• Personal-prayer
Hebrew (Israel)English (United Kingdom)
הרשם לאתר וזכה בתפילה וברכה על ציון הרשב"י הקדוש. שנה טובה ומתוקה
 

שונות

חזק חזק ונתחזק עם ישראל מעל הטבע

עם ישראל מעל הטבע

הלקח הנלמד מנס החנוכה לדורות עולם ובמיוחד לדורינו

והדליקו נרות בחצרות קדשך    [מתוך תפילת על הניסים בחנוכה]

''אורה ושמחה''. אורה מסמלת שמחה. כאן הגיעה השמחה לשיאה. היש שמחה כשיבת הבנים לשלחן אביהם? השמחה שהיתה לחשמונאים, חבויה וטמונה בחשך הגזרות והגלות, נחשפה והתפרצה.

כאן ראו והראו החשמונאים לאחיהם המתיונים, שהמירו את כבודם ומכרו את בכורתם בעד נזיד עדשים, שטעות גדולה היתה בידם. הקדוש ברוך הוא לעולם לא יטוש את עמו, והגם שנדמה להם שה' עזבם והם עזבוהו והפרה הברית אינו כן, אי אפשר לנתק את האבא מהבנים, ובנים אי אפשר לנתק מאביהם. בן לעולם חוזר לאביו, ובסופו של דבר יגלה, שהטעם הטוב ביותר יהיה כשיחזר להסב על שלחן אביו כמקדם. והשמחה מערכים אמתיים, היא השמחה האמתית שמחזרת על בעליה, כי היא שמחה של קיום. ולעמתה שמחה מזויפת, הנובעת מערכים נפסדים, נעלמת כענן כלה, ולא די בזה אלא זו שמחה שסופה תוגה, ענג שסופו נגע, אבל דבר אלקינו יקום לעולם.


וקבעו שמונת ימי חנכה אלו בהלל ובהודאה

את נס החנכה קבעו לדורות, שימים אלו לא ישכחו מתוך היהודים ולא יסופו מזרעם לעולם, ואת נס החנכה נעלה בזפרוננו תמיד, ללמד וללמד, שאנו, עם קדוש וחזק, יש בנו כחות טמירים, ואנו צריכים להאמין בזה.

ונקבע בימים אלו להלל ולהודות כל אחד ואחד באפן פרטי, להדליק נרות בביתו, ולומר הלל והודאה על הנס.

וזאת, למען ידע כל יהודי ויהודי גם באופן פרטי שיש לו כח וגבורה, וחייב הוא להיות בתוך ערמת נסיונותיו וקשייו הפרטיים כמתתיהו ובניו בדורו.

וגם כי יראה ''כי אבי ואמי עזבוני'', יאמין ''וה' יאספני''. נס זה נעשה לכלל ישראל, אבל חיב כל אחד ואחד בפרטיות להאמין, שמה שיש בכלל יש בפרט, וכמו שבכללות ישראל יש כח ותקיפות שאין שום כח בעולם יכול לו, כך יהודי שמתעקש על דתו ואמונתו - יכול הוא, וודאי יצליח !

לדאבוננו. היום מלחמת יון היא אינה עם אויבים מבחוץ, אלא גרוע מזאת ''אויבי איש אנשי ביתו''. אנו נתקלים רבות היום בזוגות, שהבעל, למשל, מבין והגיע להכרה שדרך התורה והאמונה זו הדרך. ובת זוגו עדין לא זכתה להבין זאת ומפריעה לו בדרכו, והבית כמרקחה.

מי רודף את אותו בעל על דתו? יונים? נוצרים? מוסלמים? אשתו בתוך ביתו היא הרודפת אותו ! ! ! אשתו, מעמו וממולדתו, היא העומדת עליו להשכיחו את התורה. ולהעבירו מחקי רצון ה'.

או כמו כן להפך אשה מענינת בצניעות, בטהרת המשפחה, בשמירת שבת ובכשרות, והבעל עדיין שקוע בחמר ובלבנים ובכל עבודה בשדה ואינו מענין בשום פנים.

מי רודף את אותה אשה? בעלה ! ! !

כאן המלחמה שלנו על חשבון החיים האישיים שלנו.

זהו דבר שלא ידע עם ישראל מהיותו לגוי, לקום על מלחמת שמירת התורה, אשה בבעלה ובעל באשתו.

וכאן נשאלת השאלה:

מאין לוקחים כחות להתמודדות במאבק קשה זה?

התשובה לכך הקטע הבא שבנסח ''על הנסים''.


ועשית עמהם נסים ונפלאות

אנו עם שמעל הטבע, עם המלומד בנסים, ואם המדבר בנסים לחיי הגוף, שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם בודאי שאנו עם שמגיע לנו נסים בסיוע ועזר לא טבעי לצרך שמירת היהדות.

ולכן, כשאתה הנך מתמודד בקשיים מעין אלו, תאמין שבבוא הזמן תנצח רק לא בריב ובקטטה. בסבלנות ובארך רוח תמשיך בדרכך. תן לצד השני לעשות כרצונו, ואתה תתעקש על שלך. אף שהצד השני לא רק שאינו משתף פעלה, אלא גם מלעיג ומלגלג. כי הבורא שעברת על רצונו עד היום מנסה אותך לראות עד כמה אתה חזרת אליו באמת, ואם אינך נסוג מפני קול עלה נדף, אלא על אף כל הקולות והברקים שמסביבך, הפוצים פיהם לרעה עליך, הנך נשאר נאמן לו בכך מוכיח הנך ששבת לאביך בלב שלם. ואז, כשהוא יחליט ויאמר די לנסיונותיך, וכביכול יאמין לך שהנך נאמן לו, יחדלו הקולות והברקים ותשוב המנוחה, ותכף יתן התעוררות תשובה לבן זוגך, והכל יבוא על מקומו בשלום.

ספורים מעין אלו ראינו לרבבות בן זוג שהתעקש, ללא ריב ומחלוקת, אלא עמד על שלו בסבלנות ובמתינות וסבל לעג וחרפה סוף דבר נצח, והצד השני נכנע להשלים, והבית הפך לבית של תורה וקדשה.

אם כן. עלינו להאמין בנסים ובנפלאות. תאמין שה' יעשה לך נס ופלא, ויהפך את לב הצד השני להיות כלבבך.

כי למעשה, כל התשובה ושיבתנו למחצבת אבותינו, ובפרט בקצב של ימינו, אינו טבעי כלל. ורק יד ה' ''הרוצה בתשובה'' וחפץ במהלך זה, זהו הכח למהפך התשובה הפלאי שעינינו רואות, ולכך צריך להמתין לנס, שאכן ודאי יארע.

וזהו שנרמז כאן: ''ועשית עמהם נסים ונפלאות''.


ונודה לשמך הגדול סלה

לנצחון הקדשה נגד הטמאה אין שום פרוש טבעי, לנצחון וגבורה של לוחמי מלחמה בחרם מול חרב, עוד אפשר להלביש את נצחון האחד על משנהו בדרך טבעית ולמצא סבה לנצחון האחד ולכשלון השני, וכמובן, על אף שהכל בידי שמים. אולם למתעקש ומסרב להאמין, אפשר עוד לטעות ולהסביר את מהלך העולם על פי המקרה והסבות. אולם נצחון כחות הקדשה. כיצד דולים נשמה שהיתה שקועה בכל איבריה וגידיה בשערי הטמאה, אפוף בתאוות וחמדות העולם, שקוע כל כלו בשרירות לבו, ופתאם נהפך לאיש אחר ומתנער כתרנגלת מעפרה, הופך את עורו ומחליפו, משליט את כחות הנפש והשכל על הרגש הסוחף ללא מעצורים.

