• Personal-prayer
Hebrew (Israel)English (United Kingdom)
הרשם לאתר וזכה בתפילה וברכה על ציון הרשב"י הקדוש. שנה טובה ומתוקה
 
עליות וירידות בעבודת השם

ששאלת היאך מחזקים היום - בדורנו שהתמורות וחסר היציבות והעקביות תוקפים עלינו - את האמונה והבטחון, ובפרט אחר שאתה עובד בין אנשים רחוקים שמצננים את האמונה?

לחיזוק האמונה - ובפרט בימינו - נדרש להתאמץ בעיקר בד' פרטים והם: קדושה, תורה, תפילה, צדקה, ונבארם:

קדושה:

לשמור את העינים ככל האפשר, כי קשר ישיר ישנו בין האמונה לקדושה, שהנה מגלה לנו התורה, בני ישראל שחטאו בבנות מואב מכך באו לעבודת פעור, עבודה המכוערת והמגונה ביותר, הרי שחילול הקדושה פוגמת את הדעת עד כדי טמטום נורא, להצדיק את השקר והטפשות הנגלים ביותר.

תורה

קביעות עתים לתורה יום יום ממש, ומלבד זאת לימוד מוסר ובפרט בעניני אמונה ובטחון, וכמו שער הבטחון לחובת הלבבות, אמונה ובטחון לחזון איש, ''אור יחזקאל'' להגר''י לוינשטיין, ספרי הח''ח, שומר אמונים ח''א, ועוד.

תפילה

התפילה היא הכלי להחיות את האמונה הטמונה בלב לבל תדעך, שכשאדם מתפלל ומדבר עם קונו על כל פרט הנצרך לו ולו הזעיר ביותר, בכך ממחיש לעצמו את הקשר בינו לבין אלוקיו והתלות בו - ובזה מחיה בכל פעם מחדש את אמונתו בהצהרתו בתפילתו שהינו תלוי באין עוד מלבדו, ואליו הוא פונה וממנו הוא מבקש את כל הצטרכותו.

צדקה

לצדקה כח גדול לבטל ולהתיש את האנוכיות והאגואיזם שבזה מונח יסוד הכפירה של כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל. כשאדם נותן צדקה ועושה מעשה קונו לחנון דלים ואביונים - זכות הצדקה מצד עצמה ושבירת האנוכיות משרישים בלב האדם לדעת האמת, שכספו אינו אלא פקדון בידו מיד הבורא וכי הוא אינו הבעלים.
 

מה עיקר הסבה השוברת את האדם בתמורות - עליות וירידות - החולפות עליו ומה העצה להתיצב כגבור?

עיקר הסיבה השוברת את האדם בתמורות החולפות עליו הוא פשוט חוסר אמונה בהבטחת הסיעתא דשמיא, ונבאר ענין חשוב ונחוץ בזה כי ממנו יסוד להתיצב כגבור מול היצר בכל מצב.

המתמודד עם היצר ונלחם עמו, ונוחל כמובן מעידות במהלך מאבקו עם יצרו נדמה לו שמצב זה לא ניתן להשתנות, ולעולם יהא כן מצבו, עליות וירידות, כי בעצם אין הוא רואה בעיניו אפשרות אחרת ואינו מאמין שיכול להיות אחרת, וגם אם מאמין חושב הוא שנצרך לכך כח מיוחד שרק לצדיקים יש את אותו כח, וממילא, זה שאין לו הכח המיוחד ההוא בוודאי יפול.

וכאן ישנה ללוחם ביצרו טעות שקרית נוראה שמשקר בו היצר, כי על הלוחם לדעת, שעצם המלחמה והמאבק הוא גופא התקדמות לנצחון, ועצם ההתמרדות נגד רצון היצר, זהו שיביאנו לנצחו לבסוף.

וראיתי בספר ''מכתב מאליהו'' (ח''ה עמ' 312) מדרש נפלא בזה:

לזבח לפני ה' (ויקרא ט, ד,) ובספרא שם: עבירה שאתם מתיראים ממנה כבר נזבחה לפני המקום''. הרי שבעצם היראה מהעבירה כבר בזה נזבח היצר לפני המקום.

והביא שם בשם ספר ''מעלות התורה'' ביאור לזה, שבצעם ההרגזה שמרגיז האדם יצה''ט על יצה''ר ומבלבל את יצרו הרע בכך שמתנגד לו בתוקף מלשמוע לו אזי עצם ההרגזה וההתמרדות נגד היצר היא גופא שוברת את היצר. אלא שאין הדבר נעשה מיד, וכמו הלוקח תרופה - אנטיביוטיקה, ברור הוא שמפעם ראשונה שלוקחה לתרופה, לא יתרפא, אלא שבכל פעם נוספת משפיעה התרופה יותר, כן הוא במלחמת היצר, מתחילה האדם נאבק עם יצרו, ועדיין אינו חש ששברו, אולם בהמשך המאבק מפעם לפעם ינחית עליו עוד מכה ועוד מכה, ואף שביני לביני מקבל הוא גם מכות, עם כל זה עצם זה שהוא לא מיד מציית ליצרו, ומתמרד ומתעכב מלחטוא כאשר יוכל - יום או יומים שעה או שעתים בזה הוא שובר את יצרו, ומעט מעט יגרשנו מעליו וייגאל ממנו לפחות בנקודת בחירה שעד עתה היה רגיל להיכשל בה. ואכן ככל שיגדל בתורה ובקדושה יגדל יצרו עמו, אולם כבר לא יסיתנו לעבירות מטונפות שמהם כבר ייגאל בוודאי, אלא שבדקויות יותר יצטרך להשלים עצמו יותר ויותר, והוא כמו שהאדם כבש יצרו מלחלל שבת ומעריות ומאכילת איסור, אולם עדיין מלחמתו עם יצרו בשמירת שבת כהלכתה ובשמחה, וכן בעריות עדיין מלחמתו עם יצרו לקדש עצמו במחשבה ודבור ובמותר לו וכיוצא.

אם ידע זאת האדם לעולם לא ישבר, כי אז יבין שנדרש ממנו עדיין להסתבלן עם מאבקו, כי עדיין אין הצדקה להצדיק עליו לגרש יצרו ממנו בדבר זה שהוא נכשל בו עתה, כי הקטרוג עדיין בתוקף להצדיק עליו מלחמה ומאבק, אולם פתאום יוושע, והוא ברצות ה' דרכו במלחמה כראוי, ואז גם אויביו ישלים עמו לפחות בבחינה זו שהיה נכשל בה עד עתה.

וראה עוד ב''מכתב מאליהו'', שכל אדם שכבר ראה את האמת, באיזה ענין מסוים, ידע שיש כח במחשבה זו להכנס פנימה בקרבו וכיון שנכנסה בקרבו - לא ישוב האדם ממנה, ואפילו אם שוב יפול בחטא, מכל מקום הכרת האמת לא מתבטלת ממנו, ולכן לעולם לא שייך להתיאש ולטעון שאין המוסר פועל בי, ומה תועלת במאבקי ובמוסרי, טענה זו אינה אלא השתמטות, אלא יתמיד במחשבות היראה, ואז בוודאי ינצח. כי זה גופא המבחן האם יְקָרָה לו העבודה והנצחון או לא, החפץ באמת להגיע לתיקון לא ירתע מנפילות כי יקר ושווה לו הדבר להתחיל בו כל פעם מחדש, ואילו זה החדל, מראה שאין יקר וחשוב לו תיקונו.

ועיי''ש עוד (בעמ' 313) שעיקר תוכן העוה''ז הוא הבחירה, על כן לא שייך בעולם הזה גילוי מוחלט להסיר היצר הרע לגמרי, כי עיקר העבודה בעולם הזה היא לא התוצאות אלא הבחירה דהיינו המלחמה, ולכן תמיד חוזר היצר, וכך יהא עד לעתיד כשיגיע הזמן לביטול הרע לגמרי.

לכן יתבונן הלוחם, שבעצם מלחמתו שהיא בחירתו בזה גופא מתקדם הוא לכוון הנצחון, ומנצחון לנצחון יעלה למדרגה נוספת.

 

לשאלתך, חש אני בהרגשת שפלות, וכאלו ואיני שווה כלום, לא עשיתי כלום, אין לי כלום ביד, איני רואה עתיד לעצמי... ועוד מחשבות של אפסיות רודפות אותי, היאך אני נחלץ מזה?

שמע ואיעצך עצה שנתתי לרבים וראו בה תועלת.

