• Personal-prayer
Hebrew (Israel)English (United Kingdom)
הרשם לאתר וזכה בתפילה וברכה על ציון הרשב"י הקדוש. שנה טובה ומתוקה
 
תפילה

מה העצה להתפלל בכוונה?

יצייר בדעתו שעומד הוא לפני ה' ללא שום מחיצות, ודיבורו עמו בנוכח כפשוטו, כאשר ידבר איש אל רעהו, ורעהו שומע ומאזין לדבריו - כלשון המסילת ישרים (פי''ט), ואותו האלוק - כל יכול בידו ליתן לו מיד את מבוקשו, וידמה לעצמו שהינו ניגש ונדחק לבקש על נפשו, והנה בשעת דוחקו להתחנן על נפשו דוחפים אותו שמשי המלך בזרועו או במעילו להדפו מאת פני המלך, והם המחשבות הזרות שבאים לבלבלו בשעת תפילתו, והוא נלחם בהם להתעקש ולעמוד על עומדו ולבקש על נפשו מאת המלך, ודוחה הוא מימין ומשמאל את שמשי המלך האצים בו לסיים בקשתו ולהסתלק, ואילו הוא מתעקש להתיצב כמסומר תקוע לבקש על נפשו, ויאמין שבכך חפץ המלך לראותו מתעקש לעמוד בתפילה לבלתי תת לדוחפו, ויתרכז בדיבורי התפילה שלפניו, וממילא יסתלקו כל המחשבות הזרות שאפפוהו.

ועבודה זו אינה צריכה להיות מתוך מתח ולחץ, אדרבא יתענג במחשבתו היאך חוטף הוא כאשר יוכל כמה תחנונים ובקשות מהמלך, ונחת רוח לפניו עולה בזה שהאדם נלחם על תפילתו.
 

התפללתי והתפללתי ולא די שלא קבלתי מה שרציתי אלא גם קבלתי להפך ממה שרציתי, היאך עלי להתייחס לכך?

העולם חי בשקר גדול! וראה כיצד?

אדם נצרך למשל לדירה, מתפלל הוא תפילות רבות לצורך כך, מתפלל ומתחנן לה' שיתן לו דירה, והנה ''העולם'' היאך מתיחסים לתפילה?

אדם קבל מבוקשו שהוא הדירה, שמח, באומרו ב''ה התפילות לא היו לבטלה, הנה קבלתי מה שרציתי...

איזו טפשות, ראה מה עושים ''העולם'', את כל התפילות לאמצעי ואת הדירה למטרה...?!

היש טפשות גדולה מזו!

הלא אלף דירות אינם שווים אף חצי תפילה!

ובכן הופכים הם את רצונם מרצון ה', רצון ה' למנוע מהם דירה שהוא דבר טפל ובכך דוחקם כדי להביאם למטרה שיזכו להתפלל, ויזכו בדבר היקר ביותר שהוא התפילה - קשר עם בורא עולם, ו''העולם'' רואים בדירה כמטרה ועיקר, ובתפילות כטפל וכאמצעי.

ולכך כשה' אוהב אדם, לא שומע לו בתפילתו, כדי שיזכה בעוד תפילה, וכשהתפלל שוב, עדיין לא שומע ה' לתפילתו כדי לזכותו בעוד תפילה. כי התפילה היא חיבור ודביקות לה' ומה יש יותר יקר ערך מזה.
 

היאך להתחיל בפועל בכוונת המאה ברכות?

המשגיח הגר''י לוינשטיין זצ''ל היה אומר שכדי להצליח בכוונה בתפילה יש ללכת בצעדים איטיים ועקביים, ולמשל:

לקחת על עצמך מתחילה ברכה אחת או שתים שעליהם תתן את כל כוחך וכגון ברכה ראשונה של ברכת אבות, ברכה ראשונה של ברהמ''ז, ברכת אשר יצר, וכיוצא, וכשתתחזק בזה תלך ותוסיף, כדי שלא יהא בגדר תפסת מרובה לא תפסת.
 

לפי המבואר בתשובה הקודמת שהתפלה היא העקר, והלא ידוע שהתורה היא העקר, שהנה חכמי התלמוד שתורתם אמנותם לא היו מפסיקים לתפלה?

נמשיל משל:

האדם חי ע''י אכילה ושתיה, והם המקיימים את האדם לחיות ולתפקד כראוי, אולם כשהאדם חולה זקוק הוא לרפואות ותרופות להצלת חייו, וכאן לא יספיק שיאכל האדם וישתה כדרכו, כי זקוק הוא לטיפול מיוחד, ולהזרקות חומרים החסרים בגופו בתמצית מתומצתת להברות אותו מחוליו.

הראשונים, שהאמונה היתה ברורה בלבם, ופשוטה בדעתם, וכל חיי היום יום שלהם היו על פי האמונה מתוך שאמונתם היתה חדורה בהכרתם עמוק עמוק, ויראתם ואהבתם לה' היו במושגים שאין לנו שום השגה בהם כלל, אזי היו עוסקים בתורה, המחזקת את בריאותם, לפי שהיו המה בריאים בנפשם ושום חולי נפש לא היה להם, ולכך התורה היתה מוסיפה להם כח ובריאות בנפשם להשיג השגות נוספות ונפלאות, ולא היו נצרכים לתפילה שמטרתה להברות את הנפש ולהביאה להכרה באמונת ה' אהבתו ויראתו.

ואולם אנו חולים בנפשותינו, האמונה אצלנו מקולקלת למאוד, ומאן דכר אהבת ויראת ה' באמת שחלשים אנו במידות אלו מאד, והננו במצב של ''מחוסר הכרה'', אשר הכרתנו מטושטשת מלהכיר את אבינו שבשמים, ואנו כמו בן שחלה אנושות ואיבד כרתו, ואינו מכיר את אביו ואמו שבאים לבקר אותו. ולכן חייבים אנו לתרופת התפילה שהיא ריכוז מתומצת המזרים אמונה יראה ואהבה, תורה לבד לא תספיק לנו, לפי שהתורה היא מאכל בריאים, ולחולה לא יספיק מאכל בריאים אולם חייב הוא ליטול תרופות מיוחדות לחוליו.

ולכן אנו עלינו להתחזק בתפילה ולהזכיר למוחותינו החלושים והמטושטשים את ההכרה הפשוטה באמונת ה'.

א''כ, הרי ברור שלחם ומים ויתר המאכלים חשובים המה לקיום האדם יותר מתרופות, ולכן התורה בוודאי חשובה יותר מכל, אולם זהו לאדם בריא, לחולה נצרך תרופות לא בשביל שהמה חשובות מיתר מיני התזונה, שהרי על תרופות בלבד אי אפשר לחיות - חייבים גם לאכול.

לסיכום, בלי תרופות אפשר לחיות וכמו שחיים כל הבריאים. מבלי אוכל אי אפשר לחיות כלל, ולכן התורה לעולם נצרכת וגם החולה בנפשו חייב ללמוד תורה, כי מבלי תורה גם התפילה לא תתקיים בידו, אולם התפילה מחויבת לחולה באמונתו עד ירפא מחוליו, וכהיום שזו מלחמתנו כל הימים, אין לנו להפסיק מתרופה זו שהיא התפילה יום יום ובכל עת, ובצירוף התורה נצליח בס''ד לעמוד איתנים בזמן זה ש''החושך יכסה ארץ וערפל לאומים'', עדי נגיע ל''ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה'', במהרה אמן.
 

מדוע מניח היצר לאדם ללמוד תורה בישוב הדעת ובריכוז, לעשות מצוות לרוב וכיוצא, ואלו בתפלה מתנפל הוא על האדם לבלתי תת לו מנוח למחשבה ואפילו לא לברכה אחת?