זוהי תופעה נסית ללא הסברים טבעיים. ועל כן ודאי ''נודה לשמך הגדול סלה'', ובודאי זו כונת חז''ל בנסח ''על הנסים'', שהרי כל ההודאה בחנכה היא הודאה על נצחונות הרוח, בנגוד לנוסחת פורים, שההודאה נתקנה על נצחונות הגוף. ואם כן, חיבים אנו לבאר ולפרש את נסח ''על הנסים'' שבחנכה מתחלתו לסופו רק על נושא הרוח, שהרי תחלתו ברור שמדבר רק על נושא הרוח: לשכחם תורתך וכו', אם כן, סופו נעוץ בתחלתו, וכל ההודאה על הנסים והנפלאות לשמו הגדול סלה הוא על נצחונות הרוח.

המלחמה הרוחנית בין כחות הטומאה לקדשה במלא עצמתה בימינו.

כחות הטמאה נלחמים בחרוף נפש למלחמת קיום, בידעם שבנצחון הקדשה תלוי בטולם לעולמים, וכשהמלחמה בין שני הצדדים מלחמת קיום, הרי שהיא בשחרור כל הכחות שהיו עד עתה חבויים לצרך המתינות, ואלו מעתה, שאין מקום עוד למתינות ולהקפה, המלחמה נעשית עם כל הנשק המסכן והמתחכם ביותר שלא העזו להוציאו פעם.

וזהו זמננו. כחות הטמאה משקיעים כחות ומחות להמצאות, פתויים וגרויים שלא היו מעולם, כפירה, אפיקורסות, כחי ועצם ידי. תרבות יון, של ספורט וכל מיני דברי חשק, למשך את הלב והמח, ולטרדו ממעט התבוננות וחפש. טמאת עריות נוראה של פריצות. לבוש חצוף ומגרה, תמונות תועבה, סרטים, טלויזיה, ועוד ועוד.

מוציאים היום את כל הנשק שרק יש להם אפשרות לטמאות בו את עם ישראל, ובכך להאריך את זמן ממשלתם, הלא זהו תגמול רחוק של יון שעדין פוגעת בנו על נצחונם הבלתי נשכח של המכבים.

ואלו אנו עם קדוש אסור לנו להבהל. השמר לך פן תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם, אל תירא מהם כי ה' אלקיך בקרבך. חיבים אנו להאמין: ה' אתנו, ושכינתו, שהיא כח הקדשה החבוי בתוך כל אחד ואחד, חזק הוא מכל אשר להם, וכל כחם הוא רק בדמיון והבעתה, ועלינו להתחזק באמונה בכח שבידינו, ולא לפחד, ובאמץ לב ובגבורה לצאת למלחמה ולנחל נצחון בטוח.


לסיום

נסים בספור יפה ואמתי התואם לנושאנו.

מעשה היה בזמן הגאון רבי יהונתן איבשיץ זצ''ל, שבאחד הימים פגשהו ברחובה של עיר נוצרי מכובד מבני עירו. מפני הכבוד, הסתובב הרב לשוחח עמו. בין היתר שאלהו הנוצרי: ''אומרים עליכם, שאתם עם חכם, ואם זה נאמר על הגדולים שבכם, הרי אין בזה שום חדוש ומעלה, שכן הגדולים שבכל אומה הם חכמים, ואם כן, ודאי נאמר הדבר גם על הפשוטים שבכם. הנכון הדבר או לא?''

אמר לו הרב: ''ודאי נכון. סתם לא אומרים. ''

''ובכן, '' אמר לו הנוצרי, ''התוכל להוכיח לי זאת?'' ענהו הרב: ''כן. יהודי ראשון, שיזדמן לנו עתה. אעצרהו, ותשאלהו שאלות כרצונך, ותראה את חכמתו. ''

עוד המה מדברים, ועגלון פשוט עם סוסו עבר במקום. עצרהו הרב ובקשהו לרדת ולשמע את שאלתו של הנוצרי ולהשיב לו תשובתו.

שאלהו הנוצרי: ''אני רואה את עבודתך הקשה ואת פרנסתך המגיעה לך בעמל רב, ובכן, למה תתעקש להשאר בדתך ולא לעבר לדתנו, שם תתפרנס בכבוד גדול ובנחת?''

השיבו היהודי: ''אתה מזכיר לי את צואתו של אבי ז''ל. וכה היתה צואתו אלי: 'בני, אני משאיר לך שני סוסים, שהתפרנסתי מהם. טובים וחזקים המה. שמר עליהם והתפרנס מהם גם אתה. ' ועוד אמר לי: 'בני, אם יבא אליך אדם ויאמר לך: בא והחלף את סוסי בסוסיך, ואני בשכר זאת אוסיף לך 100 דינרים בודאי אל תסכים, כי אם מוכן הוא להוסיף לך כסף עבור סוסיך ודאי שסוסיו גרועים משלך.

'' 'אמנם, אם יאמר לך אותו אדם: ראה, אני זקוק לכסף. ואני מוכן להחליף סוסי בסוסיך בתנאי שאתה תוסיף 100 דינרים - תסכים, כי אם מבקש הוא כסף עבור סוסיך בנוסף לסוסיו, סימן שסוסיו טובים משלך. ' '', סים בכך היהודי את דבריו.

הנוצרי עצרו מללכת, ובקשו סליחה על שלא הבין את תשובתו ואם יואיל לבאר את כונתו.

וכך באר היהודי את דבריו: ''אתה בא אלי בהצעה להחליף את דתי בדתך, ותמורת זאת תוסיף לי עשר וכבוד. הוי אומר, שדתי מעלה מדתך, והעבדה שהנך מוכן אף להוסיף לי כסף וזהב עבור ההחלפה זאת לא אעשה, כפי צואתו של אבי, שכשמציעים לי עבור החלפת הסוסים כסף - לא להסכים להחליף. ''

אחים יקרים !


גר שבא להתגיר, מבואר בהלכה שאין אנו ממהרים לקבלו אלא מקשים עליו, ומראים לו את הקושי שבעל המצות ואומרים לו: ראה, למה לך לבא להתגיר, הלא עד עכשו יכלת לחלל שבת ולאכל נבלות כרצונך ולא היה עליך שום עון, אולם מעתה יהא עליך עוון. ורק אם הוא מתעקש ורואים שלבו שלם ליהדות מקבלים אותו. אבל אין אנו רודפים אחריהם ולא ששים לקראתם כלל, ובודאי שלא כופים אותם על דתנו. אולם בואו נראה כמה כפו עלינו במשך כל ההיסטוריה הנוצרים והמוסלמים את דתם באיומי שמד וגזרות נוראות רק בשביל שנעזב דתנו ונלך אחר דתם. האין זאת מקנאה על דתנו?! האין זאת מתוך מודעותם הגמורה שדתם אינה אלא חקוי לאמת?!