קח לך מחברת, ורשום שם את כל גבורותיך ונצחונותיך שהיו לך מזה שנים.

שם תציין בקיצור ובראשי פרקים, את מסירות נפשך על התשובה כשחזרת בתשובה, כמה קשיים עברו עליך והתעקשת במסירות להיות איתן.

כמה תורה למדת במשך השנים האחרונות, כמה מבחנים נבחנת והצלחת, כמה מסכתות למדת, משניות, ספרי מוסר, וכיוצא, כמה מעשי חסד עשית וכיוצא, כמה תפילות התפללת, מועדים ושבתות ששמרת, מני אז ועד הצלחותיך כהיום.

וכשתפרט כל הפרטים הזכורים לך, ותעלם על הכתב, תעיין בהם מידי פעם, ולאחריהם תאמר ''נשמת כל חי'' מעומק הלב.

ובכך תלמד להעריך את מתנות ה' שזיכה אותך בהן.

''ויגבה לבו בדרכי ה''' - זהו תנאי מחויב להצלחת האדם, מבלי הרגשת גבהות וערך עצמי על הזכויות הרבות שזיכה ה' את הזוכה - יפול האדם לגמרי, כי לבו יהא מצומצם וסתום מלהרחיב ולפשט את מתנות ה' שזיכהו, ובמקום לפתח ביותר את תכונותיו ומעלותיו נכנס הוא לצמצום הדוחה גם את מה שיש לו.

וכבר היה אומר המשגיח ממיר - רבי ירוחם זצ''ל: כמה שמסוכן זה שלא משתמש בכלים שיש לו לעבוד את ה', יותר מסוכן זה שלא מודע לכוחות והכלים שיש לו לעבודת ה' וחושב עצמו ללא יוצלח.

ולעומתו זה שמעריך את מתנות ה' שנתן לו, לבו פתוח ורחב לפתח את המעט שבו, ובכך יתוסף לו עוד ועוד ואפילו שהוא באופן איטי, מכל מקום הוא בטוח ושמור, ובכך גם מכין הוא כלי קבול נוספים לקבל עוד.

ועוד, אחד שכזה המעריך ומודה לה' על אשר חננו, יחפוץ ה' להוסיף לו עוד ולקדמו, כדוגמת המקבל מתנה כשיקבלה בסבר פנים יפות ובהערכה יש חשק בנותן ליתן לו עוד, ומה גם כשיראה שמתנתו רוממה והגדילה את המקבל, ואילו לזה שמקבלה בסבר פנים רעות ואינו מעריך את מתנתו שקיבל, לא יחשוק הנותן ליתן לו מעתה מאומה, ובפרט שבאופן שכזה המתנה אינה מנוצלת לקדם ולהעלות.
 

מה מצפה הבורא מהאדם מיד לאחר מעידתו?

הארכנו בשם ה''צדקת הצדיק'' (אות קנט),שהסיבה למעידות הוא הקטרוג על התשובה ששב השב. דהיינו שהמקטרג טוען שעדיין לא הוכיח זה השב את עצמו די מספיק בתשובתו, ולכך מחייב הדבר שימעד שוב ויפול בחטא, לפי שכן מצבו האמיתי ללא הסיעתא דשמיא הגדולה שהתלוותה אליו, כידוע כמו כן מהרב ''צדקת הצדיק'' שהבעל תשובה בתחילת יציאתו מן החושך מקבל הוא אור גדול שעד וכמעט ניטלת ממנו הבחירה, וחפץ הוא לעשות הטוב בחשק גדול ובהתלהבות עצומה, וזה מחויב כדי לסייעו לצאת מן החושך, (וכדוגמת יציאת ישראל ממצרים שזרח עליהם אור גדול כמבואר בדברי האריז''ל) , ואור זה הוא זמני, ולכן המצב האמיתי של זה השב הוא שעדיין הרע בקרבו, אלא שנדחה מפני האור הגדול שזורח על השב במדת טובו ובחסדו יתברך, כך שאין עדיין הוכחה על חרטתו ותשובתו באמת, ולכך נצרך שיפול בחטא שוב כדי להוכיח את עוז רצונו לשוב, דאם עז רצונו ישוב על אף מעידותיו, ולא יתפשר ובודאי לא יותר על התשובה.

כך שהנפילות אין מטרתם לדחותו או לשדר לו שהנו מאוס, אלא אדרבא, הינם למבחן כנות עד כמה חרטתו בתשובה חזקה, כך שהמוטל עליו בשלב זה שלא להעמיק בנפילותיו, אלא לתת את כל כוחו בקימה, לטכס עצה היאך לקום מנפילותיו מיד, ולשקם עצמו מחדש. כי על זה מסתכלים עליו עתה בשמים, לא למה הוא נפל, אלא היאך הוא קם, כי מה שמעד, הוא מה שניסוהו מן השמים לבחון את רצונו בתשובה שתתבטא בכך שלא ישאר כך נפול אלא יקום מחמת עוז רצונו להתדבק בתשובה ובעבודת ה', כך שהמוטל עליו הוא לא להעמיק ולשקוע בנפילותיו אלא להעמיק בשיפור עמדתו להתיצב מחדש, וזה המקווה והמצופה ממנו עתה להראות את כוחו ועוז רצונו לשוב לאביו שבשמים.

והוא דומה לחייל בקרב, שנפצע בפציעות במהלך הקרב. והנה מה תפקידו של חייל מצטיין ונאמן, למהר להתאושש ככל האפשר, ולהמשיך להילחם, ואם ישקיע עצמו בפציעותיו ויברח משדה הקרב, הרי שהנו כושל ומנוצח, ולעומתו זה הדבק במשימה לְנַצֵּחַ, לא יעמיק בפציעותיו, יחבשם בחבישה זמנית, ובעיקר יזדרז להמשיך בכל כוחו להלחם, ואז יזכה לאות הצטיינות ביותר, ובמיוחד שהנה נפצע, ובכל זאת לא נפל ברוחו, והוא אות לגבורה לא פחות מאשר כשלא היה נפצע כלל.
 

על האדם עוברים תקופות מצוקה וקשי ולעמתם תקופות שלוה ורגע, מהו תפקידנו בכל אחת מתקופות אלו?

הרבי מקוצק היה אומר, אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה, אל תאמר לכשאתפנה מצרותי אז אשנה, שמא לא תפנה, שמא אין רצון ה' שתעבדהו מתוך שתיפנה אלא דוקא מתוך מצבך של עתה שהוא בטירוף - כך במצב זה רצונו שתעבדהו.

והוא יסוד גדול בעבודת ה'.

בני אדם אינם מרוצים ממצבם, וחפצים במצב אחר, וטענתם בפיהם, הלא במצב האחר יכול אני לעבוד את ה' יותר ויותר, וכגון: אם אהא נשוי אקים משפחה יתמעטו נסיונותי ואעשה נחת לה'... אם אצא ממצבי הדחוק בפרנסה ארבה בצדקות... אוכל לישב יותר על התורה והעבודה... וכיוצא.

כל טענות אלו אינם לרצון לפני ה', ויש בהם מן ההתמרדות, וכחייל המתמרד לתפקידו, בטענה שבאם יהיה לי תפקיד אחר אפעל יותר...

וכי הקב''ה נעלם מחכמתו כל מיני טענות מסוג זה, אולם האדם רוצה פשוט לברוח ממצבו, והקב''ה רוצה את האדם במצבו זה דוקא, כי מי כמוהו יודע מה נצרך לטובת האדם דוקא, ומה יביאהו לתיקון נשמתו באמת, יתכן יום ברווקות ובנסיונות שווה לו להקב''ה יותר משנה שיהא זה נשוי... יום של עוני ויסורים של זה יועיל לו לאותו אדם יותר משנה של רחבות... וכיוצא, ולכך אין לנו להכתיב להקב''ה אי אלו תפקידים יטיל עלינו, אלא לשמוח במצבנו ועם מצבנו כך לעובדו, אכן יש להתפלל לה' למתק הדינים מעלינו ולנהוג עמנו בחסדים, כי כן רצון ה' שנתפלל אליו, אכן ממתין הוא לתפילתנו למתק הדינין מעלינו, על צד אופן זה וודאי ראוי להתפלל.

וכמו שביארנו לגבי תפילה, שישנם מצבים שמראש נקבע שבאם האדם יתפלל יומתק הדין מעליו, אולם גם באופן שלא יומתק הדין מעליו, על האדם להבין שבהכרח הקב''ה חפץ בו כמו שהוא עתה במצבו של עכשיו, כי בכך רואה הוא את תועלתו המירבית ביותר, עד יראה ה' שעמד בו בתפקידו כראוי וירחם עליו להמתיק הדינים מעליו.
 