מטרת ביאת האדם לעולם, מחדלו והצלחתו בפרטות, וכמו כן הגלויות של כלל ישראל בכללות הכל למטרה אחת להכיר ולדעת את ה', ומתוך החושך וההסתר לדעת שאין עוד מלבדו, וכל הנדרש מהאדם בפרטות ועם ישראל בכללות להגיע להכרה בה' כאשר ידם משגת בתוך החושך והערפל המסתיר פני ה', ובכך מגיע האדם לתכליתו.

ויתר על כן, תכלית כל התורה והמצוות אינן במטרה לעצמן, אלא במטרה לידע ולהכיר את ה' ולדבקה בו שזו תכלית כל רצון ה' במצוותיו.

וכמובא ברמב''ן (סוף פרשת ''בא''): ''אין לאדם חלק בתורת משה עד שנאמין שכל דברינו ומקרינו כולם ניסים, ואין בהם ממנהגו של עולם כלל בין ביחיד בין ברבים''.

הרי שזו תכלית כל המצוות, וכמבואר שם ברמב''ן בהמשך שזו כל כוונת התפילות ובתי כנסיות שיכנסו בהם ישראל להתפלל.

כי את תכלית זו שהוא להכיר את ה' זוכה האדם רק באמצעות התפילה, שהרי מוקפים אנו מכל צד ופינה להשכיח מאתנו את השגחתו יתברך, ולסוחבנו ולסוחפנו להטמטם ולהשתעבד למקרים ולסיבות, ובפרט בימינו באמצעות התקשורת שהכריזה הרמת יד על ה' וצדיקיו לבלתי הזכירם, ולהשכיח את האמונה מעם ישראל בדרך שכל משאם ומתנם הוא בפוליטיקא וטבע ומקריות כוחי ועוצם ידי, ובכך ביודעין ובלא יודעין האדם השומעם נסחף לאמונת המקרה ומאבד ומשחית את נפשו מאמונת ההשגחה.

ולכך יתן יצר שהאדם ילמד תורה ויעשה מצוות, והעיקר שלא יגיע לתכלית שאי אפשר להגיע אליה אלא באמצעות התפילה המזכירה לאדם את השגחתו הפרטית.

ולא לחינם אנשי-כנסת-הגדולה תיקנו לנו 100 ברכות בכל יום, בשם ומלכות על כל חומר אזכרת ה' והלכות ברכות, וכל זה כי ידעו עד כמה עלול האדם לשכוח את בוראו ולהסיח דעת מאמונת ההשגחה ולהיסחף למקרים.

וכמו שהיה אומר הגר''י לוינשטיין זצ''ל אדם יכול להעביר 70-80 שנה בעולם ולצאת מבלי הכרה בה', מלבד ההכרה שהכירו לו את ה' בבית הספר באופן שטחי.
 

האם כדאי להתפלל על ישועה מיסורים מסוימים מחשש שלא תצמח במקומם פורענות אחרת?

ישנה כאן בעיה, מאחר והקדוש ברוך הוא ראה לנכון לייסר את האדם וזהו תיקונו וטובתו, הרי יש חשש שאם יפציר בתפילה להיוושע - שלא ימירו את עונשו בדבר אחר.

וכמה עצות לכך:

א. הנכון הוא לבקש ולא להפציר יותר מדי.

ב. לבקש מאוצר של מתנת חינם, כדי שלא ינכו לו משכרו וכדי שלא ימירו לו את עונשו באחר.

ג. לבקש על זה עצמו - שמבקש שתתמלא בקשתו באופן שלא יוזק ממקום אחר.
 

האם תפילה מועילה לאחר גזר דין?

בהחלט כן, כפי שהיה עם חזקיהו שקיבל נבואה מישעיה שימות, ובתפילתו ותחינתו חי עוד 15 שנים, בקבלתו המפורסמת: ''כך מקובלני מבית אבי אבא, אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים''.

כמו כן האמהות עקרות היו, ונשתנה עליהם הטבע מכח התפילה.
 

כמה להתפלל?

אמר רבי יוחנן: ''הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו'' (ברכות כא, ע''א, ירושלמי שבת א, ב, ז), כמה שיתפלל אדם יותר - טוב הוא לו, לכן גם בלכתו בדרך - במקום להביט בהבלי עולם יאמר כמה פרקי תהילים, וכן בביתו בהסתובבו ממקום למקום, ובפרט לפני כל פעולה שעושה יתפלל לה' שיעזרהו, וכן יודה לה' על כל דבר ודבר, וירגיל עצמו להשיח בינו לבין קונו ככל היותר.
 

האם יש ענין בקריאת תהלים בכמות ולא באיכות?

בדרך כלל יש לנו את הכלל - טוב מעט בכוונה מהרבה בלא כוונה, אלא כשלעיתים מצטרפים רבים וביחד עושים ''תענית דיבור'' שהיא קריאת תהלים ג' פעמים ברצף, בודאי שיש לזה מעלה כשלעצמו וסגולות מיוחדות לפעולה כזו, אמנם יעשה זאת רק לעיתים כמו פעם בשנה, אבל בדרך כלל כנ''ל - טוב מעט בכוונה ובתחנונים ובבכיה מהרבה בלא כוונה, וכמובן אלו שקשה להם להאט את קריאתם ורגילים בקריאה במרוצה, יעשו כהרגלם, וישתדלו לכווין עד כמה שאפשר להם (וכן נהגו בכמה ישיבות קדושות וכוללים להנהיג ענין זה של הקריאת תהילים ג''פ - פעם בשנה).
 

האם יש סימן לדעת כשתפלתו מקבלת או לא?

כן, כאשר מרגיש נועם ה' בתפילה ותפילתו שגורה בפיו ובלבו, ומתלווה אליו שמחה עצומה מתוך צלילות הדעת שהינו עומד לפני האלקים שאין כיוצא בו, מבושר הוא שתפילתו פעלה את פעולתה בהצלחה. וכמו כן אם תפילתו יוצא מן הלב - לב נשבר - ומרגיש הוא שמתחטא הוא לפני אביו שבשמים כבן המתחטא לפני אביו, ובפרט כאשר דמעות ניגרות מעיניו - ומצד אחד העין במר בוכה על שנתרחק מה' וחדל ממצוותיו, ומאידך לב שמח על שזכה להתקרב לה' זוהי תפילה מעלייתא.
 

''לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה'', והלא צריך להתפלל מתוך שמחה?

יש הבדל בין לב נשבר לבין עצבות, אמנם ההבדל הוא דק, אולם סימן יש לאדם לידע אם התפלל מתוך לב נשבר או מתוך עצבות ומרה שחורה, והוא, אם לאחר ששפך תפילתו לפני בוראו מרגיש שמחה גדולה, זהו סימן שמתחילה היתה תפילתו מתוך לב נשבר, כי אם תפילתו היתה בעצבות ומרה שחורה, ישאר כך גם לאחר תפילתו (שומר אמונים).
 

אדם שיודע שאינו יכול לכוון בתפלתו, האם יתפלל, ומה נעשה באותה תפלה?

יתפלל גם אם אינו יכול לכווין כמבואר בהלכה, ומובא בספרי המקובלים שכל אותם תפילות שנאמרו ללא כוונה מופקדים המה, וכאשר יזדמן לו תפילה אחת בכוונה וכראוי, אזי אותה תפילה מעלה איתה את כל אותם התפילות הנפולות, וכן תפילות הימים נוראים כראש השנה ויום הכיפורים הנאמרות בכוונה כראוי, מעלים את כל תפילות השנה שנאמרו ללא כוונה, [רק שלא יהא בכלל אחטא - להתפלל שלא בכוונה - ויום הכיפורים מכפר].
 

במה תלויה אפשרות טהרת הכוונה בתפלה?

זַכּוּת הכוונה בתפילה תלויה בכמה דברים כדלהלן:

א. סור מרע ובפרט בענייני קדושה המתחיל משמירת העינים וכו'.