ואם כן, אחים ואחיות יקרים, נעריך את אשר לנו, נשים לב למכמורות הנפרשות לרגלינו בכל מיני אפנים שונים, עד האחרונה הגדולה - תרבות, אפנה, להיות ככל הגוים, ללמד את שפתם. להלך בלבושים כלבושם. לשנות שמותינו כשמותם ולנהג בארח חיים כמוהם. חלילה לנו מלעזב את מורשת אבותינו שהנחילונו את האמת ורק את האמת, ולא נזוז מהכלל הידוע: ''אין אבות מנחילין שקר לבניהן. ''

כל יהודי שעולה לתורה, אומר: ''אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו''. כל יהודי שגור בפיו הפסוק המיחד לנו על פני כל האמות: ''שמע ישראל, ה' אלקינו ה' אחד''. היש גריעות ופחיתות מזו להתביש מכו שיחד הבורא שמו עלינו ובחר בנו להיות לו לעם סגלה על פני כל העמים?! הלא זה צריך להיות לנו לכבוד ולתהלה הגדולה ביותר, וכנאמר: ''הלוא אח עשו ליעקב נאם ה', ואהב את יעקב ואת עשו שנאתי''. אם כן, סלקציה זו עשאה האלקים, ואנו קבלנו במתנה מחמאה זו להיות אהובים לו מכל. בין אם נבין זאת למה ומדוע ובין אם לא נבין זו מציאות שלא תשתנה לעולם, שהרי נשבענו לאלקים שלא נמירנו באלוה אחר, ונשבע הוא לנו שלא ימירנו באמה אחרת, כמבאר בפסוקי התנ''ך.

בגאוה וגאון נצעד לעין כל כעם הנבחר והמנצח בכח התורה ומצותיה, הקימים לעד ולנצח נצחים.

 

נעלה על נס את נצחון המכבים מהם נשאב בטחון למלחמה בתרבות יון גם בימינו!

 

 

 

התורה ואמיתותה ומסירתה מדור לדור

אמיתות התורה

התורה נמסרה בגלוי לעיני מליוני בני אדם

 

מבואר בהרחבה ע"י החפץ חיים ז"ל (מספר "נדחי ישראל"):

 

והנה לא באתי להתווכח עם האנשים הפושעים האלה שהם חטאין בנפשותם ופורקין מעליהם עול מלכות שמים בזדון ליבם, ורק באתי לעורר קצת אנשים התמימים שמתפתין אחרי דבריהן מפני שלא התבוננו בשרשי אמיתת תורתנו הקדושה, ואען ואומר התבוננו אחי עד כמה גדלה טעותן של אלה האנשים הפוקרין דנחשבין כמי שבא להכחיש את אור היום הנגלה לעין כל מי שיש לו עיניים לראות [לבד העורים שאין להם עינים] דהנה תורתנו הקדושה לא נתנה בסתר וכדכתיב: "לא מראש בסתר דברתי", והכונה: תורתנו הקדושה לא נתנה הקב"ה בסתר שיוכל מי לטעון ולהסתפק באמתתה ח"ו, אלא נתנה בגלוי ובפרסום גדול לעיני ששים רבוא אנשים שהיו כולם במעמד הקדוש והנורא וקבלו אותם כולה עליהם בלב שלם וענו בקול אחד: "כל אשר דבר ה' נעשה" [וכמו שנבאר לקמן בהרחבה]. ומן הדור ההוא והלאה נשמור ונעשה כל חוקותיה ומשפטיה אצל כל כלל ישראל אף אחת מהן לא נעדרה. ואף בכל עת הגלות הארוך והמר לא נחסר ולא נשתנה שום מצוה ממצוות התורה בכל מקומות פזורינו בקצות תבל, ולא בא שום התרשלות אצל כלל ישראל אף באחת מהן ואף דברים שהוצרכו להשיגן מקצה העולם השני כמו אתרוג ולולב לא נחסר משיראל בשום פעם ובשום מקום.

 

וכל מצוה ומצוה ממצוות התורה נלמד ונשנה בכל דור ודור מן זמן נתינתה עד היום אצל אלפים ורבבות מישראל בכל פרטיהן ודקדוקיהן בעיון גדול ונורא. [אין תיבה ואות בתורתנו הקדושה אשר לא עמלו עליה כמה אלפים ורבבות מישראל מדורות הראשונים וגם האחרונים להבינם על בורים וכולם מצאו בה חכמה ודעת כל אחד לפי שכלו ותבונתו. ואף על פי כן לא הגיעו להשיגם עד תכליתם ונשאר שם עוד צפונת נפלאות. וכמו שהתפלל דוד ואמר: "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"]. ולא לבד עקרי התורה אלא גם הסיגים והתקנות שתקנו חכמים ונביאים בדורות הראשונים כמו ערובין ונטילת ידים ונר חנוכה ודיני המוקצה וכיוצא בזה נתבאר ונתפרש בפרטיהן וחלוקיהן מחכמי הש"ס ורבותינו הבאים אחריהן, ונשמרין ונעשין אצל כל גלות ישראל ולא בא שום התרשלות בשום דבר קל אצל כלל ישראל בכל הגלות הארוך הזה.

 

וזה לאות על אמתתה ונצחיותה שנתנה אמת מהקב"ה שהוא חי וקיים לעד ודבריו גם כן חיים וקיימים לנצח. יבואו נא הבנים המכחשים האלה ויבטלו מכלל ישראל מצוה אחת קלה, הישמעו להם?! יבואו נא הבנים האלה וישאלו לאבותיהם איך התאכזרו לכרות בשר ערלתם ולשפוך דמם כשהיו בני שמונה ימים ועשו אותו יום משתה ושמחה ולא חמלו על בניהם יחידיהם עוללי טיפוחים שבשארי זמנים לא עשו אכזריות כזאת ח"ו בכל כסף שבעולם לחתוך בעצמם בשר בניהם. או ישאלו אותם על שארי מצוות התורה שנהגו אותם שנוגע להפסד ממון ועינוי הגוף, כמו מאכלות אסורת ויום הכיפורים ושמירת שבת ומועדות ושביתת חמץ וכיוצא בזה.

 

ועוד יתבוננו על כמה אלפים ורבבות מישראל שמסרו נפשם להריגה ולשרפה וכן נפש בניהם בשביל קיום התורה, הן בזמן הבית והן בכל זמן הגלות וסבלו יסורים קשים ומרים אשר תצלנה אזנים משמוע. ומי הביאם לכל זה אם לא האמונה החזקה והברורה שקבלו מאבותיהם ואבותיהם מאבותיהם עד דור הראשון שראו בעיניהם הניסים והנפלאות אשר עשה להם הקב"ה בעת שהוציאם ממצרים ובמדבר הגדול והנורא, מקום נחש שרף ועקרב,, שהוליכם שם ארבעים שנה בעמוד ענן ההולך לפניהם יומם ובעמוד אש לילה להאיר להם, והמטיר להם לחם מן השמים [בכל יום כדי מדתו וביום הששי בכפלים וביום השבת לא ירד המן כלל. ככה התנהג לא שבוע אחד ולא שבועיים כי אם כל הארבעים שנה עת היותם במדבר], ומים מצור החלמיש. ולא נחסר מהם דבר.

 

וכן מבליעת קרח ודתן ואבירם ושארי ניסים ונפלאות שנעשו להם אז, כמו שנאמר בפרשת ואתחנן ופרשת עקב. וכן ענין המעמד הגדול והנורא בשעת קבלת התורה שעמד וששים רבוא אנשים [לבד מנשים ובנים פחות מעשרים וזקנים מבני ששים ומעלה], וראו כולם בעיניהם המראה הגדול והנורא הקולות והלפידים וההר עשן וקול אלהים מדבר אליהם מלהבות אש עד שכמעט נפשם יצאה בדברו, [והחיה אותם בטל של תחיה כדאיתא בשבת פרק רבי עקיבא], וכן שמעו את דבר ה' אל משה קול רם: 'משה משה, לך אמר להם', ועל ידי זה באמת נקבע בלבם אמונתם בה' ובתורתו ובנבואת משה רבם. וכמו שנאמר: "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע הם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם".