מה הצעד הראשון לעשותו מיד לאחר הנפילה?

פעולת התגמול הראשונה לאחר הנחתת מכת האוייב, היא התפילה. מיד לאחר המעידה והכשלון, אין להתחיל בשום פעולה אחרת, אלא רק עבודת התפילה. לגשת מיד להתחנן על נפשו בחרטה על העבר ובזעקה על העתיד לבל ימוט שוב. זו הפעולה היחידה הנדרשת לאחר מצב הירידה, ובזה כבר מקצץ אתה תיכף את כנפי האוייב אשר בא עליך כאשר ידאה הנשר. כיון שמדרך החוטא מיד לאחר שמעד מַפְנִים הוא לעצמו: הנני אבוד! בודאי הבורא כועס עלי ואין ברצונו שאפנה אליו עתה כל זמן שלא תקנתי חטאי... וכיוצא מכל מיני מחשבות יאוש, אולם בזה שאתה מיד מבצע את פעולת התפילה שהיא חיבור לבורא, הנך שובר טענה שקרית זו, וכאומר: נכשלתי, זה לא איבד לי את תקוותי! את הקשר עם בוראי לא איבדתי ולא אאבד לעולם! שוב הקשרים התחדשו! והזהר לעשות זאת בהקדם, כי כמה שיהא זה בהקדם, אזי הפער בין היאוש להתאוששות יהא קטן. ובכן, כדי שלא לתת לדמיון להתפתח אצלך שכאילו ואבדה תקוותך, עליך לקרב עצמך מיד להתאוששות ולתקווה, ובדרך זו של התפילה מיד לבורא, הרי קיצרת את הפער, כי מיד בזה שבת להתקשר עם בוראך ללא שהיות. כל פסק זמן יכול להיות רק לרועץ, כי בכך תתן אפשרות החדרת מחשבות יאוש וחולשת הדעת למוחך, והוא מה שיגרור לנפילה נוספת וכן הלאה, לכך אל תתן זמן למחשבת האוייב להשיג את מטרתו, שהוא היאוש. שוב תיכף לאלוקיך האוהבך תמיד, כי כל פסק זמן מהווה סכנה שמא תשוכנע מכח המפתה שיוכיח לך בראיות ברורות וחזקות שאבדה תקוותך ולשווא עמלך, כי זו מגמת כח הרע בהחטאתו את האדם - לא בעצם החטא מסתפק היצר, כי הלא על עצם החטא אפשר לשוב. לעסקה מוצלחת יותר מצפה היצר, והיא - להאבידך לגמרי במחשבות יאוש הטוענת שיש ליקח פסק זמן מלחזור לבורא אחר שעתה הנך מאוס ומשוקץ, וכאמור בכך הנפילות והכשלונות יתגברו, ובתפילה שהיא חיבור וקשר מבטל אתה טענה שקרית זו. וראה עוד בדומה לזה בתשובה הבאה.

 

בדורנו החשקים וההרגשים כהים ודלים מאד, ובשביל כך עבודתנו נראית כחסרת נשמה, היאך לנהג בזמנים כאלו?

להעדר ההרגשה ישנן סיבות שונות המונעות את העריבות והמתיקות, ונצרך הכנה דרבה לזכות להרגשה, ומכל מקום ברור הוא שהעדר ההרגשה נצרך לצורך הבחירה, תאר לך שכל אדם הניגש לתורה ותפילה היה חש מיד בהתרוממות הנפש ובהרגשה עלאית, מה מקום יש אם כן לבחירה?!

כלל גדול לְעוֹלָם, הסובר לחכות עד שיהא לו חשק הן בתורה הן בתפילה, לעולם לא יזכה לכלום.

ומעשה ראיתי באחד שבא לסטייפלר זצוק''ל וטען שאין לו חשק ללמוד, ענה לו הרב: וכי חושב אתה שלי יש תמיד חשק ללמוד, לומדים אף בלא חשק!

עלינו להבין שמחויבים אנו ללמוד ולהתפלל, ואין זה משנה אם יש לנו חשק או שלא, ותועלת ידיעה זו רבה היא, כי כמו שהפועל שקם בעוד לילה להביא טרף לביתו, או החוטב עצים עובד בזיעה ויגיעת כפים להביא פרנסה בין אם יש לו חשק בין אם לאו, כי פרנסה היא חיי נפש, כך על כל אדם להבין, תפילה ותורה המה חיי נפש, בלעדיהם אדם אבוד לגמרי, ואם ינתק מהם זה לא רק שיהא חסר לו לימוד ותפילה, כל יהדותו תהא בסכנת קריסה וקשה להעלות על הכתב לאן הוא יגיע ללא ספק.

והיותר נכון הוא, שהעמל מביא את החשק ולא החשק מביא את העמל, עצם זה שהאדם עמל על דבר - לבסוף יחשק בו ויאהבהו.

ובמיוחד בדורנו שביארנו שהעיקר המוטל עלינו היום הוא גוון עבודה ללא הרגשים דוקא, ובזה אנו משעשעים את הבורא, כי מצד אחד הנאמנות לבורא ניכרת דוקא בכהאי גוונא שאין הרגשה הממתקת ומנעימה את העבודה, כי אז הלא האדם בגדר ''רואה עולמו בחייו'', ולעומתו זה העובד ללא הרגשים ועבודתו נראית לו טפלה ומשעממת ועם כל זה אינו מניחה והולך לו, ובפרט כאשר רצופה היא בירידות ונפילות ועם כל זה מתמיד הוא בעבודתו - מוכיח הוא שעושה הוא דברים לשם פועלם בלבד, ואם כן יש בזה הוכחה על כנות ואמיתות טוהר לב ומסירות נפש. והבן.
 

היאך בכל זאת ניתן לראות תועלת במהלך הכשלונות והנצחונות החוזרים חלילה?

המתבונן רואה בחוש מספר תועליות בדוקא כאשר המהלך של עבודתו רצוף בנפילות וקימות, ובקיצור הבאנום לעיל, ובתשובה זו נפרטם יותר.

א. הנפילות - תמונת מצב

לא בכל מה שהאדם נגוע ולקוי - בו הוא מתנסה, אולם בכל אשר מתנסה האדם בוודאי שבו הוא נגוע ולקוי.

האדם יכול לחיות בטעות לו היתה הסיעתא דשמיא מלוה אותו מיד מהחלטה הראשונה ואילך, או אז היה נדמה לו כי מלאך וקדוש הוא ולפחות בעל תשובה גמור הוא, שהנה בין יום נהפך והיה לאיש אחר.

מה יְּלַמֵּד את האדם להכיר את עצמו, שכל כוחו ומעמדו רק מכח הסיעתא דשמיא המלוה אותו, ואילו הוא עדיין שקוע ברע, אלא שמקויים בו: ''אלמלי הקב''ה עוזרו אינו יכול לו'', הלא רק בכך שמדי פעם כשיתרשל מעבודתו מגדריו סייגיו שקבל על עצמו - יפול שוב, ואז יבין שבעצם הרע עדיין מקנן בקרבו, ורק בכך שירבה בגדרים וסייגים תורה ותפילה ינצח.

ב. הוכחת כנות.

במה יוודע כי חרטתו חרטה אמיתית, הלא רק בכך שלא ילאה מהדחיות והנפילות ויקום בכל פעם מחדש, רק בכך תווכח אמיתות חרטתו שהנה מתחרט הוא מעומק נפשו על עברו, והעובדא שאינו מוותר בשום אופן על החלטתו לשוב, וכמה שנזרק הוא ונדחה מנסה בכל אופן מחדש לקום.

ונסביר זאת בדרך משל, הנה כל בני העולם חפצם להיות עשירים, אלא שרוב רובם לא ימסרו נפשם בשביל כך, וכשיווכחו שהדבר כרוך בנסיעות ימים, ועזיבת המשפחה וסכנת הדרכים יחדלו מלנסות, אולם זה החפץ בעושר בכל לבו ונפשו, ימסור הכל ולא ירתע מפני כל סכנה שהיא, ובלבד שישיג העושר.

