• Personal-prayer
Hebrew (Israel)English (United Kingdom)
הרשם לאתר וזכה בתפילה וברכה על ציון הרשב"י הקדוש. שנה טובה ומתוקה
 

שונות

שמחה בעבודת השם

שמחה בעבודת השם


היאך נתן להסביר שהנה והאדם עובד את ה' מתאמץ, מודע הוא לכל הנזכר לעיל ועם כל זה אינו חש בשמחה כראוי?


סיבות רבות לכך ונמנה כמה מהם:

א. יש ועבודתו מלכתחילה מתוך ''חיקוי'' ורצון להתדמות או להתחרות עם בני גילו או אלו עם בעלי השאיפה כמותו, ואז אין לו שמחה וסיפוק בעמלו, אחר שחסר לו הרבה ב''לשמה''.

והסימן לדעת האם עבודת האדם היא באמת או לשם חיקוי, באם נפשו קצרה בראותו חבריו משגשגים ועולים, זהו סימן שעבודתו עבודת תחרות, ואם שמח הוא בהצלחת חבריו, או לפחות אין נצבט לבו בקרבו כאשר חבירו עולים עליו זהו סימן שעמלו לשם שמים, מבחן זה הוא בכללות, אולם יתכנו הרבה מדרגות ביניים, וככל שתתרבה עבודת ה''לשמה'' אצל האדם - כן תפתח קנאתו בחברו, וככל שימעט ה''לשמה'' כן תיגדל הקנאה, ומדריגות רבות יתכנו בזה בין בני האדם.

ב. כמו כן יתכן ואין אדם שמח בעבודתו להיות שהפער בין שאיפותיו, ל''למעשה'' הנו גדול מאד, ואינו נוהג באופן שלא יסתרו זה את זה, וכמו שביארנו לעיל שבעצם אין סתירה לגבי מידת השמחה בין התוצאות הדלות מצד אחד לבין השאיפות מצד שני.

ג. כאשר האדם מתאמץ מעל כוחו, וכגון במיעוט אכילה שינה ועוד, עד שכבר הנו במצב שעבודתו נמאסת בעיניו, ואינו שומר על ''נועם'' בעבודתו.

ד. מונה הוא רק את מחדליו וחסרונותיו, ואינו מונה את הצלחותיו וגבורותיו.

ה. העדר השמחה נובע כמו כן מגאוה, שהרי הגאה יאמר במחשבתו: לא די לי הישגים אשר הנני משיג, וצרה עינו באחרים המצליחים יותר ממנו, כי לדעתו - לו היה נאה ויאה להשיג את אשר הם משיגים ולא להם.


מה הן העצות המעשיות להשגת השמחה?


כמה עצות מעשיות ישנן, ונמנה מהם:

א. תורה

לימוד תורה משמח מאד, וככל שיתמיד וככל שיעמיק בתורה כן ימצא בה יותר טעם ועונג שיביאהו לשמחה אמיתית, ועצה טובה שבנוסף ללימודיו יהא גם לימוד עם הספק מסוים כמו דף יומי, הלכה יומית או משנה בקביעות יום יום, ובכך יתקבץ לו על-יד הרבה ידיעות שיביאוהו לידי סיפוק.

ב. חברה

לא להיות כנוס בתוך עצמו ושקוע בצרתו, אלא לצאת לחברה, לשוחח בדברי תורה, או ביתר עניני יראת שמים, לשמוע שיעורים עם חברים מקשיבים, ובפרט חבורה המתוועדת לשירה וזמרה והתחזקות - מועיל מאד לסלק העצבון.

ג. פעילות

בטלה מביאה לידי שעמום, להיות עסוק זוהי תרופה נפלאה, ובפרט בעסק שיש בו סיפוק, וכגון פעילות של ארגון שיעורי תורה, פעילות חסד, סיוע לזיכוי הרבים בשכר או בהתנדבות בארגון מסוים המזכה את הרבים, וכיוצא.

ד. שירי קודש

לשמוע שירי קודש ובפרט כאשר הוא מזמרים וחזנים יראי ה' מעורר מאד לשמחה.

ה. מצוה

לקחת מצוה אחת מסוימת באשר יחשוק, ולקבוע עצמו בה בקביעות, הנוהג כך מרגיש סיפוק בעצמו, כי רואה שיש לו משהו ''שלם'', וכמו עניית ''אמן יהא שמיה רבא'' בקול ובכוונה, או ביותר באם מקבל עליו הקפדה גם על יתר האמנים, וכדומה, חוץ מצד זה שעצם קביעותו במצוה יש בכוחה של אותה מצוה לשמחו, עוד גם יהא הוא מלא סיפוק על שיש בידו מצוה שלמה.

ו. דרך ארץ

יעסוק בעיסוק כל שהוא כדי שלא יהא בשעמום, ולכן אם אינו בר הכי ללמוד תורה יומם ולילה יעסוק באיזה מלאכה, שהיא המכבדת את בעליה, ומשרה על העוסק בה הרגשה של כבוד עצמי, שאינו בטלן או ''לא יוצלח'', והנו ממיישבי העולם, ובפרט כאמור בכך ניצול משעמום הגרוע מן הכל.

ז. תחושת הערכה

יפתח את תחושת ההערכה על כל פרט של מצוה שעושה, וכגון לאחר שלמד תורה, יאמר מילים אחדות: אשרי שזכיתי היום ללמוד... כמה זכויות נצטברו לי היום מכל מילה ומילה שלמדתי תורה... ולאחר התפילה יאמר: כמה זכויות נצטברו לי מעניית אמנים, קדיש וקדושה... וכיוצא, יעורר תחושת הערכה בקרבו על מצוה שעשה או תורה שלמד באותה שעה, והיא כמו כן עצה טובה למאד לעוררו בשעת מעשה לעשות המצוה, התפילה או הלימוד כראוי, כדי שיהא לו על מה לשמוח לאחר מעשה ולחוש בטוב ובסיפוק, כי אחר שהורגל למידה זו להעריך ולשמוח את זכיותיו, ולבטאת זאת במשפטים קצרים לאחר כל מעשה - יתעורר בשעת מעשה לעשותו כראוי, כי זכור יזכור רגילותו לתת הערכה ושבח לה' לאחר סיום המצוה על שזכה במצוה בתפילה ובתורה.


האם מן הראוי לשמח בחלקו בתורה ועבודת ה' או מן הנכון הוא אדרבא שלא לשמח בחלקו כדי שלא יסתפק ויתרשל מלהוסיף עוד?


יש לעובד ה' לשים לב לב' צדדים, מצד אחד לשאוף להגיע לגדולות - אימתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב (תנדב''א פכ''ה), והוא שיצילהו מהתרשלות וסיפוק שלילי, ומצד שני לשמוח ולהעריך כל מעשה וגבורה לימוד ותפילה שזכה זה עתה לעשות, והוא שיצילהו מעצבון ויאוש ויביאהו לשמוח בחלקו.

מי שאינו שמח במצוות שעושה, הרי זה נובע מגאוה, וכאילו ואומר הוא וכי זהו חלקי שניתן לי מן השמים... הלא לחלק זה אין ערך... לאיש אשר כמוני היה מן הראוי ליתן יותר...

ובכאן מפלת האדם, כי בזה שאינו שמח ומעריך במה שכן זכה, ועיניו ולבו רק במה שלא זכה הרי שלבסוף זה יניח עבודתו ולא יעשה גם מה שכן ביכולתו לעשות, וגם למה שזכה לעשות עד עתה גם מזה יפרוש, חלילה.

ומי שמנצל את שמחתו במצוות לסיפוק המביאו להתרשלות כמו כן טועה הוא, ולכן כנ''ל יש להביט ולעבוד מב' הצדדים.


מהו גדר התביעה עד כמה יתבע האדם מעצמו ביחס לשאיפותיו?