האמצעים לזיכרון מעמד הר סיני ויציאת מצרים

וכתב הרמב"ם באגרתו, שהבטיח הקב"ה ונכנס בערבות, שכל מי שהוא מזרע ישראל יאמינו במשה ותורתו הם ובניהם ובני בניהם עד עולם וככה נתחזקה אמונתם עד שקרבו אל משה לומר: 'קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' אלהינו אליך ושמענו ועשינו. ולמען לא ישכח המעמד הנורא מדור אחרון, לא סמך הקב"ה על אהבת האבות לבנים שבודאי יספרו דור אחר דור עזוז ה' ונפלאותיו למען לזכותם בשרשי האמונה שהיא עקר הצלחתם בחיי הנצח, אלא צוה והזהיר מאד לזכור זאת בכל יום ולהודיע לבנינו ולבני בנינו כדכתיב: "השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והדעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחרב".

וכן צוה והזהיר לזכר יציאת מצרים תמיד וכל הניסים שעשה ה' לעינינו כדכתיב בפרשיות "דברים" ואתחנן" ובכמה מקומת בתורה. ולתכלית זה צוה לנו כמה מצוות מיוחדות שעקרן לזכירת יציאת מצרים וכל הנסים שנעשו לנו אז למען לא יסור הזכר ממנו לעולם מצוות ביעור חמץ ואכילת מצה וישיבת סוכה ועשית מועדות ותפילין על היד והזרוע וקדושת הבכור וגם שבת שהיא לאות על חידוש העולם ויציאת מצרים. ומרוב תמידותן ופרסומן אי אפשר בשום אופן שישכח מישראל יציאת מצרים וכל יסודי תורתנו הקדושה.

 

וכן כתב הרמב"ן בפרשת בא, וזה לשונו: האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא והתורה כולה ובעבור שהקב"ה לא יעשה נסים בכל דור לעיני כל רשע ופוקר וכופר, ציוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו ושנעתיק הדברים לבנינו ובנינו לבניהם עד דור אחרון, והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו כבאמת באותות ובמפותים, על ידינו ובין עינינו וכמו שכתוב: "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך וגו' כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים", וכן לכתוב אותו על מזוזות הבתים והשערים ושנזכיר זה בפינו בבוקר ובערב וכן כיוצא בזה, הרבה מצוות זכר ליציאת מצרים והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלהים כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו ונתכוון בענינה, כבר הודה בחידוש העולם ובידיעת הבורא והשגחתו וגם בנבואה וגם האמין בכל פינות התורה עכ"ל.

 

ולא לבד זכירת דור המדבר יחזק אמונתנו כי גם בכמה דורות אחריהם בימי השופטים ובימי שאול ודוד ושלמה ראו ישראל כמה פעמים את השגחת כבוד ה' בעולם וכן בימי חזקיהו ראו כל איש ישראל בלילה את ישועת ה' ששלח מלאך והכה במחנה אשור מאה ושמונים וחמשה אלף איש בלילה אחד כששכבו כלם סביבות ירושלים ועוד הרבה ניסים ונפלאות שנעשו עמהם ככתוב בדברי הנביאים, וכן בימי מרדכי ואסתר וכן בבית שני בימי חשמונאים ובכלל כן בזמן הבית הלא נגלה לעין כל תמיד כבוד ה' השוכן בתוכם שבאחת עשרה אמה ממקום כניסת העזרה ולפנים לצד המזבח שהיו מותרין ישראליים לעמוד שם עמדו כל הקהל בזמן הרגל שהיה מספרם אלפים ורבבות שהיה צריך לרוחב עמידתן כמה מילים ועמידתן היה צפופין ובעת השתחויה נעשה רווח שהיו משתחוים רוחים.

 

וכן אש השמים שהיה על המזבח תמיד ועל ידי זה הי נשרף כל הקורבנות כולם שעלו עליו בזמן קצר מאד כמו בזמן הרגל שהיו מקריבים קורבנות מרבים מאד מעולת ראיה שהיו מחויבין להביא כל אחד וכן משלמי שמחה ומנדרים ונדבות ושאר קורבנות שנתחיבו בכל השנה והניחום עד שעת הרגל כדכתיב בפרשת ראה: "ובאת שמה והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם" וגו', וכן כל עשרה נסים שנעשו לאבותינו בבית המקדש לעיני הכל.

 

ומפני אמתת כל אלה שראו אבותינו הכל עין בעין היתה התורה אצלם חיי נפשם ובחרו לנפשם למות בשמחה מלעבור על אחת מאזהרותיה בזדון מפני חמת המציק.

ובעת שבאו העובדי גלולים למקדש ה' והיו הכהנים עומדין בעבודתן והיו הורגין אותם בחרבות וחניתות ­– והם לא פסקו מעבודת התמיד: זה נכרת ראשו ובא כהן השני וקיבל המזרק מידו תכף וכן הרבה זה אחר זה עד שהעלו הכל על המזבח כדין וגמרו עבודת אלוהים ואחר כך כשהציתו האויבים אש בבית קדש הקודשים הפילו את עצמם שמונים אלף כהנים פרחי כהונה לתוך האש לישרף יחד עם בית אלוהים [כדאיתא במדרש] והעלה נפשם בלהב האש השמימה. וכן כמה אלפים ורבבות מסרו אז נפשם בשביל דת אל כידוע ומפורסם בכל ספרי דברי הימים, וכן מסרו נפשם על קידוש השם בכל דור ודור. עכ"ל.

וראיתי בספר "מעמד הר סיני", שהביא מהחתם סופר (חלק יורה דעה ת' שנ"ו) וזה לשונו: נראה לי כשגעון מי שיאמר שבאחד מהדורות קם אחד והמציא להניח תפילין, ויצא בקרן אחד על מצחו והטעה העולם לומר זהו טוטפות האמור בקרא, הלא ירגמוהו העם ויאמרו זה לא שמענו ולא ראיתי מאבותינו מיום עמדנו על הר סיני, ועמנו משה רבנו ע"ה ואחריו יהושע בן נון וזקנים ונביאים מי ימלא לבו לחדש דבר, וכן בענין סוכה וד' מינים וכל מעשה קרבנות, מ יכול לשנות הדבר הנהוג בכל יום ויום לפני זקנים ונביאים אם לא כך ראינו בעינינו ממשה רבנו ע"ה ותלמידיו עד היום הזה עכ"ל.

 

ועוד שם מהספר "בני יששכר" וזה לשונו: אך תשכיל ותדע דמי שעמדו רגלי אבותיו על הר סיני ובתורת ה' חפצו בהויות אביי ורבא, אין לו צורך לעסוק בחקירות במציאות ה' יתברך. כי על ידי התורה נתאמת הדבר בלב  הוגיה מבלי ספק, וזה שכתב החסדי מהר"י יעב"ץ. שעיניו ראו בשעת גזרת שמד אותן החוקרים אשר עמדו על האמנוה במחקר, המירו כבודם בלא יועיל ביום זעם; ואותם אשר הספיק להם אמונת התורה.  אפילו הנשים וקלי הדעת קדשו השם הנכבד והנורא. כי הדבר שהושג על פי השכל יש לו סוף מה שאין כן האמונה האין סוף ברוך הוא. אין לאמונה זו סוף, והאמונה הזאת באה לנו מירושת אבותינו וממעמד הנכבד אשר השם יתברך סתיר ניצוצי אורה בתורה הקדשוה היא היא הנאצלת ממנו, והשכל המתבונן בתורה הנה שם הוא המלך הכבוד, ואפילו בפשטי התורה בהלכותיה: שור, בור, מבעה, הבער, הנה שם המלך מסתתר בלבושיו. ויקבע האמונה בלב איש הישראלי כיתד בל תמט לעולם ועד.