כן הוא במתנסה במהלך הנפילות והקימות, בכך נבחן הוא האם נשבר הוא ומגיע לפשרה, באומרו: הנה די לי במעט אשר אוכל ותו לא, או האם חזק הוא לבלתי הירתע מפני כל נפילות ודחיות, ויעמוד על משמרתו להתחדש בכל פעם בעצות חדשות ובתחכומים שונים והעיקר שלא להתפשר מהחלטתו, כי יְקָרָה לו מאד החלטתו להתקרב לה', וחרטתו חרטה עמוקה למאד שבשום אופן אינו רוצה לחזור לסורו ואפילו לא לחצאין, וגם אם כרוך עמל זה בהרבה אכזבות - על משמרתו יעמוד להשיג קרבת ה'.

ג. התחדשות.

תועלת נוספת ישנה בנפילות והקימות, שהאדם יוצא מהסטנדרט ומהשגרה, שהוא ענין ''מצות אנשים מלומדה'', הנפילות מאלצות להתחדש מחדש, עם גדרים וסייגים מחודשים, ועבודתו את ה' יוצאת מהגרוע ביותר שהוא ההרגל.

ד. להתלמד להכנעה

ידיעה יסודית חידש לנו החובות הלבבות בשער התשובה פ''ח וזה לשונו:

''פעמים שתזיק הצדקות לצדיק יותר ממה שתזיק החובה לבעל תשובה, ופעמים שתועיל החובה לבעל תשובה יותר ממה שתועיל הצדקות לצדיק, והוא באם הצדיק מתגאה ודבק בחנופה ובשקר''.

ומעתה נישא קל וחומר.

אם לצדיק שלא חטא, ונקי הוא במעשים ובמחשבות, הגאוה והחנופה מזיקים לו יותר מהבעל תשובה, עד כי שווה לו כביכול להקב''ה להפילו בחטא על מנת להביאו להכנעה, על אחת כמה וכמה הבעל תשובה שחטא שבודאי שהגאוה תשפילנו למאד ותמאיסנו מבוראו.

ולכך להציל הבעל תשובה מהגאוה, מפילו הקב''ה מידי פעם, להזכירו מעמדו האמיתי, והיאך עדיין הרע בקרבו, אלא שהקב''ה מסייעו ועוזרו, ובכן כשרואה הבורא בחכמתו חשש לזה הבעל תשובה שיאבד את מקומו אזי כדי שלא תזוח ותגיס דעתו עליו נצרך הוא שיפול. ומכאן אתה למד שהענו והשפל ברך, הרבה גדול סיכויו שיפחתו מעידותיו.

לסיכום:

עלינו ללמוד היטב להיות מלומדי מלחמה, כיצד לתפוש בקשת ובחרב עד טיפת דם האחרונה, ולהדוף את האוייב, גם כשהינו מנפנף בחרבו במחשבה לתת את מכת החיסול - מכת היאוש ההרסנית, ועם דבריהם של רבותינו נקום על עומדנו, נילחמה בעד אלוקינו ובעד תורתנו, ובכך ננציח את נשמותינו לחיי עד במחיצתן של כל גיבורי הרוח של עמנו שעברו את מלחמתם בנצחון ולשלום, כי זאת בחר וברר האלקים לנו לעובדו בתקופת עקבתא דמשיחא, עבודה מתוך חוסר סיפוק דוקא, מתוך עגמת נפש דוקא, לקום ולעובדו בכל לבבנו עם המעט שנשאר בנו - כל זמן שהנשמה בקרבי, מודה אני.

ובזאת ניבחן!

בזאת ניבחן אם כנים אנחנו ונאמנים לבוראנו בכל מצב.

ואם מאבותינו ביקשו לעמוד בגוון מבחן זה מעט, עלינו הוטל לעמוד בגוון מבחן זה הרבה, ועלינו לראות במבחן זה כעיקר ונסיון דורנו, צו השעה, לקום בשארית הכח ולעשות את מה שנשאר לעשות, ובזאת צדיקים וחסידים אנחנו, כי את המוטל עלינו עשינו.

ואפשר לומר שזה החלק שהיה חסר מכל עבודת הדורות הקודמים, דהיינו, סוג עבודה שכזו דוקא מתוך מעידות וחלישות הדעת, וכדי להשלים ולהכין את העולם לקראת תיקונו במלכות שדי, נדרש מגוון כל אופני העבודה לעבוד את ה', וחלק זה עדיין לא הושלם מכל הדורות שקדמונו, והושלם הוא בדורנו ''דור התמורות'', דור שעליו נגזר עבודה מפרכת שכזו לצורך תיקונו, מה שלא היה מגיע לדורות הקודמים גוון עבודה מפרכת שכזו. כך שבעצם נצחוננו בסוג עבודה מפרכת שכזו, משלמת את החסר ממגוון עבודות ה' למיניהם שעבדוהו בכל הדורות, והוא הגוון האחרון הסוגר את כל מגווני העבודה, מה שגורם להכשיר בשלימות את ההכנה לקראת עולם הנצח.

אכן, שלבי עליות וירידות היו גם בדורות עברו, אולם ראו בבואם ליטהר את הסיעתא דשמיא שהתבטאה בנצחונות מבורכים, השגות מענגות בתורה ועבודה, ואילו אנו אין מתבטאות ההצלחות בהשגות ומדריגות כמאז, כך שעצם ההמשכיות ללא שבירה היא הנצחון בימינו, ולא תמיד נצחון מסוג זה מספק את הלוחם שברצונו לראות תוצאות משמעותיות, מאשר לראות ששב הוא על מלחמתו חוזר חלילה מבלי רגשות ועריבות מתמדת אלא לפרקים, ועל חלישות דעת זו חייבים אנו להיות מלומדי מלחמה בנאמנותנו לבורא להמשיך ולעובדו בכל מצב.

וראה עוד תשובה הבאה.
 

זה הנופל ממעמדו, האם חשבון שמים עמו הוא מכאן ולהבא, או שמתגלה בכך הדבר למפרע שמעמדו מעיקרא לא היה כראוי, ובמילא תשובתו ששב עד עתה בטלה למפרע?

על כך משיב החיד''א בספרו ''חומת אנך'' (פרשת אמור) שאדם שנכשל ותיקן חטאו ונפל שוב, אין צריך תשובה למפרע אלא מכאן ולהבא, ואין נפגמת תשובתו הקודמת כלל בכך שנפל שוב.

ואם כן, הדבר דומה לאדם העולה בסולם, והנו בשליבה ה- 8, ובעומדו עליה נשברה, מתקנה, וממשיך לעלות, מגיע לשליבה ה- 9 ונשברת גם היא, מתקנה, עולה וממשיך לשליבה ה- 10, ונשברת גם היא, מתקנה וממשיך לעלות וכן על זה הדרך.

הרי שאמנם נוחל בכל פעם אכזבת שבירה, אולם מתקדם הוא בעליה, משליבה 8 ל- 9, ומ- 9 ל- 10, וכן הלאה.

כן הוא במעידות החולפות על האדם, אכן האדם מועד מעמדתו, אולם כשקם ממנה ומתחזק שוב, הרי שבנה לעצמו את אותה שבירה ותיקן את הקלקול שקלקל, ומעתה כשמועד שוב - הוא קלקול בדרגה שלמעלה ממנה.

וכמו שנמשיך זאת ליתר ביאור במשל נוסף.

משל לאדם המתאבק עם גבור, לאחר מאבק שבמהלכו נחל פציעות - נצח את האויב והביסו לגמרי, למחרת מוצע לו להאבק עם גבור אחר שגבורתו יותר משל קודמו, ועמו שוב נוחל הוא פציעות במהלך האבקות, ולבסוף מנצחו, וכן הלאה, מתקדם הוא להאבק בכל פעם עם גברתן החזק מקודמו.

הרי, שאכן אם היה הנאבק מתאבק עם אותו אויב, ופעם הוא מנצח ופעם אויבו וכן חוזר חלילה, וכן בסולם לו היה האדם עולה באותה שליבה, והיתה שליבה זו נשברת לו ומתקנה, שוב נשברת לו ומתקנה, בודאי היה כאן סיבה ליאוש, אולם מאחר ובכל פעם השבירה וההאבקות היא עם גבור נוסף בעל עוצמה גדולה יותר יש לאדם להתעודד שהנו אכן עולה ועולה.

כן הוא במלחמת היצר, ''שבע יפול צדיק וקם'', ועל כך מסביר ה''פחד יצחק'' הגאון רבי יצחק הוטנר זצ''ל, דאין הכוונה שמעלת הצדיק בכך שאף שהוא נופל - קם הוא לאחר מכן, אלא מהות בניית הצדיק את עצמו וחישולו בעבודת ה' היא דוקא מתוך הנפילות והקימות שתועלתן רב, וכמו שיבואר להלן.