הכלל הוא תמיד תשאל את עצמך: מה יכול אני לעשות ועכ''ז איני עושה?! דהיינו, תביעתך מעצמך תהא כמה יש ביכולתי לעשות ועכ''ז איני עושה, ובזה אכן תבוא בתביעה על עצמך, כי היצר נותן לאדם לתבוע מעצמו מה שיכולים אחרים, ורואה הוא מה שאחרים משיגים ותובע מעצמו כמו כן מבלי להתבונן אם הוא בכלל בר יכולת וכישורים לכך או לא.

וכמו כן התביעה צריך שתהא לפי הענין של האדם בעת ההיא כפי יכולתו עתה לעשות ולפעול, ולא שיתבע עתה מעצמו מה שיכל פעם והיום אינו יכול בשום אופן. אלא יתבע מעצמו מה יכול אני לעשות עתה ואיני עושה, כי היצר מדמה לאדם שאין שווים כלום מעשיו, אחר שלדעתו אינו רואה ברכה ותוצאות כפי שחפץ ורוצה הוא לרצות.

וראה בזה דבריו הנפלאים של הרב ''מכתב מאליהו'' (ח''ה עמ' 264-265):

אם חושב אדם לעשות - מוטב. אבל החושב לגמור מלאכתו - זה אפיקורסות, לא עליך המלאכה לגמור, כי אי אפשר לאדם לגמור כלל. אדם נולד באמצע ענין ומסתלק באמצע ענין, ואין ''גמירה'' בגדר אדם כלל. ועל כן אין לו לחשוב חשבונות בעבודתו בעולמו כמה יבנה ויגמור ויתקן. המציב לו תכלית כזו - טועה, כי התכלית - עבודת ה', עמל - ''נפש עמל עמלה לו'' - וכל מעשה ומעשה בעבודת ה' הוא הוא התכלית. והיודע להעריך זאת הוא הצדיק והוא תמיד בשמחה, כמש''נ ''ולישרי לב שמחה''.

וזה ביאור מה שאמר רמ''מ מויטבסק זצ''ל ב''פרי הארץ'' בענין מחשבות זרות בעת התפילה. הוא היה אומר ששורשן הוא מדמיון העלייה למעלה ממדרגתו, כי זה גורם שאינו שמח במצוות שהוא עושה בתוך מדרגתו, והעדר שמחה הוא הגורם למחשבות זרות. הענין של ''שמח בחלקו'' צריך להיות גם ברוחניות. לא שתחסר ח''ו השאיפה לעלות, אלא שיכיר גם כן את הערך והשמחה במה שהוא עושה עתה. כי התכלית שהוא חוצב לעצמו למעלה ממדרגתו לא יגיע אליה לעולם, וכשרואה זאת הוא נופל לחיצונים ונדחה לחוץ. אבל אם ישמח ויודה להשי''ת כמה שנותן לו הזכייה לעשות מצוות בכל רגע ורגע של עבודתו - וכמו שאומרים בכל ברכה ''ברוך אתה ה''' לשון נוכח, שיש לו ברגע זה שהוא מודה לה' דבקות לעצמותו ית' - אז השמחה תשמור ערך פנימיות עבודתו ובזה כבר אין שייך ענין מחשבות זרות.

וכמו כן יש לראות שלא יקפוץ בבת אחת למעלה מכוחו למדריגות שאינן בכוחו, ויוכל לבדוק זאת באם חש הוא מיאוס ודחיה בעבודתו, ועבדותו שנואה עליו אזי ירפה וינחת למדריגה באופן שתונעם לו העבודה, כי חשוב מאד הוא לשמור על נעימות בעבודת ה'.


האם אפשר לרפא ע''י שמחה גם בעיות חמורות כדכאון חרדות וכיוצא?


בהחלט כן, וראה בספרנו זה בנושא: ''חרדות ודמיונות שוא''. ובכללות התשובה היא, לפי שהשמחה באה ע''י האמונה, שהמאמין בבורא ואמונתו בחוש יכול לצאת מכל פחדיו וחרדותיו דכאוניו ומתחיו, כי ע''י אמונה משליך הכל על ה', ומסלק מעל עצמו כל עול, והשלכת מצבו על ה' שיעזרהו זהו בטחון בה' המביא ל''שכר הבטחון'' שהוא חסד ורחמים, וכנאמר: והבוטח בה' חסד יסובבנו, ובעיקר כשהוא שח את דאגתו לפני בוראו, ורגיל בכך, בזה כמין אבן נגולה מעל לבו, והארכנו בזה גם בספרנו ''ישועת ישראל''.


האם במצב של שמחה נתן לקים גם מצות התשובה הדורשת בכיה, ודוי, חרטה?


דע שיש תשובה מתוך שמחה, והיא גדולה מתשובה מתוך בכיה, וכגון בשבתות ומועדים - שהמה זמני שמחה ואז האדם בהתעלות הנפש, ושב לה' מתוך עריגה וכסופפין, ומתוך הודאה לה' על טובותיו מתמלא הוא בבושה גדולה היאך העז לחטוא לה', זוהי תשובה ברמה גדולה יותר, והיא בגדר העושה עבירה ומתבייש בה מוחלין לו על כל עוונותיו, כך שתשובה מתוך שמחה והתרוממות הנפש בהחלט תיתכן לכפר עוון ולהתם חטאת יותר מבכיה וסיגופים שיתכן ויביאו לעצבות, והנה ראה שהשבת מכפרת עוון, וכמו דרשו ''אשרי אנוש יעשה זאת שומר שבת מחללו'' - אל תקרי מחללו אלא מחול לו, והוא כאמור תשובה מתוך התרוממות הנפש שמכרת את בוראה ובושה מחטאיה, וכן אמרו ''מי שנעשה לו נס ואומר עליו שירה מוחלין לו על כל עוונותיו'' והיינו כנ''ל שבשירה על נס מתרוממת הנפש ואז התשובה היא מתוך הכרה המביאה לבושה שמדריגת תשובה זו גבוהה ומביאה למחילת כל עוונותיו.

 

 

שיגרה וקהות חושים

שיגרה וקהות חושים


העצה לצאת מהשגרה להמחיש בפעל מעשי


מובא בספר ''ימי הרחמים והסליחות'': בחדש זה מוסיפים להתחזק בעבודת ה', גם בדברים שאין רגילים בהם כל השנה. לעבדה זו ישנה השפעה גדולה כאשר מתחיל האדם בעשית תשובה, כיון שהוא יוצא מהשגרה המשתלטת וגורמת להמשיך בחיי היום יום בלא תשובה.

הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ''ל היה רגיל לספר:

בימי מלחמת העולם השניה, כאשר החלו להגיע הידיעות על המעשים האיומים של הגרמנים הארורים ימ''ש כלפי היהודים, הגיעו למסקנה שצריך לברוח. אולם, למרות הידיעות האיומות, ולמרות ההחלטה לברח, השתלטה השגרה, והבריחה נדחתה שוב ושוב. עד שפעם אחת הוא הגיע למסקנה, שכל זמן שהצרך בבריחה לא יומחש, לא יעשה דבר. אזי נגש לארון, פזר את הדברים על המטות, הפך את הרהיטים, ורק אז, לאחר שהומחש דבר הבריחה, החלו בהכנות מעשיות לבריחה. וכפי הידוע, כמעט כל ישיבת מיר נצלה על ידי בריחתם לשנחאי.