ולפי זה הוא הנאמר בפסוק: "תורת ה' תמימה". כל התורה הוי' בשם יתברך "משיבת נפש". תשיב כל נפשות ישראל העוסקים בה לאמונת השם יתברך מבלי ספק,

וזהו הנאמר: "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים", הינו: כל מה שהראת בהר במעמד הנכבד ההוא לדעת כל ימי עולם, כי ה' הוא האלקים. כי על ידי הראיה הזאת תדעו כל ימות עולם האמונה האמיתית מבלי מחקר, וזהו מה שאמרו רבותינו ז"ל: "הלואי אותי עזבו". שלא היו מתעסקים במחקר לדעת אותי "ותורתי שמרו". שאז 'המאור שבה היה מחזירן למוטב'. כי המאור שבתורה הוא דבר אלוקינו ניצוץ אורה מיוצר בראשית, והוא כאילו עין בעין נראה ה' אלקינו. כי באמת בעסק האדם בתורה נעם ה' אלקינו עלינו מניצוצי אורותיו בתוך אותיות התורה. עכ"ל ספר בני יששכר (מאמר חדש סיון מאמר ה' מעלת התורה).

ודע, דאף על פי שבארנו סדר נחלת האמונה מאברהם אבינו, וקראנוהו ראש המאמינים, וראה בסדר הדורות, (ואגב עצה טובה לאמונה שראיתי שהועילה, לעין בספר סדר הדורות וכיוצא, ויראה שלשלת הדורות מאדם הראשון, וכן בספר שם גדולים להחיד"א)

 

שאברהם ראה את נח, והיתה חפיפה של חמשים ושמונה שנים, שחי נח בדור אברהם (כך חשב בספר "קיצור סדר הדורות"), ובודאי סיפר לו מענין המבול, וכל נסי ה' איתו בתיבה, וכן נח ראה את שת בן אדם הראשון, ובוודאי סיפר לו מענייני בראית העולם, כך שאברהם חשוב דור שלישי לבריאה, והוא עצמו קבל יסודות אמיתיים ומובהקים, אלא שנקרא ראש למאמינים, להיותו הראשון שפרסם אלוקותו יתברך בעולם, וכמו שכתוב: "ואת הנפש אשר עשו בחרן", וכמו שהארכתי בהקדמה.

 

 

 

ברית מילה וזמנו המדויק להפליא

ברית מילה וזמנו המדויק

זמן בשלות גורמי הקרישה שבדם – לראשונה בחיי התינוק

אחת המצוות המפורסמות ביותר שביהדות [אשר הובטחנו בתורה שבעל פה שהיא תשמר על ידי עם ישראל לנצח ובשמחה – גם אם יהיה ציבור רב שאיננו שמור מצוות ראה מסכת שבת קל, א] היא מצוות ברית המילה.

וכך נאמר בתורה: "...וביום השמיני ימול את בשר ערלתו" (ויקרא יב, ב-ג). אין התורה מצוות למול את התינוק הנולד מיד בימים הראשונים ללידתו. היא גם איננה מצווה למול אותו מן היום השמיני והלאה. אלא "וביום השמיני ימול בשר ערלתו". ביום השמיני בדווקא.

כמובן שאין אנו מתיימרים להבין בשכלינו המוגבל את עומק סיבת ציווי התורה. אך ראוי לנו להתבונן בגילוי מדעי חדשני מפליא הקשור ליום השמיני.

נצטט מדברי ד"ר אילה אברהמוב במאמרה "בעיות קרישה ודמום ביילוד". (אסיא, כרך ג עמ' 384): "מנגנון הקרישה תלוי בקבוצת חלבונים הנוצרים בכבד, אשר נקראים "גורמי קרישה" או "פקטורי קרישה". גורמים אלה מסומנים במספרים הרומיים IIIX-I (1-13), והם מפעילים זה את זה בשרשת (בעזרת אנזימים) עד לקבלת הקריש היציב הנקרא פיברין.

בימים הראשונים אחרי הלידה אין הכבד בשל עדיין לפעילות זו, וברור שאינו יכול לעמוד במעמסת יתר של פעילות כירורגית. (דבר) היכול לגרום למותו של התינוק עקב דמם מסיבי, ללא יכולתו של התינוק להתגבר על הדמם הזה.

באופן פיזיולוגי עד גיל 8 ימים מתחיל להתאושש הוא הולך ומתבגר, ותיפקודיו משתפרים, ובגיל 8 ימים קיימת כבר רמה מספקת של גורמי קרישה, ומניעת דמם".

מי שעיניים לו, לבטח רואה הוא כאן בבירור רב את יד ה', שליט ומחולל הבריאה, ונותן התורה אשר קישר בדיוק רב את יום הגעת גורמי הקרישה שבדם לרמת מספקת, עם יום מצות ברית המילה[1].  [תורה מן השמים]

 

[1] הנני רואה צורך להעיר כי לא מחמת שהיום השמיני הוא היום המתאים ביותר לברית המילה – לכן נצטווינו למול ביום השמיני. אלא להיפך, מחמת שעל ברית המילה להיות ביום השמיני מסיבות הידועות לו יתברך, לפיכך הטביע בבריאה שביום השמיני תהיה בגוף רמה מספקת של גורמי קרישה ומניעת דמם, כדי לאפשר את קיום המצוה. וכמאמר חז"ל: הקדוש ברוך הוא "איסתכל (-הסתכל) באורייתא (-בתורה) וברא עלמא (-עולם)". ( רשב"י בזוהר תרומה קס"א, א) כלומר, העולם נברא בהתאם לדרישות התורה, ולא להיפך.

 



[1] הנני רואה צורך להעיר כי לא מחמת שהיום השמיני הוא היום המתאים ביותר לברית המילה – לכן נצטווינו למול ביום השמיני. אלא להיפך, מחמת שעל ברית המילה להיות ביום השמיני מסיבות הידועות לו יתברך, לפיכך הטביע בבריאה שביום השמיני תהיה בגוף רמה מספקת של גורמי קרישה ומניעת דמם, כדי לאפשר את קיום המצוה. וכמאמר חז"ל: הקדוש ברוך הוא "איסתכל (-הסתכל) באורייתא (-בתורה) וברא עלמא (-עולם)". (זוהר תרומה קס"א, א) כלומר, העולם נברא בהתאם לדרישות התורה, ולא להיפך.

 

בין אדם לחברו

חובת התשובה על עבירות שבין אדם לחברו

''עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חברו'' (משנה ביומא פה.).

הגאון ר' יחזקאל לוינשטיין זצ''ל ב''שיחות אלול'' (עמ, לב) אומר, כי אף המשתדלים לשוב בתשובה שלמה, עושים זאת בעקר באשר לעברות שבין אדם למקום. בעברות שבין אדם לחברו, נראה שאין מדקדקים כל כך. והתמיהה רבה, וכי סבורים אנו שאיננו נכשלים כל כך בעברות אלו? הלא על כל צעד ושעל הננו נכשלים בהן ! ואפלו בהפסד ממון הזולת נכשלים אנו, כי לא רק גזלה בידים נחשבת לנזק אפשר לגרם לזולת הפסד ממון גם על ידי דבור, ואף בגזלה ממש אפשר להכשל, ובפרט בגזל רבים. ומי הוא אשר יעיד על עצמו שנקי הוא מגזל רבים? הרי אי פריעת גמ''ח בזמן, למשל, גם היא בכלל גזל רבים. ועל אחת כמה וכמה שנכשלים אנו ביותר בעברות שבין אדם לחברו שאין ענינן ממון, כגון: הלבנת פנים, לשון הרע, רכילות וכדומה.