ולענייננו, הצדיק או השב בכל קימה ונפילה אינו עוסק באותה דרגה אלא בכל פעם הרי שהוא במבחן נוסף אחר, ולא באותו דרגת מבחן החוזר חלילה.

ואף שלפי הנראה האדם עומד על עומדו ושם נוחל הוא נפילות, כשלונות והצלחות וחוזר חלילה, אין הדבר כן, והוא פשוט, שבכל פעם הוא מבחן וצירוף נוסף, וכשיעיד עליו יודע תעלומות שהשתלם הוא במבחניו כראוי ולא ישוב לחטאו עוד, אזי ירווח לו.

או אפשר להסביר בדרך זו: שעצם זה שהאדם חוזר ונבחן חלילה, זה עצמו מעלהו בדרגה, אחר שבכל פעם נצרך הוא לכח נוסף של התחזקות, ולא להתיאש, אלא לחזור ולהילחם שוב ושוב, אזי אף שמידת ההישגים בכל לחימה היום לכאורה אותם הישגים, מכל מקום עצם התמדת הלחימה היא המעלה את הלוחם מדרגה לדרגה.
 

היאך נתן להחזיק מעמד בעבודת פרך זו של בנין והריסה - עליות וירידות בעבודת ה' בדורנו?

ראשית, יש לחזק את הידיעה וההבנה במוטל עלינו.

הרי רואים אנו בחוש שאין המוטל עלינו לא ליפול, שהרי בלתי נמנע הדבר, אם כן בהכרח שאין לנו גם סיבה להתיאש מהנפילות, שהרי אם בכל הדורות מהלך העבודה לעולם הוא בדרך נפילות וקימות, וכנאמר: ''שבע יפול צדיק וקם'', על אחת כמה וכמה בדורנו שמכת ההתערערות והעדר היציבות הוא מנת חלקנו, ותפקידנו להתמודד עם תופעה זו גופא להחזיק מעמד ולהתחדש בכל פעם מחדש.

אזי אם יהא ברור לנו שזה תפקידנו, נבין שבשמים עתה סופרים ומונים לנו בחיבה את הההצלחות ולא את הכשלונות. כי עיקר שעשועיו של הבורא מאתנו עתה להיות מצטיינים בגוון זה של השתדלות הקימה מהנפילה, וככל שהנפילה תלולה ועמוקה יותר, כן השעשוע של הקב''ה גדול יותר מהקימה מאותה נפילה.

אכן, אבל אשמים אנחנו בנפילותינו, וצריכים אנו לעשות תשובה על כך, כי גם הנפילות הבלתי נמנעות כאמור זהו מחשבון המגיע לנו במחדלנו מכח בחירתנו שנכשלנו אי פעם, וזהו חשבון שמים לתפסנו עתה ליפול באופן בלתי נמנע על מנת להוכח בעוצם חרטתנו ונאמנותנו לבוראנו לראות היש בנו אהבת ה' כראוי, והאם חרטתו אמיתית, והלא דבר זה יווכח רק בכך שעם כל הנפילות איננו מתיאשים, וחוזרים לחיק אבינו שבשמים. הרי שרק בכך יוכח שחשוב לנו ויקר לנו עבודת ה', ושווה לחזור אליה בכל מיני אופנים, וגם לאחר מעידות והנחלת אכזבות, שווה ושוה לקום ולנסות שוב ושוב.

לכן בוודאי שנצרך הוא לשוב בתשובה על כל נפילה ונפילה, אין הקב''ה מוותר על כלום, ולהבין שגם נפילה כשנראית היא באונס ובלתי נמנעת אשמים אנחנו בה, כי לולי שחייבים אנו מחשבונות קודמים לא היה נגזר עלינו נפילה זו.

אולם תפקידנו עתה הוא אחד בלבד. לקום מאותה נפילה לעשות תשובה בחרטה ווידוי, ומיד להתחדש מחדש, ולא לתת ליאוש לקנן בלבותינו שום זמן, וכל הזריז לעלות למסילה מחדש הרי זה משובח.

ורק כשיתברר לאדם מתוך הכרה ברורה שזו תכלית תפקידו, ויבין שאכן תפקיד זה בהישג יד, אזי רק אז יחזיק האדם מעמד, כי אמור יאמר לעצמו: יודע אני שהנדרש ממני הוא להשתדל ולהתאמץ לקום מהנפילה בכל פעם, ואם בזה אני עומד, אזי מלאתי תפקידי בנאמנות, הרי שיתעצם זה בתפקידו ולא ישבר ויפול מנפילותיו, אולם כשאין האדם מודע לתפקידו, וחושב הוא שתפקידו מעבר לכוחותיו, וכגון שחושב הוא שתפקידו היחידי, הוא שלא ליפול לעולם, ובאם נפל אבדה תקוותו, ברור הוא שישבר בראותו שאין בהישג ידו לבצע תפקיד שכזה.
 

מדוע גזרה זו נגזרה על דורנו דוקא לתפקד בגון עבודה זו של התמודדות בתכיפות העליות והירידות?

בביאור נפלא מבהיר לנו הגאון מאוז'רוב בעל ''רשפי אש דת'' את משמעות תפקיד דורנו, והנה תוכן דבריו:

משל למלך שחפץ לעשות כתר לראשו, כתר מיוחד שישובצו בו מגוון כל סוגי היהלומים שבעולם, בכללות אכן לא היתה בעיה מיוחדת להשיג יהלומים שונים ומגוונים, מלבד בעיה אחת שהתעוררה, והיא להיות כי ישנם עוד גוון של יהלומים מסוימים הנמצאים במעמקי הים, וכן תחת מכרות מסוכנים שנצרך להסתכן סכנת חיים להביאם, ומי אם כן יהין לסכן חייו ולצלול למעמקי מים או לחתור מתחת מִכְרִים מסוכנים המסכנים את נפש האדם בסכנת מפולת.

קם חכם אחד ואמר כי יש לו עצה, והיא: הרי בבית כלאו של המלך שוכנים שם אסירי עולם, ובכן להם אפשרי להציע עבודה מסוכנת זו, והיה אם יעמדו במשימה יצאו לחופשי, ובאם ימותו - ימותו, שהרי בין כה גורלם רע ומר בבית הכלא לעולם.

והנמשל יובן, בהקדים דברי האר''י למוהרח''ו שכל הנשמות של עקבות משיחא אלו הם גלגולים שניסו להיתקן מספר פעמים ולא הצליחו, ובכן במה היה תיקונם? לבוא בדור עקבות משיחא, שבו הנסיונות קשים ומפרכים, ומתוך מכרות מסוכנים, ומעמקי מים של תוקף הנסיונות שיהיו בעקבות משיחא - משם להביא להקב''ה את היהלומים החסרים שהם תורה ומצוות, על מנת להשלים את כתרו כביכול, לצורך תיקון עולם במלכות ש-ד-י. כך שדוקא על דורנו, דור שבו התרכזו הנשמות שהיו מספר פעמים בנסיון להתקן ולא עלה תיקונם יפה - תיקונם האחרון הוא לבוא בדור המלא בנסיונות. והיה אם יעמדו במשימתם ללקט היהלומים שהם המצוות מתוך המקומות והתנאים המסוכנים של דורנו יהא להם בכך תיקון על כל מספר הפעמים שקלקלו בבואם להעולם.
 

מדוע הכרחי מצבי מעידה גם למי שלא חטא, אלא שברצונו להשיג דרגות נוספות ונתקל הוא במניעות של עליות וירידות?

הדבר מבואר על פי אור-החיים הק' (שמות ח, ג,) שישנם חמישים דרגות בקדושה, וכנגדן חמישים דרגות בטומאה, ולעולם אי אפשר להגיע לדרגת קדושה מבלי שיתעמת קודם בדרגת הטומאה המקבילה לה ויסלק המחסום והמניעה העומדת בפני מדריגת הקדושה הבאה שברצונו להגיע אליה, לכך- ללא קשר לחטא, מחויב הדבר שיעמדו בפני ה''עובד'' מניעות ומחסומים בכל פעם מחדש, ובלתי נמנע שיתכנו גם מעידות וירידות במהלך ההתעמתות.

וכמו כן הרמח''ל מביא הרבה בספריו: ''אין אור שלא יוקדם לו החושך, ואין גילוי שלא יוקדם לו ההסתר''.