למדנו מהאמור, שהשגרה כובלת את האדם גם בשעות חמורות כאלה, וההמחשה בצרך שבשנוי, היא זו שמעוררת. דוגמה נוספת: משפחה חזרה בתשובה. לאחר זמן ממשך של שכנוע, היתה כבר נכונות להתחיל לקיים תורה ומצוות, ובכל זאת, לא נעשה דבר עקב השגרה אשר השתלטה עליהם, עד אשר נעשה שנוי כל שהוא, והוא שהוציאם מהשגרה, ולאחריו בא ההמשך. על שנוי זה ספרה אם המשפחה:

''ערב אחד בא בעלי לעבודתו, כשהוא לבוש כפה. הכל צחקו לו, אך בשבילו זה היה משהו גדול. התחלנו לשמר קצת את השבת, לא לנסע, ולקראת ראש השנה תש''ל החלטנו לשמר שבת ממש, ולהכשיר את הכלים ואת המטבח כלו. קשה היה להכשיר את המטבח (אני אשה עובדת, ולשם כך נדרשים זמן רב ומרץ). (מתור ירחון בית יעקב, מס' 7 - 196)

ספור זה מלמד, שכאשר יוצאים מהשגרה, נתן לשנות את כל דרכי החיים.

 

 

שואה

שואה ?

נוהגים בפורים לאכל זרעונים, זכר לדניאל וחבריו שאכלו זרעונים. היה זה בזמן גלות ישראל לאחר חרבן בית ראשון בשלטון נבוכדנצר מלך בבל, שלקח במבחר כמה בחורים מבחרים להיות לו לחכמים ויועצים, וצוה לתן להם מאכל טוב ודשן כדי שיראו טוב ויפה. דניאל סרב לאכל מפתו של המלך וממאכליו שאינם כשרים, ובקש מהשר הממנה לתן לו זרעונים. מצא חן דניאל בעיני אותו שר והסכים לו, אולם אמר לו שהנו פוחד מהמלך שמא דניאל וחבריו לא יראו טוב ויפה ממאכל הזרעונים ויתגלה מעשהו לפני נבוכדנצר ויהרגהו. ענה לו דניאל, נסה זאת עשרה ימים לתן לנו זרעונים בלבד ונראה איך יהא דבר. אכלו דניאל וחבריו זרעונים בלבד, ואת מנת המלך הדשנה היה לוקח השר ונותנה לבני ביתו, ומובא ב''דניאל'' שאכן ארע נס, מראה דניאל וחבריו היה יפה ושמן יותר מכל אוכלי פת בג המלך.

נס זה לא ארע בפורים, אולם זכרו נקבע בפורים, בקשר להמשך הספור. נבוכדנצר עושה לו פסל ענק ומצוה לכרע ולהשתחוות לו כל בני העולם. דניאל וחבריו מסרבים בכל תקף להשתחוות לו, ומוכנים לפל לכבשן האש, ואכן שם ארע להם הנס המפרסם שלא שלטה בהם האש לרעה.

מעשה מרדכי כמעשה דניאל לא יכרע ולא ישתחוה להמן. ללמדנו החקוי במעשה הגוים לא יביא לנו תועלת. להפך כשנסו עם ישראל להלך בחקות הגוי ולעשות כמעשיהם בתקוה למנע בכך את האנטישמיות, דוקא אז חטפו את המכות הגדולות ביותר, וכששמרו במסירות נפש על התורה ומצותיה, דוקא אז ארעו להם נסים ונפלאות. גדולי ארץ ראו דגמא חיה את עקרון זה בגזרת השואה הנוראה שארעה לעמנו לפני למעלה מחמשים שנה. וכמו שיבאר בפרקים הבאים.


והעלה על רוחכם היו לא תהיה (יחזקאל כ')


לפני שנביא את דברי גדולי עולם בענין גזרת השואה, נקדים מדרש מענין המספר לנו שאכן פעם בהסטוריה נסו עם ישראל עם רשיון להפטר מעל מצות והיה זה בתקופת יחזקאל הנביא. וכנאמר:

''באו אנשים מזקני ישראל לדרש את ה' ''.

וכך אמרו לו: כהן הקונה עבד כנעני יכול לתת לו לאכל מתרומתו (תרומה מאכל קדש הראוי לכהנים בלבד ואסור לזרים) ? ענה להם יחזקאל: כן, מאחר והוא עבדו, קנין כספו, יכול להאכילו בתרומה. שוב שאלוהו: אם אותו כהן ימכר את עבדו לישראל יכול אותו עבד להמשיך לאכל בתרומה? ענה להם: בודאי לא, כיון שכבר יצא מרשותו של הכהן. אמרו לו: אם כן, גם אנו עד עכשו היינו ברשותו של האלקים, ועכשו אנו רוצים לצאת ולהשתחרר ממנו ולהיות ככל הגוים.

ענה להם יחזקאל:

''והעלה על רוחכם היו לא תהיה, אשר אתם אמרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן, חי אני נאם ה' אלקים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם''

נבואה זו נכתבה לדורות, כיון שבכל דור ודור יצוצו כאלה שירצו להשתחרר מקיום תורה ומצות להיות ככל הגוים. אולם תשובתו ותגובתו של הקדוש ברוך הוא חד משמעית: העלה על רוחכם היו לא תהיה... בחמה שפוכה אמלוך עליכם, האלקים האוהב האמתי אינו מתחשב בסכלותנו המבקשת חפש ודרור, כאב נבון שאינו מתחשב בטפשות בנו המבקש להשתחרר מעל למודיו.


פעמים שהפרוד מהוה תועלת


ונמשיך בהקדמה נוספת לצרך הבנת הענין:

אב, ולו כמה בנים, בן אחד מבניו בלבד מצלח להפליא, משכיל נבון ועדיו לגאון ולתפארת, אולם יתר בניו אוהבי בלוי ובזבוז זמן וכסף, מלאי לעג וקנאה על חכמתו של אחיהם המשכיל, ובדרכי פתוי ואהבה חיצונית מנסים למשכו ולהטרידו מלמודיו ולסחפו לדרכם. האב. בראותו את סכנת בנו החכם, לא נמנע ולא נרתע מלסכסך בינו לבין אחיו, ואף לצר שנאה גלויה ביניהם כדי שיפרדו מעליו. מעדיף הוא שיהא פרוד ומחלקת בין בניו. והעקר שישמר לו בנו המשכיל וימשיך בדרך החכמה והמוסר.

במשל זה נבין את סבת גלות ושעבוד מצרים שבאמת הוא לפלא גדול מה חטאו ומה עוו עם ישראל להיותם משעבדים בעבודת פרך בחמר ולבנים. הרי לא מזכר בתורה מה היה חטאם ופשעם.

ולהנזכר נקל קצת את חמר הקשיא.

באותה תקופה היה עם ישראל יושב בארץ גשן טוב ארץ מצרים. כמובן שאין זו התכלית שרצה הבורא מעמו שישבו בארץ מצרים על הארץ ועל המזון ויתענגו מחמריות העולם. רצונו הרי לתת להם תורה יחודית ולהנהיגם כבן משכיל וחכם מיתר האמות. אולם מצבם היה אז בסכנה גדולה שמא יטמעו ויתבוללו באנשי מצרים, וכפסע היה בינם לבין טמיעה גמורה, שהרי אחיהם יוסף, שהיה כמלך, מת מכבר, ועלולים היו להסחף מרצונם או שלא מרצונם למדינה שהם בחסותה ואוכלי לחמה מצרים.

מה העצה?

להשניא אותם בעיני בעליהם. אמנם בכך יסבלו צרות ואנטישמיות. אבל בכך תשג המטרה להיותם מתבדלים משכניהם ומטים אזן לאלקים הרוצה בטובתם ונותנים לו את כל גופם ונשמתם. השניא הבורא את עמו בעיני מצרים, הכו בהם, השתעבדו בהם, גרשום מארצם, ומה הרויחו מכך? התבודדות עם האלקים במדבר שמם במערכת שלמה של נסים ונפלאות עד כדי דבור פנים בפנים עם האלקים בקבלת התורה לעיני מליוני אנשים נשים וטף, מלבד הנסים השוטפים מידי יום ביומו בירידת המן. ענני כבוד, באר מים שהתלוה עמם בכל מקומות נדודיהם.

