתות תורתנו הק'.

ובהחלט אין כוונתנו להעמיק בעיקרי האמונה בדרך החקירה והפילוסופיה, חלילה וחס. אלא התבוננות בדרך היסטוריה והעתקת האמונה מדור לדור, התבוננות בדור יוצאי מצרים, קבלת התורה, דור המדבר מ' שנה בניסים גלויים, ניסי יהושע בכניסתו לארץ, קריאת דברי הנביאים הק', מופתי התנ''ך, מופתי בית ראשון - עשר הניסים שנעשו בו, מופתיהם גדולתם וקדושתם של אנשי כנסת הגדולה התנאים והאמוראים וחכמי הדורות שבכל דור ודור, מסירותם ואהבתם לתורה על חשבון כל חיי ועונגי עולם הזה, ולהתבונן היאך הפקירו ממונם כבודם בני ביתם עבור עבודת ה', שזה לבד מוכיח על גודל הכרתם ואמיתותם בתורה וביסודי ועיקרי האמונה. (והארכנו בזה בספרנו ''הגיון לבי'') כך שזה השואל בוודאי לו יעמיק בהנ''ל אדרבא, דוקא מתוך כך יסורו ממנו מחשבות ההבל של הספקות שנצמחים מהתרשלות ההתבוננות

 

כמה שאני משנן אמונה, ומשתדל לאמת את האמונה בקרבי, עם כל זה חש אני ''אבוד הכרה'', דהינו שאינני חי את האמונה באפן מתמיד ובכל פעם כאלו ומחדש נצרך אני לחזר את ההיסטוריה - יציאת מצרים, קבלת התורה וכו' על מנת להחזיר לעצמי את ההכרה באמונה?

אכן צדקת, רואים זאת בחוש שגם זה ''העובד'' על האמונה וכשמתבונן בה אכן משיבה להכרתו וחי אותה, אולם - התעיף עיניך בו ואיננו - כשמסיח דעתו ממנה לזמן מה, כאילו ונצרך מחדש לשנן את האמונה מההתחלה - מ- ''א-ב'' של עיקרי האמונה, ואיננה בהישג ידו מיד בכל עת, ואין הדבר דומה ליתר הדברים שמקבל האדם על עצמו, וכגון, קביעות ללימוד, לתפילה לחסד וכיוצא, שבהחלטה אחת יוכל להתקיים ימים רבים מבלי צורך לחדשה בכל יום. ונראה לכך כמה סיבות:

ראשית, מצב עולמנו הוא בעצם האויב מספר 1 לאמונה, הרי העולם מונהג בטבע בדרך סיבות, ואין לך סיבה שאין לה מסובב טבעי שסיבבה וכן הלאה, והקב''ה נסתר בתוך כל הסיבות, הרי שהעולם בכל עת דוחף לאחורה מהאמונה והאדם נצרך לשוב בכל כוחו מאותו דחף לעמוד על משמרת האמונה כך שאם האדם מסיח דעתו מהאמונה - מציאות הווית ובנית סדר העולם שורפת את האמונה מקרב האדם, ומיד מאבד את ההכרה אחר שהעולם ''מסייע'' לו לחיות ללא הכרה באמונה אלא בדרך מקרה וטבע, ודומה הוא לאוכל אוכל היום ובהכרח שיהא רעב למחר, כי מציאות האדם בנויה באופן ששורפת בקרבו את מאכלו.

ועוד, הטמטום הנורא השורר בעולמנו אם זה מפאת טומאת העריות, ואם זה מפאת שמוקפים אנו באנשים מחוסרי אמונה ועמם יש לנו בהכרח שיח ושיג בעסקינו וביתר צרכינו, והלא כבר המגע עמהם מחליש באמונה, אחר שהנך שח ועוסק עם בני אדם שהשקפתם רחוקה מתורה ואמונה, ומתבטאת היא בפיהם ובמעשיהם.

וביותר קפצה עלינו רוגזה של ''התקשורת''. בני אדם מאזינים לרדיו ופוליטיקא שכולה כפרנית מיסודה, ללא שום הזכרת שם שמים, המכריזה באופן פומבי על כחי ועוצם ידי, ואף החרדים השומעים דבריהם אינם חשים ואינם רואים בכך שום עוון וחסרון, אולם בכך נתלשים ונעקרים מהאמונה, כך שבוודאי יצטרך ''העובד'' בכל פעם לחזור על האמונה מ- ''א-ב'', והלואי שיועיל להחזיר האמונה לקדמותה.

ועוד, הרי היצר היום ''מפציץ'' את העולם בטומאת עריות, שהינה פצצה ישירה לאמונה ומקרא מלא: ''ויחל העם לזנות אל בנות מואב ויצמד ישראל לבעל פעור'', הרי שזנות בנות מואב הביאתם לצאת מהישיבה של משה רבנו לישיבת בעל פעור.

ובא וראה עצמת הזימה כמה גדול כחה להרוס את הדעת מהאמונה שכן עיקר האמונה היא בדעת - לדעת את ה' - וידעת היום וכו'.

שהנה בני ישראל שהיו תחת ''ראש ישיבה'' כמשה רבנו אדון כל הנביאים, וישיבתם היתה בנויה לא מטיט ואבנים, אלא מענני כבוד - שכינה ממש, מן ובאר היו מזונותיהם בדרך נס, וממקום כל כך קדוש ועוד לאחר תקופת יציאת מצרים קבלת התורה ו- 40 שנה של ניסים עצומים, עברו מישיבתו של משה רבנו לישיבת ''בעל פעור'', מקום השפל הסרחוני והגועלי ביותר - אוכל תרדין ומתריז בפניה... היתכן?!

אמנם זהו כחה של עריות לטמטם מצד אחד, ולשחד מצד שני, וגדול כח השוחד לעוור עיני חכמים ולסלף דברי צדיקים ולהביא לרוח שטות עד דיוטא תחתונה.

וכמו כן מצבנו היום שאנו בנסיונות האמונה בעיקר, וכדברי הגמרא (מכות כד): בא חבקוק והעמידן על אחת: ''וצדיק באמונתו יחיה'', הרי שעיקר נסיוננו היום הוא האמונה, והיאך פועל כח הרע לעקרה מעם הקודש, עם החזק באמונה מכל הכוונים מצד החכמה, ומצד ההסטוריה המבוססת והמוצקת ועוד ועוד, הלא רק בדרך זו כאמור ש''מפציץ'' הוא את העולם בעריות, ובכך מביא את הבני האדם להיות בטמטום ובשוחד , ולהאמין בכחי ועוצם ידי, וכענין הגמרא (סנהדרין סג) יודעין ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש, ולא עבדו אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיא.

והעצה לכך היא, מצד הסור מרע: לשמור עצמו מכל מראות אסורות ושמיעות אסורות המכחישות והורסות את האמונה, ומצד העשה טוב הוא: ''התמדת השינון'':

אומר היה החפץ חיים שבאמונה יש למשמש בכל עת כאדם שיש לו מרגלית יקרה בכיסו שממשמש בה, וכדי שהאמונה תהא באופן שבכל עת שימשמש ימצאה באופן הנכון ובהכרה כראוי, נצרך לכך התמדה גדולה עם הרבה שינון של כל ההסטוריה של עם ישראל, לחיות ממש את ניסי מצרים, קבלת התורה, ניסי המדבר 40 שנה, ניסי יהושע, וכו' כל תקופת הנביאים, בית ראשון ועשרה ניסים שנעשו בו, בית שני וכו'. תקופת התנאים האמוראים גדולתם וקדושתם עוצמת השגותיהם ברוח הקודש ומופתיהם וכיוצא, ועוד מועיל ביותר לשנן התנ''ך שכולו אמונה, ובו מופתי אמונה מוסר ונבואות הנביאים שקבלו מהבורא בדרך הנבואה, ועוד יש ללמוד סיפורי התלמוד והתבוננות בהם שכולם לימוד אמונה באופן חזק ושורשי, וכדוגמת ניסי רבי חנינא בן דוסא - מי שאמר לשמן וידלק וכו', וכן הוא דהביאו כבשיו דובים בקרניהם וכיוצא הרבה בתלמוד מקדושי התנאים והאמוראים. (וקבצנו הרבה מהם בספרנו ''הגיון לבי'').
 

מה נדרש מזה הבוטח בה' בכל לבו שיעזרהו ללא השתדלות מפרזת, והנה תוחלתו נכזבה, והצרך דוקא להשתדל בדרך טבע להשיג מבקשו?

ב' מבחנים חפץ ה' לבחון את העובדים על מדת הבטחון בו, האחד על לשעבר והשני על להבא.

האחד האיך הם מגיבים כשהתאכזבו מבטחונם בה', וקבלו היפך ממה שבטחו. האם תגובתם תהא בזעם בזעף או בכניעה לה', דהיינו להיכנע בלבם לה', ולהאמין שכיון שכך חפץ ה', הרי שזה הטוב ביותר, והוא המבחן על הלשעבר.

והמבחן השני אשר יבחן בו ה' את העובדים על מדת הבטחון, האם להבא יחדלו מעבודתם זו להמשיך ולבטוח בה' כמקודם, ואף שהתאכזבו מבטחונם בה'. האם בשל כך יתיאשו מעבודה רמה ונשגבה זו, או שעם כל זה ימשיכו בה ללא ליאות.

וכן היה אומר הגר''א דסלר זצ''ל (הבאנו דבריו לעיל בתשובה נ'), שעל עבודת הבטחון צריך הרבה סבלנות, כי מתחילה מאכזבת עבודתם, ורואים היפך בטחונם, ועוברים הרבה נסיונות בזה, ורק כשמתעקשים ומתמידים בעבודה זו רואים פירות.

ולכך זה הבוטח כשנתאכזב בטחונו אל יפול בדעתו, אלא ישוב להתעקש ולחזק בטחונו בה', ויאמין כי נמשך חסד על הבוטח בה', ובודאי שלבסוף יראה חסדים גלויים. מה שבינתיים ללא ספק כל הנעשה עמו זהו חסד ה' הגם שעל פניו נראה ההיפך, אלא שסגולת הבטחון להמשיך חסדים גלויים על האדם, דהיינו שיכיר האדם בחוש בחסדי ה' עמו, ולזה זכה כשיתעקש להמשיך ולבטוח בה', ולשמוח בכל אשר יחפוץ ה' ולא יזעף על ה' מהעבר, ולא יתיאש מלהבא להמשיך לחזק בטחונו בה'.
 

מנין צומחת האפיקורסות אחר שהאמונה כ''כ פשוטה?

אכן קובע הרב דסלר זצ'' מכתב מאליהו (ח''א עמ' 171):

אומנם מעולם לא היה מי שהוא אפיקורס באמת!

וממשיך הרב להסביר דבריו:

כל מי שפקר, ידע בפנים - בקרב לבו שמתעלם הוא מן האמת, ומה שטוען שאינו רואה ואינו שומע, היינו מכיון שאינו רוצה לראות, ואינו רוצה לשמוע.

ועוד מבאר לנו הרב מכתב מאליהו (ח''א עמ' 174):

''וזהו מהלך כל האפיקורסות - כל אדם יודע את האמת בלבבו, אלא שרצונותיו מביאים אותו לידי עבירות שאי אפשר לתרצן לעצמו, ופנימיות לבו דוחפתו ליישב את הסתירה - ע''י אפיקורסות''.

כלומר, מגלה לנו הרב שאפיקורסות לעולם אין בה ממש, אלא הוא ישוב ותירוץ לסתירה המתחוללת בלב המאמין כשמעשיו סותרים את האמת שבלבבו, ומצפונו צווח על מעשיו שאינם תואמים את האמת הפנימית שבלבו, ומכאן יוצא ''העגל'' הזה הנקרא אפיקורסות, שהוא לעוות את השכל ולטפשה, כסגולת ''השוחד'' - ''כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים''.

והשווה לדברים הנ''ל המה דברי הגר''א וסרמן זצ''ל (קובץ שיעורים)

וכן עוד בספר ''ברכת פרץ'' להסטייפלר (פ' וארא).

וכמו כן השווה להנ''ל המה דברי רבי ירוחם ממיר זצ''ל (דעת חכמה ומוסר ח''ב מאמר כ''ט)

ועוד כיוצא בזה בדברי הגר''א קוטלר זצ''ל (משנת רבי אהרון שער ראשון מאמר א')
 

מה הקושי שבאמונה בימות המשיח ביותר, הלא טמטום מחמת עברה היה תמיד, שהרי לא חסרו תקופות של חטאים בעמנו?

על כך עונה רבנו ירוחם ממיר זצ''ל (דעת חכמה ומוסר ח''ב מאמר כט) ע''פ דברי רבו רבי שמחה זיסל זצ''ל שהרשעים שהיו מלפנים אף שהיו בעלי עבירה - אמונה היתה בקרבם, וכמו המובא בגמ' (סנהדרין לז ע''א) בריוני שהיו בשכונתו של רבי זירא, וכשנפטר רבי זירא חזרו בתשובה, אמרו: עד עכשיו היה רבי זירא מגן עלינו, מעכשיו מי יגן עלינו?! הרי שאמונה היתה להם ורק יראת חטא לא היתה להם.

ומובא בספר ''נתיבות האמונה'' עמ' ע':

וממשיך שם רבי ירוחם ז''ל, ''עומד אני וחושב, וכי מה צריכים לאמונה, איזה חכמות צריכים ללמוד כי יש לעולם בורא, האם חכם גדול צריך להיות לזה? הרי 'הכפירים שואגים לטרף ולבקש מקל אכלם'!''

''לפני ארבעים שנה, הנני מעיד שלא היה שום אפיקורסות אפילו בין עמי הארץ אפילו בין עוברי עבירה. רבים היו הנכשלים בעבירות, אבל אמונה היה דבר מושרש בפי כל. עמי הארץ היו מאמינים, אל תדמו סתם מאמינים אלא אמונה חזקה, האמונה בפי כל כקטן כגדול, והגם שהיו בעלי עבירה ולא היה להם יראת חטא אבל באמונה לא היה זיז כלשהו. רשעים היו בעולם מכמה אלף שנים בין באומות בין בישראל אך כפירה הוא דבר חדש. יחידים כופרים היו לפנים אבל הכלל ביטלו דבריהם, מפני שכך היא סוד האמונה, כל כך היא קלה עד שאין שום שליטת היצר כלל''.

''אכן מה שאנו רואים כהיום שגם אמונה אבדה, אין לזה ביאור אחר רק כמו שאחז''ל (סוטה מ''ט:) שבעקבתא דמשיחא יהא מהלך החטאים שלא כדרך הטבע 'בת קמה באמה וכו' ומזה ג''כ 'מלכות תהפך למינות', כי במהלך הטבע אי אפשר כלל שתזוז האמונה''.

[והוא בעצם הנבואה שתהא האמת נעדרת ומה יש אמת יותר מהאמונה, אלא שהנבואה היא שיהא טמטום נורא שלא היה כמותו מעולם והחשך יכסה ארץ וערפל לאומים והוא ענין כפירה מתוך טמטום, והיא בעצם קשה מכפירה שמתוך שכל וכמו שביארנו בדבריו לעיל.

אם כן עולה לנו, שבזמנינו להיות החטאים המה קשים שלא בדרך הטבע, ומעולם לא היו חטאים בעזות ובחילול שם שמים כהיום, לכך גם - שלא בדרך הטבע מאבדים בני האדם את אמונתם].

 

אימתי חסרון אמונה קשה יותר, כאשר הוא נובע מחסרון ראיות או כאשר נובע הוא מטמטום?

פשוט שהקשה ביותר כאשר נובע חסרון האמונה מטמטום הנוצר מהעבירה או מהנגיעה, לפי שכאשר האדם טהור ונקי מעבירה ונגיעה לא יוכל שכלו להתקלקל, וכמו שכתב הרמב''ם באיגרתו (איגרת תימן) שנכנס הקב''ה בערבות שלא יכפור לעולם איש מישראל את אמונתו, והסביר הרה''ג שליזינגר בשם הסטייפלר, שמה שנכנס הקב''ה בערבות שלא יסטה הישראל מאמונתו, הוא שלא יצטרך לראיות ופילוסופיה לאמת אמונתו, וכאשר יחפוץ באמת להיות מאמין לא יצטרך להוכחות, כי האמונה נתקעה בלבותינו במעמד הר סיני, אולם כאשר התאוה והמדות הרעות בקרב האדם יתכן בהחלט ויסיטוהו מאמונתו כדוגמת קרח ועדתו שכפר במשה ובתורה כדאיתא בירושלמי.

וא''כ כמה בימינו יש משנה זהירות להיכנס לפילוסופיה וחקירה, אחר שלא חסר לנו מהטמטום והנגיעות, כך שאם יעז אדם להכנס לחקירות כמה מסתבך הוא להתערבל במערבולת של הפילוסופיה הטמטום והנגיעה גם יחד, ומי יוכל לעזור ולסייע לאחד שכזה?!

די לנו צערנו ודלותנו מחמת הטמטום והנגיעות שמדלדלים לנו את אמונתנו, והנה מהם עוד נִתָּן להחלץ ע''י תשובה כראוי וזהירות מחטא ונגיעה, אולם באם יצטרף לאלו חקירה ופילוסופיה - כל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים.

אזהרה חמורה שמענו להתרחק מחקירות ומספרים העוסקים בזה ואפילו של רבותינו הק', וכמו משער היחוד של החו''ה, ומספר מורה נבוכים להרמב''ם וכיוצא, ולברוח מהם וכיוצא בהם כבורח מהאש, כי הטמטום והנגיעות שלנו יטעונו מהשכל הישר, וראה באריכות בהקדמת ספר ''פתחי לב'' המובא בחו''ה ליקוט נפלא מרבותינו המזהירים על כך, (והבאנו קצת מזה לעיל בתשובה לה).
 

מה ענין הסגלות הפועלות לרפואה ולישועה, הכי אפשר להושע מבלעדי תפלה וצדקה?

גם ענין הסגולות האמיתיות בוודאי שהם בהשגחה עליונה שיצילו וכמו רפואות ורופאים, וכי רפואות ורופאים המה המצילים, אלא שאין אנו ראויים לנסים גלויים, אלא לניסים מלובשים בטבע, וכן הוא גם לצורך מבחן האמונה שלכך הכריח הקב''ה שישועתנו ופרנסתנו בדרך כלל תבוא בדרך טבעי למבחן האמונה - במה נתלה הצלחותינו.

ולכך אדם שאכן נגזר עליו רפואה, מְזַמֵּן לו הבורא רפואתו בדרך רופא או סגולה ומצליח הבורא בסגולה וברפואה שיוושע באמצעותה. וכאמור הכל למבחן האמונה.
 

מעשה באחד שהלך למומחה המבין היטב בחכמת שרטוטי היד, ואמר לו שרואה הוא שחייו קצרים ואין לו עוד זמן רב לחיות, וכיוצא מעתידות כאלה, כיצד יש להתיחס לזה?

שרטוטי היד והפרצוף מורים המה מה מזלו של האדם, כי האדם הנולד במזל מסוים הרי שכן גזרה חכמתו ית' שיוולד במזל ההוא כי כן נצרך לפי מה שנגזר לו להיות עונשו או שכרו, וכגון אם נגזר מן השמים שיהא זה עשיר נולד הוא במזל עשיר, וכן עני או בעל יסורים נולד במזל מסוים המורה על אותו מצב.

ובמילא מה שיש לדון בזה גופא האם ניתן לשנות את הוראת המזל בו נולד האדם.

הנה מצינו בגמרא (שבת קנו ע''א) לדעת רבי חנינא יש מזל לישראל, ולדעת רבי יוחנן אין מזל לישראל כי ישראל למעלה מהמזל, וכתב רש''י ש''אין מזל לישראל'': דע''י תפילה וזכות משתנה מזלו של האדם לטובה.

והאבן עזרא (שמות לג, כא,) כתב דאין מזל לישראל כל זמן שהמה שומרי תו''מ, ואם לא ישמרוה ישלוט בהם המזל.

אוה''ח הק' כותב (דברים טו, ה) דע''י זכות גדול משתנה המזל.

וכן הוא ב''רעיא מהימנא'' פרשת ''פינחס'' דאחר קבלת התורה אזי ע''י התורה יצאו ישראל מחובת הוראת הכוכבים והמזלות, וכן בתוי''ט סוף מסכת קידושין ובתפא''י שם. וכן הוא במהרש''א סוף קידושין, וכן כתב במאירי (בב''ק פ' ע''ב): שהתפילות והזכויות והצדקות ישנו הנגזר עליו לפי מהלכי הכוכבים לטוב, גם ממוות לחיים מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב.

וכן הוא ברבנו בחיי בספר ''כד הקמח'' (ערך פרנסה) דאף שנאמר בגמ' (מו''ק כח) ''בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא'' - היינו ללא תפילה, אבל ע''י תפילה אפשר לשנות.