ב. ''קדש עצמך במותר לך'', אכילה בהסתפקות ובמתינות, ואילו אכילה מרובה או ברעבתנות, וכן התגשמות בהנאות העולם אפילו בדברי רשות, מונעת את הקדושה ואת הרגשות נועם התפילה, והוא בדוק ומנוסה ממש מידה במידה.

ג. קביעות לתפילה הן בזמן והן במקום, כשהמקום נוח ושקט והזמן קבוע - מועיל לכוונת התפילה.

ד. קנאת סופרים תרבה חכמה, לכן להתפלל בחברת אנשים יראי שמים היודעים ערך התפילה.

ה. לא לבוא לתפילה מתוך דברי חול אלא מתוך דברי תורה, וביותר מועיל כשבאים לתפילה מתוך לימוד מוסר.

ו. רוב בלבולי התפילה המה מהקפדות של בין אדם לחבירו, שאז בתפילתו נזכר אדם בחשבונותיו עם בני אדם, לכן תנאי גדול לזַכּוּת הכוונה בתפילה, שלא לתת פתח והתחלה של הקפדה על שום אדם מישראל, לפחות בשעת התפילה. (כן מובא בספר ''יסוד ושורש העבודה'').

ז. בדרך כלל להתפלל מתוך סידור דווקא, ורק לעתים כשהינך במצב התעלות מיוחדת וברור לך שעדיף לך מבלי הסידור, אזי סגור עיניך והתפלל, ואם נחלשה התלהבותך באמצע חזור לסידור, ואל תתעצל.

ח. תועלת התפילה מתוך הסידור, בעיקרה היא כשהסידור תפוס ביד דוקא, ולא כאשר מונח הוא על גבי הסטנדר וכדומה.
 

ידוע שגם על רוחניות ויראת שמים יש לבקש, והלא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים?

אין בקשת התפילה לנצחון היצר הרע ועלייה רוחנית, סותרת את נקודת הבחירה הקובעת שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, והעובדה שניסחו לנו רבותינו בנוסח התפילה בקשות רבות לפתיחת הלב לחכמה ולדביקות בעבודת ה', כמו: ''והאר עינינו בתורתך ודבק לבנו במצוותיך ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך'', וכמו: ''השיבנו אבינו לתורתך וקרבנו מלכנו לעבודתך'', ועוד הרבה.

ובאמת מדוע אין זו סתירה לבחירה, כיון שעצם זה שהאדם החליט מעצמו לבחור בטוב, והבינו מדעו מעצמו מהו הטוב האמיתי, וזה הרי מבחירתו החופשית, הרי שמתוך כך מבקש הוא רחמים שיסייעוהו מן השמים, אם כן זה גופא שמבקש שיסייעוהו זהו מבחירתו את הטוב, ואין כאן שום סתירה לבחירה, ועל זה נאמר: ''הבא ליטהר מסייעין אותו''. ואדרבא, מובא בספר חסידים, לתפילה על ענייני רוחניות אין עליה קטרוגים, ולא כמו בבקשות גשמיות שישנם קטרוגים, כגון מצד שאינו ראוי לכך וכדומה, אבל ברוחניות אדרבא קרובה תפילה להתקבל, וחביבה היא לפני הקב''ה יותר מכל.

ועוד, מה שאמרו הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, היינו למי שלא משתדל להשיג היראה, ורק מתפלל שתיכנס היראה בלבו, זה אינו נכון, אולם המשתדל להשיג יראת שמים בסור מרע ועשה טוב, ובנוסף לכך מבקש מה' שיעזרהו, אדרבא, כך צריך ומחויב, שהרי יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלי הקב''ה עוזרו אינו יכול לו, הרי שמלבד ההשתדלות מחויב עזר ה' שאלמלי כן אינו יכול לו, והיאך ישיג עזר ה' אם לא באמצעות התפילה?!
 

מה תועלת בהקדמת התפלה לצרה?

לעולם יתפלל אדם עד שלא יחלה - שאלמלי חלה אומרים לו הבא זכות והפטר. (שבת לב, א)

תועלת הקדמת התפילה מכמה סיבות:

א. חוק חקק הקב''ה, אי אפשר לקבל כלום בעולם הזה בתורת אדם - ללא תפילה, והמקבל ללא תפילה מקבל הוא כאשר יקבלו הבהמות והגויים את מנת מזונם. (רבי ירוחם ממיר. וראה בספרנו ''שיח ישראל'' באריכות).

ב. אדם המקדים תפילה ונענה כתוצאה מתפילתו, מובטח הוא שישועתו אמיתית ולא ישועה שיארע לו נזק בעקבותיה, מה שאין כן המקבל שפעו ללא תפילה, אין הוא יכול להיות בטוח ששפעו זה לא ייהפך לו לרעתו בבחינת - ''יש עושר שמור לבעליו לרעתו''.

ג. המקדים תפילה ונענה, אין יורד לו מזכויותיו מסיבת הנאתו משפע הטוב שנשפע עליו, כיון שהקדים הוא להוריד זאת ברחמים ובבקשה באופן של מתנת חינם. מה שאין כן מי שמקבל זאת ללא תפילה, יתכן וינכו לו מזכויותיו בזה שמקבל שכרו בעולם הזה, שכן בדרך שאדם ניגש בתפילתו כן נחשב לו, אם ניגש לבקש בקשתו בדרך של חסד וחנינה כן יעשה לו להחשב לו בחינם ללא תשלום זכויותיו, ולעומתו זה שלא הקדים תפילה - מורה הדבר שסובר הוא שגם ללא תפילה תעשה בקשתו, והיאך אם לא בכח תשלום מזכויותיו.

ד. אדם המקדים תפילה, למוד הוא להשתמש בנשק התפילה, ואז גם אם תפגעהו הרעה חלילה נשקו עמו להלחם בצרה, ואילו זה שאינו מקדים תפילה אינו בקי בשימוש בנשק זה, ואז כשתפגעהו הצרה הרי הוא כחייל המפורק מנשקו ואוייבו ניצב למולו לבולעו, שאז נשאר רק לו להשתמש בזכויותיו - אם יש לו - כדי להיפטר.

והוא פירוש נוסף לדברי הגמ' לעיל (שבת לב): לעולם יתפלל אדם קודם שחלה וכו', לא שלא מועיל תפילה אחר שחלה, אלא כוונת הגמרא היא שמי שלא הורגל להתפלל קודם שחלה, יוקשה עליו למאד להתפלל גם אחר שחלה, כי אינו רגיל בכך, ונשאר לו להינצל רק בזכויותיו.
 

מה הם התנאים לקבלת התפלה?

הנה כמה פרטים המועילים לקבלת התפילה ממה שעולה מהספה''ק:

א. להאמין בוודאות שהתפילה נשמעת מפיך לאוזנו - כביכול של האלקים, כאשר ידבר איש אל רעהו ממש (כלשון המס''י פי''ט).

ב. להתפלל בכוונה, ובהכנעה, כעני המבקש צדקה בפתחו של עשיר.

ג. מעומק הלב, ועומק הלב יתכן מתוך אמונה שהגעת לכתובת היחידה והבלעדית שיכולה למלא את מבוקשך.

ד. להקדים תשובה וצדקה לתפילה - ''ואני בצדק אחזה פניך''.

ה. להתפלל ולחזור ולהתפלל.

ו. להתפלל במילים שלך, פרט לנוסח התפילה, כיון שמילים שהינך מחדש מלבך יוצאים המה בכוונה ובאמת.

ז. לבקש מאוצר מתנת חינם ולא מסיבת זכויותיו.

ח. לבקש גם בעיתות רצון מיוחדות, כאחר חצות הלילה, סמוך לעמוד השחר, בשעת מנחה של שבת, ועוד, וכמו כן להתפלל בציבור שאז היא שעת רצון.

ט. להתפלל על הזולת, והמתפלל על חבירו הוא נענה תחילה.

י. כל השערים ננעלו חוץ משערי דמעה, הדמעות פותחות את כל השערים.
 

מדוע התפלה שהיא כל כך חשובה - זולה היא אצל בני אדם?