לסכום:

כשעמנו שומר על חומותיו ומתבצר לבל יחדר זר לתוכו, הרי שבכך הנו נשמר, ואין סבה להרחיקו ולשנאתו. ההרחקה והשנאה באה סבה מהאלקים להרחיקנו כדי שלא נתקרב לאמות ולמעשיהם. ואם עושים אנו זאת מדעתנו ומהכרת חשיבותנו, אין סבה לנקט אתנו באמצעים לא נעימים, ואדרבה, אהובים אנו על האמות ומכבדים אצלם.

ועתה נביא דברי הגאון בעל מחבר ספר ''אבי עזרי'' בדבר השואה:


בינו שנות דור ודור


[דברי זקן ראשי הישיבות הגאון הגדול מרן הרב שך זצ"ל שחווה על בשרו את השואה האיומה וחורבן בית ישראל]


ברצוני להציב שאלה, מחשבה שמנקרת אצלי הרבה שנים: היתה שואה לפני עשרות שנים. בשואה זו הושמדו ששה מליון יהודים. עד השואה גם לא היתה רגיעה בעולם. ממלחמת העולם הראשונה לא היתה רגיעה בעולם. גם ברוסיה סבלו מליוני יהודים. בכל רחבי רוסיה נהרגו יהודים, ועדין לא נראה הסוף.

השאלה הנצבת לפנינו: עם כל הכאב על אבדן ששה מליון מאחינו בני ישראל. אין משפחה שלא סבלה מהשואה. אם הורים. או אחים, צאצאים. וסתם קרובים כלם נפגעו מהשואה הנוראה שנגזרה על עמנו הלא דבר הוא ! אנו לא נעצרים לרגע לשאל מדוע זה קרה, וכי, חס וחלילה, הקדוש ברוך הוא נוהג באכזריות? הרי הוא מלך חנון ורחום. מה זאת עשה השם לנו, הלא דבר הוא ! האם זה בחנם? האם יש בכחו של בשר ודם פרא אדם כהיטלר. ימח שמו, להשמיד ששה מליון יהודים? אם אנו סבורים כך, לקויים אנו באמונה בהשגחת בורא העולם על ברואיו.

נתמלאה הסאה

ברור הוא, שהתשובה ברורה עד למאד. הקדוש ברוך הוא ניהל חשבון אחד לאחד, חשבון ארוך המשתרע על פני מאות שנים, עד שהצטבר לחשבון של ששה מליון יהודים. וכך התרחשה השואה. כך צריך יהודי להאמין. ואם היהודי לא שלם באמונה זו, הוא כופר בעקר. והביאור הפשוט הוא, שזה עצה של הקדוש ברוך הוא, וזה בהכרח עונש. ואם לא נקבל את זה כעונש, הרי כאלו שאנו לא מאמינים בהקדוש ברוך הוא, חס וחלילה.

ולאחר השמדת הששה מליון, מתחיל חשבון חדש עם עם ישראל. אין לנו משג כלל על כמה שנים ישתרע חשבון זה, מתי תתמלא הסאה, אם שנה או שנתים ואולי עשר שנים. הרי נוכחים אנו לדעת שהקדוש ברוך הוא גובה את שלו ומשלם את מה שנגזר. אם כן, צריכים אנו לחשם: אמנם כעת אנו רגועים וטוב לנו, כי עדין לא נתמלאה הסאה, אבל כשתתמלא הסאה והחשבון, והקדוש ברוך הוא יראה שנתמלאה הסאה, אז יהיה חשבון חדש האם זה לא כך? האם יש מישהו שיכול להכחיש דבר זה? הרי לא יתכן אחרת, ואסור לומר אחרת ! נטישת התורה

הצעירים לא יודעים כי מתוך ששה מליון היהודים שהיו ברוסיה לפני המלחמה, כמה ישיבות היו מתי מספר, מעט מאד ! וילנא עיר יהודית, היו בה סך הכל שתים או שלש ישיבות. כמו בעיר קובנא היתה ישיבה, והבחורים שלמדו בה באו מהישובים בסביבה, לא מהעיר עצמה. היכן היו כל אלפי הבחורים? הם התחנכו בגמנסיה הרוסית. ההשכלה הכתה ללא רחם בבחורי ישראל, עד שנתמלאה הסאה.


ואבדיל אתכם מן העמים


הכלל הידוע היכן שהיהודים התקרבו לתרבות הארופאית בארצות החפשיות, ומקום שהתקרבו להשכלה. שם גברה אנטישמיות. באסיה לא היתה אנטישמיות, משום שהיהודים שם היו רחוקים מהשכלה ותרבות חפשית.

באנגליה ובגרמניה, ובכל המקומות שהתקרבו להשכלה והפכו להיות אירופאים ועורכי דין, גברה שם האנטישמיות, משום שהתקרבו שם לתרבות הארופאית.

ה''בית לוי'' אומר על האמור בפסוק ''ואבדל אתכם מן העמים'' (ויקרא כ', כ''ו). כי הקדוש ברוך הוא יצר מרחק מסוים בין עם ישראל לעמים. וכשיהודי רוצה להתקרב לעמי העולם ומצמצם את המרחק שנקבע, דוחה אותו הגוי, וככל שמתקרב היהודי, כן גדל חוזק המכה.

ולכן באירופה, בה למדו היהודים השכלה והתקרבו לתרבות הגוים, הרחיקו אותם הגוים. לעמתם. במקומות ששמרו היהודים את המרחק הרצוי, שם התכבדו על הגוים, וגם השרים שהיו קרובים למלוכה היו מכבדים בעיני הגוים.

הבדלה בין ישראל לעמים

בשם הגאון בעל ''בית הלוי'' ז''ל אומרים: כתוב ''המבדיל בין אור לחשך, בין ישראל לעמים''. בין אור לחשך יש מרחק ידוע וקבוע [בין השמשות], ואין בכח ילוד אשה להוסיף או לגרע על מרחק זה. גם בין ישראל לעמים יש מרחק ידוע המבדיל ביניהם. אם היהודים מדלגים על הגבולות ומתקרבים לגוים יותר מן המדה, הגוים דוחים אותם חזרה למקומם הקבוע.

ומדבריו של הגאון הנזכר לעיל יוצא, כי באפן יחסי למדת ההתקרבות מצד היהודים, באה גם הדחיפה מצד הגוים. נוכחנו לדעת, במדינות שהיהודים התבוללו כמעט לגמרי בין שכניהם. ספגו גם דחיפה אימה מידם.

גם במצריים. בשעה שהשעבוד הכביד מאד על בני ישראל, התחילו בני ישראל מקרבים עצמם אל המצרים בחשבם כי זה יקל עליהם את העול הקשה. מה עשה הקדוש ברוך הוא ? ''הפך לבם לשנא עמו'' (תהלים ק''ה, כ''ה). שנאתם של מצרים גברה אל היהודים מבקשי קרבתם, עד שנוכחו היהודים ועמדו על טעותם ובאה הגאלה. והוא הדין אצלנו אם אתם מבדלים מן העמים, הרי אתם שלי, ואם לאו הרי אתם של נבוכדנצר וחבריו. עד כאן מדברי הגאון הרב שך זצ"ל

 

 