העולה הוא, דכשהאדם מתעצם בתורה ומצוות בוודאי אין לו לחוש לשום מזל, כי אין שליטה לשום כח עליו, ומאחר שהרים עצמו מעל כוחות המזלות שהמה תחתונים בעולם העשיה והעלה עצמו להיות נחלת ה' בוודאי יתכחשו כל המזלות כנגדו.

וכמו שמצינו באברהם אבינו - צא מאצטגנינות שלך, וכן בבנימין הצדיק שהאריך ימים ואף שהגיע זמנו למות, וכן ברב הונא שבשביל שהיה מעביר על מדותיו חי עוד שנים ואף שהגיע זמנו למות. וכן בבתו של רבי עקיבא שאמרו לו החוזים שבתו תמות בליל חופתה, וניצלה בזכות הצדקה.

כך שבוודאי אם השרטוטים שבידיו מורים על מצב מסוים, ניתן לשנותם ע''י תפילה וצדקה.

ולכך עדיף שלא ישאל אדם במזלות ולא יחקור בשרטוטי ידיו ופניו להודיע לו עתידות אלא ילך בתמימות.

ובפרט שבשרטוטי הידים והפנים, מובא בספר ''ים חכמה'' להרה''צ רבי מורגנשטיין שליט''א שאין לנו היום הבנה פנימית בדבר, רק חיצונית שאינה נכונה ואינה מראה את האמת.

ולענין זה ששאל כבר ואמרו לו שכן מזלו הייתי אומר הלואי ויחשוש ליקח זאת למוסר, כי בעצם וכי מי בטוח אף ליום אחד בחייו, וכבר אמרו חז''ל ''שוב היום שמא תמות למחר'', וכן אמרו: ''יזכור לו יום המיתה'', הרי שאדרבא לזכור יום המיתה זו מעלה ואשרי הזוכה לה וחושש לה, ואשרי אדם מפחד תמיד, ופחד זה אין בו סכנה שכן נאמר ''יראת ה' תוסף ימים''.

והרי רואים אנו שכל בני העולם לא יראים מן המוות, וכדאיתא בזוה''ק: ''בר נש אזיל בהאי עלמא וחשיב דדיליה הוא וישתאר בגויה לדרי דרין''. תחושת האדם שיחיה לעולם, ואף אם יארע בעולם אסונות - יחשוב: יקרה זאת לאחרים ואילו הוא עצמו יצא לשלום. כך שזה שכבר שאל, במקום ליכנס לעצבות ולפחד, ינצל ידיעה זו להתעצם בתורה ומצוות ואז אין לו ממה לחוש כמבואר שישראל למעלה מהמזל, ובכך יגדל ויעלה במעלות רוחניות.

ומסיבה נוספת אין מן הראוי לעסוק כלל בחכמת היד והפרצוף, והוא לפי שזה העוסק בזה מגלה לעצמו - בכל אופן לפי דעתו - גרעונות בבני אדם, ומאי שנא כאשר הלשה''ר מגיע אליך דרך חברך מכאשר הלשה''ר מגיע אליך בדרך עצמך?! אא''כ כונתו להוכיחם ולתקנם בלבד, אולם מי ומי עושה זאת?! וא''כ דינו של זה כחוטא בשמיעת לשה''ר, ופשוט.

 

היאך זוכה האדם לאמונה פנימית ואמתית ולא חיצונית בלבד כמו שהורגל בבית אביו?

ע''י שמחזק האדם בעצמו יראת ה', ומחדד לעצמו יראה מה' שמאמין בו, אז תיקבע בו האמונה בפנימיותו.

והדברים מבוארים יפה בספר ''מכתב מאליהו'' (ח''ה עמ' 99) ע''פ דברי הרשבי בזוהר הק' (בראשית יב ע''א): ''ודא (יראה) היא תרעא לאעלאה גו מהימנותא'', היראה היא השער להכנס בו לאמונה.

ומבאר ה''מכתב מאליהו'':

ולכאורה צריך עיון, כי אם הוא ירא את ה' ודאי כבר מאמין בה', ואיך אפשר לומר שיראה היא השער להכנס בו אל האמונה? אבל מדרגות מדרגות יש באמונה. כל יהודי שומר מצוות ''מאמין'' בהקב''ה, אבל יתכן שאמונתו היא חיצונית או מלומדת מהוריו או מסביבתו, ולא קרבה כלל אל אמונה אמיתית עמוקה שבלב. הרי כבר ישעיהו הנביא מתריע בשם ה' ''ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלמדה'' (כט, יג), שגם יראת ה' עצמה יכולה להיות לא יחס אישי אל ה' אלא ''מצוה'', ואף לא מצות ה' אלא ''מצות אנשים'', היינו הנהגה שלימדוהו אבותיו והאנשים אשר מסביבו, ולא הרגשת הלב כלל.

אבל אם אדם מתבונן ביראת שמים וחש את האחריות הנוראה הרובצת עליו כלפי א-ל גדול ונורא זה - שזוהי עיקר ענין יראת שמים - אז יש לו כבר יחס אישי אל ה'. ומזה יכולה לצמוח אמונה אמיתית, שחש שהשי''ת משגיח בכל מעשיו ומחשבותיו, וחש גם את יחס ה' אליו, ואיך ידו תנהיגנו, אם לשבט אם לחסד. לאמונה עמוקה זו מתכוונת הזוהר. ומדרגות אין ספור לאמונה זו, ויראת שמים היא הפתח אשר דרכו אפשר להתחיל לעלות בסולם נפלא זה, כנ''ל.
 

האם יש עצה שיעשה האדם שיהא הבורא שבע רצון ממנו ואף שהוא עדין לוקה בחסר בתורה ומצוות?

ובכן ישנה עצה לכך, והוא באם האדם שבע רצון מהנהגת ה', וככל אשר ינהג בו הבורא יהא שמח וטוב לב, הרי שכמו כן יהא הבורא שבע רצון ממנו, וזוכה הוא בזה בדין ולא בחסד, מדין מדה כנגד מדה, כשם שהוא היה מצפה ומקוה להקב''ה לטוב, וקבל את ההיפך - יסורים, ועם כל זה הוא שבע רצון, כמו כן הבורא שבע רצון ממנו ואף שהבורא היה כביכול מצפה ממנו ליותר טוב בתורה ומצוות.

הדברים מפורשים בספר ''נתיבות שלום'' פעמים מספר (ועיין שם ''במדבר'' - ''בהעלותך'', עמ' נג), וכמו כן מפורשים הדברים בספר ''מכתב מאליהו'' ח''ה עמ' 532 ולנחיצות הענין אעתיק לך דבריו:

ידוע תדע אהובי, כי יש ברכה ויש חנינה. ברכה היא מצד החסד והרחמים, אבל חנינה היא הבאה גם מצד הדין, פי' שהיא מחוייבת גם ע''פ תוקף הדין. הלא תראה מה שאמר יעקב אבינו לעשיו ''אשר חנן אלקים את עבדך'', וכן כשברך יוסף את בנימין ''אלקים יחנך בני''. ותוכן הענין הוא כי כאשר האדם סובל לשם שמים, וסובל בעמדו בנסיון, ומקבל את סבלו באהבה כי ירגיש את עצמו מאושר שהביא קרבן כזה לפני קונו, בזה הוא זוכה ע''פ מדת הדין ממש כי יחוננו עושהו וירבה יוסיף לו כל טובה בעוה''ז ובעוה''ב. וטעם הענין הוא, שהרי כל דיניו של הקב''ה הם מדה כנגד מדה, וכשאדם מהפך מדת הדין - היינו היסורין והצער - למדת רחמים - היינו שמקבל באהבה, אז הרי מוכרח כי מדה כנגד מדה תהי' שע''פ דין גמור תהפך לו מדת הדין שלמעלה למדת רחמים.

 

אימתי בעיקר בא לידי ביטוי המבחן למידת אמונתו של האדם?

עיקר המביא לידי ביטוי מבחן אמונתו של האדם הוא ככל שיש לאדם יותר על מי לרגוז לזעום ולזעוף וכובש הוא את כעסו וזעמו מפני אמונתו בה' ומבטל רצונו מפני רצון קונו. וכדי שיובנו הדברים היטב נחלק ענין מבחן האמונה בג' חלוקות:

חלוקה א. יש ויהא לאדם אכזבות רבות באירועים שונים בחייו ואינם באשמת שום גורם, וכגון נפל חפץ ונשבר, מתקלקל מכשיר ונפסד, נטרפה בהמתו, או חלילה האדם נחלה ובריאותו רופפת ויסורים באים עליו במכאובים שונים, או ששידוכו מתעכב, פרנסתו מתעכבת ואין שואל ודורש להעסיקו במלאכה לפרנס עצמו וכיוצא בדברים אלו שאין לו לאדם את מי להאשים, ואז בנקל יותר לשעבד ולכוף האדם את זעמו ומרדנותו ולהתכופף בהכנעה לקבל דין שמים, היות ואין לו במי לתלות את חסרונו אלא רק בה'.

חלוקה ב. והיא קשה יותר כאשר האדם גרם לעצמו ההפסד, ואז כועס היאך שכחתי מסמך או חפץ מסוים... למה לא נזהרתי יותר...למה לא שמרתי ולא השגחתי כראוי... וכיוצא, כאן קשה יותר האמונה לפי שיש לאדם במי לתלות את טעותו וחסרונו, וכמו כן יש לו בבחינת מה על מי לפרוק את זעמו והוא על עצמו. אולם בהיות האדם אוהב את עצמו, וכמו כן אין לו תנחומים בכך שהוא זועף ומאשים את עצמו, כי עיקר התנחומים הוא כאשר נותן הוא תחושה לזולת שחייב גם הוא להשתתף בצערו, ובכאן אין לו את מי לשתף בצערו, אזי כיון שהוא לבדו עם צערו בנקל יותר יסלקהו מעליו מכח האמונה.

חלוקה ג. והיא הקשה ביותר, כאשר נחתה על האדם מכה בפרנסתו, בבריאותו, בכבודו ע''י בזיונות וכיוצא, מחמת אחרים שהפסידוהו, או היכוהו, או ביזוהו, או שגרמו לו הפסד וצער ואפילו שלא בכוונה, כי אז יש לו זולת - להאשימו, יש לו על מי להשליך את המקרה אשר קרהו ואז המינות מפעפעת בלבו כארס של נחש שלא לוותר, ולהשליך זעמו וקצפו על אותו גורם.

וכמו כן באופן זה כביכול השטן מפתהו למצוא תנחומים בכך שיתן תחושה רעה לגורם שגרם לו ההפסד והנזק שגם אם אין באפשרותו לשלם לו עבור הנזק וכגון שהגורם הוא אשתו או אחד מבני ביתו, לפחות שיחושו ויצטמקו גם המה ברעה אשר גרמו לו, ולכך מפתהו לזעום ולקצוף ולהשרות מועקה על הגורמים לו הנזק שיחושו היטב במחדלם ובאשמתם, ויכאב להם בכאב גדול על מה שעשו לו, ובזה מוצא הוא נייחא קצת מצערו, וכאן המינות בוערת בקרבו לכל הסיבות הנ''ל להטיל האשמה על הגורם והסיבה, ולהתנכר לידיעתו שהכל מאת הבורא, שהרי יודע הוא באמונתו שזו האמת אלא שמתנכר ומתכחש לה, וכאן עיקר קושי האמונה, לקבל בסבר פנים יפות את אשר יארע לו, וגם את אשר יארע לו ע''י אחרים, ואדרבא, בראותו אותם מתחרטים וכועסים על עצמם על אשר גרמו לו נזק מנחמם ומדבר על לבם להרגיעם שלא יחושו באשמה כל שהיא, ומחזקם להאמין שהכל מאת ה', וכדוגמת יוסף הצדיק שכשראה את אחיו מתחבטים באומרם: ''אבל אשמים אנחנו'', נאמר ''ויסב יוסף מעליהם ויבך'', לא די שלא התקררה דעתו בראותו היאך עתה המה כועסים על עצמם ולבם נאכל בקרבם, אלא הסב מעליהם ובכה, הצטער על היותם מצטערים, וכמו שפירש''י שם: שבכה לפי שראה אותם מתחרטים.

זהו המאמין השלם. שגם בחלוקה ג' שהוא יסורים ובזיונות על ידי גורם טבעי ויש לכאורה על מי להטיל הזעם הקצף והאשמה, גם במקרה זה כובש כעסו מתוך אמונה שאינם אלא גורמים להוציא גזירת שמים לפועל, וכמו שאמר יוסף הצדיק: ''לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלקים'', וכמו שאמר דוד: ''הניחו לו ויקלל כי ה' אמר לו'' - זהו השלם באמונתו - ה' יזכנו אמן.
 

מה בין אמונת ישראל לאמונת הגויים המאמינים גם הם באלקים?

אמונה במציאות ה', היא אכן אמונה השווה לכל, אולם האמונה בהשגחה הפרטית המכוונת ומדוקדקת בהנהגת מדה כנגד מדה לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, זוהי אמונת הישראל שאין לגוי השגה בה, וכמו כן במדת הבטחון שמכללה הוא לבטוח בה' ולהשליך עליו יהבנו מתוך שהגזירה היא האמת וכל השתדלותינו אינו אלא לצאת ידי חובת השתדלות, ומעבר לכך הברכה היא השורה בנו בהיותנו בוטחים בה' ושובתים בשבת ממלאכה ובשמיטה, וביתר המועדים, וכמו כן גם השתדלותינו היא תיתכן אף במעט מאד כפי מדריגת הבוטח, וכן בכל יתר פרטי מדה זו - אין לגוי שום השגה והבנה.

ובפרט נוסף אין לגוי השגה, והוא שכאשר יארע לו נזק והפסד יזעף ויזעם, ואינו מסוגל הוא לאמונת ''גם זו לטובה'', או לאמונת ''כל דעביד רחמנא לטב עביד''.
 

היאך מחזקים את מדת הבטחון בה', ומחלישים את ''כח העצמי'' של האדם הנוטה להאמין בהשתדלות ובסיבות?

א. למעט בהשתדלות, ולעסוק במשא ומתן רק כפי ההכרח בלבד, כי אם למעשה ירבה האדם בהשתדלות, יסתרו מעשיו את בטחונו, ולא יעמוד בטחונו בה' כנגד שלמעשה מעשיו מורים היפך הגמור.

ב. יהא חזק בדעתו לבלי להתפתות בזרם השוטף את מוחותיהם של בני העולם שרק בדרך השתדלות ומלאכה משיגים מאומה, שהוא כפירה גמורה, שהרי בעצם אין טבע בבריאה כלל, וכולה רק לנסיון לבני אדם, וילמד ספרי מוסר העוסקים בבטחון, וכמו שער הבטחון בחובות הלבבות, ועוד, ובכך ינצל מהשפעת הסביבה המושפלת היום, שמדת הבטחן אינה קיימת אצלם כלל, וכל האוחז במידת הבטחון יחשב אצלם כבטלן ונצלן, ה' יצילנו.

ג. יתחזק בתפילה על כל פרט ממש, הן שחסר לו, והן שעומד לעשותו יקדים תפילה עליו, וכן יודה לה' על כל טובה אשר יעשה עמו, ויזהר בברכות לאומרם בכוונה, ובכך יהא למוד להיות תלוי רק במי שאמר והיה העולם ולא בסיבות.

ד. יגדיל השאיפה לרוחניות, ויהביל בדעתו כל עניני העולם ויראם כאויבים גדולים האורבים לו לאבד לו את עולמו, וישניא בלבו את החומר, ויאהיב לעצמו רק את התורה, ובכך ממילא ירוץ לבו לבטוח בה', על מנת שמה שפחות ישקיע בדבר השנאוי עליו שהוא צרכי עולם הזה.

ה. יחזק עצמו בידיעה זו שהאמונה והבטחון לא מתבטאים בדיבורים אלא במעשים, ואם לא השתנה האדם במעשיו שלא יסתרו את אמונתו, מורה הדבר שעדיין רחוק הוא מאד מתכליתו. ולכך האמונה והבטחון מחיביים שינוי במעשים, להסתפק במועט, לכבוש הכעס והזעם מעל עצמו ומעל חבריו ומעל ה' בכל אשר יארע לו ממקרי העולם.

 

האם מדת הבטחון הוא לכל הבא ליטול מדה זו ולנהוג בה וכגון בבטול ממלאכה וכיוצא, ולסמך עצמו על הבטחון או שאינה לכל אחד?

מידת הבטחון הינה לכל אחד הבא לצבוא צבא ולעבוד עבודת ה', אולם בתנאי שילמד סוגיא זו בעומק ויפנים מידה זו ללבו מאד, ויקח בחשבון שיעבור נסיונות קשים מאד במהלך קניית מידה זו לבוחנו האם חזק הוא - הרפה - לבל יהא חלילה בכלל תוהה על הראשונות.

ולנחיצות הענין אצטט לך כאן דברי הרב ''מכתב מאליהו'' (ח''ד עמ' 343)

אמנם צריך אני לאמר לכם כי המדריגות שהזכרנום במאמר, המה למבינים מחפשי האמת אבל אנשים פשוטים לא יבינו זאת כלל, ולא יבינו לקבל הדברים, ע''כ ראוי למנוע מלאמר דברי אמת כאלה למי שלא יבין אותם. וכן אם יסכים בן-תורה בעצמו להתנהג ע''פ הבירורים הללו למעשה צריך שידע מראש כי אפשר שיגיע עי''ז לנסיונות, כי תהיה פרנסתו בדוחק רב ובאופן בלתי נעים לו, ולפעמים יגיע עד שיצטרך להיות ממקבלי צדקה, והכל מיד ה' הוא לו לנסותו אם לא יהרהר אחר מדותיו ית' ואם לא יתחרט על אשר התחיל בהנהגה של צדקות כזו. על כן הרוצה להתחיל להתנהג בבטחון והשתדלות ע''פ מה שנתבאר במאמר צריך שיקדים לעצמו לימוד גדול, שילמד את לבבו כי לא יתחרט בשום אופן על מה שעשה ואפילו יגיע לנסיונות היותר גדולים, ואך אז יצליחהו השי''ת ויגיע לעלות במדריגות הבטחון והאמונה. אבל אם ח''ו יתחיל וכשיראה את קושי הנסיון יתהה על הראשונות אזי הלא מוטב לו שלא התחיל, וטוב לו אילו התנהג ככל האנשים הפשוטים, כי חטא תוהה על הראשונות עולה הוא על הכל.

 

אדם החי בדאגה פן הקב''ה יעזבנו כי רואה הוא בני אדם בחלקם מחזיקים ביראת ה' ובחלקם נופלים, והרי לכאורה על זה אין שיך בטחון שהרי ''הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים'', האם נכון לחיות בדאגה מתמדת כזו שבעצם עוכרת היא את השמחה או לא?

ברור הוא ששייך בטחון בה' שלא יעזבנו לאדם וינטשנו להיזרק מהקדושה, כי הבטחת הבא ליטהר מסייעין אותו - זו הבטחה גדולה, וכי מי יכול להתגבר על יצרו אלמלי הקב''ה עוזרו! ובודאי חייב אדם לחיות בבטחון זה, ולא לדאוג. ומה שכתוב ''אשרי אדם מפחד תמיד''? היינו שמפחד מליכשל בחטא, ועושה גדרים וסייגים כדי שלא יפול בעבירה, אולם מכאן ועד לפחד שיעזבנו ה' ויטשנו לגמרי ומתוך כך להיות במתח ובעצב - בוודאי זו עצת היצר.

ועוד דע, שגם כשאדם במצב של נפילות ומעידות לרוב, גם אז אסור שיקונן בלבו הדאגה פן הקב''ה ישליכנו, והוא להיות שנקודת האמת עדיין בוערת בקרבו, ורצונו חי ופועל לצאת ממצבו, ויש לו רצון אמיתי להיות עובד ה', והשתוקקותו פועמת בקרבו, אזי באופן זה אין לו מה לדאוג כלל שהקב''ה יעזבנו, אדרבא, יבטח בשם ה' וישען באלוקיו שסוף סוף יאמר לנסיונותיו די ויזכה להיות גבור הכובש את יצרו.

כי ההשתוקקות כחה רב ועצום בעבודת ה', ואף שאין מצליח האדם תמיד להוציא לפועל את השתוקקותו, עצם ההשתוקקות היא דבר נפלא מאד שיביאנו לבסוף לנצחון גמור, והרוצה יראה בספרנו ''דור התמורות'' ערך ''ההשתוקקות'', ובו ליקוטים נפלאים מגודל פעולת ומעלת ההשתוקקות כשפועמת היא בלב האדם.

וידיעה זו חשובה למאד, כי כשהאדם בשעת ירידה דואג ומפחד הוא פן יושלך לגמרי מה', ופחד זה מסיר ממנו הבטחון והתקוה וחלילה יכול ליפול ביאוש שהוא הגרוע מן הכל, וצריך להזהר מתרמית היצר בזה.
 