לצורך הבחירה עולמנו בנוי באופן של הסתר פנים, ולכך אין התפילות נענות מיד, כי אז מה מקום יש לבחירה, וכשבני אדם רואים כך מזלזלים בתפילה. זאת ועוד, בני אדם טועים לחשוב שהתפילה נצרכת רק לשם מילוי משאלותם, ואינם יודעים שהתפילה בעצם היא מטרה לעצמה - התקרבות לה' ואין תלוי הדבר בין אם נענה האדם בין לאו. כך שהזלזול בתפילה נובע מחוסר בהירות אמונה. למי שאמונתו מעמיקה - התפילה אצלו עונג רב ומרגיש את קצירת עמלו בתפילה, שאז הוא בא ומתענג על רוב עמלו בהשתפכו לפני ה', ואין לו עונג ושעה יפה יותר מזו, להיותו קשור ודבוק בה.

אולם מי שאמונתו שטחית ולא מעמיקה, שקוע הוא בחיי החומר ומאמין הוא בהשתדלות - נעלם ממנו סוד התפילה, כוחה ומתיקותה.
 

מה טעם יש להתפלל אחר שאולי כבר נגזרה גזרה?

כתב בפלא יועץ, ג' סוגי גזירות ישנם:

א. גזירה נחרצת שלא תועיל לה תפילה, והוא אינו מצוי כ''כ, כך שרחוק לייחס לאופן זה את גזירתו ולהימנע מתפילה, וגם באופן זה אם יתפלל ולא יענה - יש תועלת בתפילתו כמו שבארנו לעיל בתשובות א-ב.

ב. גזירה זמנית שהיא מעיקרא נגזרה לזמן מה, וסופה שתתבטל גם ללא תפילה, והוא מצוי מאד, ובכאן אם לא מתפלל מפסיד מאוד, כיון שע''י התפילה היה מקבל את אותו שפע בתורת ''אדם'' ועתה שקבלו ללא תפילה קבלו בתורת גוי או בהמה, ועיין לעיל בתשובה יב שהסברנו ענין זה היטב.

ג. גזירה שמלכתחילה נקבע עליה שבאם יבקש האדם רחמים תתבטל ואם לאו - לאו.

לסיכום: לעולם יש לאדם לאחוז בנשק התפילה פן הוא נכלל באופן השלישי, שהגזירה שנגזרה עליו מותנית ועומדת היא, באם יבקש רחמים תתבטל ובאם לאו - לאו. ובפרט שרוב הגזירות הם כך שבכח התפילה מעוררים רחמי שמים ונהפך הכל לטובה.

וכן הוא באופן השנישירוויח הרבה אם יתפלל כמבואר, וגם אם גזירתו היא באופן הראשון יש תועלת בתפילתו וכפי שהארכנו בזה לעיל בתשובות א-ב.
 

בצרכיו הגשמיים של האדם - עד אי אלו פרטים יש להתפלל עליהם?

אדם צריך להתפלל על הכל, החל מדברים הגדולים ביותר כעסקאות גדולות, נסיעות מסוכנות, ניתוחים מסובכים, ועד הפרטים הקטנים ביותר, כהצלחה בקניית בגד או מנעל, תיקון כלי, מציאת חפץ הנאבד וכיוצא, הצלחת הבישולים, מציאת חן בעיני רואיו, וכן עד הפרטים הקטנים והפשוטים ואף שהינם בהשג יד ובנקל לעשותם. ובכך מחזק בעצמו את האמונה אשר אין עוד מלבדו.

חייב שיהא ברור לאדם, מבלי סייעתא דשמיא גם פעולה קטנה אינה יכולה להתבצע בקלות אלא בסיבוך ובקושי רב, וכשיש סייעתא דשמיא גם פעולה גדולה ומסובכת נעשית בקלות ובנחת, ואת הסייעתא דשמיא קונה האדם על ידי הקדמת תפילה.
 

אדם שמרגיש עצמו בירידה רוחנית, האם ימנע מהתפלה עד שימתין להרגשת התעלות או יתפלל איך שהוא עתה?

שאלה זו נובעת מתוך טעות, שכשהאדם בירידה הרי שהוא כנזוף ומנודה ואין לה' חפץ בו, אולם זו טעות כשהאדם בירידה, מה רצון ה' ממנו עתה? אחרי מה עוקב כביכול הבורא ומצפה מזה האדם בעת כזאת? הלא לבחון האם ירים עיניו בשעה זו לה', או שירחיק עצמו, שהרי המעידות זה גופא מבחנן, האם כתוצאה מכך יקום או ימשיך ליפול ולהתיאש, והקם ממעידתו ומתפלל לה' שיעזרהו בוודאי עושה נחת גדול ליוצרו כי זה ממש מה שרצה הבורא ממנו שיעשה במצב זה.

כך שגם במצב ירוד חייב אדם לשפוך שיחו לפני ה', ואדרבא, דוקא במצב שהינו בירידה הצורך ותועלת התפילה כפולה, ובפרט בדור האחרון. ויש לרמוז זאת בפסוק: ''פנה אל תפילת הערער ולא בזה את תפילתם - תיכתב זאת לדור אחרון'', וכמה דברים ירוויח מכך:

א. משום שאם לא יתפלל יתנתק לגמרי מהבורא עד שקשה יהא לו לשוב אחר כך לבוראו, ובכך שיתפלל ויהדק קשרו עם בוראו - לא יתן ליאוש ולשקריו של היצר זמן לבלבלו ולהרחיקו.

ב. בעת שלבו נשבר בקרבו - יקויים בו: ''לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה'', והתפילה מסוגלת להתקבל יותר.

ג. תפילה כזו שמבקש האדם מבוראו שיחלצהו מירידתו הרוחנית לשוב לבוראו ולהכירו, תפילה כזו, אהובה לפני ה' הרבה יותר מבקשות אחרות, ומתי זמנה אם לא כמו עכשיו שלבו מכיר בצורכה באמת, אחר שהוא עתה בירידה. ואדרבא, זו עצת העצות להנצל מיצר הרע לשפוך שיח לפניו שיצילהו מיצר הרע, ועל זה דרשו דורשי רשומות: ''הקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילתן של צדיקים'' - לתפילה כזו שמבקשים ממנו להיות צדיקים!
 

מה העצה שלא להתיאש מהתפלה אחר שאיננו נענים גם לאחר הפצרות רבות?

תועלת א:

ניצלת את אפשרות הדביקות כנ''ל, וברור שזה כשלעצמו כבר רווח גדול בהיותך מקושר לבורא ולא מתנתק ממנו, אם כן אף שלא נענית בתפילתך, את מטרת התפילה שהיא הדביקות - הרווחת.

תועלת ב:

פעמים שלמילוי הבקשה דרושים מספר תפילות, וכמובא במדרש תד''א, ועוד: גבי משה רבנו ע''ה - תקט''ו תפילות התפלל, ואלמלי היה מתפלל עוד תפילה היה נענה, ואם כן בכל תפילה ותפילה הינך מתקדם לסיום מספר התפילות, ואף שאינך רואה שום התקדמות כרגע, דומה הדבר, לפורץ חלון מתוך הקיר להחדיר אור לחדרו, שעד שלא יסיים את המילימטר האחרון שבקיר - החושך שבחדר יהא כמו שהיה לפני פריצת החלון, ומי לא מבין שבכל מכה ומכה מתמעט מעוביו של הקיר, ובכך הרי הוא מתקדם לסיום המטרה להחדיר אור לחדר, ואף שלא ניכרת ההתקדמות והחושך קיים כמו שהיה עד שיסיים לגמרי, אולם ההתקדמות הינה מוחשית. כן הוא בתפילה, אמנם אינך רואה זאת, אבל חובה להאמין שבכל תפילה ותפילה אתה מתקדם ולבסוף ''פתאום'' תבוא הישועה.