 

לפי המבואר שעבודת דורנו להיות למוד ליפל לאחר הקימה היכן ההבטחה של ''הבא לטהר מסיעין אותו''?

נתאר לעצמנו, כמה כבר אפשר להחזיק מעמד ולא להשבר ברוחנו כאשר הנפילות חוזרות על עצמן, ותמורות קיצוניות עוברות עלינו, היום האדם בעליה וכך מחזיק תקופה קצרה ולאחריה נפילה, והנפילה מתבטאת או בעבירה או לפחות שנופל הוא מאותה עליה למצב של טמטום וחוסר חשק וכיוצא. ובכן נתבונן, האין זו סיעתא דשמיא עצומה להיות האדם נחוש בדעתו, שיעבור עלי מה, ממקומי אינני זז! ולהחליט שעל אף הנפילות לעולם לא ארים ידי לאות כניעה, אלא שבכל פעם אתחיל מחדש, וכך חוזר חלילה. אדם הנופל ועם כל זה מתאושש וקם, הלא בכך האדם מפגין נאמנות לבורא במלוא הנאמנות, להיותו מחליט אני על משמרתי אעמודה, וגם אם ישליכוני מן השמים אלף פעמים אחזור ואחזור שוב להתחנן על נפשי.

האין זו מכח הסיעתא דשמיא בלבד?! מהיכן יכול האדם לשאוב כוחות כאלו, אם לא מכח הסיעתא דשמיא?

ובכן בזה מתבטאת הסיעתא דשמיא בימינו, לתת כח לנאבק עם יצרו, לקום מנפילתו בכל פעם מחדש ולהתחיל התחלה חדשה.

ורואה אני זאת בעין ממש, אצל בחורים צעירים חובשי בית-המדרש ואין צריך לומר אצל בחורים בעלי תשובה, שהתמורות החולפות עליהם הינם משמים לארץ ממש, ולעתים תכופות עולה על לבם לעזוב את הישיבה, ומכח הסיעתא דשמיא, ממשיכים ומחזיקים מעמד להתחדש כל פעם מחדש, וכך חוזר חלילה עד שמן השמים מתיצבים המה על מעמד מסוים ומבלי ליפול ממנו.

אכן, בדורות קודמים ההקצבה שהוקבעה לבא ליטהר היתה קצבה גבוהה בהתאם לשאיפותיו, אולם בדורנו עלינו להבין שנתמעטה ההקצבה, וזו ההקצבה שהוקבעה לנו, והיום ''משכורת'' שכזו נחשבת למכובדת, ואף שהיתה פעם מינימלית, היום שאנו בתכלית ירידת הדורות זהו כבר מענק ומשכורת גבוהה בעצם זה שזוכה האדם להיות ממשיך במלחמתו ולא נפלט החוצה משדה מערכת המלחמה עם היצר.
 

מדוע בדורנו תופעת ההתערערות מצויה, והיציבות נעדרה?

דורנו הוא דור ''עקבות משיחא'', ונמשל הוא לעקב, העקב הינו האבר התחתון שבגוף האדם והנו חסר רגישות, תפקידו להלך על רפש וטיט בוץ ואבנים, ולהוליך את כל קומת הגוף המתיצבת עליו.

צריכים להבין, תופעת העליות והירידות, גוון של עבודה הוא, בכל הדורות עבדו קדמונינו את ה' במגוון כל סוגי העבודות והצטיינו בהם, אם זה ביראה בשלימות, אם זה באהבה במדריגות גבוהות, אם בהשגות גבוהות, אם בנבואה, אם ברוח הקודש, וכיוצא, אולם גוון עבודה שכזו להיות עולה ויורד עולה ויורד, וחוזר חלילה, זהו גוון המאפיין את דורנו.

זו עבודת פרך שעובר דורנו שלא היה ולא נשמע כמוה מעולם, להיות תקופה מסוימת בהרגשה של עליה, אהוב ה', מקורב לה' מאד, ולמחרת למצוא עצמו בתחושה של מרוחק מה' ללא שום רגש ועריבות, וזה עוד במקרה הטוב, כי פעמים עוד יתכן וימצא עצמו ברפש וטיט ובשפל סחי ומאוס של העבירה.

והתפקיד לקום מהנפילה בכל פעם מחדש, וכאילו ולא אירע דבר, זוהי עבודה קשה שבמקדש, שלא נחלו אותה קדמונינו, ואכן טעמוה, אולם במקצת ביחס לדורנו. וגם אחר שטעמוה ראו תוצאותיה המבורכות, כי עבודה זו היתה מכוונת כלפיהם בעיקר לגבי השגת מדריגות נוספות נעלות ונשגבות, ואילו בדורנו העבודה מכוונת בעיקר לצורך ההתנתקות מהרע, והבן זאת היטב.

דורנו עובר תופעה זו כי היא עבודה לעצמה, וכאילו וזהו תפקידו להיות למוד מלחמה, באופן זה דוקא, שגם לאחר הנפילה מהחטא - לקום, זוהי אומנות שעליה צריך דורנו להתאמן ולהצטיין בה על מנת להנתק מהרע, ולא בדוקא כדי להשיג מדריגות כבדורות עברו ולכך נסיונותינו הם בעיקר בקימה מהנפילות ועלינו להבין שזה המתבקש ונדרש מאתנו, ועוד יבואר להלן.
 

מהי הסבה להעדר היציבות לבא לצבא ה' בכל לבו ומאדו, ובהכרח לו להיות מועד ויורד לשפל לאחר היותו מתמר ועולה, וכך חוזר חלילה יעלו שמים ירדו תהומות? ועוד האם הדבר מוכרח או שאפשר למנעו?

התשובה לכך מובאת בספר ''צדקת הצדיק'' לרבי צדוק מלובלין (אות קמט), והוא להיות שישנם קטרוגים על תשובת השב, שאומנם זה עתה עלה ונתעלה במעלות הקדושה, אומנם טענת המקטרג היא שעדיין אין בזה תשובת המשקל כנגד זמן וזמנים שהיה בטומאה, ולכך הקטרוג טוען, שאומנם עתה נתעלה בקדושה לאחר מסירות נפש, ובשביל כן זכה לסיעתא דשמיא, אולם מבחנים אחדים, או מסירות נפש מספר פעמים אין זה מספיק כדי להוות תשובת המשקל על מה שחטא לרוב קודם לכן, ולכך נצרך הוא שירד שוב להתנסות במקומות השפלים ונראהו האם תשובתו כנה ואמיתית ואכן מכח חרטתו שוב עולה הוא משם במסירות נפש, וכך חוזר חלילה, עד שמן השמים יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לחטא זה עוד, ואז מניחים לו מרוב עמלו ויגיעו ללכת בדרך העולה בית א-ל.

וגם אם יכשל עליו להבין שכשלונו הוא ב''מבחן חוזר'' ואינו נופל מהצטיינות מבחניו הקודמים, דהיינו מה שפעם ניצח והצטיין בוודאי זה נזקף לזכותו ואין מי שיכול ליטול זאת ממנו. אלא שמכיון שהיה ''ערעור'' המקטרג על מבחניו הקודמים לכך הוצרך ל''מבחן חוזר'', אזי גם אם נכשל בו, יש לו להתחזק לעוברו בפעם הבאה. כי בסך הכל ''מבחן חוזר'' זה הוא לטובתו להעלות יותר בדרגת התשובה.

כך שהדבר מוכרח, ואינו תלוי בבחירתו של האדם, והסיבה היא, להיותו למוד ומורגל ברע מימים ימימה, לכך הקטרוג גובר שיחזור למצבו הקודם בשנית ובשלישית וברביעית וכו', וימסור נפשו בכל פעם לקום ממקום שפלותו ולהתיצב לפני ה' בכל פעם מחדש.
 

בדבר שאלתך היאך עם כל השתדלותך להתרחק מן העברה נוחל אתה אכזבות, ואפלו נוהג היית לצום כדי לשבר היצר ולשוב, וגם ביום תענית הכשילך יצרך, ועוד טענות קשות כיוצא באלו.

דע, בחז''ל איתא ''עבירה גוררת עבירה'', ומובא בנפש החיים שער א' פ''ו בהגה, דבעשות האדם מצוה נמשך עליו אור גדול חופף עליו המושכו לעשות עוד מצוה, וכמו כן בעשות האדם עבירה נמשך עליו רוח מצד הטומאה המושכתו לעשות עוד עבירה.