אימתי יש אפשרות שיסמוך אדם על נס ועם כל זה יעשה לו נס?

מצינו כן ברבי חנינא (סנהדרין סז ע''ב) עם אותה מכשפה שרצתה ליטול העפר שנדרס ברגליו על מנת להזיקו, ואמר לה ''טולי טולי - אין עוד מלבדו כתיב''. הרי שסמך שלא ינזק, או כמו המעשה הנוסף המובא בגמרא (תענית כ''ה עא) בבתו של רבי חנינא בן דוסא ששמה חומץ בע''ש במקום שמן, ואמר: ''מי שאמר לשמן וידלק יאמר לחומץ וידלק''.

הרי שהבוטח בה' באופן שעוקר מעצמו את הטבע והמקרה שבעולם, ושווה בעיניו הטבע והעל-טבע, כמו כן נמשך עליו נס ואין נחשב זה לגביו כנס.

ומובא בספר ''קונטרס התחזקות בתפילה'' שסיפר הרה''ק בעל ''מנחת אליעזר'' ממונקטש מעשה ברבי לוי יצחק מברדיטשוב שהיה חולה שוכב על מטתו, וקם ממטתו מכח בטחונו בה', וכתב שם שרבי לוי יצחק מברדיטשוב עשה זאת היות ושמע מהמגיד ממזריטש שבטחון אינו פועל בדרך נס, כלומר שמי שבוטח בה' נעשה לו נס, אלא טבע הדבר כך הוא, כך הטביע הבורא בכל טבעי הבריאה שהבוטח בו ישתנה לו הטבע כך שאין זה נס אלא טבע, ולכך טען: רבונו של עולם, רפאני וארפא, אין אני מבקש נס, אלא בדרך הטבע, שכן הטבע מחייב להרפא לאלו הבוטחים בו באמת, והוא נפלא.

ועל פי הנ''ל יובן, דהיות והבוטח בה' עוקר בדעתו מליחס מהלך טבעי לשום אירוע שבעולם, וקובע בדעתו שרק השגחת ה' שהיא מעל הטבע היא ההנהגה היחידה, והופך הוא את ההנהגה העל-טבעית לטבעית ולא לניסית. כמו כן נוהג עמו ה' שההנהגה הניסית היא כטבעית כלפי זה הבוטח בו, וכך הטביע הבורא בבריאה ככל טבעי הבריאה שהבוטח בו יושע, ואין נחשב הדבר שנעשה לו נס.

 

האם יש להימנע מלקנות כרטיס הגרלה העלול לזכות את הזוכה בסכום כסף גדול, או להיפך. כדאי להשתדל על כך לבוא לנחלה ולמנוחה?

לעניית דעתי, הקונה כרטיס הגרלה המזכה בסכום גדול את הזוכה - מסכן הוא בכך את חייו הרוחניים, ויתכן שמסכן הוא בכך את כל חינוך ילדיו.

ונבאר, מילא אם כרטיס ההגרלה היה מזכה את הזוכה בסכום סביר לכלכלה לדיור, ולנישואי הילדים בלבד, היה אפשר אולי להכנס לזה, אולם מאחר ויתכן ויזכה האדם בסכום גדול מאד, ואז הלא יאבד את בינתו, יום ולילה לא ישבות מהתלבטות ויעוץ היאך לנהוג בסכום הגדול בו הוא ''נפל'', וטרדה זו יש בה כדי לסכן כאמור את רוחניותו ורוחניות כל בני ביתו.

לכן לענ''ד יש לפחד ולרעוד מלהיכנס לדוכני מכירות כרטיסי הגרלה הללו.

אומנם מצד כללי האמונה לכאורה אין בזה סתירה לאמונה דהוא ככל השתדלות, אלא שאין לקנות יותר מכרטיס אחד לשבוע, כי גם בכרטיס אחד יצאת כבר ידי חובת השתדלות.

אולם מדברי הגר''א אפשר שאין לקנות כלל כרטיס הגרלה לפי שבזה תולה אמונתו בסיכויים קלושים, והנאחז בסיכויים קלושים מורה הדבר על יאוש מהבטחון, כידוע שכן דברי הגר''א על מחדלו של יוסף הצדיק בבקשו את שר המשקים להזכירו, דמאחר ואין לסמוך על הגוי כלל, הרי שנסמך על סיכוי קלוש, ובכך מורה הדבר שעשה מעשהו מתוך יאוש. כך שהמשתדל יש לו להשתדל אומנם מעט - אולם בדרך המסתברת והמועילה, ומאחר וכרטיס הגרלה הוא בגדר סיכוי קלוש - אפשר יש בו כעושה מעשה מתוך יאוש, ויש לעיין.

 

במה נתן לראות היום את תחבולת היצר לערפול האמונה?

מעיקרי מפסידי האמונה המה שמיעת רדיו ופוליטיקא, שאז האדם משקיע עצמו באויב הגדול של האמונה שהוא ''המקרה'', שזהו כל רעיון הפוליטיקאים לפרש פרשנות ולהסביר את כל מאורעות העולם בדרך הטבע, ועל פי הטבע לנבאת את העתיד וכיוצא, וזהו בעצם הרעל המסוכן ביותר לאמונה, שהרי האמונה מחייבת אותנו להאמין שאין שום גורם טבעי שיכול להוות מציאות כל שהיא מבלתו יתברך.

ועוד שהרי ממפסידי האמונה הוא הגאוה, שכידוע הסטייפלר כן היה אוחז לומר תמיד שכל הספקות והבלבולים באמונה צומחים בלב בעל הגאוה, והיה אומר שיראה האדם בחוש שכאשר נוהג בענוה מיד יסתלקו ממנו כל הבלבולים והספקות, כי הענו המקבל את מרותם ודעתם של הגדולים ממנו ומבטל דעתו לדעתם הגדולה, ויודע את מקומו לעומתם ובכך אין לו בעיות כלל באמונתו, כי כאשר מתעורר אצלו ספק שאלה באמונה אומר הוא לעצמו: הרי קושיא זו בוודאי העלוה כבר הקדמונים ולא היה בכוחה להזיז אצלם כל שהוא פסיק קטן מהתורה, ואם כן דעתי על דעתם, ואילו הבעל גאוה הנו עקשן להבין בשכלו הקטן גם מה שעמוק אצלו מלהשיגו. וכשאינו מבין אינו תולה זאת בקוצר דעתו, ואז מסתבך הוא באמונתו, אולם ההולך בתום ובענוה - ילך בטח.

והנה אדם השומע פוליטיקא מבעלי גאוה השואפים רק לנצח בדעתם את זולתם, ומתאמצים לבטל דעת חברם, הרי שהמה טובעים בים האפיקורסות ורחוקים מאמונה למאד, וזה השומעם מכניס ארס כפירתם לתוכו.

 

מהי הדרך לחזק את האמונה בדרך ''עשה טוב'' מלבד ה''סור מרע'' שמוכרח שיהא בד בבד עם ה''עשה טוב''?

''האמנתי כי אדבר'', לדבר הרבה מעניני אמונה, להיות רגיל לשוחח עם הבורא, וכלשון המסילת ישרים (פי''ט): ''כאשר ידבר איש אל רעהו ורעהו שומע ומקשיב אליו''. להתרגל לבקש על כל הנצרך, לפני כל ענין שעליו לסדר, לפני כל קניה שברצונו לקנות, ולבקש על כל פרט ממש, וכמו כן להתלמד לומר תודה לה' על כל טובה וטובה שמקבל האדם, וכשיתרגל בכך יצליח גם על הרעה להצדיק דין שמים, אחר שיהא רגיל ולמוד להתייחס לעילת כל העילות ולא לעילות עצמן.

ולכך תיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה לומר מאה ברכות בכל יום, להודות על כל כוס שתיה, על כל שהוא הנאת מאכל תחילה וסוף. להודות אף על המנעלים בכל יום בברכת ''שעשה לי כל צרכי'', להודות על מלבושיו בכל יום בברכת ''מלביש ערומים'', ואפילו על אבנטו שחוגר בו בברכת ''אוזר ישראל בגבורה'', וכמו כן תיקנו לנו בג' עמידות לבקש ולהתחנן ג' פעמים בכל יום לשנות ולשלש את אותה בקשה עצמה.

כי זה עיקר קנית האמונה להזכיר לעצמו את האמונה מהאויב הגדול שבא להשכיחה, שהוא טבע ומקריות העולם האוחזים את העינים ומתעתעים בבני אדם לבלתי ראות מה נמצא מאחרי כל הציור הזה של העולם שמצייר בו הצייר הגדול שהוא הבורא יתברך, וכנאמר ''ומי צור זולתי אלוקינו'', ודרשו: אין צייר כאלוקינו.

 

לפני ביאת המשיח על מה יהיה עיקר המלחמה בין הקדושה והסטרא אחרא?

עיקר המלחמה היא על בהירות האמונה. כמבואר באוה''ח הק' (שמות ג' ח') שבסוף הימים תהא המלחמה עם שער החמישים של הטומאה, וביארנו בכמה מקומות שמהותו של שער חמישים זה של הטומאה, הוא מינות ואפיקורסות, כן ידוע מדברי הח''ח שאמרם הגה''צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצ''ל, וכן מבואר בדברי הרב מקמרנא בספרו ''עשירית האיפה'', וכן האריך בזה הרב ''שומר אמונים''.

ואף שלכאורה אין אנו רואים שהמלחמה היום על האמונה, שהרי אין היום מי שיפריע לנו מלהאמין ולבנות ישיבות ובתי כנסיות, להתפלל וללמוד, אדרבא, עיקר המלחמה היום היא על הקדושה לחללה בטומאת עריות וזימה באופן נורא במכשירים ובכלים שלא היו דוגמתם מעולם.

אומנם לפי המבואר לעיל זהו גופא המלחמה על האמונה, ואדרבא כאן הסכנה גדולה יותר בסיבוך המלחמה, שהרי אם היה בא היצר עלינו במלחמת האמונה באופן ישיר לא היינו שומעים לו בשום אופן, או לפחות היינו מתכוננים למלחמה זו בהתאם, אולם בא הוא מכוון אחר, והוא בדרך חילול הקדושה בפיתויים וגירויים לעבירה, ובכך שתתחלל הקדושה חלילה, הרי כאמור, אין לך דבר שיטמטם את הדעת מהאמונה כמו הפגם בענייני קדושה.

וזהו המבואר בגמרא (מכות כ''ד ע''א) בא חבקוק והעמידן על אחת ''וצדיק באמונתו יחיה'', דהיינו בא חבקוק והעמיד את הדור האחרון על אחת שהיא האמונה, ולכאורה הרי קאמר מקרא: ''וצדיק באמונתו יחיה'', ואם כן תימה הרי זה לא ''אחת'', שהרי נדרש להיות גם ''צדיק'' וגם ''באמונתו'' אולם התשובה, שבאמת בא חבקוק להודיענו שהנדרש להנצל בעקבות משיחא הוא ''אחת'' שהיא האמונה, אלא הודיענו שאי אפשר יהיה להאחז באמונה מבלי שיהא האדם ''צדיק'' שכידוע הכוונה לנטירת ברי''ק, כי מבלי זה לא תיכון אמונתו בתוכו מפני שוחד התאוה, אולם ''הצדיק'' באמונה יחיה.

 

מהו האויב הגדול לסילוף האמונה?

חילול הקדושה הוא האויב הגדול לסילוף האמונה.

כשאדם שומר בגדרים וסייגים את קדושתו המתחלת בשמירת עיניו, מחשבתו וכל הקשור לעניני קדושה, אמונתו מתחדדת ומתבהרת ביותר, אחר שעיקר השוחד המסלף את האמונה הוא העריות. ולכך כמה שהאדם יותר נקי מתאוה זו, כן מתבהרת ומטהרת אצלו אמונתו ביותר, והוא ע''פ המבואר בתשובה הקודמת שככל שיסולק שוחד התאוה והחומר - תתבהר האמונה.

וסימוכין לכך הוא הגמרא סנהדרין ס''ג, יודעין ישראל בע''ז שאין בה ממש ולא עבדוה אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיא.

הרי שנגשו ישראל לאוילות ולטפשות מתוך שוחד ורצון לעריות, והיה בשוחד זה כדי לתת ממש אף בדבר שיודעים שאין בו ממש.

והנה מצינו בחטא בנות מואב שכיון שנכשלו בו ישראל באו להיצמד לבעל פעור, שזו הע''ז האוילית והשטותית שאין כמוה, להיות אוכל תרדין ומתריז בפניה?! מה הביאם לשטות זו? הלא חטא בנות מואב, ושכן זו היתה מטרתם של בנות מואב כמובא במדרש.

וכידוע שהדעת והיסוד המה בקו אחד ישר, וככל שישמור האדם יסודו שהוא ברית קודש, כן תהא דעתו שלמה וברורה לדעת את ה' באמת.

ועיין בזוה''ק (שמות ג' ע''ב) המבאר שאמונה וברית תליין בהדדי וזה לשונו:

ולית קנאה קמי קוב''ה בר קנאה דברית קדישא, דאיהו קיימא דשמיא קדישא, ואיהו רזא דמהימנותא.

תרגום: אין קנאה שמקנא לה הקב''ה כמו קנאה על ברית קודש, שהוא קיום שמו יתברך, והוא סוד האמונה.

הרי שאמונה וברית תליין זה בזה.

ועוד, שהמיטמא בעריות מטמטם לבו ושכלו, והכפירה שולטת בו מתוך טמטום, וללא הגיון כלל מעלה בלבו ספיקות וקושיות, ומשתלטים אלו הקושיות עליו, אחר ששכלו מעורפל ומטושטש מטמטום עוונותיו, וכמו שביארנו לעיל בשם הסטייפלר במכתביו.
 

אם מצות הבטחון מחייבת להתרצות באשר ירצה ה' בין טוב בין רע כמבאר בתשובה הקודמת, אם כן מה מקום יש להתפלל לשנות המציאות, הלא בשביל לשנות הגזרה נדרש בטחון בלבד המסוגל בסגולתו לשנות לחסד, ומה מקום יש לתפלה?

בגזירות שמים קיימים ג' אופנים.

א. גזירה שלא ניתנת להשתנות גם בתפילה.

ב. גזירה לזמן, ובהסתיים הזמן תיבטל הגזירה גם ללא תפילה, כנראה בחוש, בבעיות פרנסה או בריאות שחולפים במשך הזמן.

ד. גזירה שמלכתחילה נגזר שיהא אפשר לבטלה רק באם יעמוד האדם בתפילה, ובאם לאו לא תיבטל, וכמו שכן רואים אנו גזירות המתבטלות ע''י תפילה.

ולכך יש לעולם להתפלל, כי שמא גזירה זו היא מאלו שניתנים לביטול ע''י תפילה, ומובא בחז''ל מאמרים רבים למאד בזה.

ועוד יש להבין שהתפילה היא תכלית. כך שהיסורים המה אמצעי להביא לתכלית שהוא התפילה - דביקות בה', ולא כמו שמבינים העולם שהתפילה נועדה כאמצעי לתכלית - לבטל היסורים, זה אינו נכון.

וכמו, ''אשרי הגבר אשר תיסרנו י'ה ומתורתך תלמדנו''. אשרי הגבר שהקב''ה מיסרו ומגיע הוא מכך לתכלית שהוא ללמוד תורה, שהרי פשוט שהתכלית הוא ללמוד תורה, ולא שלימוד התורה תכליתו לבטל היסורים, וכן הוא לגבי תפילה.

ועוד יש לומר שהתפילה ניתנה לזה גופא לחזק את הבטחון בה', כי בעצם התפילה הרי האדם כמצהיר שהוא מאמין שהנו תלוי בגזרת שמים ומשליך עצמו על ה', וזהו גופא מצות ה''בטחון'' שסגולתו להמשיך עליו חסד כמבואר בתשובה הקודמת.
 

מהו גדר מצות הבטחון שנצטוינו עליו?

גדר הבטחון כפי שהעלו בספריהם ה''חזון איש'' (בספר ''אמונה ובטחון'' פ''ב), ה''שומר אמונים'', ועוד רבים, הוא לבטוח בה' שצדק משפטו וכל מעשהו עם האדם המה לטובתו ולתועלתו גם בעוה''ז וגם בעוה''ב.

דהיינו שלא כמו שחושבים אחרים שבטחון ביאורו להיות בטוח שכן יתמלא מבוקשי בדוקא כאשר בקשתי, ובאופן של סיבות אשר בקשתי דווקא, וכי האדם נדרש להיות נביא ולהיות בטוח בידיעת עתידו כאחד הנביאים?!

ועוד, וכי אנו יודעים מה באמת טוב עבורינו ומה רע, ולכך מהות הבטחון הוא שיבטח בה' שהוא היודע מה טוב לנו ושכן עושה הוא באמת רק את מה שטוב לנו, וזהו הביאור בטחון להיות בטוח שה' אוהבנו יותר מכל ואנו בידיו הנאמנות של הבורא.

ואח''כ באה סגולת הבטחון, להמשיך חסדים גלויים על הבוטח כנ''ל, להנהיגו במידת החסד ולא במידת הדין.

דהיינו הבטחון אינו מתחיל שתבטח במדת החסד דוקא שתנהגך, אלא הבטחון מתחיל בכך שתהא תמים עם ה' להצדיק דינו ומשפטו בכל אשר יעשה עמך, ולהאמין שגם אם ינהג עמך במידת הדין זוהי טובתך האמיתית.

ואח''כ מובטח זה הבוטח ההולך בדרך הנ''ל להצדיק דין שמים על כל דבר ולראותו בהשגחה פרטית - שיזכה לסגולות הבטחון, שסגולותיו להמשיך חסד על הבוטח.

ומלבד הסגולה שבדבר, כן הוא הנהגה של ''מידה כנגד מידה'', דהיינו כנגד שביטל האדם בטוהר מחשבתו מלהתייחס לכוחות הדין לכח מצד עצמם, וניטרלם מכח עצמם לכוחו יתברך, וביטלם לגמרי, כן יבטל ה' מעליו את כוחות הדין שלא יוכל לשלוט בו. ורק משפט ה' ישפטהו, ומשפט ה' הוא חסד גמור כמובא בזוה''ק שזוהי בקשת דוד המלך ע''ה ''מלפניך משפטי יצא''.

 

''הקדמת רפואה למכה'' זו הנהגה חוקית מחייבת או מזדמנת?

מובא בגמ' מגילה י''ג ע''ב: ''אר''ל אין הקב''ה מכה את ישראל אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה''.

מלשון הגמרא משמע שזוהי הנהגה חוקית מחויבת ותמידית ולא מזדמנת - לעיתים כן ולעיתים לא.

ומסתבר שאין בפרט אלא מה שבכלל, ובזה ירווח לנו אור גדול בסעיף נוסף מסעיפי האמונה, והוא הסתכלות חדשה המנחת את הדעת ומישבתו בטלטולי ואכזבות החיים, ונבאר הענין בהמחשת חיי היום יום.

אדם המשמש בכמה עבודות או משרות, בזו משתכר בסך של 2,000 ש''ח לחודש, ובזו בסך של 3,000 ש''ח וכיוצא. והנה נזדמנה לו עבודה נוספת בשעות אחרות שהוא פנוי בהם ובה הוצעה לו משכורת נוספת של 3,000 ש''ח, והנה הוא שמח למאד שנתווספה לו עוד משרה עם משכורת נוספת, ומיד, לאחר תקופה קצרה פוטר מאחת המשרות הקודמות שהיו לו עוד קודם שתצא לפועל זו המשרה האחרונה, ולבו עליו דווי, חבל, חשבתי שמשכורתי תעלה בעבודה הנוספת ועתה מה הרווחתי אחר שפוטרתי מהקודמת.

אולם זו מחשבת טעות!

הקב''ה - עוד קודם שתמצא את זו העבודה האחרונה גזר שתפוטר מהעבודה הקודמת, אלא שזימן לך מקודם רפואה והיא בעבודה האחרונה, ואחר כך הנחית עליך את המכה שתפוטר מהעבודה הקודמת, ואם כן על מה תלין?!

וכמו כן בעל מלאכה, קבל מלאכה לעשותה בשכר מסוים, וקודם שביצעה קבל מלאכה נוספת ועד שביצעה בוטלה תכנית המלאכה הקודמת, הוא מצטער, שהנה מתוך ב' מלאכות נשאר בידו אחת, ואינו מבין, שקודם שתבוטל המלאכה הראשונה שהיא המכה שנגזרה עליו, הקדים לו הקב''ה רפואה - והיא העבודה שנזדמנה לו עתה, וכן על זה הדרך.

וכמובן שלא זו סוף עומק ההנהגה, רק כתבנו זאת כאפשרות להניח דעת הזועף והזועם על גורלו, ולראות את טוב ה' גם במקרים שכאלו.

 

בדבר תכלית בריאת האדם שהוא כדי ''שלא ליכול נהמא דכסופא''[לחם חינם], האם זהו סוף עומק מחשבת הבורא בדבר תכלית הבריאה?