אל יאמר האדם: אמנם עברתי עברות אלו, אולם מן הסתם מחל לי חברי על כך. כמו כן אין לו לסמך שבתפלה זכה בודאי מחלו לו כל אלה שפגע בהם, כי האמת היא, שאין האדם מוחל בקלות על מה שחטאו כנגדו. ויעין במסכת יומא כל סדר המחילה, ובין השאר נאמר שם: ''ואפלו הקניט את חברו בדברים, צריך לפיסו ולפגע בו עד שימחל לו''.

עלינו לדעת שמחילה אינה באה בנקל, אלא צריך פיוס ובקשה, ורק אחר כך יתכן שימחל לו. כל זה עדין אינו כולל את המקרים שבהם אדם מזיק את חברו ואין הנפגע יודע על כך כלל, ואלו ידע על ההזק וגדלו לא היה מוחל עליו !

האמת היא, שקל יותר לקבל מחילה מאת הקדוש ברוך הוא מאשר לקבל מחילה מבני אדם. זאת מצאנו מפרש בדברי חז''ל: ''הראה הקדוש ברוך הוא למשה דור דור ושופטיו וכו', והראה לו שאול ובניו נופלים בחרב. אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: מלך ראשון שהעמדת לבניך ידקר בחרב? אמר לו הקדוש ברוך הוא: לי אתה אומר? אמר אל הכהנים שהם מקטרגים על שהרג נוב עיר הכהנים''. הרי מבאר כאן, שהקדוש ברוך הוא מוכן למחל, אלא שבני האדם אינם מוחלים.

לאור זה עלינו להבין כמה חשוב והכרחי הוא להיות מהמעבירים על מדותיהם. מלבד מה שזוהי העצה כדי לזכות בדין, זוהי גם עלה שלא להכשל בעברות שבין אדם לחברו. כי הסבה לפגיעה של אדם בחברו היא המדות הרעות של האדם, ואם יעביר על מדותיו ולא יזיק לזולת, גם לא ינזק על ידי אחרים. כי, בדרך כלל, מי שמזיק את האחרים ניזוק אף הוא. (שם).


אדם נתבע להמליך את חברו עליו


נראה להוסיף עוד, שיתכן שיחטא האדם ויזיק לחברו אף על פי שאינו עושה מאומה ואינו יודע במה חטא. אמנם זהו חדוש גדול, אך הואיל ואנו רחוקים מאד מהבנת התורה בעמק חיוב כבוד הבריות, איננו יודעים ומכירים את מהותו. חז''ל אומרים, שבבא האדם ליום הדין הגדול, שואלים אותו: ''המלכת את קונך? המלכת את חברך?''.

הקשו שני חיובים אלה, ללמדך, שבאותה מדה שאנו חיבים להמליך את הקדוש ברוך הוא, כן אנו חיבים להמליך את חברינו, וכשם שלגבי הקדוש ברוך הוא חיב אדם להמליכו ולקבל עליו על עבדות, כך גם לגבי חברו. התביעה לכבוד הזולת אינה מצטמצמת בחיוב שלא לפגע ולזלזל, אלא היא כוללת חיוב להמליכו ולחוש עצמו כעבד לפני המלך.

שני טעמים לדבר. האחד הוא, מפני שהקדוש. ברוך הוא עצמו מכבד את הנבראים, ומכיון שחיבים אנו לכבד את ה', לפיכך אנו חיבים גם לכבד את ברואיו. הטעם הנוסף הוא, שכבוד הבריות הוא עצמו כבוד שמים, שהרי בצלם אלקים ברא את האדם. ואם כן, פשוט הוא, שבאותה מדה שמחיבים אנו בכבוד שמים, אנו מחיבים בכבוד הבריות. לכן לא די בכבוד הבריות, אלא חיב אדם להמליך את חברו.

היוצא מהדברים הוא, שמחיבים אנו לבקש מחילה מחברינו על שלא כבדנום כראוי ולא המלכנום עלינו. ואף על פי שאיננו מכירים ויודעים כלל את גדל החובה בענינים אלה, סוף סוף הרינו שרויים, רחמנא לצלן, בחטא שאין יום הכפורים ותשובה מכפרים עליו. ונורא הדבר למתבונן עד כמה חמור ענין המדות הרעות הגורמות למניעת כבוד הבריות, שכפי שנתבאר, הוא פגיעה בכבוד שמים. (הגר''י לוינשטיין ב''שיחות אלול''. ועיין עוד שם שהאריך בענין)


עד שירצה את חברו / עבדות


''... כי עברות שבין אדם לחברו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חברו. ולכן, אפלו לא הקניטו בדברים, צריו לפיסו. ואם אינו מתפיס בפעם אחת יחזר וילך פעם ב' וג', ויפיסנו בכל פעם במין רצוי אחר... '' (חיי אדם, כלל קמד).

ספור מפלא אודות רצוי ופיוס אדם שהקנט בדברים מספר בספר ''שאל אביך ויגדך'' (ח''א עמ' רסו):

רבי דוד בכר היה מגדולי הגאונים שבדורו, וחי בתורכיה. כדי לקבל משג מה מתקף גדלתו, יש להתבונן כיצד ובאיזו הפלגה היה כותב אליו ועליו בעל ה''נודע ביהודה'', שכידוע, היה תקיף מאד בתשובותיו ולא חת מפני כל. רק שנים יצאו אצלו מכלל זה: האחד: חתנו, רבי יוסף הצדיק, שעליו הוא כותב שכל רז לא אניס ליה ושעיניו הן כאפיקי מים על כל הש''ס, והשני שעליו כותב בהפלגה עוד יותר גדולה הוא רבי דוד בכר. אפשר לחוש בעליל בעת קריאת התשובה של ה''נודע ביהודה'' אליו, כיצד הוא יושב ורועד בידיו וברגליו. ''שני דא לדא נקשן'', הוא מצין בעת כתיבתו, ועוד כהנה וכהנה.

הספור שלפנינו ארע ביום נשואי אחד מילדיו. שמחת החתנה התקימה בעיר רחוקה ממקום מגוריו. מספר שעות לפני החפה יצא לדרך בעגלה רתומה לסוסים, כמנהג אותם הימים, אבל הדרך התארכה משום מה. רבי דוד הסתכל בשעונו, וראה שעדין המרחק נכר ושעת החפה מתקרבת. הצטער על כי האורחים כבר מחכים ונגרמת להם טרחה מיתרת, והוא עודנו כה רחוק. לכן האיץ בבעל העגלה לזרז את הנסיעה. בעל העגלה מצדו הצליף בסוסים ככל יכלתו, אבל ללא הועיל, והנסיעה הוסיפה להתנהל בעצלתים. עבר עוד זמן מה וסבלנותו של רבי דוד פקעה במקצת, והוא פלט לעבר העגלון: ''שלומיאל שכמותך, אינך יכול לזרז קצת את הנסיעה? ''...

העגלון הגביר את הצלפותיו בסוסים, וסוף סוף הגיעו למקום החתנה. מהר רבי דוד וירד מן העגלה, שלם לעגלון את שכר טרחתו, נכנס אל האורחים, וכלם יצאו וערכו את החפה.