שבת קודש פניני הזהר

פניני הזוהר לשבת קודש

מו"ר הרב חיים רבי שליט"א - נספח לספר הנהגות לשבת קודש


פניני הזוהר להרשב"י – שבת קודש


{א} כשמתקדש היום בערב שבת קודש סוכת שלום מגיעה ומתפשטת בעולם, וסוכת שלום זוהי השבת. וכל מיני רוחות רעות ומזיקים וכוחות הטומאה מחביאים ומצניעים את עצמם, כיון שמתעוררת קדושה בעולם רוח טומאה לא יכולה להגיע והעולם בשמירה גדולה, עד שאין צריך להתפלל ולומר "שומר את עמו ישראל" שזה רק בימי החול. ואפילו הרשעים בגהנם שמורים בשבת. ויש שלום למעלה ולמטה. ובזמן שמתפללים ומזכירים סוכת שלום שהיא השבת, קדושה עליונה פורסת כנפיה על ישראל ומכסה אותם כאמא על בניה, ועל ידי זה יש נשמה חדשה לכל אחד ואחד, ושמחה זו מסלקת מהם כל עניני החול וצרות ודחקות. ויש לסעוד שלוש סעודות בשבת ולטעום מכל התבשילים. וצריכה האשה בשמחת הלב ואהבה להדליק נרות שבת, כי זכות גדולה יש בזה לזכות לבנים קדושים שיאירו בעולם בתורה וביראה, ולבעלה אורך ימים ושלום בארץ. ואשריהם ישראל שהם בחלקו וגורלו של הקדוש ברוך הוא, ועליהם נאמר "אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלוקיו" (תהילים קמד,טו).
זוהר להרשב"י פרשת מקץ (דף קצז:) פרשת וארא (דף לא ב)

{ב} הרשעים שבגהנם יש להם מנוחה כשמגיע שבת קודש, ובזמן יציאת שבת קודש צריכים אנחנו לעורר שמחה עליונה עלינו כדי להנצל מהעונש של הרשעים שדנים אותם מאותה שעה והלאה, ולכן יש להתעורר ולומר "ויהי נועם" וגו' (תהילים צ,יז).
פרשת בראשית (דף מח א)

{ג} זכות גדולה לישראל שה' יתברך אוהב אותנו ודבוק איתנו, ומתוך אהבה זו קירב אותנו אליו ונתן לנו את התורה ואת השבת שהיא קדושה מכל הימים, ומנוחה ושמחה גדולה. ושקולה מצות שבת כמו כל התורה כולה, וכל השומר שבת כאילו שמר כל התורה כולה. "וקראת לשבת עונג" (ישעיה נח,יג), כיצד, על ידי הזמנה, שמזמין לכבוד שבת כמו שמזמין אורחים חשובים בשולחן מתוקן, בית נקי ומסודר ואכילה ושתיה מיוחדים יותר משאר ימים.
פרשת בשלח (דף מז ב)

{ד} צריך להקפיד מאוד לסדר את השולחן לכבוד שבת קודש, כי בזה שורה ברכה מלמעלה, והברכה לא מצויה על שולחן ריק. השבת הוא היסוד של ששה ימים וממנו מתברכים. והשבת ירושת עולמים לישראל ולא לשאר אומות העולם. וצריך להיזהר בשבת קודש שיש עטרה קדושה מלמעלה שלא לחלל בפיו - בדיבור חול, בידיו - בעשיית מלאכה, וברגליו - שלא לצאת מתחום שבת. כי שבת זה מקום מכובד בקדושה, והוא סוד עטרה לשבת. ואשרי חלקו של הזוכה לדקדק בכבוד שבת, אשריו בעולם הזה ובעולם הבא.
זוהר הרשבי שם (דף סג ב)

{ה} כל הברכות שבעולם באים בזכות יום השביעי, וכל ששה ימים שהיה יורד מן במדבר לישראל היה זה בזכות יום השביעי. וצריך לסדר השולחן לסעודות שבת, שיתברך השולחן כל ששת הימים. ועל ידי שמענג ואוכל סעודות שבת יהיה מצוי בשפע שובע ועונג בעולם. ומי שגורע סעודה אחת מהם הפגם עולה למעלה ועונשו גדול. וצריך לענג ולשמוח בכל הסעודות שיש בהם אמונה שלימה, כי השבת יקרה יותר מכל החגים והזמנים. וחכמי ישראל היו מזמינים בפה את עצמם לסעודה באמירת "אתקינו סעודתא דמלכא". וניצול משלוש פורענויות קשות כשאוכל סעודות שבת. ובפרט אם נזהר לעזור ולסייע גם לנזקקים ומשמח אותם במאכלים טובים. ומי שעושה כך, מקבל לשבת קודש נשמה עליונה, נשמה שכל השלמויות נמצאות בה כמו עולם הבא. כי שבת שמו של הקדוש ברוך הוא. ואין בשבת דינים ועונשים, וחייבי גהנם נחים. ורק שמחה ועידונים יש בעולם. ואפילו בזמן תפילת מנחה שיש דינים כל יום, בשבת קודש יש רצון אהבה ושמחה בכל, כי משקל של שבת כמו כל התורה כולה והשומר אותה כשומר כל התורה כולה.
פרשת יתרו (דף פח א)

{ו} "זכור את יום השבת" (שמות כ,ז). זה סוד ברית קודש של השבת שבו קיימים כל היסודות של חלקי הגוף, והיסודות של התורה תלויים בו. וקיום השבת כקיום כל התורה, וכמו מי שזוכר את המלך שצריך לשבחו, כך הזוכר את השבת צריך להיזהר בכבודה ולקדשה.
שם (דף צב א)

{ז} "אם אחרת יקח לו" (שמות כא,י). יש כאן סוד הסודות, כשמגיע זמן של שבת קודש ומתקדש היום, יוצאות נשמות מגן עדן ובאות הנשמות הקדושות לעולם הזה ונמצאות כאן כל יום השבת למי שראוי לכך, ובצאת השבת עולות למעלה. וזוהי נשמה אחרת המתווספת לו בשבת קודש בלבד.
פרשת משפטים (דף צח א)

{ח} בכל לילה אומרים בערבית "והוא רחום" (תהילים עח,לח) בגלל פחד שבלילה בגהנם, שהרשעים נידונים יותר בלילה מביום, ובשבת קודש אין פחד מדין גהנם ולא דינים אחרים, ואין להם רשות להזיק.
זוהר לרשב"י פרשת תרומה (דף קל א)

{ט} כשמגיעה השבת, כל הדינים ושלטון הרוגז מסתלקים, ואין שלטון אחר בעולם, רק אור קדושת השבת העליון. וכשמברך את ה' יתברך בשבת קודש צריכים כל העם לברך באהבה ושמחת הלב, שהשבת תתברך גם על ידי עם ישראל. וכשעושים כך, יוצא קול בכל העולמות אשריהם עם הקדוש שמברכים ומקדשים למטה ובזה מתברכים ומתקדשים מלמעלה.
שם (דף קלה ב)

{י} רב המנונא סבא, כשהיה עולה מהנהר בערב שבת קודש, היה יושב רגע אחד ומביט למעלה ושמח. והיה אומר שרואה שמחה גדולה במלאכי מעלה, עולים ויורדים. וביום שבת בבוקר יש התעלות של שמחה בכל העולמות, ועל זה נאמר "השמים מספרים כבוד אל" וגו' (תהילים יט,ב), ולכן תיקנו החברים להוסיף בשירות ותשבחות בשחרית של שבת "רננו צדיקים" (שם לג,א) וכו' וכו'.
שם (דף קלו ב)

{יא} גופות הרשעים אשר נמשכים אחר תאוות עולם הזה והנאות ועינוגים של הגוף, נטמאים בטומאה של קליפה קשה ביציאת נשמתם. אבל גופות הצדיקים שלא מתענגים בעולם הזה, אלא רק בענוגי מצוה וסעודות שבת וחגים, אין רוח טומאה שולט עליהם ואין להם רשות להתקרב להם, ואשריו מי שזכה לכך.
שם (דף קמא ב)