ברור הוא שבריאת האדם לעולם היא לצורך סיבות נעלות ונשגבות שלמעלה מהשגותינו, אלא שכל חכמי המוסר ומכללם רבנו הרמח''ל בספרו ''מסילת ישרים'' השתמשו בטעם הנזכר שהוא אמיתי ופשוט גם להמון ומתקבל בשכל כל אדם, אולם בודאי שישנם טעמים שאין האדם יכול להשיגם בהיותו בגוף, ואפשר הצדיקים השיגום בחייהם, ובודאי ישיגם האדם לאחר מותו כשגופו יפרד מנפשו.

ובכלל יש לדעת שקושיות מעין אלו אינם צריכים להיות מפריעים לאדם בעבודתו, לפי שגם אם הטעם הנזכר אינו מְסַפֵּק כל צורכו את דעתו של האדם לראות בכך את הסבר תכלית בריאתו - די שידע שישנם טעמים נשגבים לכך, ודי שידע, הנה את הבורא עבדו במשך כל הדורות קדושי וגדולי ישראל, החל מהאבות הקדושים שרצו לפניו כסוסים כלשון המדרש, ואחריהם משה רבנו והנביאים, ואחריהם אנשי כנסת הגדולה, ואחריהם התנאים, האמוראים, והראשונים והאחרונים גדולים וקדושים שהגיעו למדריגות נפלאות, והבינו את אשר הבינו בקושיות הסבוכות הנשאלות אצל כל תוהה ובוהה, ובכל אופן לא הפריע להם הדבר, אם כן אנו יתמי דיתמי מה יש לנו לעצור את מהלך עבודתנו, הלא לנו ללכת אחריהם כצאן אחר הרועה, ובזה נלך לבטח בדרכנו.

 

אמונה היא הלא שכל, והיאך יש לערב את ה''לב'' בכל פרט באמונה?

אכן לאחר שהשכל מבין ומשתכנע היטב בעיקרי ויסודי האמונה, חייבים אנו להביא לידי כך שהלב והרגש יתפעלו מכל פרט באמונה, כי העיקר הוא שלאחר ה''וידעת היום'' שהוא השכל יבא - ''והשבות אל לבבך'', שגם הלב הקשה יתרגש.

ולמשל אדם נוטל כוס מים ומברך עליו שהכל נהיה בדברו, יכול הוא לעשות ברכה זו בשכל בלבד, ואף שיברך ברכה זו בכוונה גדולה בכל מילה ומילה, עדיין אך ורק השכל הודה לה', ואילו הלב נשאר אטום. על האדם בנוסף לשכל שבברכה ליתן לפחות מעט רגש, ולהרגיש: הנה אני עתה מקבל כוס מים מבוראי, ואלמלי היה הוא נותן לי כוס זה לא היה מה לי לשתות עתה, ולכך הנני מלא הכרת הטוב מעומק לבי להודות לו, ובשביל כך הנני מוכן לאוהבו וליראה ממנו.

דהיינו לחוש בתחושת הלב וברגש - תודה לבורא מהלב על טובתו שהיטיב עמי, כי יתכן כאמור שיכוון האדם במילות ברכותיו כדבעי, אולם כל השקעת כוונתו אינה אלא בפירוש המילות, מבלי להביע רגשי תודה מקרב לבו על טובת ה' עמו במאכל או בהנאה זו שהוא מברך עליו.

וביותר עלינו להתבונן שיש להתרגש ולהתפעל מטובת ה' ביותר כי אילולי טובתו עמנו לא היה לנו כלל אפשרות להשיגה, ולמשל: אם חברך מביא לך כוס מים, אכן חייב אתה להודות לו, אולם אי אפשר לך לחוש שהוא הציל את חייך לפי שאם לא היה הוא מביא לך זה המים היית בעצמך הולך ושותה ממקום אחר. אלא אם כן נתן לך חברך כוס מים במדבר שאז הציל את חייך.

ובכן התבונן, אצל הקב''ה אין שייך לומר שאם לא היה הוא נותן לי כוס מים זה הייתי שותה ממקום אחר... כי לגבי קוב''ה אם לא היה ברצונו שינתן לך כוס מים לא היית משיגו בשום אופן, כך שכל מה שהנך אוכל ושותה בישוב - כלפי הקב''ה זהו כאילו אתה אוכל ושותה משלו במדבר. וכמה עלינו להתרגש ולהודות לה' על חסדו עמנו בכל עת, וכיוצא תן לחכם ויחכם להעפיל במחשבתו ולהפעיל את האמונה שתסעיר את הלב לאהבה וליראה את ה'.
 

מה באור: ''ישראל למעלה מהמזל'', וכיצד נתן לשנות מזל?

יש לדעת דהכוכבים והמזלות הגורמים לנולדים בזמן שליטתם אופן חיים מסוים כגון עושר עוני בריאות חולי וכדומה, אינם אלא ברקיע התחתון מתוך השבעה רקיעים שבעולם העשיה, והוא הרקיע הנראה לנגד עינינו הנקרא בשם ''וילון'', ואם כן מעליו עוד ששה רקיעים וכל זה עדיין בעולם העשיה, ומעליו עולם היצירה ומעליו עולם הבריאה, ומעליו עולם האצילות ועוד ועוד, עולמות שאין לנו מושג בהם כלל.

וכן כל שליטת הכשפים הוא עד רקיע זה התחתון שבשבעה רקיעים וכולם כפופים תחת השגחת הא-ל, והעובדא שכשמשביעים אותם בשמות הקודש מתבטל לרגע כל כח פעולתם כמבואר ב''נפש החיים'' (שער ג' פי''ב).

ולכן ישראלי הדבק בבורא הכל יכול שהוא למעלה למעלה מכל כוחות אלו, והוא היוצרם שהטביע בהם טבעים וכוחות לפעול פעולותיהם, בודאי שכאשר ידביק מחשבתו בבורא הרי שבדביקותו זו - שם הוא למעלה למעלה - מתעלה מעל הכל.

וכדברי רבי צדוק הכהן מלולבין בספרו ''צדקת הצדיק'' במקום שאדם חושב - שם הוא, ואם כן האדם המדבק מחשבתו בכוחו ית' הכל יכול הרי שהוא מונח למעלה למעלה מכל כוחות הטבעים הללו ואין בהם כח לשלוט בו, והוא ענין הסגולה גדולה ונפלאה המובאת ב''נפש החיים'' (שם) לזה המדבק מחשבתו ב''אין עוד מלבדו'' בדביקות ובאמונה פשוטה, שבכך אין כח בשום גורם בעולם להזיקו לאותו אדם.
 

מה התשובה הטובה ביותר להשיב לשאלות באמונה?

הנראה שהתשובה הטובה ביותר היא כפי שכתב הסטייפלר זצ''ל בספרו ''חיי עולם'', ותוכן דבריו שיחשוב וכי חכם אני מהרמב''ם והרשב''א הריטב''א ולמעלה מהם התנאים והאמוראים. שהיו חכמים גדולים, ובודאי שאת ספקותי וקושיותי העלו בלבם, ועם כל זה הכל היה מיושב אצלם בברירות וכל הקושיות היו לאין ולאפס, והעובדא שעבדו את הבורא בכל כוחם זמנם וממונם, ובהפקרת כל חיי עוה''ז מתוך הרגשת עונג בלימוד התורה וקיום המצוות, ואם כן מה נפקא מינה שאין אני בקי בישוב הקושיות הלא עלי ללכת כצאן אחר הרועה ולסמוך על דעתם הרחבה והגדולה.

והדבר דומה לאדם שמפחד לעלות על מטוס לפי שאינו מבין כיצד תפקודו, וחושש שמאחר ואינו מבין פעולתו ותפקידו - יפול מהאויר לארץ ויתרסק...

רוב ככל נוסעי המטוס, וכי מבינים הם היאך המטוס פועל?! אלא שסומכים הם על המבינים, כן הוא באיש המסתפק, יאמר: וכי מה בכך שאינו מבין דבר זה או זה, הלא עליו לסמוך על המבינים שהבנתם היתה אמיתית עד כדי למסור גופם, נפשם, ממונם על הבנתם הברורה שבאמונתם, עד שזכו לגילוי האלקים ושמעו כי ידבר אלקים עם האדם וחי, וכל חוקי הטבע בידם ניתנו לגזור גזירה ולשנותם, ואם כן וכי בשביל שאני הקטן מהם והבער הגדול לעומתם איני יורד לסוף דעתם אמנע מלילך אחריהם ככל אשר יורוני?!

 

מה בענין למוד ספרי חקירה באמונה של רבותינו לקיים מצות ''וידעת היום''.

בהקדמת ''פתחי לב'' (ביאור לחו''ה) הביא באורך וברוחב מערכת של גדולי ישראל האוסרים ענין החקירה באמונה, ומכללם:

שו''ת הריב''ש, משנת חכמים ומהר''ם חגיז, שדעתם ברורה בגנות החקירה. וכן בשו''ת חות יאיר כתב שהחקירה תועבה. וכן הגר''א בסידורו מגנה זאת. ועוד בשו''ת נודע ביהודה, גילה דעתו שאין ללמוד אף שער היחוד שבחו''ה. וראה שם עוד רבים מגדולי וקדושי ישראל שהאריכו בגודל הסכנה העצומה שבלימוד ספרי חקירה באמונה, וכגון בספר מורה נבוכים לרמב''ם, והכוזרי וכיוצא, ומה שכן כתב הרמב''ם ספרו ''מורה נבוכים''? כבר ביאר זאת ה''חפץ חיים'' לבנו שעסק בספר זה ומשכו אביו ממנו, ואמר לו, שמה שחיבר זה הרמב''ם זהו למי שכבר התסבך באמונה ונכנס בבלבול גדול שאין לו חשש שיפסיד מקריאתו בספר מורה נבוכים רק ירוויח ממנו. אולם חלילה מלהכניס אדם עצמו לספר זה כשאפשר לו בלעדיו.

לכך מה יש יותר טוב מאשר להתחזק באמונה פשוטה אמונת מסורת אבותינו, עדות של מיליוני אנשים על קבלת התורה, ניסי מצרים, הליכה במדבר מ' שנה בניסים גלויים וכדומה, לשנן ניסים אלו, להתפעל מהם, לחוש אותם, בזה הדרך בוודאי יועיל יותר לקנות אמונה בדרך ניחוחה ללא מעקושים.

ובכלל זה סכנה עצומה להתווכח עם כופרים ואפילו עם מסופקים באמונתם, ולא מפני שקושיותיהם וספיקותיהם יש בהם ממש, אלא מפני שטומאת המינות נתפסת באדם לסיבת עוונותיו, ומטמטמת אותו, כמובא לעיל בשם הסטייפלר, ויכול לבוא לספיקות מתוך טמטום.
 

היאך זוכים לאמונה ברורה שבה בעצם תלוי חיזוק השכל נגד הרגשות והחשקים?

בבחרותי, לפני למעלה משלושים שנה נכנסתי אצל הגה''ק רבי מרדכי שרעבי זצ''ל, ושאלתיהו: היאך זוכים לאמונה? וענה לי: על ידי שמחה, ושוב שאלתיהו: והיאך זוכים לשמחה? וענה לי: על ידי תורה.

הנה בתשובות קצרצרות של הרב יש לנו מענה על כל מבוקשנו, דהיינו לזכות לאמונה נדרש שמחה, שהרי כל זמן שהאדם חסר שמחה, הרי שהוא מצומצם ומוגבל מלהרחיב את ראייתו מעבר לד' אמותיו הרואה אך ורק את הסיבות והמקרים, ומחשב במה להאחז, ובכל אשר תמצא ידו בדרך המקרה להינצל על ידו - יעשהו, וזאת להיותו עצב ומצומצם ברוחו, לכך גם תקוותיו וצפיותיו מוגבלות ומצומצמות להעזר בגורם זה או זה ותו לא, ובכך נועל הוא בפני עצמו אפשרויות אחרות, אולם השמח, מתוך בטחונו בה' מאמין שיתכנו אפשרויות רבות להצלתו גם כשאינו מודע להן עתה כלל, השמחה מרחיבה את הלב לשוט ולהתבונן מעבר למה שהעין רואה שהוא האמונה. והראיה הגדולה לכך הנה גבי בני ישראל שגם לאחר שמשה רבנו בא אליהם עם פסוקי נחמה מופלאים, נאמר: ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, הקוצר רוח שהוא תוצאת העצב סוגר בפני האדם מלראות אור ותקוה שהוא בעצם האמונה.

ולשמחה זוכים על ידי תורה, העיסוק בתורה - סגולתה להמשיך שמחה עצומה על לומדיה, שנאמר: ''פקודי ה' ישרים משמחי לב''.

והסברנו באריכות בספרנו ''בים דרך'' (מאמר א') שבעצם שכלו של האדם חזק, אולם כל זה בתנאי שהשכל יהא משוכנע באמיתות עקרונותיו ולא יהא מסופק בהם, וכשהאמונה בשכר ועונש חזקה הרי שהשכל מתחזק לראות בעבירה כאש ומות, ובמצוה כאור וחיים ואז בנקל יגבר השכל על הרגש, וע''י תורה המביאה לשמחה שליט האדם בשכלו על רגשותיו, והרוצה יעיין שם באריכות.

 

ששאלת היאך להתמודד במקרה שקרה לך: להיותך חפץ מאד בדירה מסוימת הן מצד גדלה והן מצד מקומה, מיד בראותך הדירה למכירה התקשרת, ונענית שהחוזה נסגר עם אחר - ערב קודם... ונפשך בשאלתך מדוע גלגלו מן השמים להראות לי היאך תקותי וצפיתי אכזבה?

דע, דעולמנו מונהג בדרך ''אחיזת עינים'', לאדם נדמה שהמהלכים הטבעים והמקרים המה הסיבות הגורמות להתהוות המציאות בה הוא נתון, ובאמת מאחורי כל גלגולי הסיבות הטבעיות מסתתרת לה גזירת שמים שהיא ורק היא המגלגלת את הסיבות באופן שתתקיים הגזירה. והמלחמה קשה, כי הצורך במלחמה זו הוא להלחם נגד מה שהעין רואה, ופשוט להכחיש את אשר תראה העין בחוש.

לעניינך, עליך לדעת שדירה זו לגביך כאילו והיא באוסטרליה או בניו-יורק, אינה שייכת לך כלל, קודם שנולדת כבר נגזר עליך היכן יהיו מקומות מגוריך, ומקום זה - אף שנדמה לך שכמעט והנה היה בהישג ידך וכעוף הפורח פרח ממך הזדמנות זו - זה שקר גדול, הקב''ה מנהיג עולמו כמו ב''סרט'' שהעורכים עורכים הצגה בצירוף תמונות שאין בהם מן האמת.

כן הקב''ה מצרף לאדם מקרים שכביכול לעין נראה שהנה ומסיבה זו או מגורם זה הפסיד את אשר חפץ, אולם האמת היא שמעולם לא היה מגיע לו ולא שייך לו דבר זה, כי אם היה מגיע לו - שום כח בעולם לא היה יכול ליטול זאת ממנו.

וא''ת לשם מה נוהג הבורא כך עם בריותיו? התשובה, לצורך הנסיון, ה' צדיק יבחן לראות כיצד תהא תגובתו של זה המאמין בו, להאמין בזה גופא שאכן אין דירה זו או חפץ זה שלו, ועד כמה מיד יבטל דעתו לדעת קונו, ועד כמה יצמצם הפער שבין המכה להתאוששות מתוך אמונת ''אין עוד מלבדו'', ולכך יגיע רק מתוך הכרה ברורה שאכן הגזירה היא האמת ומבלעדיה כל החריצות שקר.

 

ספקות האמונה, מאין הם נובעים, ומה העצות להנצל מהם?

אעתיק כאן דבריו הנפלאים והקולעים של מרן הסטייפלר זיע''א במכתביו (מכתב מה) המלבנים היטב נושא זה:

א. יש שני סוגים בזה הא' שהוא ר''ל כופר, וזה בא בנפש השקועה ר''ל מאד בזוהמת העוונות, והכפירה היא באמת טפשות גמורה ואין הדעת סובלתו כלל כי מאין הוא יכול להחליט שח''ו ''לא''. ואותן הכופרים לא הדעת מכריע להם אלא ניתנה מהשמים רשות להס''א להשרות רוח הטומאה ר''ל על סוגי רשעים באופן שיכפרו ר''ל, והם הרשעים חושבים שהשכל מכריע להם ובאמת הוא ע''פ רוח הטומאה בלא שום מבוא לשכל, גם מה שנדמה להם שזה ע''פ השכל הוא ג''כ מהרוח טומאה השורה עליהם ר''ל, כיון שבעצם אין יותר פשוט מהאמונה בבורא שברא את ברואיו ומשגיח עליהם.

[ואמרתי אני הכותב ראיה מוחצת לדברי רבנו בזה, שהרי יראה האדם בחוש, שכאשר נכנסה בלבו איזו רוח שטות של מינות, הן מעצמה, או מתוך ששמע משפט כפרני, וכיוצא, הרי שמיד מּפַעֵם בקרבו אותו משפט ומחלישו באמונתו, והנה לאחר יום או יומיים חלפה והלכה לה אותה טרדה, ללא שיש לו שום מענה ותשובה לאותה טרדת כפירה, הרי מוכח שאין הטרדה הכפרנית מקורה בשכל, דאם כן היאך חלפה לה, וכי קבל תשובה לטרדתו, אלא הזמן עשה את שלו, ומהזמן הנמשך נשכחה והלכה לה אותה טרדה, אם כן הוא מופת לכך שהטרדה של מינות אינה אלא טמטום ולא שכל, ולכן כשהאדם מתחזק באמונתו כרגיל, ממילא מסתלקת לה אותה מינות].

ואין לנו לדבר כלל מסוג זה של כופרים ר''ל אשר באמת אינו מצוי כלל אצל אנשים המתנהגים בשמירת התורה וכש''כ בלומדי תורה.

ומה שמצוי לפעמים אצל אנשים שומרי תורה הוא להיות ''מסופק'', בלתי מאמין ובלתי כופר. וגם זה אינו בא אלא מחמת עוונות, כי נפש מטוהרה יש לה אמונה שלמה מפאת אור התורה המאיר בו, וגם כי האמונה ירושה לנו מאבותנו כמשאחז''ל דישראל מאמינים בני מאמינים [היינו כ''ז שלא גרם החטא ליתן רשות ליצה''ר לבלבלו בספקות].

עיקר הגורם לזה לספיקות באמונה, הוא ''הגאוה'' אשר הוא אבי אבות הטומאה ואמרו חז''ל שאמר הקב''ה אין אני והוא יכולים לדור ביחד ושהוא כעובד ע''ז ר''ל, ועי' עוד כמה מאמרים נוראים בענין חומר חטא הגאוה בסוטה דף ד'.

ולפי שהאדם טבוע ומורגל מילדותו ונערותו במידת הגאוה לא יחשוב לו זה לעוון כלל ושקוע בו מאד, באופן שכבר אינו מרגיש שהוא בעל גאוה. וכל זמן ששקוע במדת הגאוה עלול הוא מאד לבוא לידי ספקות בהאמונה ח''ו ה' ישמרנו.

והנה בדוק ומנוסה שתיכף ברגע שהאדם רואה עצמו באמת לשפל שאין בו חשיבות כלל, תיכף פורחים ממנו כל ספיקות באמונה, רק שהוא דבר קשה מאד להרגיש ענוה בלבו באמת. והלומד הרבה בספרי יראים המדברים בענין חומר הגאוה ורעתה זוכה לפעמים על זמן מה לרגשי ענוה ובדוק ומנוסה שבאותו שעה מתבטלים אצלו כל הספקות והוא מאמין באמונה שלמה, אך קשה מאד להחזיק בענוה והיא ממדרגות הכי עליונות ותיכף כשמאבד הענוה חוזרים מחשבות הספיקות ר''ל.

וכבר אמרתי בקצרה שצריך שלא לשים לב כלל להמחשבות המבלבלות רק לעסוק בתורה ובשמירתה בדקדוק מצוות וזהירות מאיסורים ח''ו, ובמשך זמן - המחשבות רעות עוברים ומתבטלים מאליהם בס''ד, ולא כל האנשים שוין בזה יש שהבלבולים נמשכים אצלו זמן קצר ויש כמה שנים ה' ישמרנו, אבל סוף סוף המה חולפים [אם שומר תורה כדין ועוסק בתורה כפי יכולתו].

וכבר ביארתי כמה דברים בענינים אלו בספרי ''חיי עולם'' ובהקדמה כתבתי דברי הרמב''ם שאסור להתוכח עם הללו שיש להם קושיות וספיקות באמונה, המעונין בזה יעיין בספרי הנ''ל כמה דברים נחוצים.