לאחר שנסתימה החפה, התחיל רבי דוד בכר לשאל: היכן העגלון? היכן העגלון? כלם תמהו לפשר שאלה זו, אבל רבי דוד סרב לנמק את הסבה. כאשר נתברר לו שהעגלון כבר יצא את המקום לדרכו, צוה מיד להכין לו עגלה אחרת, עלה עליה ובקש מבעל העגלה השני לדלק אחרי העגלון הראשון. כמה שעות התנהל המסע, עד שלבסוף מצאוהו. מיד ירד רבי מן העגלה, עמד בפני העגלון הקודם וקרא כלפיו: ''אנא, מחל לי על שהעלבתיך, כאשר קראתיך 'שלומיאל' ! ''

נתעקש בעל העגלה והשיב לרבי דוד: ''ואני באמת אינני מוחל לך ! ''

נתעצב רבי דוד ותמה: ''מה פרוש הדבר? והלא אני מבקש ממך מחילה! מתחרט אני על שאמרתי לך מה שאמרתי, כי הלא ראית שכה מהרתי וכה רציתי להגיע לחתנה בלי אחור! ''

אבל העגלון בשלו, חוזר ואומר: ''אינני מוחל!.. ''

חזר רבי דוד ופנה אליו בנימה מפיסת: ''מוכן אני לפצות אותך בהרבה ממון, ובלבד שתמחל לי''. אבל העגלון מתעקש ואיננו מתרצה. משהמשיך בסרובו, אמר לו רבי דוד:

''אם כן, מה אתה רוצה בכל זאת, כדי להתפיס ולמחל לי?''

השיב העגלון:

''אתרצה ואתפיס לך אם תתן לי מחצית העולם הבא שלך ! ''

לא הסס רבי דוד בכר, והשיב לו מיד: ''מחצית עולם הבא שלי נתון לך, ועתה הואל נא למחל לי ! ''

והעגלון נתרצה באותו רגע, סלח ומחל לו.

בכתבים שבהם הובא הספור הזה, נאמר: ''ורצה לתת לו כל הונו ולא הסכים, עד שנתן לו חצי עולם הבא שלו''. ככל הנראה, היה זה נסיון שבו העמידו את רבי דוד בכר, לבחן אותו כיצד ידקדק עם עצמו לכשיגיע לידו ענין זה של רצוי חברו שנפגע.

*


בספר ''המאורות הגדולים'' מספר כיצד הצליח הגאון רבי ישראל מסלנט זצ''ל לשכנע את אחד ממקרביו למחל ולהתפשר עם הזולת:

יום אחד נכנס אל רבי ישראל סלנטר אדם ובפיו תלונה על אחד ממקרביו שהיה לו עמו דין ודברים בעניני ממונות, והלה התעקש שלא להתפשר אתו, אלא להעמיד את הדברים על דין תורה בפני בית דין. המתלונן חשש שהוא עלול לצאת נקי מכל נכסיו, לכן נפשו בשאלתו, שהגאון רבי ישראל ישתדל לשכנע את מקרבו שיסכים להתפשר עמו. ר' ישראל ברר את הענין, והבטיח לטפל בזה.

דרכו של אותו מקרב היתה לבא ולהסתופף בימי חדש אלול והימים הנוראים בצל קורתו של ר' ישראל. כאשר הגיע האיש באותה שנה לשהות במחצת הגאון ר' ישראל, הבליג ר' ישראל ולא אמר לו מאומה בענין הסכסוך הממוני. ביום הכפורים היה אותו אדם נוהג לעבר לפני התבה בתפלת נעילה. באותה שנה מהר ר' ישראל לסים את תפלת הלחש שלו, פסע לאחוריו שלש פסיעות, וכון את צעדיו באפן שיגיע עד העמוד של השליח צבור. שם עמד והאזין לתפלת הלחש של השליח צבור, כדי לדעת היכן הוא נמצא, וצפה לשעת הכשר.

כאשר הגיע הש''ץ לתפלת ''אתה הבדלת אנוש מראש'' ולחש את המלים ''למען נחדל מעשק ידינו'', תפסו ר' ישראל בידו ולחש באזנו: ''נו?'' כלומר, מדוע אתה אומר ואינך מקים?! [כונת ר' ישראל היתה, שהלה, לפי מדרגתו הרוחנית, צריך לנהג לפנים משורת הדין, לותר ולהתפשר, ולא להעמיד את דבריו על דין תורה שעליו חרבה ירושלים, ובפרט במקרה מיחד זה שהמתלונן עליו עלול להפסיד את כל נכסיו].

הש''ץ שלא הבין את הרמז הפתע, ורמז שאינו מבין במה המדבר. אז גלה לו ר' ישראל את כונתו, ובקשו שלא ימשיך בתפלתו עד שיקבל בלבו להתפשר עם פלוני ולבא לקראתו. הלה נענע בראשו לאות הסכמה, ואז הניח לו ר' ישראל לסים את התפלה.

*


ה''סבא מסלבודקה'', הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ''ל, היה מדקדק מאד בהנהגתו עם אנשי ביתו. היה משתדל למנע מאשתו צער וטרחה, מושיט לה עזרה בעבודתה, ועוד. על אף יחסו המיחד, חשש תמיד שמא לא יצא ידי חובתו כלפיה, והיה מרבה לבקש ממנה מחילה.

בעקר היתה מזעזעת פרדתו ממנה בערב יום הכפורים לפני צאתו את הבית להתפלל בישיבה. עם כל יחסו האדיב כלפיה, חשש שמא לא נהג עמה כשורה לפי ערכה וכבודה, והיה מתחנן לפניה שתסלח לו. אם היה נדמה לו שהיא כאלו מהססת, היה נרעד כלו ולא היה זז משם עד שהיתה אומרת בפה מלא שהיא סולחת לו בכל לבה.

*


עוד מספר שם על ההנהגה שנהג ה''חפץ חיים'' ביום הכפורים בענין המצות שבין אדם לחברו.

ביום הכפורים בשנת תרע''ז, בעת שהתגורר ברוסיה בעיר סימיאטיץ, אסף ה''חפץ חיים'' את תלמידיו לפני תפלת נעילה ודבר בפניהם על אסור גזל. וכך אמר: ''הרי עומדים אנו לפני גמר הדין, ובודאי על עברות שבין אדם למקום כבר חזר כל אחד מכם בתשובה, אבל על עברות שבין אדם לחברו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חברו, ויתכן שכל אחד מאתנו לוה כסף ושכח לשלם מה נעשה כעת וכיצד נאמר בתפלת נעילה: 'למען נחדל מעשק ידינו?'

''לכן נפלה במחי עצה, שכל אחד יקבע לו כעת יום שבו הוא מקבל על עצמו לבדק את כל פנקסיו, ואם יוכח שהוא חיב למי שהוא יפרענו מיד. אם קבלה זו תהא בלב שלם, היא תחשב כאלו כבר קימנוה. ''

ה''חפץ חיים'' סים את דרשתו וצוה להתפלל תפלת נעילה. (מועתק מספר ''מורשת אבות'')

*


בספר ''שאל אביך ויגדך'' (ח''א עמ' נ) מספר הגאון ר' שלום שבדרון שליט''א:

רבי אליעזר שולביץ, שהיה מצעירי התלמידים של רבי ישראל סלנטר, ספר עבדה מאלפת הנוגעת להקפדתו של רבי ישראל בענינים שבין אדם לחברו.

כידוע, היה ר' ישראל באחרית ימיו הולך ובא באפן קבוע לגרמניה, ופעל שם גדולות ונצורות בקרב הצבור היהודי, שמגפת ההשכלה והרפורמה פגעה בו בצורה אנושה.

פעם אחת הגיע לעיר ברלין, ושם עשו את יום הכפורים. שניהם הלכו להתפלל באחד מבתי הכנסת הגדולים. לבית כנסת זה היו דלתות רחבות, אשר נשארו פתוחות לתוך הגן שהקיף את כל הבנין, כדי שאויר צונן יחדר לבית הכנסת, ובזה היו מקלים על המתענים.