תועלת ג:

האדם בתפילתו ממשיך רחמים בעולם, פעמים שהתפילות אינן מתקיימות במבקש עצמו אלא בבניו ובנכדיו, ופעמים לבני דורו, כל העולם ניזון בזכות חנינא וחנינא די לו בקב חרובין, ואם כן לזכותך נזקף ישועתן של רבים בהמשכת רחמים עליהם ע''י תפילותיך, והינך הבעל חסד הממשיך שפע בתפילותיך לרבים ללא ידיעתך. הדברים מבוססים מהספרים הקדושים, וכמו כן ראיתי באחת האיגרות מהסטייפלר זצ''ל: אם ראית ת''ח במשך הדורות שזכה להפיץ תורה ברבים, זהו יתכן מבכיות ותפילות של הסבתא שלו שהתפללה על בניה שיגדלו לתורה, ואף שלא נתקיימה בקשתה בבניה נתקיימה בנכדיה.
 

האין זו ''הטרדה'' לחזר על אותה תפלה כמה פעמים ביום?

כיון שהתפילה נועדה לצורך החייאת הדביקות בה', ולדביקות בה' אין סוף, לא בכמות ולא באיכות, כל רגע ורגע שהאדם דבוק בה' הרי שהוא משעשע את בוראו וזו תכלית בריאתו, וכמו כן כמה שדביקותו יותר איכותית באהבה עזה ובבהירות יותר, כן בא הוא על תכליתו יותר, לכך מוחל כביכול הקדוש ברוך הוא על כבודו, ומסכים שיגש האדם אליו כמה פעמים ביום ויחזור וינדנד על אותה בקשה - דבר שאינו מכובד ונימוסי אפילו בין בן לאביו וכל שכן בין עבד לרבו - והעיקר שיצא מכך תועלת הדביקות, שהרי זו האפשרות היחידה להחיות את הקשר והדביקות בין הנברא לבורא - בדברו עמו יום יום רגע רגע.

(זהו על דרך הפשט, אולם ע''פ סודן של דברים מובא בספרי המקובלים שאין שום תפילה - דומה לחברתה להמשיך שפע ולהחיות העולמות, ובכל תפילה מתחדש תיקון בחינה אחרת).
 

לשם מה מתפללים וחוזרים ומתפללים ובפרט אחר שהקדוש ברוך הוא כבר יודע צרכינו?

תכלית התורה ומצוותיה היא להגיע ל''דביקות''. התפילה היא התבטאות רגשי הלב - נפשי יצאה בדברו - על ידי הדיבור מבטאת הנפש את רחשי ליבה ומהדקת את החושק בנחשק, ואלמלי התבטאות חיצונית זו שהיא הדיבור, לא היה קיום לרחשי הלב בהיותם פנימיים בלבד, אלא היו דועכים ונעלמים, כשני אוהבים שנפרדו ללא שיותירו שום קשר, שפרוד הדיבור ביניהם גורם פרוד הלב, ותכלית המצוות היא ''ולדבקה בו'' שלא יהא פרוד הלב מהבורא, וזאת על ידי דיבורי התפילה - קשר חיצוני - המהדק את הקשר הפנימי שלא ידעך וייעלם כאשר אילו היה מופנם בלבד ללא כלים המשמשים להפעלת והחייאת רגשות הלב, כלשון ה''חובת הלבבות'' (ש''ג פ''ב): ''התפילה נתקנה להחיות סימני השכל'', על ידי התפילה האדם מחיה את סימני שכלו לבל ידעכו. יסוד דברים אלו מבוארים בדברי הסבא מקלם (''חכמה ומוסר'' חלק שני מאמר א').

כך שאף שהקב''ה יודע צרכיו של האדם, קבע הבורא שאם יתפלל יקבל צרכיו בדרך של ''נותן ומקבל'', ואם לאו יהא זה בדרך ''נוטל מאליו'', והבדל עצום ישנו כאשר השפע מגיע לאדם בדרך ''נותן ומקבל'' שבכך קשרו עם הבורא מתהדק להכיר ולדיעה אותו, לבין כאשר הוא בדרך ''נוטל מאליו'' ללא תפילה, שאז אין סיבה שתביאהו לתכליתו שהוא להכיר ולדעת את ה' שהוא בלבד המחיה את כולם, ואז יכול האדם לחיות כגוי וכבהמה שמזונותיהם מצויים להם בדרך טבע ומקרה, ואין להם שום חיבור והכרה בבוראם שזהו אסון לאיש היהודי שאין כמוהו - להיות מנותק מבוראו.
 

היאך ניתן לחזק את התפלה שתהא אהובה וחביבה על המתפלל?

כדי שתתאהב ותתחבב התפילה על המתפלל עליו להתבונן בכמה פרטים:

א. להאמין שבתפילתו האדם משוחח עם ה' ללא מחיצות כלל, וכלשון המסילת-ישרים (פרק יט):

מי שהוא בעל שכל נבון - במעט התבוננות ושימת לב, יוכל לקבוע בלבו אמיתות הדבר, איך הוא בא ונושא ונותן עמו יתברך ממש, ולפניו הוא מתחנן, ומאתו הוא מבקש, והוא יתברך שומע ומאזין לו ומקשיב לדבריו, כאשר ידבר איש אל רעהו ורעהו שומע ומקשיב אליו.

אם כן כשהאדם מחזק לעצמו ידיעה זו, שבתפילתו - ללא שום מחיצות משוחח הוא עם הבורא, יחמוד לבו לשעה זו לעמוד בתפילה לפני ה'.

ב. לחזק את ההכרה שפשוט אין מי שיוכל לעזור לי מבלי רשות והסכמת ה', כך שאין לי מה לחפש אצל רופא, עשיר, או כל מי שאני חפץ להעזר על ידו מבלי שיתן הבורא בלבו דעת יכולת ורצון להיטיב לי, ואם כן מה לי לתלות תקוות במאן דהוא מבלעדי ה', ולכך התפילה נחוצה בלתי לה' לבדו.

ג. על תפילה יש להשקיע, בני אדם מורגלים להבין שיש להשקיע על תורה התמדתה ועיונה, אולם לגבי תפילה אינם מורגלים ''להשקיע'', אלא היאך שתצא התפילה מלבו היום שכך תצא, ואינם מבינים, שגם על תפילה מחויבים להשקיע ולא לתת לתפילה שתצא היאך שתצא, וכמו שמבינים שאי אפשר להבין שיעור מסובך בסוגיא בתלמוד ללא הכנה כראוי, כן תפילה בשום אופן לא תצא כראוי ללא הכנה.

ומה שמפתה את בני האדם שלא להתכונן לתפילה ולהשקיע בהם אפשר הוא, מפני שרואים המה שפעמים ויוצאת מלבם תפילה זכה וטהורה באופן נעלה בהתלהבות וכיסופין לא שום הכנה, ומצפים וממתינים שכדבר הזה יבוא להם מאליו כמידי פעם. וזו טעות! אכן מן השמים פעמים שנותנים בלב האדם התפעלות והתרגשות בתפילה. וכמו שלפעמים הבנת הסוגיא הולכת בנקל, ומחדש האדם בה חידושים יפים בנקל, אולם וכי ילמד מכך שכך מהלך הלימוד, לצפות ל''מתנות'' שיפלו לו מן השמים?! כמו כן בתפילה, לפעמים לעורר את האדם מקבל הוא איזו תפילה במתנה, אולם לא זו הדרך לצפות למתנה נוספת. התפילה לא נקנית אם לא בעמל ויגיעה וכמו בעסק התורה שנצרך עמל, דהיינו להתאמץ גם בחלק המעשי כדי שתקנה ותתאהב, וכגון להקדים לתפילה ולפחות לבוא בזמן, לקבוע מקום לתפילתו, וכן בחלק המחשבה להשתדל במאמץ לפחות להבין פירוש המילות שמוציא מפיו, להתאמץ בכוונתו, ללמוד מדרשי ומאמרי חז''ל ממעלת התפילה, נחיצותה, ולהפנים לעצמו שחייו אינם חיים של אמונה ללא תפילה, וללא תפילה כראוי הרי אף שהוא מקבל צרכיו ואפילו הרוחניים אולם נעשה זאת בדרך ''מלומדה'' ללא שום התקרבות לה'.