...ואכתוב איזו תיקונים אשר מועיל הרבה הן לכפר על העבר והן לתקן על להבא, על מנת שהאמונה תתחזק בלב האדם.

הא' לשמור שבת מאד בכל דקדוקיו, וכש''כ אם אפשר לו שלא לדבר שום דברים בטלים בש''ק. והוא ענין קדוש ונורא ואחז''ל דהשומר שבת כהלכתו אפי' עובד ע''ז כדור אנוש מוחלין לו.

הב', לענות אמן ואמן יהא שמיה רבא בכוונה ובקול ולשמור שלא יגרע עניית אמן בכל מקום שהוא צריך לענות, ודיני עניית אמן [מבואר בשו''ע] בסי' קכ''ד, ואמרו חז''ל שאפי' יש בו שמץ ע''ז מוחלין לו לזה שעונה אמן בכל כוחו עי' שבת דף קי''ט.

הג', לומר פרשת התמיד בכל יום לפני תפילת שחרית ולפני מנחה כי אחז''ל שהעולה מכפרת על הרהורי הלב, ועכשיו שאין ביהמ''ק קיים - כתיב: ''ונשלמה פרים שפתינו'' - נחשב כמקריב.

עוד ראיתי מובא בספה''ק שקריאת ''שירת האזינו'' בכל יום מגרשת מאד הרהורי כפירה [אך כמובן לא תיכף ומיד רק במשך הזמן], ולפני הרבה שנים התאונן אחד אצלי על הרהורי כפירה ר''ל ואמרתי לו המובא בספה''ק מקריאת שירת ''האזינו'', וכן עשה איזה שנים רצופים ואח''כ הודיע לי כי ניצול לגמרי מהמחשבות, והשי''ת יעזרנו ע''ד כבוד שמו.

 

מהו גדר: ''כל הדוחק את השעה - השעה דוחקתו''?

האדם רשאי להשתדל בדרך הטבעית להשיג פרנסתו, משרתו או כל מעמד אחר, ובצמוד להשתדלותו עליו להידבק באמונה שכל פעולותיו אינם אלא השתדלות ואינם פועלים כלום אלא כאשר ירצה ה' כן יהיה.

ולכך אם רצון ה' שיגיעו ויבא לו רצונו - הרי שיבוא לו אחר שהוא מצידו עשה את הדרוש בחובת ההשתדלות. אולם אם רואה הוא שאינו משיג את מבוקשו בהשתדלותו, הרי זה סימן שאין השעה מתאימה לכך עדיין ועליו לחדול מלפעול, ולכך הדוחק ומשתדל ביותר, מפציר ברעיו ודוחק בבני אדם שיסייעוהו, ומתעקש להשיג את מבוקשו מגלה דעתו בזה שיחסו להשתדלות אינה בגדר יציאת ידי חובת השתדלות, אלא בהשתדלותו רואה הוא את כל הצלחתו, מבלי אפילו לשתף את הקב''ה בגדר ''שותף'', זהו ''דוחק את השעה''.

ולכך בכלל הדוחק את השעה הוא אף המפציר בתפילה, דמאחר ומבוקשו הוא ענין חומרי, ובחומריות אין מוטל עלינו כלום - לא הבחירה וההחלטה ובוודאי לא התוצאות, הרי שאין ענין להפציר בתפילה, ורק בעיניני רוחניות שונה הדבר שאז יש להפציר ולבקש, אלא שגם בבקשה על רוחניות יש להמתין בסבלנות שישמע ה' את בקשתו הרוחנית, ולא יחיה בתוחלת ממושכה ובתביעה שיעשה רצונו זה עתה, ויתבאר זה באריכות לקמן בשו''ת נושא ''דור התמורות''.

 

מה הסיבה שלפעמים רואים הנהגת ההשגחה באופן של הסתר - היפך מרצון האדם דווקא לאחר שעמל האדם בתורה ותפלה, שלכאורה היה צריך אז לראות הנהגה מאירה?

''ה' צדיק יבחן ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו''. לכאורה אין נוסח הפסוק מנוסח ב''דבר והיפוכו'', שהרי ההיפך מ''שנאה נפשו'' הנאמר אצל הרשע היה צריך להאמר אצל הצדיק ''אהבה נפשו'', ואילו גבי הצדיק נאמר ''ה' צדיק יבחן'', ומהו הדבר והיפוכו הנאמר כאן בין הצדיק לרשע?

אלא, היא גופא, תכלית האדם לעמוד במבחנים. וכמו שכתב הרמח''ל בתחילת ספרו ''מסילת ישרים'': ''האדם נברא לעבוד ולעמוד בנסיון'', דהיינו כמו שבכל לימודי האדם בחייו, קודם לומד הוא את החומר ואח''כ נבחן עליו, והעיקר הוא המבחן, שלפי תוצאות המבחן נקבע דרגת ידיעותיו של הנבחן, ואז מקבל הוא את ציוניו, וממבחן דוקא עולה אדם לדרגה ולתואר נעלה יותר.

כן הוא באמונה, אדם עובד על אמונה, אולם נצרך שלאחר מכן יִבָּחֵן. והוא הנאמר ב''מסילת ישרים'' ''האדם נברא לעבוד'' - דהיינו לעמול ולהתכונן למבחן, ''ולעמוד בנסיון'' - הוא המבחן שלאחר ההשקעה. ולכך אדרבא, אדם עמל בתורה ותפילה ומשקיע עבודה לקנות אמונה, ובשביל שה' אוהבו ורואה את עמלו, ''מזכהו'' במבחן, כי כן המבחן הוא שיביא לקבוע את דרגתו לגבוהה יותר.

אם כן ה' צדיק ''יבחן'', היינו ''יאהב'' והוא הוא, כי מי שהקב''ה אוהבו וחפץ לגדלו - בוחנו.

ומהו המבחן האמיתי? הלא דווקא בכך כשהאדם עושה רצון קונו בתורה ותפילה, ומצידו עושה הוא נחת ליוצרו, ומאידך כשחפץ הוא דבר מה' - מבוקשו לא נעשה כרצונו, בזאת יבחן האם מבטל הוא רצונו לרצון ה', ומאמין בה' שעושה הכל לטובתו אם לאו?

 

ומה המבחן לאדם האם באמת כנה הוא באמונתו בזה שכל הברורים אינם אלא בגדר השתדלות, ו''החריצות שקר והגזרה היא האמת''?

אם לאחר שקנה את השולחן והכסאות, נתברר לו שיכל להשיג סחורה שכזו יותר זול, ונתרמה במחירה, ובכן כאן המבחן: אם אמונתו בה' אמיתית כנ''ל שכל הבירורים אינם אלא השתדלות ובעצם מה שנקנה לבסוף ובמחיר שנקנה - זו הגזירה מלכתחילה - אינו מצטער כלל, ואם מצטער זהו סימן שעדיין נצרך הוא לחיזוק האמונה בה'.

וגם אם לא נתברר לו שנתרמה, יחשוב אילו היה מתברר לו שנתרמה - היאך היה חש?

 

כיצד להתייחס לגזרת השתדלות עם ההצמדות לאמונה בקנית שלחן וכסאות וכדומה?

מה צריך האדם המאמין לחשוב בעת קנית חפץ מסוים הוא:

אני עתה הולך לקנות שולחן עם כסאות, ולצורך ההשתדלות אני הולך לברר בכמה חנויות את מחירי הריהוט, ויאמר, יודע אני שכל הבירורים בחנויות השונות על מחירי השולחן אינם אלא השתדלות מצידי, כי באמת השולחן שאקנה לבסוף ובמחיר שאקנהו - הוא זה שננגזר עלי לקנות מן השמים, וכל הבירורים אינם אלא מגזירת ההשתדלות.
 

מה בקצור יש לאדם לחדד לעצמו בעקרי האמונה?

מה שבקיצור יש לאדם לחדד לעצמו בעיקרי האמונה המה ב' סעיפים:

א. הכל בהשגחה

ב. הכל לטובה.

ומחויב גם הסעיף השני שיוצמד לראשון, לפי שזה המאמין בסעיף א' שהכל בהשגחה אלא שלא נצמד הוא לסעיף ב' שהכל לטובה, הרי שדוקא להיותו מאמין בהשגחה ושהכל מן השמים - זעמו וזעפו בקורותיו המאכזבים - יהא על ה', ויתרעם בלבו ובפיו רק על ה' להיותו באמת מיחס הכל לה' בלבד, ואם כן דוקא להיותו מאמין יצא שכרו בהפסדו לעומת האינו מאמין שמטיל זעמו וזעפו על בני אדם ועל גורמים ולא על ה' להיותו חסר אמונה.

ולכך נצרך שיצמד האדם לסעיף הב' שהכל לטובתו, וכנאמר: ''טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו'', והקב''ה הוא טוב, וחייבים אנו להאמין בכך, ומדרך הטוב להיטיב, ובכך ישקט זעפו וזעמו של האדם ממאורעות המאכזבות אותו, וככל שישנן זאת בשבתו בביתו בלכתו בדרך בשכבו ובקומו, וכן לפני כל אירוע שעלול הוא להתנסות בו בכעס או גאוה, וכמו לפני כל קניה שהולך הוא לקנות משהו יאמין וישנן שהכל בהשגחה והכל לטובה, הרי שלעולם יהא שבע רצון בין אם יקבל את מבוקשו בין אם לא.

 

נאמר בתורה לא תיקום ולא תיטור, לא תשנא את אחיך בלבבך, ואהבת לרעך כמוך, והרי התורה ניתנה לכל אדם ובכל מצב, דהינו מצוות אלו הינם גם במצב שירד אדם לחייך ולפרנסתך והרע לך מאד, ואף שאתה אדם פשוט ולא גדול במדרגות מחויב הינך שלא לשנאתו ולא ליקום ולא ליטור לו שנא

דע, לא כל אדם יכול להיות מגדולי הדור בתורה כי לא לכל אחד ניתנו כישורים המתאימים לכך.

לא כל אדם יכול להיות מגדולי הדור בחסידות כהבעש''ט ולא במוסר כהגר''י סלנטר, ולא בקדושה כאוה''ח הק' וכיוצא.

אולם כל יהודי ולו הפשוט - יכול הוא להיות מגדולי הדור - ב''אמונה''.

והסיבה לכך, כי לכל הנ''ל לא כל אדם יכול להיות גדול בהם, או מפני שלא ניחון בכישורים המתאימים לכך, וגם אם כן הרי האדם נולד רק מהם ונצרך הוא להביאם מבחוץ - יחסית - אליו, וכגון ללמוד תורה, חסידות, תפילה סיגופים, וכיוצא אלו מדרגות שנצרך האדם לקנותם ''מבחוץ'' ולהפנימם לתוכו.

אולם האמונה, היא ברורה לכל, והאדם נולד עמה, והיא בתוך תוכו של האדם ורק נצרך הוא להזכירה לעצמו בכל פעם לבלתי תשתכח ממנו, וככל שישנן אותה בפיו ובלבו כן יהא ''גדול'' בה. והזכרנו כמה פעמים דברי ה''חפץ חיים'' בספרו ''מחנה ישראל'' פ''ג, שעיקר המודד ל''גדול'' בעולם הבא הוא מי שגדול באמונה, וככל שהצליח האדם ביותר לקבל מאורעות חייו בעולם באהבה ביותר, וזאת רק מפני שאמונתו היתה מוחשית אצלו - כן תהא מדרגתו לעתיד ביותר.

ואפילו צדיק ולמדן שלא עבד בכוון זה לחדד אמונתו, יהא קטן במעלה מאיש פשוט ממנו אלא שעבד בכוון זה לחדד אצלו את האמונה ביותר.

ובדרך זו של האמונה בשינון ב' סעיפיה - הכל בהשגחה, הכל לטובה, יוכל אפילו האיש הפשוט להגיע למדריגות גדולות ולהחשב ''גדול'' אמיתי, ובכך אף האיש הפשוט יקיים בנפשו לא תקום, ולא תטור, לא תשנא וכו', וב' סעיפים הנ''ל שיש לשננם מצינו אצל יוסף הצדיק שהיה סמל הנקיות בהשיבו טובה תחת רעה לאחיו שמכרוהו ובגללם ישב בבור - כלוא י''ב שנים. סעיף ראשון שהיה לנגד עיניו הוא ''הכל בהשגחה'' - ''לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלקים'', הרי אמונת ההשגחה, לומר אין לי שום חשבון עמכם, חשבוני הוא עם הקב''ה.

וסעיף ב' הוא ''הכל לטובה'', כמו כן היה לנגד עיניו של יוסף הצדיק: ''אתם חשבתם לרעה והאלקים חשבה לטובה''.

ובב' סעיפים אלו אפשר לגבור גם האיש הפשוט וגם במצבים הקשים, וזה כאמור כאשר משנן האדם עיקרי אמונה אלה ללא הפסק, ומתכונן תמיד להיות בהיכון לקראת חשש נסיון כעס אכזבה העלולה לבא עליו, הרי שזה הוא שיקבע ל''גדול'' באמת לעתיד.

ובזה ניתן להסביר הגמרא: ''ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה'', דיתכן אף גדול בתורה למדן ופלפלן בקי וחריף, אלא שלא חידד לעצמו עיקרי האמונה כראוי, וזעפו וזעמו על מאורעותיו המאכזבים לבלתי קבלם בסבר פנים יפות, הלא בשביל כך נתבזבז שולחנו לעתיד, וכמבואר בגמרא סוטה מח: כי מי בז ליום קטנות, מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנם לעתיד לבוא - קטנות אמונה שהיתה בהם, ולעומתו זה הפשוט יותר - הנראה בעולם הזה כ''תחתונים'' הוא שיהא לעתיד למעלה.
 

המושג ''בטחון עצמי'' הנו חיובי או שלילי?

מושג זה של בטחון עצמי הוא חיובי מצד עצם תכונתו, אולם לא מצד ''העבודה'' עליו. ונבאר.

הקב''ה יצר את האדם בתכונה של בטחון עצמי, ובוודאי שמחויב הדבר, אם לא היה לאדם בלידתו תכונה זו הרי שהיה מפחד להלך ברגליו פן יפול, או שהיה בגדלותו מפחד לילך לשום מקום, מפחד לדבר פן יכשל, מפחד לעבור כביש, מפחד מלשאת עליו משימה כל שהיא, והעולם לא היה מתקיים, אנשים היו מפחדים וחוששים פן אינם ראויים למלאכה, למכירה, או לשום תפקיד אחר. והבטחון העצמי מביא אותם להאמין ביכולתם וכך העולם מתקיים.

אולם המאמין, שנפקחים עיניו, כאן מתחלת עבודתו, להיות חכם לנטרל עצמו מבטחון העצמי ולהעבירו לבטחון בבורא, ושיא המדריגה היא שלא ילך אדם אפילו פסיעה, או שום צעד קטן ביותר מבלי לבטוח בה', מתוך אמונה שמבלעדי ה' אין ביכולתו לעשות מאומה.

אם כן העולה הוא שבטחון עצמי נצרך במיוחד לגויים שרחוקים מאמונה וללא בטחון עצמי לא היה העולם מתקיים כי כל הגויים היו שובתים ממלאכה.

ולאיש היהודי נצרך הבטחון העצמי לב' סיבות, האחת בשביל שעד שיפקחו עיניו ויעמוד על דעתו להבין לבטוח בה', שעד אז וכמו בהיותו ילד וכדומה נצרך הוא לבטחון עצמי לשם תפקוד חיים מינימלי.

ועוד סיבה בביטחון העצמי אצל האיש היהודי הוא לשם נסיון האמונה, שלכשיפקחו עיניו של האדם ויעמוד על האמונה מעתה תהא עבודתו לנטרל את עצמו מבטחון עצמי ולהעבירו לבטחון בבורא, כך שהבטחון העצמי הוא אתגר לנצחון האמת את השקר, כי בכך ילחמו הבטחון העצמי - שהוא כחי ועוצם ידי עם האמת שהיא האמונה, וכשינצח האדם במלחמה זו הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו.

 

מהו ענין הנזכר ברמב''ם שלעמת בני האדם שמושגחים בהשגחה פרטית - יתר הפרטים מושגחים בהשגחה כללית, מהו ענין ה''פרטית'' וה''כללית'' שבהשגחה?

היטיב לבאר זאת בספר ''שפתי חיים'' להגר''ח פרידלנדר זצ''ל, שבוודאי השגחת ה' על כל ה''דומם צומח חי'' הוא בהשגחה פרטית כמו ה''מדבר'' לענין השפעת חיות למציאותם, ומבלי השפעת חיות אלקות בפרטות לכל הדצ''ח לא ימצא להם קיום כלל. אלא לענין הדיון והמשפט אלו מהם יתקיימו ואלו ימותו כאן שונה משפטם של הדצ''ח לעומת הַמְדַבֵּר.

וכמו למשל משפט ה' יהא כמה ראשי בקר יהיו בעיר מסוימת לצורך הקיום, ואם אין מספיק - מרבה הבורא את פריון הבהמות כדי שיספיק לכל בני העיר, ואם יש יותר מידי אזי העודפות ימותו, אולם איזה מהם ימות ואיזה יחיה זה אינו בדיון ומשפט בפרטות על כל ראש בקר.

כך שכל ההשגחה הכללית לה נתכוון הרמב''ם הוא לענין הדיון והמשפט אולם לעצם ידיעת הא-ל ממציאותם, וצפייתו על כל פרטי מפעליו וברואיו בוודאי שלא נעלם ממנו כלום.

וכל הנ''ל הוא כאשר הבהמות הינם בהמות השדה, אולם בהמה השייכת לאיש פרטי בוודאי יש דיון ומשפט עליה בפרטות אם תחיה או תמות כי הדבר נוגע לבעליה אם יפסיד או ירוויח, כך שבוודאי כאשר החשבון הוא על האדם אזי החשבון על הבהמה בפרטות מצד בעליה.

וכגון, נצרך מספר עטים שישתמשו בהם בני אדם, אזי הדיון והמשפט בשמים בכללות כמה עטים נצרך, אבל אין דיון על עט מסוים האם יתקיים או ישבר, אלא אם כן שייך הוא לאדם פרטי שאז נידון בפרטות כי הוא רכושו הפרטי.
 

היאך לבוא להתפעלות מחכמתו יתברך?

לבא להכיר מעט כפי השגתנו מעומק חכמתו יתברך אפשרי אך ורק בדרך התעמקות בתורה, כי האדם ניכר בדיבורי חכמתו, ומבלי שידבר לא תוכל להיגלות חכמתו, שכן ''גם אויל מחריש לחכם יחשב'', ולכן כשעוסק בתורה שהיא חכמתו יתברך ורואה עמקותה, מכאן יבוא האדם להכיר את הבורא ולהתפעל ממנו.

שהרי כמה שיעמיקו דור מסוים בתורה, ושיהיו האנשים בעלי מוחות המבריקים ביותר - לא ירדו עדיין לתכלית עמקות התורה של דור שקדם להם וכן דור שקדם להם לדור שלפניו, כמבואר ברמב''ם בהקדמתו למשניות שכל דור שקדם בשנים - קדם בחכמת התורה, כך שאותם מילים הכתובים בתורה שבכתב ושבע''פ יש בהם עמוק עמוק כל אחד כפי השגתו, ומתוך כך יבוא להתפעל מחכמתו יתברך שהרי הוא בעל החכמה דיהיב חכמתא לחכימי ומנדעא לידעי בינה, והוא בלבד הנותן את חלקו בתורה של כל תלמיד חכם כפי המגיע לו.

ועוד גם זה שמבין את התורה ברמה נמוכה של הבנתו יש לו להתפעל מהתורה למאד מאד מסיבה נוספת והוא מכח הממציא והמחדש.

ולמשל דוגמא, כל אחד יודע היאך משתמשים בכלי חשמל שונים, וכגון להדליק ולכבות, או להפעיל מחשב מתוחכם וכיוצא, וכי בשביל שיודע הוא כיצד להשתמש בו או מבין כיצד זה עובד והיאך זה פועל - יש להשוותו לממציא החכמה, הלא רחוק מזרח ממערב חכמת המשתמש והמבין את חכמת הממציא מחכמת הממציא עצמו, וכמו שבכל תקופה קם ממציא דבר חכמה כאדיסון את החשמל וכיוצא, ונהנים ומבינים את חכמתו זו רבים עד היום, ומשתמשים בחכמתו זו לצרכים רבים, וכי בשביל שמבינים אנו את המצאתו נשתווה אליו?! אדרבא, נתגמד ביותר מגודל המצאת חכמתו. אם כן כשיתבונן האדם על חכמת התורה שהממציאה הוא הבורא, אדרבא, יקטן ערכו בעיני עצמו מגדולתו ית' ככל שיבינה ביותר, כי ככל שיבינה ביותר כן יתפעל מכח הממציא שבה, ויוגדל בעיניו חכמת הבורא למאד, ובפרט המתבונן בחכמתו יתברך בדברים שאין שכל אנושי יכולה ליגוע בהם, וכמו כל עניני טומאה וטהרה, קרבנות והמקדש וכיוצא, כמה אמונה והתפעלות יכול לקבל הלומד מכך, בראותו המצאות חוקי חיים שחידשם הבורא בחכמתו.