לפני תפלת מנחה נעילה הצרך ר' אליעזר לצאת, וכאשר חזר, כבר מצא את הצבור עומד בתפלת העמידה. הוא לא רצה להדחק בתוך הקהל באמצע התפלה, לפיכך נשאר לעמד בפתח, והתחיל את תפלת הלחש שלו. והנה, בעמדו כך בעינים עצומות בתפלתו, הוא שומע לפתע כיצד ר' ישראל לוחש לו באזנו: ''גזלן ! בעצומו של יום הכפורים הנך עומד וגוזל את הרבים בכך שאתה מונע מהם את האויר. הלא כל מה שהדלתות פתוחות הוא כדי שיכנס אויר, ואתה עומד ומסתיר ! ''

ר' אליעזר הבין מתוך דבריו של ר' ישראל שאסור לו לעמד על עמדו עד שיגמר את תפלתו, ולכן נאלץ לזוז ממקומו באמצע תפלת העמידה לאחת מפנות בית הכנסת, ושם המשיך בתפלתו.

עד כדי כך הגיע גדל דקדוקו של רבי ישראל בענין שבין אדם לחברו !

*


ספור זה המובא גם כן בספר ''שאל אביך ויגדך'' (עמ' רצא) ילמדנו עד היכן יכול להגיע ה''עשה טוב'' בענינים האלה.

אחד מחשובי חסידי בעלז ספר מעשה באדמו''ר רבי יששכר דב זצ''ל, שביום הכפורים אחר הצהרים, בנטות צללי ערב, רגיל היה להתהלך בין קהל המתפללים בבית המדרש הגדול שהיה מלא ודחוס בחסידיו עד אפס מקום והיה סוקר את כלם ומתבונן בעיני כל אחד ואחד, עד שהיה הדבר לחידה ולפלא. היו שפרשו זאת בכך, שהרבי מבקש לעורר את כלם על ידי התבוננותו בעיניהם לשוב בתשובה שלמה. ואמנם, ההתעוררות של כל מי שנפל עליו מבטו של הרבי היתה גדולה ונפלאה מאד מאד.

מאחר יותר התברר, שהעלה להנהגה זו של הרבי היתה שונה לחלוטין. הרבי חלף ליד זקן אחד שאחזו בולמוס, ולפי הדין הרי זה סכנת נפשות. מיד שלף הרבי פרוסת עוגה מכיסו ותחבו לתוך פיו של הזקן. בכך קים את מאמר המשנה (יומא פג, א): ''מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו וכו' עד שיאורו עיניו''.

עתה ידעו הכל שזו היתה הסבה להתבוננות הרבי בעיני כל אחד מהמתפללים, כי רצה לראות אם ישנו מישהו שאחזו בולמוס והוא מצוי בסכנה. לצרך זה החזיק בכיסו דברי מאכל, להחיות נפשות.

הוסיף הגאון ר' שלום שבדרון שליט''א: כאשר שמעתי את ספור המעשה מאותו חסיד, אמרתי לו, שלהנהגה זו יש מקור במסכת תענית (כא.), שם מספר על התנא נחום איש גמזו, שאמר לעני שבקש ממנו אכל, שימתין קמעה עד שיפרק את חמורו ויתן לו. עד שהוא ירד מהחמור על מנת להאכיל את העני מת העני מרעב. ונחום איש גמזו קבל אז על עצמו יסורים נוראים, ואמר: עיני שלא חסו על עיניך יסמו, ידי שלא חסו על ידיך יתגדמו, רגלי שלא חסו על רגליך יקטעו וכו', וכן היה.

והקשה ה''סבא מקלם'' זצ''ל, מדוע היה נחום איש גמזו אשם, הרי היה מוכן להאכיל את העני, ואף אמר לו שימתין עד שיפרק את חמורו? ובאר ה''סבא'', שנחום איש גמזו האשים ויסר את עצמו על כך שלא חשב מראש על מקרה כזה. הוא תבע מעצמו מדוע לא הכין את עצמו לקראת אפשרות שיפגש עני רעב על סף מיתה. אלו היה חושב על כך, היה מצטיד באכל באפן שיהיה מזמן בידו לתנו מיד לרעב, ולהציל בכך נפש מישראל.

כפי הנראה, זה היה המקור שממנו שאב האדמו''ר מבעלז את מנהגו החשוב, ולכן החזיק בכיסו בעצם יום הכפורים פרוסות עוגה להחיות בהם נפש רעבה.

הנה כונו שני גדולי הדור לדבר אחד.

 

 

אסורלהתייאש

אסור להתייאש

[ברכות י. ]

אמר רב המנונא מאי דכתיב מי כהחכם ומי יודע פשר דבר מי כהקדוש ברוך הוא שיודע לעשות פשרה בין שני צדיקים בין חזקיהו לישעיהו חזקיהו אמר ליתי ישעיהו גבאי דהכי אשכחן באליהו דאזל לגבי אחאב (שנאמר וילך אליהו להראות אל אחאב) ישעיהו אמר ליתי חזקיהו גבאי דהכי אשכחן ביהורם בן אחאב דאזל לגבי אלישע מה עשה הקדוש ברוך הוא הביא יסורים על חזקיהו ואמר לו לישעיהו לך ובקר את החולה שנאמר בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו כה אמר ה' (צבאות) צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה וגו' מאי כי מת אתה ולא תחיה מת אתה בעולם הזה ולא תחיה לעולם הבא אמר ליה מאי כולי האי אמר ליה משום דלא עסקת בפריה ורביה אמר ליה משום דחזאי לי ברוח הקדש דנפקי מינאי בנין דלא מעלו אמר ליה בהדי כבשי דרחמנא למה לך מאי דמפקדת איבעי לך למעבד ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא לעביד אמר ליה השתא הב לי ברתך אפשר דגרמא זכותא דידי ודידך ונפקי מנאי בנין דמעלו אמר ליה כבר נגזרה עליך גזירה אמר ליה בן אמוץ כלה נבואתך וצא כך מקובלני מבית אבי אבא אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים אתמר נמי רבי יוחנן ורבי (אליעזר) [אלעזר] דאמרי תרוייהו אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים שנאמר הן יקטלני לו איחל:

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ז עמוד ב

 

ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג, שנאמר: +תהלים ג'+ מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו, וכתיב בתריה: +תהלים ג'+ ה' מה רבו צרי רבים קמים עלי; ואילו גבי מלחמת גוג ומגוג כתיב: +תהלים ב'+ למה רגשו גוים ולאמים יהגו ריק, ואילו מה רבו צרי לא כתיב. מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו, מזמור לדוד? קינה לדוד מיבעי ליה! אמר רבי שמעון בן אבישלום: משל למה הדבר דומה? - לאדם שיצא עליו שטר חוב, קודם שפרעו היה עצב, לאחר שפרעו שמח - אף כן דוד, כיון שאמר לו הקדוש ברוך הוא +שמואל ב' י"ב+ הנני מקים עליך רעה מביתך - היה עצב, אמר: שמא עבד או ממזר הוא דלא חייס עלי. כיון דחזא דאבשלום הוא שמח, משום הכי אמר מזמור.

 

 

 
JPAGE_CURRENT_OF_TOTAL
הנך נמצא ב: דף הבית hidden שונות

התפילין שלי

תפילין

התפילין שלי

טובה אמיתית ליקירי משפחתכם

עילוי נשמה מכבדים בחיים ולאחר החיים

בשמחת כלולותיכם

חתן וכלה

מתפללים להצלחתכם

בשמחת הבר מצווה

בר מצווה

מתפללים להצלחת צאצאיכם

  • Login
    מלל מעל טופס הרישום
    מלל מתחת טופס הרישום
  • יצירת חשבון
    *
    *
    *
    *
    *
    Fields marked with an asterisk (*) are required.