{יב} בערב שבת קודש כשמתקדש היום יוצא כרוז בכל מדורי גהנם שהיום קדוש ודינים מסתלקים, ולא מענישים את הרשעים בשבת ויש להם מנוחה. אבל אש גהנם לא מפסיק מאותם הרשעים שלא שמרו שבת קודש. ושאר הרשעים שבגהנם שואלים מה שונים אלו מאלו, ובעלי הדין עונים להם, אלו רשעים שכפרו בקדוש ברוך הוא ועברו על התורה כולה בגלל שלא שמרו שבת לכן אין להם מנוחה לעולם, ושאר הרשעים זכותם לצאת ממקומם בשבת ויש להם רשות לראות אותם נענשים. ומלאך אחד מראה להם את גופם מלא תולעים, ולנשמתם אין מנוחה באש גהנם. ושאר הרשעים מסתובבים סביב אותו גוף שחילל שבת ומכריזים עליו זה פלוני רשע שלא חשש על כבוד ה' יתברך וכפר בו ובתורתו, אוי לו, טוב שלא היה נברא ולא יגיע לדין זה ולבושה זו, ועליהם נאמר "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה והיו דראון לכל בשר" (ישעיה סו,כד). תולעתם לא תמות - מן הגוף, ואשם לא תכבה - מהנשמה, והיו דראון - כלומר די ראייה, ראינו בעינינו. ולמה, כי שבת שקולה כנגד התורה, והתורה זה אש, ומי שעובר על אש התורה ישרף באש גהנם לעולם.
שם (דף קנא א)

{יג} "ואני תפילתי לך ה' עת רצון" (תהלים סט,יד). בזמן מנחה בשבת, בימי חול בזמן מנחה יש דינים בעולם ואין זה עת רצון, אבל בשבת קודש אין רוגז מצוי, והדינים המתעוררים מתחברים עם הרחמים ונכללים בו ויש שמחה לכל. ובאותה שעה של עת רצון הסתלק משה רבינו מהעולם והיה שמחה למעלה וצער למטה, וכן יוסף הצדיק ודוד המלך. ולזה אומרים "צדקתך" בשבת, והוא זמן ועת רצון לבקש משאלות לבנו, שנאמר "ענני באמת ישעך" (שם,שם).
שם (דף קנה ב)

{יד} "ויקהל משה וכו' ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה'" וגו' (שמות לה,א-ב). חזר והזהירם על השבת לאחר שנכשלו בחטא העגל על ידי ערב רב, אסף משה רבינו את עם ישראל בלבד וחזקם ונתן להם את השבת.
פרשת ויקהל (דף רג א)

{טו} כיון שנכנס שבת, אש גהנם וחייבי גהנם יש להם מנוחה, ועליונים ותחתונים יש להם מנוחה. וכשיוצאת השבת וישראל מברכים על האש, כל אחד ואחד חוזר למקומו. ואשרי אותו אדם ששולחנו מסודר ונראה כמו שצריך והכל מתוקן לסעודה, כל אחד כפי כוחו. וכשמגיע השבת צריכים כל עם ישראל לרחוץ עצמם משמוש החול, שבחול רוח אחרת שולטת על העם, וכשרוצה האדם לצאת מאותה רוח ולהכנס לרוח קודש העליון צריך לרחוץ עצמו ולהתקדש.
שם (דף רד א)

{טז} כיון שיש רוח עליון קדוש בשבת, כל הרוחות הרעות והמקטרגים מסתלקים ואין צורך להתפלל על שמירה, שהרי ישראל שמורים ועומדים וסוכת שלום פרושה עליהם ושמורים מהכל. ואם תאמר אם כן למה אסור לצאת יחידי בלילה בליל רביעי ובליל שבת, ויש לומר שבליל רביעי יש מזיקים כידוע, ובליל שבת קודש מאחר שהרוחות והמזיקים כולם יורדים ומתחבאים בעפר, צריך אדם יחידי להזהר מלהתגרות בהם. ועוד שלפעמים יכולים לצאת ולהראות לבני אדם, והבטחת השמירה היא לציבור באופן כללי, ויחיד ישמור עצמו יותר.

{יז} גם יום שבת קודש שמחה לכולם וכולם שמורים למעלה ולמטה, ועם הקדוש מקדימים לבית הכנסת ומשבחים בשירים ותשבחות, וכולם שמחים למעלה ולמטה, והמלאכים בשמים אומרים אשריכם עם קדוש שבארץ שה' יתברך מתעטר בכם וכל הכֹחות למעלה שמחים בזכותכם. וכיון שנכנסו הציבור לבית הכנסת אסור לדבר אפילו לצורך בית הכנסת, אלא רק בתפילות ותשבחות ותורה, ומי שמדבר ועוסק בדברים אחרים ובפרט במילי דעלמא, זה ברנש שמחלל שבת, אין לו חלק בעם ישראל, שני המלאכים הממונים על כך ביום השבת, מניחים ידיהם על ראשו ואומרים, אוי לפלוני שאין לו חלק בקדוש ברוך הוא. ועל כן צריך להשתדל מאוד ולעסוק בשבת קודש אך ורק בתפילות, שירות ותשבחות ולימוד התורה, כי היום הזה יום שבת קודש יום של הנשמה ולא של הגוף, ולכן אומרים נשמת כל חי בשבת קודש, שבו מוזכר הנשמה והרוח בלבד, וכן השבח הנפלא אל אדון על כל המעשים שיש בו כ"ב אותיות והוא שבח גדול העולה על כל השבחים.

{יח} ומי שמבטל מצות עונג שבת, ומתענג בימי החול, הרי זה מחשיב דברים אחרים יותר מהקדוש ברוך הוא ומזלזל ברוח העליון כשלא מענגו, ויפרעו ממנו בעולם הזה ובעולם הבא. ומי שמוסר עדות לכבוד שבת קודש בשמחה ואהבת הלב לפני אבינו שבשמים, מכפרים על כל עוונותיו.
זוהר לרשב"י שם (דף רה א)

{יט} אותו רוח העליון השורה על האדם והוא שמח ומתענג בו, כך יהיה שמח לעולם הבא. כי כמו שהאדם בשבת קדוש בעולם הזה מקדושה עליונה השורה עליו, כך אותה קדושה עליונה תועיל לו ותשמח אותו לעולם הבא. וכשמשלים את כבוד השבת כפי הצורך, הקדוש ברוך הוא אומר עליו את הפסוק "ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר" (ישעיה מט,ג).
שם (דף רט א)

{כ} "ויכל אלקים ביום השביעי" (בראשית ב,ב). אף על פי שכל המלאכות הושלמו עד כניסת שבת קודש, עדיין לא היה שלמות בעולם עד שהגיע יום השביעי. על ידי שבת קודש נשלמו כל המלאכות והשלים הקדוש ברוך הוא את העולם, וזהו קיומו של העולם, כי כל עבודת הקודש נשלמת מעצמה וכן במשכן לרוב קדושתו שנאמר "והבית בהיבנותו" (מלכים א ו,ז), אשר בנוהו לא נאמר אלא בהיבנותו, שהושלמה מעצמה וכאילו אחרים עשוהו, וכך קיום העולם התמידי בזכות שבת קודש.
פרשת פקודי (דף רכג א)

{כא} יש ארבעה מלאכים בארבע קצוות העולם הממונים להשגיח על אלה שהם שומרי שבת, ומענגים את השבת כראוי. כשנכנס שבת קודש, הם רואים את כל השולחנות של שומרי השבת שהרי הם בני היכל המלך ואלפי אלפים מלאכים איתם על אותם השולחנות, וכשרואים שמענגים את השבת כראוי מברכים אותם וכל המלאכים עונים אמן. ומה הברכה שמברכים את השולחן המסודר והמעונג כראוי, "אז תתענג על ה' וגו' כי פי ה' דיבר" (ישעיה נח,יד), וכולם עונים, "אז תקרא וה' יענה" (שם,ט). ובסיום סעודה שלישית אומרים על אותו שולחן, "אז יבקע כשחר אורך וגו' כבוד ה' יאספך" (שם,ח). וכשרואים שהשולחן של אותו ברנש לא מסודר ומעונג כפי הדין, אז דוחים אותו ואומרים עליו דברים לא טובים (הכתובים בתהילים בפרק קט) רחמנא ליצלן. ובמקום עונג מקבל נגע חס ושלום.
רשבי בזוהר שם (דף רנב ב)