ובפרט המתבונן בחכמת הסוד המיוסדת על ספר הזוהר הקדוש  לרשב"י וביאורי האר''י הק' והרש''ש הק' ויתר בעלי הסוד בנסתרות התורה שהוא החלק הפנימי של התורה, בוודאי יתפעל לבו להתחזק באמונה ולהיווכח ולהוודע אפס קצה מחכמתו יתברך.

ובמעט התבוננות שיתבונן: בדעתי הכי היה עולה להמציא חוק או חכמה כזו, בדעתי היה עולה קושיא כזו או תירוץ כזה..., אלא שהאדם קורא הקושיא והתירוץ או יתר דברי החכמה ואינו שם על לב על כח ''ההמצאה'' שבדבר, ובסכלותו חושב שאם משיג הוא את הדבר הרי ששווה הוא בחכמה לממציאו, וזה הרי מחוסר התבוננות פשוטה ביותר.

ומכך יבוא גם הלומד לאמונת חכמים, בראותו גודל ועוצם חכמתו יתברך שחלק ליראיו, ויראה היאך בחר בהם ה' לגודל השקעת כל כוחם ומסירות נפשם על התורה ועזרם לכוון לאמת, וכאמור, יתבונן בכח ''הממציא'' של חכמי ישראל להמציא דבר מתוך דבר בתורתנו הקדושה, ובכך יתאוה לעשות כמעשיהם מתוך שאיפה להגיע למדרגה הגבוהה ביותר השייכת בהישג ידו.
 

במה הם עיקר מבחני האמונה?

עיקר מבחני האמונה הינם בחיי היום יום, כשהאדם מופתע מידי יום במספר ארועים מאכזבים, כגון ששוכח דבר מסוים, או שנשבר או נאבד לו חפץ מחפציו, ובפרט כשנצרך לו חפץ זה עתה בדחיפות ובפרט ששבירת החפץ או איבודו הוא ע''י אחר ויש לו כביכול במי לתלות האשמה ולכעוס עליו, או שנפגע כבודו ממישהו שפגע בו, או כל נסיון של כעס על שלא נעשה רצונו כרצונו וכיוצא, כי במקרים שכאלה אין האדם מוכן לנסיון הבא עליו, אלא בפתע פתאום בא עליו נסיון אמונה זה, אז נבחן הוא עד כמה אמונתו עמוקה בהכרתו והיאך מיד מתאושש הוא ומבטל רצונו מתוך הכרה שאין עוד מלבדו והכל לטובתו.

כי עיקר המשמעות של הנסיון היא כאשר האדם בקטנות, ולא כאשר הוא במצב של גדלות והכרתו זה עתה ברורה מתוך שהיא עתה במדריגה נעלית, אלא דוקא כאשר יורד הוא ממעלתו ומהכרתו, והכרתו מעורפלת ואז נוחתים עליו נסיונות האמונה, אז נבחן באמת על כנות אמונתו עד כמה השאירה האמונה רושם חזק בנפשו להיות מיד מתאושש ממכתו ומייחסה לכל יכול ומקבלה באהבה.

ודע, כי על ''קטנות'' אלו מתבזבז שולחנן של צדיקים לעתיד לבוא כמבואר בגמרא (סוטה מח), ואילו זה השם לבו על כל אירוע ולו הפעוט ביותר לראותו שהוא מאת ה' ולקבלו באהבה - פרוטה לפרוטה מצטרפת, ובכך משתלם הוא באמונתו, כי בכך הוא עיקר המודד לגדלות האדם לעתיד לנצח נצחים להנות מזיו השכינה - כפי שיעור שלימותו באמונה שהשתלם בה עתה בזמן הגלות לקבל כל מאורעותיו באהבה. כמבואר בהחפץ חיים (בספר ''מחנה ישראל'', פ''ג, והארכנו בזה בספרנו ''נר לרגלי'' עמ' ע''ה, מי הוא הנקרא גדול אמיתי לנצח אצל הקב''ה, והוא המאמין השלם).

 

היאך ניתן לחזק את אמונתנו בחכמי ישראל לראותם כאישי האלקים?

דע, כל יסוד האמונה בהקב''ה תלויה באמונת חכמים, כי אין לנו מה שיגשר בינינו לבין הקב''ה, אלא רק צדיקי הדורות האחוזים בהקב''ה, אנו, מרוחקי הדורות מקדמונינו, ובפרט דור עקבות משיחא דור של הסתר פנים, אם לא נאחוז באמונת חכמי הדורות של אז ושל עתה האחוזים בהקב''ה, ובכך המה הגשר שמגשר בינינו לבין הבורא, ואם נרפה עצמנו מלאחוז בגשר זה שהמה הצדיקים בוודאי ניפול לתהום הפעורה שמתחתנו ובכך אבדה תקותנו לנצח.

התבוננות בנקיות כפיהם ודעתם של גדולי ישראל שהיו נקיים מכל שוחד ושקר, וגעלה ובחלה נפשם בכל משהו של חנופה, ממון וכבוד, ועל אמת התורה מסרו כבודם, זמנם, נפשם, ממונם, לעומת חכמי השקר, וחכמי אומות העולם, שאכן חכמה היתה בהם, אולם מעורבת בנגיעות עצמיות שוחד שקר ותאווה, אם כן היתכן שהמה אלו שיובילונו לדרך החיים, הלא חכמי ישראל המיתו עצמם על כל אות ואות שבתורה להבינה, ולשם שמים לא נתנו מנוח לעצמם ותנומה לעפעפיהם, יום ולילה שקדו על התורה בהפקרת כל חייהם ובני משפחותיהם, והכל בשביל לעמוד על האמת שבתורה, והודו בטעותם והשפילו כבודם רק בשביל להגיע לאמת, עד שנתעלו בטוהר מעשיהם ומחשבותיהם להיות אישי האלקים הקרובים אליו, וזכו עד אשר רוח ה' דבר בם ומילתו על לשונם ברוח הקודש באותות ומופתים שנעשו על ידיהם, זהו שיביאנו לראות היאך ידבר האלקים את האדם וחי, גשר זה של צדיקי הדור הוא שיובילנו להאמין בבורא הנסתר מעין פשוטי העם ומגולה לעבדיו הנאמנים, כך שרק דרכם נוכל להשקיף גם אנו מעט ולהציץ על אמיתות התורה ומצוותיה שֶׁיִּקָּנוּ בלבנו באמת, ולהכיר באמונה בהכרה ברורה כראוי.
 

מה התכלית באכזבות במציאת הזיווג ?

שֶׁשָּׁאַלְתָּ בְּעִנְיַן שִׁדּוּךְ שֶׁהֻצַּע לְךָ וְהָיָה הוּא בְּאֹפֶן שֶׁהָלַכְתָּ לַכֹּתֶל וְהִתְפַּלַּלְתָּ מִקִּירוֹת לִבְּךָ וּבְדֶמַע לִמְצִיאַת שִׁדּוּךְ מַתְאִים, וּבְסִיּוּם תְּפִלָּתְךָ - בְּעוֹדְךָ בַּכֹּתֶל, הִנְּךָ מְקַבֵּל מִיַּד הוֹדָעָה בַּפֶּלֶאפוֹן מֵהַשַּׁדְכָן שֶׁהִנֵּה וְהָעֶרֶב יֵשׁ לְךָ הַצָּעָה, הָלַכְתָּ לַהַצָּעָה עִם בִּטָּחוֹן גָּדוֹל שֶׁהִנֵּה וּתְפִלָּתִי נֶעֶנְתָה, וְהִנֵּה חָשְׁכוּ עֵינֶיךָ מֵאַכְזָבָה, מֵחֲמַת שֶׁהַהַצָּעָה הָיְתָה לְגַמְרֵי הֲפוּכָה מֵעֶקְרוֹנוֹתֶיךָ וְהַשְׁקָפוֹתֶיךָ. וּבְכֵן נַפְשְׁךָ בִּשְׁאֵלָתְךָ מָה רָצָה הקב''ה בָּזֶה לַעֲשׂוֹת לִי הֲרֵי בָּזֶה נַעֲשָׂה בִּי חוּכָא וְאִטְלוּלָא?

ובכן הנראה ברור הוא שרצון ה' היה להעמידך בנסיון שזה תכלית האדם, לראות האם למחרת שוב תהא מסוגל להתפלל ולבכות או שמא מחמת אכזבתך של אתמול תחדל מלקוות לה'.

ועוד, לפעמים אכזבה חריגה חושכת הרבה אכזבות שאינן חריגות, דהיינו אם למשל נצרך על האדם לעבור כמה וכמה פגישות עד שיבוא לו מזלו הנגזר עליו, בכך שמתאכזב פעם אחת באופן חריג ועומד בנסיון האמונה כשהוא מסובך וקשה, מקצר בכך את הדרך לישועתו לבוא מהר יותר למזלו המתאים, ויש ראיות לכך מחז''ל, ואכמ''ל.

 

האם יש אפשרות שהזולת יקח את הפרנסה שלי:

שֶׁשָּׁאַלְתָּ בִּדְבַר הֱיוֹתְךָ קַבְּלַן שִׁפּוּצִים, וְהִנֵּה כִּמְעַט וְסָגַרְתָּ חוֹזֶה עִם בַּעֲלֵי דִּירָה, וְקֹדֶם הַחֲתִימָה בָּא אָחִיךָ וּקְדָמְךָ לִטֹּל עֲבוֹדָה זוֹ, וּבְכָךְ נִמְנַע מִמְּךָ מִלְּהַרְוִיחַ סְכוּם נִכְבָּד, וּבְכֵן הֵיאַךְ לְהִסְתַּכֵּל עַל מַצָּב מְאַכְזֵב וְכוֹאֵב זֶה, כִּי מֵאַחַר וְסוֹף סוֹף עֲבוֹדָה זוֹ אֵינָהּ שַׁיֶּכֶת לִי מַדּוּעַ הֶרְאוּנִי מִן הַשָּׁמַיִם שֶׁכִּמְעַט וּנְתָנוּהָ לִי וּלְאַחַר מִכֵּן לְקָחוּהָ מִמֶּנִּי, וּבִפְרָט - הִנְּךָ מְצַיֵּן שֶׁהַיּוֹם הַשּׁוּק קָשֶׁה בִּמְצִיאַת עֲבוֹדָה.

אמרו חז''ל אין אדם נוגע במוכן לחבירו כמלוא נימה, וכל מה שנראה לבני אדם שהדבר היה קרוב אליהם וכאילו ונלקח מהם, זהו ציורו של הקב''ה, וכנאמר ''אין צור כאלוקינו'' ודרשו אין צייר כאלוקינו.

וכמשל הידוע בב' ציירים שעשו תחרות ציור ביניהם האחד צייר עץ גפן על כל פרטיה: אשכולות, ענפים, שריגים, זמורות, באופן שהיה הציור כל כך מוחשי עד שבאו ציפורים לנקר מציור האשכולות ענבים.

השני צייר וילון על קיר, וכשבאו לתהות על ציורו הפנה אותם לקיר, הללו חשבו שציורו מבעד לוילון, וכשבאו להסיט הוילון נוכחו לדעת שהציור הוא הוילון עצמו...

מיד נקבע הוא לקבל את הפרס הראשון, אחר שהראשון הצליח בציורו להטעות ציפורים ואילו השני אף בני אדם.

עד כאן ציוריהם של בני אדם עד חוש המישוש ותו לא.

ואילו ציורו של הקב''ה עולה על כולם, הנה הוא ''מצייר'' לאדם הולך ובא, עמל ומרוויח, הולך לרופא ומתרפא, מדינות לוחמות אלו באלו בנשק ובכח, זו מנצחת וזו נופלת, והכל ציור. האדם חושב שהוא העושה והוא הפועל וחוש המישוש מסייעו, ובעצם ''אין עוד מלבדו כלל''.

ובכן לְךָ נדמה שלקחו ממך עבודה זו שהיתה שייכת לך, זה שקר, מעולם זה לא היה אמור להיות שלך עבודה זו אלא של חברך, אלא שציורו של הקב''ה הטעה אותך.

ובדבר שאלתך מדוע נצטייר הדבר כאילו ונתנוה לך, זהו לשם הנסיון כי ה' צדיק יבחן, ומדרכי שמים לבחון אדם על אמונתו עד כמה היא מוחשית, וזה עצמו שרוצה ה' ממך שתבין שכל מהלך זה, לא היה אלא ציור בלבד, דהיינו ציור כאילו ועבודה זו שייכת לך, ובאמת מעיקרא לא היתה שלך, ואמונה זו חייב שתרגיע אותך בתורת מאמין.

 

עד כמה להשתדל בעניני פרנסה?

רבים נבוכו בשאלה זו מהי מידת ההשתדלות בה מחויב האדם, ובכן התשובה לכך היא אחת, דתלוי הדבר במדת הבוטח, כפי מידת בטחונו של אדם כן נדרש הוא למעט או להרבות בהשתדלות.

והראיה דהתורה נתנה לנו רשות להרפאות אצל רופא ולהעזר בנדיבים להחלץ ממצוקת מצבינו, ומאידך גבי יוסף הצדיק כשבא להעזר בשר המשקים - נענש, וכנאמר ארור הגבר אשר יבטח באדם וכו'.

אלא כאמור דתלוי הוא במדרגת הבוטח.

כך שאין השאלה כמה להשתדל כי על כך התשובה פשוטה כאמור דתלוי במדריגת הבוטח. ואכן השאלה באמת היא היאך ידע האדם מהי מדריגתו במדת הבטחון כדי שידע עד כמה להשתדל?

החו''ה מביא בשער הבטחון מסימני הבוטח להיותו שלו ורגוע ואינו דואג, אם כן הבה ונשאל אדם שעובד ללחמו 8 שעות ביום, וביתר הזמן מתפלל, קובע עיתים לתורה, מדוע אינו עובד יותר כמו 10 או 12 שעות, הלא ישיב לך: ותורה מה תהא עליה, ואם תאמר לו והלא פרנסתך דחוקה? ישיבך: בוטח אני בה' שב- 8 שעות יזמין לי כפי צרכי, וכשתשאלהו שוב: אם הנך בוטח בה' אם כן תסתפק ב- 4 או ב- 6 שעות עבודה? יענך אותו אדם: פחות מ- 8 שעות אין בכחי להרשות לעצמי להסתפק.

אם כן הרי שבטחונו של זה בשיעור 8 שעות עבודה, ליותר מ- 8 שעות אכן חזק הוא לבטוח בה', אולם לפחות מ- 8 שעות מודאג הוא ואינו שָׁלֵו, הרי שאינו במדריגה זו.

לעומתו יתכן אדם שעובד 4 שעות ותו לא, וכשתשאלהו מדוע אינך עובד 8 שעות?

יענה בוטח אני בה', וכשתשאלהו אם כן תעבוד פחות מ- 4 שעות יענך שאין בכוחו להיות רגוע בפחות מ - 4 שעות הרי זה מדריגתו גדולה מהקודם.

אם כן הכלל העולה כמה שאתה מרגיש שאתה רגוע וְשָׁלֵו, סימן שזו מדרגתך, ולכן אם מרגיש אתה שיותר מכך זהו הגזמה בשבילך תבין שמדרגתך בבטחון תובעת ממך שלא להגזים וכל אחד בזה שונה מחבירו.

כמובן שעל האדם להשתדל להעפיל לקצץ מזמנו בהשתדלות לצורך בטחון, ולמשל העובד 8 שעות ישתדל לעבוד 7 שעות כדי להתקדם במידת הבטחון, אולם במידה - כפי מדרגתו. וכן בזה ימדוד עצמו בהשתדלות ברפואה, דהיינו כשמבין שהוא מגזים מתוך בטחונו בה', יחדל מלהרבות, אולם במה שאין בכוחו להסתפק והוא אינו רגוע ושלו ונשאר מודאג הרי שעדיין אינו במדריגה זו, ועליו להשתדל מדריגה אחר מדריגה להתקדם ולהגדיל בטחונו בה'.
 

שאילת איש ירא ה', מה עליו לחשב לתקן עצמו בראותו זה שנים שהיסורים פוקדים אותו מעת לעת ומפקידה לפקידה, ובפרט חולי אשתו באופן שמכלה את ממונו ועוד, והיאך להתיחס לכך לפי כללי האמונה?

תשובתי אליו היתה, דע, אין לנו בימינו היום מי שיוכל לומר לאדם על איזה עוון מסוים סובל הוא יסורים מסוימים, זה היה האר''י הקדוש שידע לראות על מצחו של אדם על מה יסוריו ומה עליו לתקן וכמו שהעיד תלמידו מהרח''ו, והיה מורה למיוסר מה עליו לתקן ובגין איזה חטא באו עליו יסורים אלו, וכשהיה מתקן החטא היו היסורים מסתלקים מעליו.

אולם מה שכן יש לי עצה לומר לך שבאם תתחזק בה יהא לך בכך תיקון על הכל ו''בכלל מאתיים מנה'', והיא:

הגמרא במכות (כ''ד ע''א) אומרת בא דוד והעמידן על אחת עשרה, בא מיכה והעמידן על שלש, בא חבקוק והעמידן על אחת ''וצדיק באמונתו יחיה''.

וידוע מהרבה מפרשים על גמרא זו, שאין רצונו לומר שדוד או מיכה וחבקוק המעיטו מסכום המצוות חלילה, אלא ראו ברוח קדשם שלבני דורם - במדריגה שהם נמצאים בה, די אם יתנו כוחם ומעיינם בקיום ה- י''א לדוד, או ה- ג' למיכה, ומכך יבואו לשמירת כל התורה כולה, כי ראו שלא יוכלו להתמקד בכל הכח על יותר ממצוות אלו, ואז ''תפסת מרובה לא תפסת'', ולכן ברוח קדשם קבלו שבאם יתמקדו על אלו, מאלו יבואו להכל.

חבקוק בנבואה קבל על הדור האחרון - שכן נבואתו על הדור האחרון, ומתוך ידיעת הבורא חולשתו של הדור האחרון, ריכז לנו את העבודה ואת רוב רובי הנסיונות על נקודה אחת ובהבטחה שממנה נבוא להכל, והיא האמונה, לקבל באמונה את מאורעות החיים, ולהאמין שהכל מהבורא והכל לטובה, ולהסכים בלב שלם ובנפש חפצה לקבל את גזירות שמים, ובכך מובטח האדם שיתקן את כל הנצרך לתקן.

כך שהמתחזק באמונה מרוויח ב' תועליות, האחת עצם זה שמתחזק הוא באמונה ומקבל את הנהגת ה' עליו בסבר פנים יפות, והשנית שבכך מובטח שיבוא לתיקון כל פרטי עניניו הנצרכים תיקון, דהיינו המידות והתאוות, כי נקודה זו כשתושלם אצלו - יושלם אצלו הכל.

ובספר ''שומר אמונים'' הביא עצה לאדם שחפץ שיסוריו יתקנו את אשר עיות, ובהיות שאין אתנו יודע בעבור מה באו יסורים אלו דוקא, יאמר נוסח צידוק הדין באופן זה:

אני מאמין באמונה שלמה שזה הצער והיסורים שבא לי, הוא בהשגחה פרטית מעם ה', והנני מקבל עלי באהבה, וכל זה בא לי מסיבת עוונותי הרבים, וצדיק אתה ה' על כל הבא עלי, כי אמת עשית ואני הרשעתי.

ויהי רצון שיהיו אלו היסורים לכפר על כל עוונותי, ולהקל צער השכינה הקדושה.

והנה מצד הדין הייתי צריך לפרט ולשוב ולהתוודות על החטא והעוון שבסיבתם באו לי אלו היסורים, אבל גלוי וידוע לפניך שאין אתי יודע עד מה. לכן יהי רצון מלפניך אבי שבשמים, שתמחוק ותשרש החטא והעוון ופשע שגרמו לי אלו היסורים, וימתקו הדינים מעלי ומעל כל ישראל, ויתהפכו כל הצרופים לטובה, וימשוך חסדים טובים ומגולים לנו ולכל בית ישראל עד עולם אמן.

ובאומרו זה, הבורא יתברך שהוא היודע סיבת היסורים בשל איזה עוון מסוים בא, יתקן לו ברוב רחמיו את אותו עוון בכך שמבקש הוא שאלו היסורים יהיו תיקון לאותו עוון שבסיבתו באו עליו.

וע''ש שבצידוק הדין הנ''ל שאומר המתיסר, מקיים בזה חמש מצוות, מהם מצוות עשה ומהם מדברי קבלה, עיין בדבריו במאמר ''השגחה פרטית''.

 

האם יש בכח נסים להחזיר בתשובה, ואם כן מדוע לא מסייע לנו הבורא לחזור בתשובה בכך שירחיש לנו נסים?