ד. להתאהב בתפילה יש לחזק את ההכרה שהבורא הוא כל יכול, ומלבד זאת הוא אוהבך האמיתי יותר מכל אוהב שבעולם וחפץ בטובתך ותיקונך יותר מכל, ואין מונע מצידו כלום מלמלא חסרונך כי לו העושר והכבוד.

ולא רק שאין מונע מצידו, אדרבא, מצידו דוקא לתת ולתת שכן הוא טוב ורצונו להיטיב, ויתר על כן, כעסו של הבורא כאשר יוצר האדם מצב המונע אותו ית' מלהטיב לו, כי הבורא חפץ להטיב והאדם מונע זאת בחטאו.
 

לעצם מלוי הבקשות והצרכים בדרך של תפלה, היאך להתיחס לכך שהאדם מתפלל זועק מתחנן ואף מוריד דמעות ואינו נענה?

המשלנו הדבר לאדם החפץ לחצוב חלון בקיר האטום שבביתו, מידי יום מכה הוא בפטיש ומוריד שכבה, ברור הוא שעד שלא יוריד את השכבה האחרונה לא יחדור האור לבית כלל והחושך ישרור כבעבר, אולם מי אינו מבין שבכל יום מתקדם הוא לתכלית שהוא פתיחת החלון בהורידו מידי יום שכבה נוספת מהקיר.

כן הוא בתפילה, כל תפילה מסירה מחסום, מבטלת קטרוג, ובסיום סילוק כל המחסומים והקטרוגים תבוא התפילה על מבוקשה.

ודבר זה ראינו במדרש (רבה ''ואתחנן'') ''שערי תפילה אינם ננעלים לעולם, יש תפילה שנענית לארבעים יום וכו', יש תפילה שנענית לעשרים יום וכו', ויש תפילה שנענית לשלשת ימים וכו', ויש תפילה שנענית ליום אחד וכו', ויש תפילה שנענית לעונה אחת וכו', ויש תפילה שנענית עד שלא יתפלל האדם, וכנאמר: ''טרם יקראו ואני אענה''.

הרי שמראש נקבע המנין של התפילות שיענו, וכנאמר גבי משה רבינו, תקט''ו תפילות התפלל, ואלמלי היה מתפלל תפילה נוספת היה נענה.

ומובא בספרים הקדושים, שכאשר האדם מתיאש מלהתפלל אדרבא, זהו סימן שקרוב הוא להענות ולכך אז השטן מייאשו מלהתפלל, ולכך החכם דוקא אז יתעצם ביותר להתפלל כי ידע שבכך קרובה ישועתו לבוא.

ובכלל הרי אין סיבה לעולם להתיאש מהתפילה, שהרי כל פעם הוא סיכוי מחדש להתרצות לפני ה', וכמו כשהאדם בא לפתור בעיותיו ומנסה בכל מיני אופנים לא מתיאש כאשר רואה הוא בכל פעם גוון חדש של סיכוי להצלחתו, ויאושו יתכן רק כאשר אינו רואה שום סיכוי להצלחתו, וכגון שכל אלה שתלה בהם תקוות וציפיות נואשו מלסייע לו.

הרי שבתפילה לעולם אין לך להתיאש מלקוות לה' בכל פעם מחדש שיושיעך, לפי שהמניעות אינם מצידו יתברך, שהרי מצידו הוא יתברך כל יכול, וברגע ממש יכול הוא להושיעך וכנאמר ''תשועת ה' כהרף עין'', וכל המניעה היא מצד המבקש שעדיין אין זה לטובתו שיתמלא מבוקשו, ולכן עליו להמשיך להתרפס ולפייס את בוראו שתסולק מידת הדין ממנו.

וכל פניה מחדש לבורא, היא בעלת סיכוי חדש לחלוטין שמא עתה יתמלא מבוקשו, ולהבדיל הוא כמו שהתאכזב האדם מרופא מסוים ושמע שיש רופא גדול ממנו שיכול להושיעו, הכי יתיאש מלילך אצלו?! כן הוא כלפי הבורא, כל פניה מחדש הוא סיכוי חדש, וסיכוי יותר גדול מהקודם, להיותו בא בתפילה נוספת, כך שלעולם אין להתיאש מהתפילה.
 

מצד אחד רואים אנו שאי אפשר לקבל דבר ללא תפלה, וכנאמר גבי אדם הראשון: וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה' אלקים על הארץ, ואחז''ל (חולין דף ס') ומדוע? משום: ואדם אין לעבד את האדמה, היות ולא נברא עדין אדם הראשון להתפלל על הגשמים,

בודאי שהקב''ה משפיע שפעו לכל בני העולם גם מבלי שיתפללו לפניו, אולם הוא השפעה הנשפעת להם כשפע הנשפע לבהמות וחיות יער, שנצרך קיומם לעולם לשם קיום העולם, כך שהשפע הנשפע להם הוא כאדם המאכיל סוסיו וחמוריו, ושום קרבת אלקים לא נמשכת מהשפעה זו, להיות שהנשפע לא מכיר בנותן שהוא הקב''ה והיאך אם כן יתקשר אליו ויודה לו.

ואין צריך לומר שבשביל השפעה זו ינכו להם מזכיותיהם, אחר שאינם מתפללים על כך, כי המתפלל על פרנסתו וצרכיו מבקש זאת בתחנונים במתנת חינם, אכן לכך מקבל זאת בחינם, אולם זה שאינו מבקש בהכרח מקבל זאת עבור שיש לו איזו זכות, ולכך מנכים לו מזכיותיו.

עיקר רצון ה' מהאדם כי זו היא תכליתו, שיווצר קשר אדוק בין הנברא לבורא, ולכן בראו הקב''ה לאדם חסר ונצרך שלא כבהמות שנולדו מסודרים בכל ענייניהם, כי האדם נועד להכיר שהוא תלוי בבורא ולעקור עצמו מתלות בסיבות, ואף שהותר לו להשתמש בהם - יראה בהם כאמצעי בלבד, והכרה זו לא יקנה האדם אלא באמצעות התפילה, שבה מחדד האדם הכרה זו בעצמו, ולכן אדם הראשון והאבות והאמהות הק', ודור שעבוד מצרים דחקם הקב''ה למצב שיתפללו לפניו, כדי שיקבלו את הנצרך בדרך תפילה, ובכך תהא התחברות וקשר אמיץ בינם לבין הבורא שבראם, ומעשה אבות יספרו לבנים - דורות הבאים אחריהם לאחוז בדרך אבותם שהיא התפילה, להיותם מפרסמים לבניהם ששפעם בא להם בדרך תפילה מידו של הבורא.
 

מהי מטרת התפלה, הכי נעלם מהקב''ה צרכיו של האדם?

הזכרנו כבר למעלה בתשובות הקודמות כי בעולם טבועה טעות גדולה בטעם מצות התפילה, העולם סובר שהתפילה נועדה כאמצעי למילוי הבקשות, שאי אפשר להשיג האדם מבוקשו וצרכיו - אלא באמצעות התפילה ולכך נועדה התפילה.

אולם זו טעות, הבקשות והצרכים המה האמצעים שיבואו ויאלצו את האדם להגיע לתכלית שזו התפילה.

מלחמה קשה נועדה לאדם כל ימיו ללחום עם מראה העינים, ולשקר ולכזב את אשר יראו עיניו מקרים וסיבות, ולשייך הכל להשגחה העליונה, ועל דבר זה רבו האויבים על האדם יום יום ורגע רגע להשכיחו מן האמת הזו, ולתעתע בו לטעות באחיזת העינים השקרית של העולם, להימכר לסיבות להשתעבד להם ולהיסחף אחר שקריהן.