{כב} נאמר בקהלת (ח,טו) "אין טוב לאדם תחת השמש כי אם לאכול ולשתות ולשמוח", וכי שלמה המלך משבח כך, אלא זוהי שמחה של המלך הקדוש בזמן שהיא שולטת בשבתות וימים טובים, שמכל מעשים טובים שיעשה האדם אין טוב לאדם כי אם לאכול ולשתות ולהראות שמחה ויזכה לחיי עולם הבא. כי כל אדם שאוכל ושותה ושמח לכבוד שבת, כל מה שהוציא לאכול ולשתות זה כמו שנתן הלואה לקדוש ברוך הוא וה' יתברך יתן לו כפל כפליים. בשני אופנים נחשב שנתן הלואה לה' יתברך: א. כשמרחם על העניים והנזקקים, ב. הוצאות של שבת וחגים, שהרי זה הלואה לה' יתברך, ועליו נאמר (משלי יט,יז) "מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו".
שם (דף רנה א)

{כג} יש היכל בשמים שנקרא נגע, וממנו יוצאת רוח שנקראת נגע צרעת ומטמאת את כל בעלי לשון הרע. ויש גם נגע העליון שהוא ממונה על כל שולחנות של שבת, שאם נכנסה השבת ולא סידרו בשולחן עונג שבת כפי מה שצריך ומבזים את עונג שבת, אותו הנגע לוקח לעצמו את השולחן ושולט עליו, ואז כולם פותחים את פיהם ואומרים דברים לא טובים (הכתובים בתהילים בפרק קט). ואותם האנשים נמסרים בידי סטרא בישא, ואוי לו שהפסיד את הסטרא דקדושה ונכנס לסטרא בישא מסאבא, רחמנא ליצלן.
שם (דף רסה ב)

{כד} על הפסוק בפרשת פנחס (במדבר כח,י) "עולת שבת בשבתו על עולת התמיד ונסכה", חוץ מפשט הפסוק (עיין פרש"י שם) מפרש עוד בזוהר הקדוש שצריך לכוון את הלב בעניני שבת ובתפילות למעלה למעלה הרבה יותר משאר הימים. וזה פירוש הפסוק על עולת התמיד, כלומר עולת השבת תהיה למעלה מעולת התמיד. וכן אצל חנה "ותתפלל על ה'" (שמואל א א,י), חוץ מפשט הפסוק שהתפללה אל ה' יש עוד ענין, "על" דייקא, כלומר בכוונה עצומה, מפני שבנים תלויים במזל הקדוש.
רשב"י בזוהר פרשת אחרי (דף עט ב)

{כה} "והיה שבעת ימים תחת אמו" (ויקרא כב,כז), בכדי שיתיישב בו הכח ויתקיים על ידי שעובר עליו שבת, ואם לא, לא יתקיים וכמו טריפה, נמצא קיום השבת מחזק אותו. וכן ברית מילה בשמירת שבת אחת יתקיים בו הכח בעולם ויהיה אפשר למולו. שבת זה כח המקיים. וזה ביאור הפסוק "אדם ובהמה תושיע ה'" (תהלים לו,ז), דין אדם ודין בהמה אחד הוא לענין שעובר עליהם קדושת השבת, כי כולם זקוקים לשבת קודש.
פרשת אמור (דף צא ב)

{כו} אמר רבי יהודה השמחה והשמירה של יום השבת עולה על הכל, שהרי היום הזה מעוטר בחכמה ובינה ומוסיף קדושה על קדושתו ואין כזה דבר בשאר ימים. ולכן זה יום של שמחה למעלה ולמטה, כולם שמחים בו, מלא שמחה בכל העולמות, וכולם מתוקנים ממנו. ביום הזה יש מנוחה בעולם גם לרשעים בגהנם.

{כז} משל למלך שעשה משתה לבנו יחידו ושם לו עטרה ומינהו על הכל ויש שמחה לכולם, והיה אחד משוטרי העיר שהיה ממונה על הוצאה לפועל להרוג או להלקות כפי החוק, וביום הזה לכבוד שמחה של המלך ביטל ודחה את הדין, כך יום השבת יש שמחה לכולם ושמחה למלך ולא להצטער ביום זה ועל זה נאמר "וקראת לשבת עונג" (ישעיה נח,יג). וזה עונג על ה', ואין כזה עונג בשאר ימים. ובמה מרגישים את העונג, בסעודות שבת שמזמינים ומסדרים שולחן לכבוד המלך, ואפילו יש עוד חג או יום טוב בשבת הכל בזכות השבת וממנו יש שפע לכל החגים והמועדים, מלבד ערב פסח שחל בשבת קודש שאי אפשר לאכול סעודה שלישית כלל ועיקר. ורבי שמעון בר יוחאי הקדוש מוסיף שמימיו לא ביטל סעודות שבת ואפילו בערב פסח שחל בשבת שהיה עוסק בחכמת התורה ומעשה מרכבה. ביום השבת צריך לשכוח את הצער והרוגז והדוחק, כי זה יומא דהלולא דמלכא. ביום הזה אסור לדבר!!! שנאמר "ממצוא חפצך ודבר דבר" (שם,שם), כלומר חפציך אסורים ורק חפצי שמים מותרים, שביום הזה כל האמונה קשורה בו.
שם (דף צד ב)

{כח} רבי יוסי ורבי יצחק הלכו בדרך, שאל רבי יוסי למה כל כך חמור בשבת קודש מי שמדבר דבור חול שהנביא צועק ואומר "ממצוא חפצך ודבר דבר" (שם,שם), מה כבר יש דבר גרוע בדבור. אמר לו רבי יצחק יש גריעותא גדולה בזה, כי כל מלה ומלה שיוצא מפיו של האדם עולה למעלה, ומאחר והיא מלה של חול ביום קדוש יש בזה גריעותא למעלה, והקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל שואלים מי הוא זה שהביא דבור חול לכאן. ולכן הרהור מותר, כי בהרהור אין מעשה ואין קול ולא עולה, אבל מלה שיוצאת מפיו בוקעת אוירים ורקיעים ועולה למעלה. ומלה קדושה מלה מהתורה עולה ועושה כתר למעלה ויש בזה שמחה גדולה. אמר לו אם כן איך התירו לעשות תענית חלום בשבת, הרי ביטל מעצמו שמחת השבת. אמר לו באמת יש שמחה בשבת בכל העולמות ואפילו לרשעים שבגהנם, אבל האיש הזה שעשה תענית בשבת בגלל חלום לא טוב בליל שבת קודש, זה מבטל וקורע גזר דין של שבעים שנה, כי כולם אוכלים ושמחים והוא בצער, וצריך להוסיף עוד יום תענית. ואשריהם ישראל בעולם הזה ובעולם הבא.
רשב"י בזוהר שם (דף קה א)

{כט} תלמידי חכמים דומים לשבתות וימים טובים. ואמר רבי אבא אנחנו ששה נרות שמאירים מכח הנר השביעי, והוא רבי שמעון בר יוחאי, שביעי לכל, שהרי אין קיום לששה בלי השביעי, נמצא שהכל תלוי בשביעי. ורבי יהודה היה קורא לרבי שמעון בר יוחאי שבת, כמו שבת קודש לה' אף רבי שמעון קודש לה'. ועתידים החברים הצדיקים להתעדן בזכות רבי שמעון בר יוחאי לעולם הבא, שנאמר "וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד" (ישעיה נח,יג), מי הוא קדוש ה', ומכובד זה רבי שמעון בר יוחאי שנקרא מכובד בעולם הזה ובעולם הבא. ובזוהר הקדוש (פרשת פנחס דף רלב א) אמרו על רבי שמעון בר יוחאי שנקרא רבם של נביאים, רבם של חכמים, רבם של מלאכי השרת, שה' יתברך מדבר על פיו וכותב על ידו סודות שלא נשמעו ממתן תורה ועד היום.
פרשת נשא (דף קכה א ודף קמד א)