לכך יש לשב בתשובה בכלל או לשב ממדה או תאוה מסוימת - לדעת, דמאחר ונוצרו הרבה רשמים מחטאתיו בעבר, והמה רודפים אחר האדם להחטיאו, לכך זהו ענין של זמן עד שיגמל האדם מחטאו לגמרי, כך שאמנם בלתי נמנע שבבת אחת יפסיק האדם מלחטוא בפרט בחטאים שנפשו של אדם מחמדתן, וכמו בחטא יצרא דעריות שנפש האדם מושכתו ביותר, אומנם זירוז ההצלחה לגבור על יצרו לפחות מחטאים של מעשה או הרהור במזיד - הדבר תלוי באדם עצמו כשיעצים את חרטתו ויהא נחרץ בקבלתו, דככל שישוב בכל כוחו בגדרים וסייגים עם הרבה תורה ותפילה, כן הפער שבין חטא לחטא ירווח עד שיגמל מחטאו לגמרי.

ומה שאמרת שהכשילך יצרך ביום התענית יתכן והוא נסיון קשה לשבור את תשובתך והוא במקום להכשילך מספר פעמים שלא בזמן התענית, ואם לא תחלש דעתך ותעמוד בעקשנות להתחדש מחדש, הרי קיצרת בזה הדרך הרבה, להיות זה שהכשילך דוקא ביום התענית, ועם כל זה לא נחלשה דעתך להמשיך במלחמה עמו, בכאן גברת בגבורה גדולה שתקדמך הרבה לנצחון.
 

ששאלת היאך להחזיק מעמד בנפילות הרבות לעתים תכופות גם לאחר החלטות וקבלות שלא לחטא.

דע שגם בנפילות ישנם כמה תועליות ונמנה כמה מהם:

א. תמונת מצב.

כשאדם צועד באופן סטנדרט ללא מעידות מדמה הוא לעצמו שהנה וכבר עקר הרע מקרבו, אין לו יותר להמשיך בגדרים וסייגים, אין לו יותר ליזהר יתר על המידה מעבירות שהיה רגיל בהם, וכמו כן אין לו יותר על מה להתפלל בזה הענין. אולם כְּשֶׁמּוֹעֵד יודע בדיוק את מקומו ומצבו, ויודע הוא שמה שעד עתה הצליח זה רק מכח הסיעתא דשמיא ועדיין הרע בתוכו ומסוכן הוא ליפול בחטא.

ב. מבחן כנות.

האדם נבחן על כנות תשובתו לבורא ודוקא כאשר נופל ומועד הוא מעבודתו. והטעם לכך, כי במה יוודע אפוא עוצם חרטתו על חטאו הלא בכך שהנו דוחק עצמו ליכנס שוב ואינו נרתע מדחיה זו שנדחה בנפילתו זהו סימן לאמיתיותו ולחוזק רצונו לשוב לבוראו, כי בכך מראה שחשוב לו מאד להתקרב לה', והעובדא שאף שלכאורה דוחפים אותו - אינו נרתע ואינו נחלש בדעתו, וחוזר בכל כוחו להתקרב שוב.

וכמו כן בכאן מצטיין הוא באמונה תמימה שמאמין הוא באבהות אביו שבשמים ואהבת ה' כלפיו, כי בכך שמגלה את חשקו לידבק באביו, ואף כשמעד חוזר שוב ושוב, אין זה אלא שאמונתו חזקה באהבת ה' אליו, ויודע הוא ששב הוא לידיו הנאמנות של הבורא, וזהו הרי שעשוע נפלא לבורא, כי רצון ה' שכמו שציוונו במצות ''ואהבת את ה' אלקיך'', כן ציוונו שנאמין ב''אהבת עולם אהבתנו ה' אלוקינו''.

ג. הנפילה מביאה להכנעה.

הנפילה מביאה להכנעה ומסירה את הגאוה - תועבת ה'. אדם המהלך בהצלחה בהתגברות על מידה או תאוה מסוימת בנקל יכול ליפול בגאוה על גודל יכולתו והצלחתו, ובכן עדיף לו להקב''ה הכנעתו של אדם זה ואף באמצעות חטא, יותר מהתמדת הצלחתו כאשר רצופה היא עם גאוה, והדברים מפורשים בספר חובת הלבבות, הבאנו דבריו לקמן בתשובה טו, אות ד'.

הילכך, כשיראה האדם בתועליות שבנפילה, זה שיתן לו להצדיק דין שמים עליו ולשוב לבורא שוב ושוב.
 

מה הטעם באמת שעדין אהבת ה' כלפי האדם גם כשהוא חוטא לאהבו ולרצות בו?

הטעם הפשוט לכך הוא, להיות שנתן הבורא פתרון לחטא - והוא ''התשובה'', ולא תמצא חטא בעולם שאין לו תיקון, וכמו שהאריך בזה ה''חובות הלבבות'' בשער התשובה.

אין דבר העומד בפני התשובה, ולא עוד אלא גם שהקב''ה ''רוצה בתשובה'', וכמו דברי התדב''א (פרק לא) שהזכרנוהו לעיל:

מעיד אני עלי שמים וארץ יותר ממה שהאשה מצפה לבעלה או לבתה שתחזור מן הדרך, כן מצפה הקב''ה לאדם שיחזור בתשובה.

הרי שלאחר החטא צריך שתהא תחושתך שהנה והקב''ה עומד מאחריך ומצפה לך מתי תחזור בתשובה, תביע חרטה, ותחשוב על גדרים וסייגים היאך מעתה שלא לחטוא יותר, ואף אם נכשלת שוב ושוב, דע כי כך צריך להיות מעשיך, עד ירא ה' וירחם.

כי גם הנפילות והמעידות הינם בהשגחה עד כמה יפול האדם ואימתי יוושע מיצרו, וכמובן שהדבר תלוי בזריזות האדם להוושע מיצרו, דהיינו ככל שיתעצם האדם בתשובה ויחליט בהחלטה נחושה על עזבונו את החטא - יותר במהרה יחלץ מיצרו, אולם כל זמן שתשובתו והחלטתו לא מספיק החלטית, נצרך שיפול שוב ושוב כדי לדעת מצבו ועמדתו על מנת שיגדור עדיין גדרים וסייגים להנצל מהחטא.

אולם בסופו של דבר ''קץ שם לחושך'', ובודאי אם יהיה עקשן בדעתו להיגמל מתאוה או ממידה מסוימת ויתפלל ויצעק על כך לה', ולא יפול בדעתו מחמת הנפילות והמעידות - ללא ספק שלבסוף יראה אור גדול.
 

איך עלי להתגבר על היאוש ותחושת שנאה מאת הבורא כלפי, ובפרט לאחר שאני נכשל בעברה?

עליך לעקור תחושה שקרית זו שהיא בעצם המוצלחת ביותר להפיל ולשבור את האדם.

והנה לך התבוננות פשוטה להבהיר לך את טעותך, הרי נצטוינו לאהוב את ה' בכל לבבנו ובכל נפשנו, ומונח פשוט הוא שאי אפשר לאהוב את השני כשהנך חושד בו שהוא שונאך, דהיאך יתכן לאהוב מאן דהוא שאני חושד בו שהוא שונאי, וכמו כן מונח פשוט הוא שמצות אהבת ה' היא גם כשאדם מיוסר או חוטא, גם אז נצטוינו לאהוב את ה', שהרי היכן מצינו שעה או מצב כל שהוא שהאדם פטור מלאהוב את ה', ואם כן נבוא לסיכום: אין זמן שאנו פטורים מאהבת ה', זהו מונח א', מונח ב': אי אפשר לצוות עלינו לאהוב את ה' בכל עת אם אכן ישנו עת שהקב''ה אינו אוהבנו, דהיאך אפשר לאהוב את מי שאינו אוהב אותך? היאך נצטווה על כך?! אם כן בהכרח שהקב''ה אוהבו לאדם לעולם! ולכך כמו כן מצוות אהבת ה' עלינו - לעולם. אכן, הקב''ה אינו וותרן, אולם אין זה על חשבון האהבה, כי אצל הקב''ה המדות הם ''הנהגות'', ואין הנהגה פוגעת בחברתה.
 

ששאלת שאינך מרגיש ערבות וטעם בתפלה ואף שהנך משתדל בכל כחך לשמר עצמך מחטא ולהתמיד בתורה, עם כל זה הכל נעשה עם חסר רגש והתפעלות.