העצה היחידה לכך היא הזכירה בכל עת, להזכיר לעצמו את השקר שבמקרים והסיבות, והתזכורת הטובה ביותר היא בדרך התפילה.

אנשי כנסת-הגדולה ידעו את הסכנה שבמלחמה זו הרצופה בכל חיי האדם להשכיח ממנו את ההשגחה ולהתפתות למראה העינים, ולכך תקנו לנו ג' פעמים להתפלל, ולחזור על אותן בקשות השכם והערב, וכמו כן בכל משך היום לברך על כל פרט של הנאה, ובכל יום בבוקר להודות ולשבח, על תפקוד הגוף, תזוזת האיברים, לבישת בגדים - כובע, חגורה, נעליים כפי שנסחו ברכה לכל פרט. וכל זה ואולי ויועיל שינצח האדם במלחמה לזכור את הבורא.

לכן על המתפלל אף שלא נענה - להבין שאת העיקר והתכלית שהיא התפילה הוא השיג.

הקב''ה קולע לו לאדם לפינות דחוקות ולמצוקות שונות כאמצעי לתכלית שיזעק לה', והזעקה לה' מפתחת לאדם את האמת שהיא התלות שתלוי האדם בבורא בלבד, ובכך בא האדם על תכליתו יותר מן הכל.

לאדם נדמה שאם לא נתקבלו תפילותיו הרי שלחינם התפלל, ורק אם התקבלו תפילותיו, אזי תפילותיו לא היו לריק. וזהו מפני הטעות הנזכרת בתחילת התשובה, להיות האדם רואה בתפילה כאמצעי ובבקשותיו וצרכיו כתכלית, ולו יבין שהדברים להיפך, ישמח בעצם התפילה שזכה בה לפחות בשעת התפילה לחיות דקות אחדות חיי תכלית שלמענם בא הוא לעולם, והיינו לזכור שאין עוד מלבדו ואין שום כח בסיבות ובמקרים כלל, ולתכלית זו זכה לפחות בשעת תפילתו.

וזהו רווח פי כמה וכמה ממה שנדמה לו שהיה מרוויח לו היו צרכיו ובקשותיו באים על מבוקשם כרצונו.

העולה מכל הנ''ל, שהתפילה לא נועדה למילוי הבקשות והצרכים, אדרבא העדר צרכיו של אדם הינם במטרה כדי שיתפלל ויתחבר הנברא לבורא, ובכך החכים הקב''ה לעשות, שיתפלל האדם ואכן בשל תפילתו יקבל את מבוקשו, מהבטחת הפסוק: והבוטח בה' חסד יסובבנו, והתפילה היא התבטאות של בטחונו של האדם באלקים, ובכך יתחזק באמונתו בה' שהנה שמע ה' תפילתו, ובכך יבוא על תכליתו להבין ולהכיר בבלעדותו יתברך וכי אפס זולתו.
 

האם התפלה נצרכת גם להווה המידי כשהינו בהישג יד בנקל?

בזוה''ק (פרשת בשלח ס''ב ע''ב) מובא שרבי ייסא סבא לא היה מתקין סעודתו ומכינה עד שהיה מתפלל על מזונו ואף שהיה לו את צרכיו בתוך ביתו.

למדנו מכאן, שאין שום חוכא בכך שהאדם מתפלל על דבר שעומד הוא לעשותו ואף שכל האפשרויות והנתונים לפניו לעשות דבר הקל ההוא, יקדים תפילה לבורא שיצליחהו במעשהו, והסיבה היא פשוטה משום שכאשר יש סיעתא דשמיא אפשר לסדר גם את הדבר המסובך ביותר בקלות, וכשאין סיעתא דשמיא הרי שגם הדבר הפשוט ביותר יכול להסתבך ולהמשך באופן המטריד ומייגע ביותר.

לכן התפילה צריכה לכל פרט, למשל אם נצרך הוא לסידור משרדי פשוט, יקדים תפילה שילך לו הכל כשורה ומבלי עיכובים, לקנית חפץ או בגד כל שהוא יקדים תפילה שיצליח בקנייתו ולא יטעה, בהליכתו לדבר משהו אצל שררה כל שהיא לבקש סיוע ועזרה כל שהיא - יבקש שלא יארע לו תקלה בדיבורו, וימצא חן וחסד בעיני רואיו ושומעיו, וכן על זה הדרך, כשנשכח ממנו דבר יבקש מה' שיזכירהו, וכשהוא מתקן כלי וכיוצא יקדים תפילה שיעזרהו ה' שילך בנקל וכיוצא, וכן כשנצרך הוא לפרנסה, להוצאות שבת, למלבוש והנעלה של בני המשפחה ואין באפשרותו לשאת בעול זה - ישא תפילה ותחינה לה' שימלא משאלת לבו ויעזרהו בעת ובעונה הזאת, ובוודאי יראה פלאים.
 

היאך אניח דעתי - אם בכלל נכון הדבר - שתפלתי רצויה לפני ה', גם כאשר אני במצב ירוד במידות ובתאוות, ובפרט כאשר התפלה בסמוך לחטא שעתה מעדתי בו?

נאמר בתהילים (קב יח-יט): ''פנה אל תפילת הערער ולא בזה את תפילתם - תכתב זאת לדור אחרון''.

הבטחה גדולה ישנה כאן בפסוק זה שלא יבזה הבורא את תפילתנו בדורות אלו - דור עקבות משיחא, ואף שנהיה בבחינת ערער, וכמו שפירש רש''י ערער - נשחת ונמאס.

והנה מלבד הפסוק, ישנה גם סברא פשוטה לכך.

שהרי מה שעשוע גדול יותר יש לאב כאשר בנו שפשע נגדו, והאב היה בצפיה ובכליון עינים אימתי ישוב בנו אליו, והנה הרגע שבנו ניגש בלב נשבר ונדכה ומבקש על נפשו סליחה מחילה וכפרה, היש עונג גדול מזה לאב.

הלא אנו אומרים יום יום בתפילתנו בברכת השיבנו - בא''ה ''הרוצה בתשובה'', הקב''ה חפץ ומצפה לכל אחד שישוב, וכמובא בתנא דבי אליהו (א''ר פרק לא): ''מעיד אני עלי שמים וארץ שיושב הקב''ה ומצפה להם לישראל שישובו בתשובה, ויותר ממה שמצפה האב לבנו והאשה לבעלה מצפה הקב''ה לישראל שיעשו תשובה כדי שיגאל אותן ויבנה להם בית המקדש''.

ובכן אחר שחפץ ה' שהנברא יחזור להתקשר עם בוראו, הכי יש דרך אחרת מבלעדי התפילה, הלא במה יקרב הנברא את התרחקותו אם לא בדרך הדיבור עם ה', שהדיבור הוא בלבד המקשר והמחבר.

כך שבעצם זה שחוזר האדם - ואפילו החוטא לקשר קשריו עם הבורא הוא נחת לה', והוא ענין התפילה שהוא בלבד החיבור בין הנברא לבורא, שהרי אין לנו דרך אחרת להתחבר לבורא.

וכשאדם בא בכניעה ומבקש בקשותיו מהבורא א-ל רחום וחנון, בכל אופן שיהיה, יש בזה נחת לה', ולא מבעיא אם מבקש הוא בקשות רוחניות, וכגון שיהא לו כח להתגבר על יצרו, לתקן מדותיו ותאוותיו, ללמוד תורה שאז בוודאי נחת גדול יש לו להקב''ה ממנו ואף שהוא במצב של חטא, אלא גם אם בא בכניעה לבקש צרכיו הגשמיים - נחת הוא לבורא, כי עצם זה שנברא לא מנתק עצמו מבוראו ומכיר בבוראו כבעל היכולת הבלעדי לעוזרו עושה בזה נחת ליוצרו כי זוהי תכליתו.