ההפסד שיכול להיות מהניסים שיארעו גובר על השכר שיתכן שנפיק מהם.

ראשית עלינו להתבונן, הנה עם בני ישראל יצאו ממצרים בניסים באותות ובמופתים. וכמה מהם יצאו? וחמושים עלו בני ישראל - אחד מחמישה, ויתרם מתו במכת חושך, שזו המכה התשיעית שהם רואים במו עיניהם, כבר תשע מכות מאחריהם על מצרים ועדיין לא הסכימו בדעתם לצאת ממצרים ומתו במכת החושך.

הנה לנו לראות שהניסים לא בהכרח משנים את האדם ללא שירצה האדם בכך בבחירתו.

והנה עוד לאחר היציאה, יוצאים בני ישראל ממצרים עמוסים בשמונים חמורים הנושאים מכל טוב מצרים כמובא בגמרא (בכורות דף ט'), ועם כל זה כשנתקלו בנסיון נוסף של ''מצרים מאחריהם והים מלפניהם'' - התלוננו ''המבלי אין קברים במצרים''.

לאחר קריעת ים סוף וכל פרטי הניסים שהתרחשו אז, ג' ימים בלבד לאחר מכן הולכים במדבר ואין מים - ''וילונו העם על משה''.

ומה נאמר על כשלון העגל, המרגלים, קרח ועדתו, שהיו בסמוך ממש לקבלת התורה.

כך שהניסים אינם בהכרח שיהפכו את האדם לטוב, ואם כן, התוצאות יהיו נוראות, לפי שהתביעה תוכפל ותישלש כאשר ראה האדם ניסים ולא למד מהם, כי הנס בוודאי שהינו קרש קפיצה למתבונן וחפץ להתעלות, אולם סכנתו של זה שזכה לנס סכנה גדולה היא באם לא יפיק את הלקחים ממנו. ולכך מועדף מצד אחד העדר הניסים.

אכן הניסים הינם קרש קפיצה נפלא לבוא מהם להתבוננות ולהתעלות על ידן, אומנם זה דוקא באם יתבונן האדם, ולהתבונן כבר יש לנו במה, דמה חסר לניסי מצרים וכיוצא, הכי בשביל שעבר מהם זמן רב תש כחן?! ואם הבורא בחכמתו מונע ניסים עתה כמאז בהכרח שאין בהם צורך, ואדרבא יזיקו ויקלקלו את מאזן הבחירה ובהחלט די באותם ניסים שעברו עלינו להתחזק ולהתחדש מהם, כי אם גלוי וידוע לפניו יתברך שלא היה די בהם בוודאי היה מחדש לנו גם היום ניסים ונפלאות, שהרי בודאי לא יעזבנו הבורא ללא אמצעים כראוי לנצח במלחמת היצר בכל דור ודור.

 

אימתי מבחן האמת של אמונת האדם?

ברגע שנצרך ליישם את האמונה.

וכגון בזמן משבר של פרנסה או של בריאות, אז נבחן האדם בתגובתו למאורע שארעהו, כי מאחר והסיבות הטבעיות נשמטו מתחתיו ונשאר הוא תלוי לאמונתו בלבד, בזאת יבחן האם יש די באמונתו להחזיקו אם לאו.

שהנה נראה, אדם שפוטר מעבודתו, ויצא עם פנסיה שתספיק לו להתפרנס למשך שנה, הרי שבתחילת השנה אומנם אינו דואג כל כך, שהרי שנה שלמה לפניו, אולם ככל שיעברו מספר חודשים מתקופת השנה, כן תלך דאגתו ותגדל, וכשיגיע ממש סמוך לסוף השנה ידאג ביותר, כי אז נצרך הוא ליישם את בטחונו בה' ולהסיר הדאגה בהעדר הסיבות כמו בהיותן קיימות.

וכמו כן פער גדול ישנו אצל האדם בענין בריאותו, משפטו עם המלכות וכדומה, בין מצב של העדר הסיבות לבין היותן קיימות.

וכמו כן, קל לבני האדם להאמין בביאת הגואל שאכן תהא פעם, אולם להאמין ב''בכל יום שיבוא'' קשה להם מאד להאמין. היות והרגע של ישום האמונה זהו שעת-מבחן.

ורואים זאת בדברי חז''ל: נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין עד שבאו מי המבול ודחפוהו שנאמר: ''ויבא נח מפני מי המבול. והוא פלא! 120 שנה נח בונה תיבה מתוך אמונה שאכן יהא מבול, והנה ברגע המבחן של האמונה להכנס עתה לתיבה מפני המבול, נכנס נח לקטנות אמונה האם יהא עכשיו מבול או לא.

השלם באמונתו, העדר הסיבות אינם מפילים אותו ממצב אילו הסיבות במלואן.

 

מה הם בדרך כלל המצבים שבהם האדם נתון ביותר לסכנת מעידת אמונה? ומה העצה לכך?

כפי הנראה, ישנם ב' מצבים בחיי האדם בהם הוא נתון למצב של סכנת מעידת האמונה.

האחת, בעידן שהיסורים תוקפים אותו.

והשנית, לאחר שאדם חטא, ובפרט בחטא מהחמורות.

בב' מצבים אלו נדמה לאדם כי הוא דחוי ושנאוי אצל ה', ואז סכנתו סכנה, כי בהיותו חושב כן, יגיע למסקנא של עזיבת המצוות או לפחות יבוא להתפשר ולהחליט להוריד מעליו אי אלו חיובים מהתורה, מתוך מסקנא שאין אלו החיובים שייכים אליו כי אינם בהישג ידו, ואולי שייכים המה לצדיקים וחסידים.

והעצה לכך הוא לידע בבירור כי אמונתנו מחייבת אותנו להאמין ב''אהבת עולם אהבתנו ה' אלוקינו חמלה גדולה חמלת עלינו'' לא פחות מ''ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך'', דהיינו כשם שמצווים אנו לאהוב את ה' בכל לבבנו נפשנו ומאודנו, בכל מצב שאנו נמצאים בו ואפילו כשאנו שרויים בחטא, שהרי וכי איתא בשום מקום שיש זמן או מצב שפטור בו האדם ממצות אהבת ה'?! כמו כן מצווים אנו להאמין שה' אלוקינו אוהבינו ''אהבת עולם'' בכל מצב שאנו בו, וכהא דר''מ שגם כשאין עושים רצון ה' קרויים ''בנים'' והלכה כמותו בזה, (כמובא בשו''ת רשב''א ח''א סימ' רמ''ב).

ויתר על כן, לא תיכון ולא תוצלח בידינו קיום מצות ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך וגו', מבלי האמונה באהבת עולם אהבתנו וכו', כי באם יעלה ערעור וספק בלבינו באהבת ה' אלינו, בהכרח כמו כן יבצר מאתנו מלקיים מצות ואהבת את ה' אלוקיך, שהרי כיצד יאהב אדם את מי שאינו אוהבו, ובפרט את מי שמכהו, ובפרט מאחר שהוא עצמו חטא לו להקב''ה, אם יעלה בלבו חשד שהקב''ה שונאו, היאך יאהבהו? הלא דומה לזה החושד את זולתו שהוא שונאו, הכי יאהבהו?

לכך לא תיכון ולא תוצלח בידינו מצות ואהבת את ה''א, מבלי שיהיה ברור לנו ''אהבת עולם אהבתנו ה''א'', בכלמצב ובכל זמן.

ובעצם יציאת מצרים, הוא הפורך לערעור האמונה באהבת ה' אלינו המצוי בב' מצבים הנ''ל.

שהרי ביציאת מצרים היינו הן במצב של יסורים, והן במצב של חטא - מ''ט שערי טומאה, ועם כל זה, עוצמת תוקף אהבת ה' אלינו היתה דוקא אז, והוא אות ומופת לדורות, להורות שאהבתו אותנו הינה אהבה שאינה תלויה בדבר, דגם אם הקב''ה מעניש קשות אין זה על חשבון האהבה שהינה ''אהבת עולם'', - את אשר יאהב ה' יוכיח, וכדאי לקבל ''פצעי אוהב'' מאשר ''נשיקות שונא''.

 

הכיצד יתכן שהאדם רואה נסים והשגחה, ומסוגל עדיין לחטוא, והדוגמא לכך חטאי דור המדבר, ועוד הרבה כיוצא בזה?

זה צריך לדעת שהכפירה היא טמטום ולא שכל, וכדי שיובן הדבר נביא מעשה שהיה עם החפץ חיים (מובא בספר ''מאיר עיני ישראל'' ח''ב עמ' 79-80):

באחד משבתות הקודש בזמן שהיה דרכו של החפץ חיים לדרוש, היה הבית מלא בבחורים, וכך אמר החפץ חיים מתוך עגמת נפש ועצבות גדולה: רבונו של עולם! אינני יודע מהיכן לוקחים כל כך הרבה כפירה בעולם. כל כך הרבה כפירה! והמשיך לשוחח בענין זה.

כששמע דבריו הרב הגאון משה לנדינסקי זצ''ל, השיב ואמר: מה הוא הפלא? הלא משה רבנו עלה למרום ארבעים יום בלבד, מיד לאחר מעמד הר סיני, והנה כבר עשו ישראל את העגל! הרי שבועות אחדים קודם לכן היו במדריגה של ''ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי במראות הנבואה'', וכעבור ארבעים יום בלבד ממעמד הר סיני עשו עגל האם אנו יכולים להשיג זאת?

והמשיך הגאון רבי משה לנדינסקי לומר לחפץ חיים - היום אנו כבר רחוקים הרבה יותר ממרחק של ארבעים יום ממעמד הר סיני... אנו במרחק של אלפי שנים מאותה התגלות אלקית של ''אנכי ה' אלקיך'', וככל שמתרחקים הדורות הרי שהאמונה נחלשת יותר ויותר, זו הסיבה והתשובה מהיכן נלקחים כל כך הרבה כפירה.

ואז, קרא החפץ חיים: אוי! - כל כך אתה מליץ טוב על כלל ישראל! לך בכחך זה ותציל את העולם...

והביאור הוא, שאכן האמונה מבוססת על בסיס חזק שאין שום שכל בעולם שיכול לפרוך את אותם יסודות האמונה, ורק הבעיה היא שהכפירה היא לא באה באמצעות השכל, אלא סתם טמטום, מי אמר... תוכיח... אני לא ראיתי... אני לא הייתי שם... וכיוצא, מחשבות טפשיות שבמעט מחשבה האדם מסלקם, כך שהכפירה היא הרבה יותר ''טורדנית'' מאשר שכלית, והילכך לסלק טמטום נצרך טהרה ולא שכל, לו היה כאן עימות של שכל נגד שכל, בוודאי שהיתה הכפירה נשברת, וכמו שבשכל האדם מריץ הרבה דברים ומזיז עניניו על הצד הטוב ביותר, אולם לסלק טמטום נדרש טהרה, וטהרה קשה להשגה, כאן צריך לכבוש את החומר הגס להתגבר על תאות חומריות, להישמר מפיתויי וגירויי יצרי עולם הזה, שהמה השוחד שסגולתו לעוור עיני חכמים וכמו שביארנו לעיל בתשובה ד'. ואז האמונה מתישבת על הלב ללא מחיצות טמטום.

וזו הסיבה שהניסים לא תמיד מועילים לשנות לאדם את דרכו, אכן האדם מתפעל מתחילה, אולם התפעלות והתרגשות זו דועכת במשך הזמן, ואז חוזר הוא לאטימותו כבתחילה.

טעם נוסף לכך הוא היות שמטבע האדם לברוח מסיבות המשעבדות אותו להתחיבויות, ולכך כיון שהניסים הינם גורם המחייב להשתעבד, יש לאדם נוגדנים בטבעו להשכיח ולטשטש את אותם ניסים, לשקרם, להתנכר ולהתכחש להם בכל מיני מחשבות שטות וטמטום על מנת לברוח מהתחייבויותיו, דהיינו שוחד רצונותיו גובר לטמטם לו את שכלו.

ועוד טעם נוסף לכך מביא הגר''ח שמולביץ והוא שבזמן משבר וזעזוע בנקל נפתה האדם להאחז אפילו במקל שבור, וכיון שהיו אז עם ישראל במצב של זעזוע כמובא בחז''ל שחשבו שמשה מת והשטן החשיך את העולם ונשא למטת משה באויר, ואז נתיאשו ונשברו ברוחם ומכיון שכן מיד בא השטן והציע להם העגל ונתפתו, כי בעת משבר בנקל הוא לכופף את האדם ולשבור את רוחו כי כל אשר לו יתן אז בעד נפשו.

 

מהו הקושי שבהשגת האמונה, הלא כל ישראל מאמינים, ומה תביעתה במיוחד בימינו יותר מכל הדורות?

עיקר העבודה הנדרשת באמונה, היא לא הידיעה בשכל בלבד, אלא התמימות עם ה', דהיינו להאמין בו שהוא אוהבנו יותר מכל, ועושה את הטוב ביותר עבורנו.

וקושי תמימות זה הוא במיוחד בתקופתנו, להיות שהדעת נעדרה בימינו יותר מכל התקופות, וגלות הדעת הינה בתוקפה בימינו, ואנו בתכלית ירידת הדעת, ההכרה עמומה אצלנו, והיא היוצרת ערעורים על הנהגת ה'. ובדורינו נצטרפו כל הנסיבות הגורמות את סיבוך האמונה, הן מצד ריבוי הצרות, הנסיונות, הפיתויים והגירויים שישנם היום מה שלא היו מעולם. והן מצד ירידת הדורות - צאן ללא רועה ומורה דרך, כל אלו נצטרפו עלינו יחדיו הגורמים קטנות הדעת וחשכותה, והרי זו עיקר הגלות.

וזהו גוון העבודה המוטל עלינו היום, לעבוד דוקא מתוך חושך, ולאמץ את התמימות גם כשהאכזבות מנת חלקנו יום יום בכל התחומים.

וכל התגברות והארת אור אמונה במצבי חשכותנו עתה, יש לה משמעות מרובה, כך שאף אם התוצאות בעבודתנו אינם מבורכות כבדורות קודמים, אולם יש להם משמעות מרובה, ובפרט שבנוסף להכל אין אנו יוצאים עם סיפוק בעבודתנו ותחושתנו היא כאילו ולא פעלנו כלום, שגם הוא נוסף על חלישות דעתנו בעמלנו הנראה לריק ולבהלה, הרי שהרבה גורמים ישנם היום שיהפכו לזכותנו לייקר כל משהו בעבודתנו.

זהו גוון עבודה שלא היה מעולם כמותו המוטל עלינו להאיר אורות אמונה בחושך עבה וכפול ללא סיפוק - כשור לעול וכחמור למשא, ובזה אנו משלימים את הגוון החסר בעבודת ה' שלא נגעו בו כל כך אבותינו, ובודאי שלא השלימוהו, כי קדמונינו ראו ברכה בעמלם, חשו בָּעַרֵבוּת ומתיקות העבודה, רוחב לבם ושכלם רגשי אהבתם ויראתם משכום והריצום לעבודת הבורא, את עולמם ראו בחייהם, ועל אף הצרות שפקדו אותם היה להם די במה להתענג, מה שאין כן אנו דור יתום דור של הסתר פנים, העובד עבודתו ללא הרגשים, ללא עריבות ומתיקות זהו גוון עבודה כשלעצמו. ועלינו להשלים גוון זה של עבודה כדי לתקן עולם במלכות שדי התלוי בשלימות כל מגוון סוגי העבודות.

 

מדוע גווני הנסיונות אצל בני האדם אינם שוים, יש מתנסים בנסיונות קשים ומסובכים, ויש שלא יצטרכו אלא לנסיונות קלים יותר?

בזה נבוא לבאר דבר סתום וחתום אצל בני האדם אשר תרעומתם בלבם ולא ינוחו ולא ישקוטו ממבוכתם, מדוע נשתנו בני האדם, ומדוע ישנם כאלה הגוברים בנקל על יצרם ומתקדמים בעבודת ויראת ה', חפצים המה בתורתו, ואהבתו בליבם, ולעומתם כאלו המסובבים ומסובכים ביצרים קשים, וכל התגברות קטנה עולה אצלם בקושי רב.

ברור הוא שאלו מנסתרות אלוקינו, ועמוק עמוק ומי ימצאנו דרך ה' בהנהגתו את ברואיו, וחלילה אין בדברינו אלה להתיימר שכאילו והשגנו משהו מסודות הנהגתו יתברך, אולם קצת נמצא נחת בפתרון תעלומה זו במה שישׂבר לנו מעט את האוזן על פי מה שנבאר, ויסוד הדברים על-פי האר''י ז''ל, והוא כי הרי ידוע הוא מה שאמרו חז''ל (שבת קמ''ה ע''ב): שכל ישראל במעמד הר סיני פסקה זוהמתן ונתקדשו בקדושה עליונה, אולם אחר עוון העגל חזרה הזוהמא, וכל אחד ואחד מששים ריבוא נשמות ישראל הוטל עליו תפקיד עבודת הלחימה ביצריו מהתחלה, ובכן היו כאלה שנזהרו מחטא קל ולא נתנו ליצרם ליקרב אצלם ועלו ונתעלו במעלות העבודה, וגם כשנכשלו - נכשלו בקטנות ולא נתנו לפורץ לפרוץ בם בגדולות, אולם היו כאלה שנדחו מדחי אל דחי ומקטנה באו לעוד קטנה עד בואם לגדולות כחיובי כריתות ומיתות בית דין.

ולכן מאז ממשיכים אותם נשמות בעבודתם, וכל יהודי אשר נשמה בקרבו עליו לתקן מעוותו, ועליו להתחיל ממקום שסיים מלאכתו מקודם, ולכך אותו שירד מתחילה למדריגות שפילות, וכאמור שירידה זו היתה בבחירתו ומרצונו, להיות שאז היינו כולנו באותו מצב של ידיעת ה', הרי שהוא האחראי לכך, שהרי יצר הוא מחסומים לעצמו והקשה העבודה על עצמו בכך שזלזל בנסיונות קטנים עד שנכשל בגדולים, ועליו מוטל להתחיל בהמשך העבודה ממקום שסיים, ואם סיים את חייו בשיפלות של איזו מדריגה מסוימת - צריך הוא להוולד מחדש באותם נתונים שפלים של אותה מדריגה שסיים בהם בעבר, ומשם להתחיל עבודתו, כמבואר בדברי האר''י ז''ל שהאדם חייב לתקן עצמו לגמרי ולהשתלם בכל המצוות, ובכל פעם נולד מחדש להשלים עוד מאשר חיסר, אולם לעומתו זה שסיים בעבר במחדלים מעטים וירידתו היתה במעט, הרי שהמוטל עליו להשלים עצמו מאותה מדריגה שירד בה, ולכך אין מגיע לו להתחיל ממדריגות נמוכות יותר, אחר שלא הביא עצמו אליהם ונזהר מהם, ולמה אם כן שיתחיל מנתונים שפלים כאלה בעבודתו.

ולכך אדם זה שיוולד לתקן מעוותו יבוא בתנאים טובים ונוחים כי אין מוטל עליו אלא להשלים המעט שהחסיר.

כל אדם אחראי למחסומים שיצר הוא לעצמו - לשברם, והוא מנפלאות תמים דעים לכל אחד ואחד בדיוק נמרץ, לדעת מהיכן סיים מלאכתו ומהיכן עליו להתחיל.

וכך נמשך הדבר מדור לדור, שלעולם יתחיל מהיכן שסיים, וכפי משפט זה כן יהיו תנאי חייו מסייעים יותר או מופרעים יותר.

לסיכום: התחלנו כולנו את ההתחלה בשווה ממש, ורק בהמשך כל אחד בחר לו דרך אחרת, ולכך עליו להשלים את החסר שבמו ידיו חיסר לעצמו.

 

מהו גדר התמימות בה'?

ראשית עלינו ללמוד ולברר את עיקר ויסוד האמונה, מה מצות האמונה מחייבת את המאמין, על מנת להשתדל ליישם את ידיעתו ככל האפשר.

ובכן, הברור והפשוט הוא, האמונה מחייבת ליחס כל אירוע ומקרה לסיבת כל הסיבות, והוא בכך שינטרל האדם את סיבות המקרה מהאירוע ויראה אך ורק את יד ה'.

ולאחר שהוברר למאמין עיקר זה שכל הנעשה עמו הוא מגזירת וחפץ ה', יצדיק דין שמים ויאמין שכך הצדק והאמת בנוהג זה שנוהג ה' עמו, ולא רק שיצדיק דין שמים אלא עוד יבטל רצונו לרצון ה' וירצה באשר ירצה ה', מתוך אמונה שאין מי שאוהבו ורוצה בטובתו יותר מבוראו. ובזה ישמח בדין שמים ויראהו בעין טובה ויברך עליו, וזוהי מידת ''התמימות''.