דע ידידי שגם זו גוון של עבודת ה', לעבוד אותו מבלי להרגיש. ה''שומר אמונים'' מביא שר' זושא מאניפולי זיע''א היה אומר: מקווה אני שאזכה לעולם הבא, ואם אזכה זה לא מהימים היפים שלי כשהיו לי מוחין דגדלות ועבדתי את קוני בהשגות נפלאות, בעריבות וכיסופים, שעל כך מה יש לי לקבל שכר והלא זה עצמו עונג מעין עולם הבא. מקווה אני לעולם הבא, אומר ר' זושא, מעבודתי את קוני בתחילת עבודתי שאז הרגשתי טעם מר וקשה על כל תפילה שתהא בכוונה, או על כל לימוד תורה בהתמדה שהיה עולה לי בקושי רב עם הרבה עמל מפרך וקשה.

ודע, שהיום בדרך כלל זה מנת חלקם של בני הדור - דור עקבות משיחא, לעבוד את ה' דוקא מתוך כהות החושים והעדר הרגשות, כי דרך זו היא שנבחרה לנו מאת הבורא שבכך דוקא תיקונינו, והוא בזה שנוכיח את כנות אמונתנו ותמימותנו בבורא המוכחת בעיקר כאשר העבודה ללא ''הרגשים''.

וגם על העדר ההרגשים אפשר להעמיס את דברי ''אבות דרבי נתן'' - ''פעם אחת בצער ממאה פעמים שלא בצער'', כשאדם עובד ה' ולומד תורה מתוך קושי והעדר הרגשים - הינו בצער, ועבודתו זו קשה פי כמה, עבודה זו שווה ממאה פעמים שלא בצער.

אכן לבסוף נאמר: כל המקייים את התורה מעוני - מחוסר הרגשים ותשוקה, סופו לקיימה מעושר - עם עונג וערבות ומתיקות, אולם זהו שכרו לבסוף, אלא שמוכרח מתחילה, וכאמור בדורנו עיקר העבודה בזה הוא לאורך זמן, לעבוד דוקא מתוך העדר הרגשים, אלא אם כן ימסור נפשו ממש על העבודה בקדושה במותר, ובפרישות גדולה מהחומר ואז לעתים תכופות יותר יחוש רגש ועריבות.
 

ששאלת מה הפעלה הראשונה שיש לעשות לאחר שאני נכשל בעניני קדושה כדי שלא ישתלט עלי היאוש.

הנראה הוא מה שיש לעשות לאחר החטא לחדש מה שיותר מהר את הקשר עם הבורא, ולהשיב חרון אפו מעליך מיד.

אצל בשר ודם נאמר (אבות פ''ד מכ''ג) ''ואל תרצה את האדם בשעת כעסו''.

אולם אין הדבר כן אצל הקב''ה, ואדרבא, ככל שימתין ויעכב האדם את תשובתו לרצות ולפייס כביכול את הקב''ה - כן יקשה על עצמו להתקרב חזרה ויגדל הריחוק, כמובא ברבנו יונה.

לכך לאחר החטא שֵׁב כנזוף על גבי הקרקע והתוודה בשברון לב על חטאתך, וקבל עליך מיד להתחיל התחלה חדשה.

ובכך יש סיכוי שיראה ה' בצערך הגדול לאחר החטא ויקרבך אליו.

וזהו להיפך מדעת בני אדם המעדיפים לקחת הפוגה לאחר החטא עד שיתאוששו מתדהמתם וצערם, בחשבם כי עתה הינם נזופים לפני המקום ואין לגשת עתה לתורה ומצוות ולתפילה, אכן מעלה גדולה מאד היא הבושה מהחטא, אולם אין הכוונה שיברח האדם ממחויבויותיו בשביל הבושה, בכך מורה הדבר על יאוש, והיאוש איסורו ''בכל שהוא''.

ואדרבא, הלא הנסיון מוכיח שהאדם חרד מהעבירה רק בסמוך לה, וככל שעובר זמן, חולפת לה כל החרדה מפני העוון, והזמן כאילו ומרפא את החטא, וזה שקר גדול, כי לגבי קוב''ה אם לא עשה האדם תשובה, אזי גם לאחר עשר שנים שעברו מהחטא זהו כאילו חטא עתה ממש, ולכן כל זמן שהחרדה בלב האדם, וחושיו רגישים לעוון מיד יעשה תשובה ולא ידחה, כי אז בטבע שיהא אדיש, וכשירצה לשוב אח''כ כבר קשה שישוב מתוך כאבו, מכאן יש להיווכח שההפוגה הינה לקלקול ולא לתיקון.

וראה בתדא''ר סוף פרק ל''א מה שאומר אליהו הנביא - דבר נורא:

הקב''ה יושב ומצפה להם לישראל, ויותר ממה שמצפה האב לבנו והאשה לבעלה שיחזרו מן הדרך, יותר מכך יושב הקב''ה ומצפה לו לאדם שיעשה תשובה. עיי''ש.

ומעיד הגר''ח פלאג'י זצוק''ל, דבכל פעם כשקורא הוא מאמר זה עיניו יורדות מים, דאיך יתכן שהקב''ה מלך הכבוד - אלקי עולם יושב ומצפה לנו שנחזור בתשובה?!

אם כן מאחר וזו צפיתו של הקב''ה היאך יעלה על הדעת לעכבה ואפילו לרגע.

לכך כאמור, יש לך מיד לחדש את הקשר בינך לבורא בכניעה, בתחנון, בווידוי ותפילה.

וזאת מיד לאחר החטא ללא שהיות. ובספר ''נתיבות שלום'' מובא בשם ה''בית אברהם'': יהודי שאינו מאמין שגם לאחר החטא החמור ביותר עליו לפנות מיד לה' -זה אחד שלא דרך עדיין על מפתן היהדות, כלומר זה אינו מבין כלום בעיקרי היהדות, כי כך מחייבת היהדות.
 

לשאלתך שהנך מתיאש מאד לאחר היותך חוטא ושונה הרבה פעמים ובפרט בעניני קדושה.

סיבת יאושך הוא מפני שאינך רואה את הנקודות הטובות והמוצלחות שבך, וכמו כן בענין זה גופא שהנך נכשל בו, תתבונן הלא בעבר היית נכשל ונכשל ללא נצחונות, ומדוע אם כן תתעלם זה עתה מתקופות שהנך מנצח.

אין שום איסור להתעודד מההצלחות ומהסיעתא דשמיא שרואים לפעמים, הגם שעדיין נכשלים ולא נגמלנו מהחטא לגמרי.

וסיפר לי תלמיד חכם חשוב מגדולי המשגיחים בירושלים, שפעם בא אחד לסטייפלר זצוק''ל, ואמר לו רבנו: אני נכשל הרבה, שאלהו הרב האם גם לפעמים אתה מנצח? ענהו אותו אחד: אבל אני נכשל הרבה, שאלהו הרב שוב: אבל לפעמים אתה כן מנצח? ענה לו שוב אותו אחד, רבי אולם הכשלונות רבים המה, חזר הרב בשלישית ושאלהו, ובכל זאת תענה לי לפעמים אתה כן מנצח? או אז הבין התלמיד את שאלת הרב, וענהו: אמת לפעמים אני מנצח.

אמר לו הסטייפלר, אם כן לך בכחך זה, לך בנצחונות אלו המועטים, מהם תתעודד ותשאב כח להאמין שבסופו של דבר תנצח.

כי זה יש לדעת דהעיקר לא להפסיק מלהתפלל לבכות ולבקש מה' שיצילנו מהחטא, האסון הגדול הוא כאשר האדם מתפשר עם השטן ומשלים עם מצבו ונואש מלהלחם.

כל זמן שהאדם נלחם, אין משנה כמה פעמים הוא נופל, ללא ספק שבסופו של דבר ירחמו עליו מן השמים וינצח את יצרו לגמרי, זהו מובטח ללא ספק כלל, ורק בתנאי שלא יתייאש מלהתפלל ומללחום.

 

הנך נמצא ב: דף הבית שאלות גולשים ותשובות הרב עליות וירידות בעבודת השם

התפילין שלי

תפילין

התפילין שלי

טובה אמיתית ליקירי משפחתכם

עילוי נשמה מכבדים בחיים ולאחר החיים

בשמחת כלולותיכם

חתן וכלה

מתפללים להצלחתכם

בשמחת הבר מצווה

בר מצווה

מתפללים להצלחת צאצאיכם

  • Login
    מלל מעל טופס הרישום
    מלל מתחת טופס הרישום
  • יצירת חשבון
    *
    *
    *
    *
    *
    Fields marked with an asterisk (*) are required.