והלא מצינו שמואס הקב''ה בעבודת הרשע, שנאמר (תהלים נ, טז,) ''ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חקי ותשא בריתי עלי פיך''.

אדרבא, מפסוק זה ראיה שאין הקב''ה מואס בתפילת רשע כאשר הוא משברון לבו באמת, דהרי הפסוק איירי ברשע המספר חוקי תורתו של ה', ולומד תורה מתוך רצון לידע חכמה ככל החכמות, ואין לבו נשבר בקרבו כלל, ועל זה ימאס בו ה', אולם זה המתפלל משברון לבו אף שהוא חוטא, וזועק במר נפשו לה' שיצילהו מהחטא, ומואס הוא בחייו מאשר להיות שרוי בעבירה, היאך לא יערב לה' תחנוניו של זה?

ובמיוחד בדורנו הכי נעלם מהבורא מעידותינו, נסיונותינו הקשים והתכופים, חוסר יציבות ותמורות העליות והירידות החולפות עלינו מעת לעת?! ובכן היתכן שאבדה תקוותנו ונכזבה תוחלתנו מה'?!

ומובא בסוף שער הגלגולים למהרח''ו, וכן ב''אגרות שו''א'' בשם ספר ''פרי עץ חיים'' למהרח''ו, שעיקר תיקונו של הדור האחרון יהא בהתעצמות בתפילה דוקא.

וכאמור הלא אנו היום כדברי אוה''ח הק' בשליטת שער הנו''ן של הטומאה והנסיונות קשים עלינו מנשוא, ומה יש לנו שיור אם לא הצעקה לה', וכמו שזעקו ישראל לה' ביציאת מצרים, והנה על אף היותם שקועים במ''ט שערי טומאה, וכי בשביל כך בזה ה' תפילתם?! אדרבא, ''ותעל שוועתם אל האלקים מן העבודה''.
 

כשנתקפים במחשבות בלבול בתפלה, אם זה מחשבות הרהורי אסור או הרהורי דברים בטלים היאך יש לנהג כדי לדחותם?

עצה נפלאה לזה ראיתי בספר ''שומר אמונים'' שכתב, כאשר תוקפים את האדם מחשבות בטלות בשעת התפילה, יחשוב האדם היאך עומד הוא לפני המלך ומדבר עמו, ומנסים באותה עת שונאים לדוחפו או להטרידו כדי שלא ישוחח עם המלך.

כן יחשוב זה שכעת הנה עומד הוא מול מלך מלכי המלכים הקב''ה ומשוחח עמו כאשר ידבר איש אל רעהו ובאים שונאים ומבקשים לדוחפו ולהטרידו, ומה שעליו הוא לרכז מחשבתו בדברו עם המלך ולהדוף את הקמים עליו.

וככל שיתעצם במחשבה זו יתלהב לבו להתפלל לה' מבלי להתיחס לסובבים אותו באומרו אלו אין בהם ממש המבקשים להודפני מהמלך כקש נידף ברוח, ואין לי מה להתיחס אליהם כלל. וידביק אז מחשבתו בבורא ביתר חשק על מנת לנצח את אויביו הקמים עליו.

ולא שיהא זה בלחץ ומתח, אלא דוקא מתוך שמחה שהנה מצליח הוא לחטוף כאשר יוכל לצמצם מחשבתו לה' ולנצח את הקמים עליו, וישמח על נצחונותיו ועל אשר יוכל חטוף כוונה כאשר יוכל.
 

מה נעשה עם תפלה שמתפלל אדם על יסוריו ולא נענה?

לאדם נדמה שהתפילה נועדה כדי להינצל מיסורים, והוא להיפך, היסורים נועדו כדי להתפלל, ולא התפילה בשביל להינצל מיסורים.

דהיינו התפילה היא מטרה ולא אמצעי.

ברגעים אלו כשאדם מתפלל זהו כבר רווח לעצמו, בין יקבל משאלת לבו בין לא, עצם זה שהאדם זוכה להתקרב לבורא להכירו, ולהבין שהינו תלוי בו - אלו הם רגעיו התכליתיים בעולמו, ואלו רגעיו שישארו לזכותו הנצחית, וכבר בהכרה זו קבל את הנתח הנכבד ביותר, מילוי משאלתו של האדם זהו החלק הטפל ביחס לנתח הנכבד שכבר קבלו בעצם תפילתו.

ולכך גם אם לא נתקבלה תפילתו ולא קבל מבוקשו בפרנסתו או בבריאותו, בשידוכו, וביתר צרכיו, הרי שאת החלק הטפל לא קבל, אולם החלק הנכבד כבר מונח בידו, שהיא עצם התפילה והפניה לבורא, עצם זה ששוחח עם הבורא זהו תכליתו בעולמו בהכירו את ה' שכאמור זוהי תכלית האדם בעולם מה שיותר להשלים את הכרתו בה' ולהתנתק מהמקרים והסיבות, לשקרם ולכזבם, ולאמת אצלו את יכולת ה' הבלעדית, וזה מתבטא בתפילתו של אדם שבזה משקר הוא את הסיבות ופונה לבורא הכל יכול.
 

ששאלת מאחר והנך מתפלל על פרנסה ואינך נענה, נחלשת בכך באמונת כוחה של תפלה

ובכן יש לדעת כמה פרטים חשובים בענין כוחה של תפילה גם כשלא נענה האדם בתפילתו.

א. מובא בספר ''דגל מחנה אפרים'' פרשת ''עקב'' בשם ה''בעל שם טוב'':

לפעמים אדם מתפלל על דבר זה ונותנים לו דבר אחר, או לפעמים פועלת התפילה רק בעולמות העליונים.

והביאור בדבריו הוא דבכל תפילה נמשך שפע, זו כוחה של תפילה להמשיך השפעות טובות לכל הפושט יד ומבקש, אלא שאותו שפע שנשפע יתכן ולא יהא בדוקא למה שמבקש האדם, אלא ילך השפע לצורך אחר שנצרך לו האדם, ויתכן כי הוא יותר חיוני לו, והאדם לא מודע לזה וחושב שתפילתו לא התקבלה, ובעצם הלך שפעה של תפילה זו לדבר אחר יותר חשוב שאותו אדם לא התפלל עליו כלל.

וכמו כן יתכן והתפילה פועלת לטובת נשמתו בלבד בעולמות העליונים שזה שוה פי כמה לו היתה השפעתו על גופו כאן בעולם התחתון.

ב. עוד מובא בספר ''פורת יוסף'' בשם הבעש''ט, דלפעמים תפילה מועילה לאחרים, והאחרים ניזונים בזכותו, וזכות זו נזקפת לו, וכאמור לפי שבכל תפילה יורד שפע, אין תפילה לחינם, אלא שהשפע מתפזר כפי גזירת הא-ל.

ג. עוד מובא בשם החזון איש זצ''ל, דלפעמים תפילה מועילה לבנים או לנכדים ומקבלים הם השפעה רוחנית או גשמית בגלל תפילת סבותיהם או סבתותיהם שלא התקיימה בהם עצמם ומתקבלת היא בזרעם.

ד. הרווח הגדול ביותר שהרווחת הוא עצם התפילה, שזכית אז לרגעים תכליתיים שיביאוך לנצח, והוא בעומדך להתפלל מתוך אמונת אין עוד מלבדו, שזו תכלית האדם בעולם לגלות אמת זו בלבבו. (ופרט זה יבואר בתשובה הבאה).

 

התפילין שלי

תפילין

התפילין שלי

טובה אמיתית ליקירי משפחתכם

עילוי נשמה מכבדים בחיים ולאחר החיים

בשמחת כלולותיכם

חתן וכלה

מתפללים להצלחתכם

בשמחת הבר מצווה

בר מצווה

מתפללים להצלחת צאצאיכם

  • Login
    מלל מעל טופס הרישום
    מלל מתחת טופס הרישום
  • יצירת חשבון
    *
    *
    *
    *
    *
    Fields marked with an asterisk (*) are required.