לסיכום, מצות האמונה מחייבת: א. להאמין שכל הנעשה הוא מגזירת וחפץ ה'. ב. להאמין שמשפטו של ה' אמת וצדק. ג. להאמין שמשפטו ועונשו לטובה, ומתוך כך לקבל באהבה את גזירת ה'.

ועבודה זו בעיקר נדרשת בימינו מב' סיבות.

האחת, מפני רבוי הצרות והנסיונות שבימינו הזורמים ושוטפים יום יום ללא מנוח, הסבך שנקלע אליו האדם היום הנו בתקיפות ובתכיפות עד שכמעט וניטל כח הסבל לסבול את מצבינו היום, אכן בכל הדורות היו לעם ישראל צרות וגזירות אולם היו מעת לעת ומפקידה לפקידה, אולם הצרות שבימינו הינם חלק בלתי נפרד ממהות חיינו, עמהם אנו חיים, עמהם אנו ישנים, ועמהם אנו אוכלים, כיסורי העניות, שידוכין, שלום בית, תרבות רעה, חוליים, ילדים פגועים וכיוצא שהמה כמהלך טבעי בחיינו. ולכך בוודאי דרושה מידת התמימות לחיי נפש ממש, כי מבלעדיה יתמוטט האדם ויקרוס ממשא יסוריו. והסיבה השנית המסובכת ביותר בימינו, היא שהנהגה זו של היסורים פוקדת ומצויה היא בין בצדיקים ובין ברשעים לאין הפרש כמעט, וכמו שמתאונן שלמה המלך ב''קהלת'' (פרקים ח-ט), ''יש הבל אשר נעשה על הארץ'', הבל היינו שמהביל ומטפש את דעותיהם של בני אדם נגד ה', והוא: ''הכל כאשר לכל מקרה אחד לצדיק ולרשע לטוב ולטהור ולטמא, כטוב כחוטא וגו' זה רע בכל אשר נעשה תחת השמש כי מקרה אחד לכל''.

וסיים שם שזה הגורם להפיל בני אדם להתבלבל בדעתם וליפול באמונתם ולחטוא ולירד לגיהנם, וכך נאמר שם: ''וגם לב בני האדם מלא רעות והוללות בלבבם בחייהם ואחריו אל המתים''.

ובשביל כך נדרשת מידת התמימות בימינו ביותר וכמו שהיה אומר החפץ חיים, שאם מאז ומתמיד הנהגת ה' היתה נעלמת מבני אדם, אולם בעקבתא דמשיחא כפול ומכופל ההסתר פי כמה, לפי שהוא סוף החשבונות של כל הדורות לקראת הגאולה, כך שהחשבונות היום הינם מורכבים ביותר להיותם סגירת חשבון של כל הדורות והשלמות התיקונים שחסרו מכל הדורות, ומי יעמוד בסוד ה' בזה?

והרמח''ל האריך לבאר שישנה הנהגה גלויה, והנהגה נסתרת, הנהגה גלויה היינו צדיק וטוב לו רשע ורע לו, הנהגה נסתרת היינו, צדיק ורע לו רשע וטוב לו, וככל שיתקרב עת הקץ ההנהגה הנסתרת היא שתהא ההנהגה התקיפה ביותר ותעלם ההנהגה הגלויה.

כך שבעצם התמימות היא הפתרון לכל הבלבולים, בהיותו מתמם עצמו לאמת זו להאמין שכל אירועיו מופקדים ביד ה' לעשות בו כפי אשר יראה ה' בחכמתו, והכל בצדק וביושר ולטובתו הנצחית.

 

מהו החלק הקשה באמונה שעליו יש להשקיע ביותר?

החלק הקשה ביותר באמונה היא נקודת ''התמימות''.

רוב חיי האדם אכזבות, כמעט שלא יבצר במשך כל יום בממוצע - שלא יתאכזב האדם ממקרי החיים לפחות פעם אחת, אם זה בגלל שמאכלו לא הוכן כראוי או בזמן, או מפאת מלבושיו שלא הוכנו לו, או שאבד לו חפץ, או שנתקלקל חפץ, או שלא נעשה רצונו בדבר מסוים שביקש שיעשה, המעוררו לכעוס וכיוצא.

ואז עיקר המבחן, היאך מביע הוא את תגובתו, החל מקבלת האכזבה בסבר פנים יפות ובשמחה שזו המדרגה העליונה, ועד המדריגה התחתונה לקבל ארוע מאכזב בזעף ובזעם בטרוניא ובהטחת דברים שאינם תואמים את האמונה.

ו''בין לבין'' מדריגות רבות ישנם, כל אחד תהא תגובתו כפי עמלו ויגיעו בקנית האמונה, הטהור באמונתו יתקרב ככל האפשר למדריגה העליונה - לקבל בסבר פנים יפות, וכן הלאה איש איש כפי מדרגת אמונתו.

וככל שיתחזק במידת התמימות, שביאורה הוא סילוק השכל שמעורר קושיות ותמיהות על הנהגת ה', וישים עצמו כבער לפני ה', זהו האדם השלם שיזכה לישועת ה'. וכנאמר בגמרא (חולין ה' ע''ב) אדם ובהמה תושיע ה', אמר רבי יהודה אמר רב: אלו בני אדם שהמה ערומים בדעת, ומשימין עצמן כבהמה - תושיע ה'.

 

אמונה היא דבר מסובך או פשוט, מצד אחד האמונה פשוטה והינה צועקת מכל פינה להעיד על מי שאמר והיה העולם, ומאידך קשה מאד לבני אדם לישם את אמונתם בבורא, והעובדה המחדל הגדול בתורה ויראת שמים?!

כבר יישב תמיהה זו הגר''א וסרמן זצ''ל, וכתב שאכן לזה הבא לעמוד על האמת באמת, הרי שאין פשוט יותר מאמונה שנצטוו עליה אף קטן בן י''ג שנה וקטנה בת י''ב שנה, וכן אף כל איש פשוט עובד אדמה. אולם הבא לברר מקח האמונה מתוך נטילת שוחד של רצונות עולם הזה ומבלי רצון ליבדל מהם, הרי שמאחר ששוחד התאוות בידו אין לך יותר קשה מאמונה, ויתטפש זה המשוחד בכל מיני טפשות והעיקר לסתור את האמונה הפשוטה, ובדומה לזה היה עוון עבודה זרה דבעל פעור שאוכלין תרדין ומתריזים בפניה שאין בזה שום הגיון, אולם באו לזה על ידי שוחד עריות דבנות מואב, ומן העריות הסיתום לעבודה זרה מטופשת כזו.

וכמו כן אומר היה הרב דסלר זצ''ל (''מכתב מאליהו'' ח''א עמ' 171): אמנם מעולם לא היה מי שהוא אפיקורס בעולם באמת, כל מי שפקר ידע בפנים קרב לבו שמתעלם הוא מהאמת, ומה שטוען שאינו רואה... ואינו שומע... היינו שאינו רוצה לראות, ואינו רוצה לשמוע.

ועוד שם בדבריו: כיון שהאמונה באה מהכרעת הישרות שבלב, לכך היא מתמעטת ונפחתת כאשר ישנם לאדם נגיעות, כמ''ש: ''כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים'' (דברים טז, יט). ובתנחומא: שמעוור עיני חכמים עד שאינם יכולים לראות האמת, והנוגע לא יבחין בישרות, אלא מסלף הוא ומעקם את סברותיו.

(ועוד ראה בדבריו שם ח''א, ''מבט האמת'', מאמר ''דע מה שתשיב'').

ועוד שם ראה בדבריו (עמ' 174) שכל האפיקורסות הוא דבר ''נולד'' כתוצאה מסתירה עצמית שחי בה זה הטוען שהוא כופר, ובתוך תוכו יודע האמת, אזי כדי להצדיק מעשיו ותאוותיו ''מוליד'' רעיון הנקרא ''אפיקורסות''.

ובא וראה באופן מוחשי עד כמה עולמנו זה מסוכן על אמונתו בה' עם כל פשטותה.

שהרי הנה הנשמה של האדם טרם בואה לעולם היתה מכרת ויודעת את הבורא יותר מאיש הגדול בענקים לאחר שבא לעולם. והוא פשוט, שהרי מצבה של הנשמה שם למעלה הינה ללא שום מוגבלות מקום וזמן, ואם כן ידיעתה והכרתה את הבורא היה בבירור גמור, והנה בבואה לעולם תוך כדי ירידה לגוף, מסוגלת היא באם תתנכר ותתכחש לאמונה - להעביר 70-80 שנה מבלי להכיר את הבורא כלל, ואפילו מבלי לומר פסוק ''שמע ישראל'' פעם אחת בכל חייה, והוא פלא, אותה נשמה שידעה את ה' בבירור הגדול ביותר, ופתאום בתוך כדי ביאתה לעולם מסוגלת היא לשכוח את ה', להתנכר ולהתכחש למציאותו במינות מטופשת מבלי אף להזכיר שם שמים. וכמובן שזה במקרה הקיצוני של כפירה, אולם בכל אופן רואים עד כמה שוחד תאות העולם מסוכן לנשמה מאד, לטפשה ולאטמה לגמרי ממוסכמות שידעה עליהם בהכרה גמורה זמן קצר קודם ירידתה לעולם.

לסיכום: סוגית האמונה מצד אחד יכולה להיות פשוטה היא למאד, ומאידך יכולה היא להיות סבוכה וסרוכה למאד.

ככל שהאדם מנותק מהחומר כן ענייני האמונה נהירים וברורים לו, אולם כאשר החומר עדיין קושר את האדם אליו, שוחד החומר מסמא את עיני החכמה ומסלף את הצדק הפשוט והישר.

שהרי תראה מדריגת בני אדם ביראת שמים שונה הרבה בין אדם לחברו, יש מי שיראתו וחרדתו לדבר הלכה הינה חרדה של ממש, ויש שאינו כ''כ חרד לדקדק בדבר הלכה, יש שאמונתו מביאתו לבוז לכסף ולהבלי העולם, ויש מאמין שעם כל אמונתו עדיין כבול וקשור הוא בחבלי שוא של חומריות העולם.

ככל שעובד האדם לחדד את אמונתו ובד בבד מישם את אמונתו על כל ההשלכות שמחייבת האמונה, אזי בא זה ומחזק את זה, האמונה מחזקת לו את ההכרה באפסיות העולם, והיישום למעשה בהסתפקות ובמיעוט השימוש בעניני חומריות העולם - מחזקת לו את האמונה, וזאת משום שבנכונותו זו לההביל את החומר ולוותר עליו הרי שבכך הוא נקי משוחד החומר.

הממלא כרסו בתאוות החומר הרי שמיד משוחד הוא מתאוות החומר, ומיד מורה היתרים לעצמו להקל בהלכה, וכמו כן מעורר אצל עצמו ספיקות ופקפוקים בעיקרי האמונה הכוללים אמונת שכר ועונש, כי אמונת שכר ועונש מתפשרת ומצטננת אצל המשוחד ברצונותיו.

הרי שהאמונה פשוטה למאד למנותק מכבלי תאוותיו ורצונותיו.

ומאידך אין מסובך יותר מהאמונה למקושר וכבול בחומר רצונותיו.

כך שלא הפילוסופיא והחקירה תציל מבלבולי האמונה, ולא די שלא תעזור החקירה אדרבא, רק תזיק להנצל מבלבולי האמונה, ישנו פתרון אחד והוא שלא להיות משוחד מחומריות תאוות העולם, ואז בטבעיות תתבהר ותתחוור לאדם האמונה בקרבו, ועיין עוד בתשובה הבאה.

 

מדוע דוקא האמונה תקבע את מדרגת בני האדם, וכי עצם קדושת התורה פחותה ממצוות האמונה?

דע, כי מצוות האמונה היא אינה מצוה פרטית כמו מצות אתרוג או לולב, שהרי כבר אמר דוד המלך ''כל מצוותיך אמונה'', כל המצוות תלויים באמונה, שהרי מה ערך יש למצוות כשאין מצורפת להם האמונה במי שאמר וציוה עליהם לעשותם.

ועוד דע,

ידועים דברי הרמח''ל בספרו ''דעת תבונות'' העוסק בגילוי היחוד השלם שיתגלה לעתיד שאין עוד מלבדו, ועל תכלית זו קיים העולם אלפי שנים והוא כדי שיבואו עם ישראל ויגלו את אמונת ה' עתה בעידן ההסתר להכין ולהכשיר את העולם לגילוי היחוד לעתיד, דהיינו כדי שלבסוף ידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ואם כן תכלית כל התורה והמצוות להביא את העולם לשלימות זו שהיא ההכרה באין עוד מלבדו.

ואם כן אחר שזו התכלית, כל אחד כפי אשר יטרח לדעתה בקרבו עתה בימים אשר החושך יכסה ארץ, כן יהא חלקו כשותף בעולם התיקון.

ולכן מדרגת האדם תיקבע כפי מדריגת אמונתו שזו הנקודה התכליתית שתבוא לשלימותה בעתיד, והדבר תלוי בנו להתחיל עתה לגלותה כאשר תשיג ידינו ובכך נזכה לה לעתיד בשלימות, ולכך כל אחד כפי אשר ישקיע בחידודה ובליטושה של מצוה זו מצות האמונה כן יהא חלקו באחוזי השותפות בשלימותה לעתיד, וכפי אחוזי שותפותו כך תיקבע מדריגתו לנצח להנות מזיו השכינה.

והדברים מפורשים בדברי הגר''י לוינשטיין זצוק''ל (אור יחזקאל - אמונה):

וביותר עלינו להתחזק בימים אלה, שאנו עומדים ומצפים לביאת הגואל במהרה, ועלינו לדעת ולהבין אילו דברים עיקרים שמלך המשיח יתבע וידרוש מאיתנו, ונראה זאת בכתובים (ישעיה יא, ג-ה):, והריחו ביראת ה', ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אוזנו יוכיח... והיה הצדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו''.

ומפורש שתביעתו תהא יראה ואמונה, ועל אף שיש מצוות רבות, מכל מקום עיקר תביעתו תהיה אמונה.

ומעתה מי שמצפה למלך המשיח ורוצה להתקרב אליו יתברך, הרי צריך להשתדל ולהתדבק בדרכיו, ואם כן, כמה פשוט חובת חיזוק האמונה בימים אלו.

 

חז''ל אומרים (מכות כ''ד), בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה דהינו על אחת שהיא האמונה, וקשה שהלא נאמר וצדיק באמונתו, הרי שיש להיות גם צדיק וגם באמונתו אם כן הוא הרבה יותר מאחת? ועוד, מה יעמיד את שאר בני האדם שאינם בדרגת צדיק?

אין הכונה בדברי חבקוק שרק מי שהוא מכבר צדיק הוא זה שיעמוד על האחת - באמונתו יחיה, דא''כ יוקשו הקושיות הנ''ל. אלא כוונתו מי זה שיזכה להיות בדרגת ''צדיק'' בימים ההם? זה שבאמונתו יחיה. וכך אומר חבקוק הנביא: ''וצדיק'', מי זה יזכה להיות צדיק בימים ההם? זה שבאמונתו יחיה. או אפשר עוד בכוונתו, שהאמונה תהא כ''כ נצרכת בימים של אחרית הימים, עד שאפילו זה שבדרגת צדיק לא יחזיק מעמד אם לא שיחזק ויחדד את אמונתו עד שיחיה עמה ממש בכל מאורעותיו. והוא להיות שראה בנבואתו שקושי האמונה יהא קשה ביותר באחרית הימים, שכן נבואתו על ימי אחרית הימים כפי שיראה שם הרואה בפסוקים, ולסיבת רבוי הנסיונות והיסורים של חבלי משיח יצטרך אף הצדיק לחיות עם האמונה.

הרי שיש בדבריו להקל ולהחמיר, להקל - שדי באחת, ולהחמיר שגם זה שהנו בדרגת צדיק לא יחזיק מבלעדי היותו אחוז באחת זו באופן מוחשי.
 

מהו המודד להחשב אדם ''גדול'' לנצח נצחים אצל בורא העולם?

אומר היה החפץ חיים:

המודד להיחשב ''גדול'' לעתיד הוא בהירות האמונה, מי שאמונתו בהירה יותר ונקיה הוא הגדול, ונצטט לשונו בסוף תשובה זו.

ואם תשאל ובמה מתבטאת בהירות האמונה?

בקבלת מאורעות החיים בסבר פנים יפות.

ודע כי על זה יפשע גבר ישח אדם וישפל איש, בהיותו קטן אמונה להיות סר וזעף ממאורעות חייו המאכזבות.

ובוא וראה בחוש כי האמונה הוא המודד.

שהרי רוב בני האדם הכשרים בדרך כלל הינם זהים בתורה ומצוות, לכולם בית של טהרה וקדושה לכל דבר, ומה אם כן המודד ביניהם? הלא איכות אמונתם בבורא, כאשר האחד יסבול גזירת שמים באשר היא ויתרצה בהליכות הגוזר בדבר הגדול והקטן, ולעומתו השני יזעף לבו על ה' וחמסו וזעמו על הנהגת ה' לא תנוח, הלא תהום פעורה תהווה פער ביניהם לבלתי קרוב זה אל זה במדרגותיהם.

מה שווה לו להקב''ה אדם גדול בתורה ומעשים טובים ושיהיו ככוכבי השמים לרוב, כאשר איכות אמונתו כהה ושחוקה, ועל הטוב יברך ועל הרע יטיח דברים ולבו סרה יחשוב על ה'.

ולעומתו, הלא לאין ערוך יחשב אדם שקטן מקודמו בתורה ומעשים, אולם אמונתו והכרתו את טוב ה' בהירה היא, להאמין כי כל אשר יעשה ה' הוא הטוב, ואין טוב יותר ממנו, ויקבל מאורעותיו באהבה ובסבר פנים יפות.

ואליאב אחי דוד יוכיח שנמאס על ה' להיותו כועס, והוא לפי שהכעס - יהיה אשר יהיה מורה על חוסר אימון בהנהגת ה', ועל זה ידוו כל הדווים, אוי לנו על בזבוז שולחנינו לעולם הבא בשביל כך, וכמו שאמרו (סוטה מ''ח) מפני מה מתבזבז שולחנם של צדיקים לעתיד לבוא - מפני קטנות אמונה שבהם.

וברור הוא שככל שיהא האדם יותר צדיק ותלמיד-חכם יותר בנקל יגיע להשגות באמונה, אולם כאמור, יתכן ויהא אדם גדול בתורה ומעשים ויסתפק בהם, ולא יעבוד על חידוד וחידוש אמונתו. ולעומתו - אדם - אמנם קטן ממנו בתורה ומעשים אולם יתן כל כוחו בחידוש וחידוד האמונה, הרי שהאחרון גדול מן הראשון.

ודע כי כל דברינו אלה לא מלבי, אלא כאמור מקורם ברוך מפי אדמו''ר מאיר עיני ישראל מרן ''החפץ חיים'' זצוק''ל בספרו מחנה ישראל פ''ג, ולא אחשוך עטי מלטרוח להביא דבריו:

עוד צריך האדם לידע, שעיקר הטובה השלמה העתידה בימי הגאולה יהיה מגיע לכל אדם כפי גדר האמונה וההתחזקות שהיה לו בהקב''ה בעת הגלות, שאם רפה ידו, אז, חס וחלילה, מתבזבז על ידי זה שולחנו לעתיד לבוא, ואם היתה אמונתו שלימה בה' והתבונן תמיד בכל הענינים שארעו לו שבודאי עושה הקב''ה עמו זה לטובה, יתרומם עבור זה מדרגתו לעתיד לבוא, ויהיה שולחנו מלא מכל טוב.

והוא כוונת חבקוק, במאמר הגמרא (מכות כד) בא חבקוק והעמידן על אחת שהיא האמונה שנאמר וצדיק באמונתו יחיה.

ולכאורה צדיק זהו כבר הרבה, והיאך אמר על ת שהיא האמונה, הלא רק בשביל להיות צדיק כבר נדרש הרבה.

אולם התשובה כאמור, שבא חבקוק לומר מה יהיה המודד לעתיד בין עובד אלקים לאשר לא עבדו, רק האמונה! כי אפילו אם יהיה צדיק לא בכך תיקבע מדרגתו אלא באמונתו, והיא שתהא המודד בין בני אדם לקבוע מדרגותיהם לעתיד לבוא.

 

הנך נמצא ב: דף הבית שאלות גולשים ותשובות הרב אמונה ובטחון

התפילין שלי

תפילין

התפילין שלי

טובה אמיתית ליקירי משפחתכם

עילוי נשמה מכבדים בחיים ולאחר החיים

בשמחת כלולותיכם

חתן וכלה

מתפללים להצלחתכם

בשמחת הבר מצווה

בר מצווה

מתפללים להצלחת צאצאיכם

  • Login
    מלל מעל טופס הרישום
    מלל מתחת טופס הרישום
  • יצירת חשבון
    *
    *
    *
    *
    *
    Fields marked with an asterisk (*) are required.