{ל} בשבת קודש צריך להוסיף מחול על הקודש בין במאכליו בין במשתיו ובין בלבושיו. וצריך לתקן לעצמו מקום נח בכרים וכסתות מרוקמים מכל מה שבבית, כמו שמכין חופה לכלה שהשבת נקראת כלה, ולכן הצדיקים היו אומרים בואי כלה. וצריך לעורר שירה ושמחה בשולחן לכבודה. ועוד צריך לקבל הכלה בכמה נרות מאירות בשבת ובכמה סוגי תענוגים ולבושים משובחים, ובית מתוקן בכמה תיקונים, ומקום להסיבה לכל אחד ואחד, ובשמחה ותיקונים אלו גורמים שהשפחה תשאר בחושך, ברעבון, בבכיה, בהספד, בלבוש שחור, כי "זה לעומת זה עשה האלקים" (קהלת ז,יד). ועל ידי שמחה וקדושה בשבת מכניעים את יצר הרע וכֹחות הטומאה.
פרשת עקב (דף רעב ב)

{לא} שני ככרות בשבת רמז לשני לוחות הברית, ורמז לשני יודין שהם הויה - אדנות. ובשבת קודש אין מזיק ואין שטן שולט, ואפילו בגהנם לא שולט. וצריך לסעוד שלוש סעודות בשבת, ומי שלא מקיים אותם מתהפך לו לנגע צרעת. ומי שאין לו שיקח הלואה, והקדוש ברוך הוא אומר לוו עלי ואני פורע (ביצה טו:). וכן מצוה לומר בשולחן דברי תורה, וצריך להזמין תלמיד חכם שיאכל איתו כדי שישתדל לשמוע דברי תורה.
רשבי בזוהר שם (דף רעג א)

{לב} צריך לשמוח בשלוש סעודות בשבת, שהרי האמונה ויסודות האמונה כלולים ומצויים בסעודות אלו. ורבי שמעון העיד על עצמו שמימיו לא ביטל שלוש סעודות, שבהם זוכה לאמונה שלימה וכל הדינים נכפפים מעצמם.
פרשת האזינו (דף רפח ב)

{לג} בזמן שהשכינה בגלות נאמר עליה "ולא מצאה היונה מנוח" (בראשית ח,ט), אלא בשבת וימים טובים, ואז השכינה נמצאת עם עם ישראל ודרה איתם שנאמר "ושמרו בני ישראל את השבת וגו' לדורותם" (שמות לא,טז). אשריו מי שיעשה לשבת דירה נאה בליבו, וכלים נאים באבריו, ואשה נאה בנשמתו, שבגלל זה השכינה שורה עליו שהיא נשמת כל חי.
תִקוני הזוהר (דף כב ב)

{לד} מי שמקבל את האורח - דהיינו נשמה יתירה הבאה בערב שבת קודש - בפנים צהובים בגוף מאיר ובשמחה ובתענוג בעולם הזה, כך נשמתו רוחו ונפשו כשתצא מגופו בעולם הזה, יקבלו אותו בעולם הבא כפי שקיבל את השבת בעולם הזה, ועליו נאמר "גם ציפור מצאה בית" (תהלים פד,ד). אשריו מי שמקבל את האורח הזה בלב שלם, כאילו קיבל את פני השכינה, שבמידה שאדם מודד כך מודדים לו.
שם (דף כג ב)

{לה} הפסוק "גן נעול אחותי כלה" (שיר השירים ד,יב), נאמר על ששת ימי המעשה, אבל בשבת קודש שכתוב לוו עלי ואני פורע, ושלא יהיה כנועל דלת בפני לווים, היא פתוחה בשבת שיש נשמה יתירה. ומרומז בספר יחזקאל (מו,א) "יהיה סגור ששת ימי המעשה, וביום השבת יִפָּתֵחַ". ומי שלא לווה כדי לכבד את השבת, או שלא מוסיף לשבתות וימים טובים - שהרי כל המוסיף מוסיפים לו וכל הגורע גורעים ממנו נשמה יתירה - ונשאר עני, ואם חכם הוא חכמתו מסתלקת, ואם עשיר הוא ממונו יסתלק ממנו ויהיה עני יבש. כמו שהוא מונע מלמעלה נשמה יתירה שהיא נשמת כל חי ומשאיר את יום השבת עני ושכינה יבשה, כך ימנע הברכה ממנו, מדה כנגד מדה. וכל מי שמוסיף בשבת, יצמח לו טובות הרבה כמו זרעים שבגן ויהיה לו שמחה גדולה.
רשב"י בזוהר שם (דף לח א)

{לו} "כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף יפרוש כנפיו יקחהו" וגו' (דברים לב,יא). כנשר יעיר קנו - זה ירושלים, על גוזליו ירחף - אלו עם ישראל, יפרוש כנפיו עליהם - בשבתות וימים טובים. ולכן מברכים בליל שבת קודש "הפורש סוכת שלום". ואז זוכים להמשך הפסוק "יקחהו ישאהו על אברתו" כמו שנאמר "ואשא אתכם על כנפי נשרים" (שמות יט,ד), ומכאן גודל השמירה של שבת קודש.
שם (דף נג א)

{לז} צדיקים גמורים אלו ששומרים מצוות שנקראים ח"י, ושבתות וימים טובים שעליהם נאמר "ותבא אליו היונה לעת ערב" (בראשית ח,יא) והוא ערבי שבתות וימים טובים, שהשכינה שורה אז עליהם בגלל שהם קודש, שנאמר "קודש ישראל לה'" (ירמיה ב,ג).
שם (דף נד ב)

{לח} צריכים ישראל לעשות שינוי בשבת קודש מימות השבוע. שינוי מקום, שינוי השם, שינוי מעשה, שלא יכנס האויב שהוא ס"מ. אם זוכים לשמור שבת צריך לשנות מימות החול בלבוש ובמאכלים, אם היה רגיל לאכול שתי סעודות בימי החול בשבת יאכל שלוש. ובכל צריך לעשות בשבת תוספת, אם רגיל בחול לאכול לחם ויין, יוסיף בשבת בשר, וזוהי תוספת שבת.

{לט} שינוי מעשה - אם היה רגיל לעשות מעשים של חול, לא יעשה בשבת, שנאמר "ששת ימים תעבוד" (שמות כ,ט). וכן שינוי השם - לכל השבוע קורא ששת ימי המעשה וליום השביעי קורא שבת דהיינו השבתת המעשה, ביטול עבודה. וכן שינוי מקום - בימות החול היה מבעיר אש, ובשבת קודש עושה שינוי ולא מבעיר שנאמר "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" (שמות לה,ג). ועוד צריך לשנות מעבד לאדון, שנאמר "וישנה ואת נערותיה" (אסתר ב,ט) דהיינו ביום השבת להרגיש שהוא קשור למלך. וכן לתקן לשנות ולהוסיף תיקון הבית בשבת יותר מבחול, שיהיה מושבו שיושב עליו שהוא מקומו מיוחד ונאה לשבת. וכן שינוי מעשה - אם היה עצוב בחול יהיה שמח בשבת, ואם היה לו קטטה בימי החול עם איש מסוים או עם אשתו יעשה שלום עמהם בשבת. ואמרו הקדמונים (עי' שבת קיח:), אם היו ישראל מקיימים שבת אחת כהלכתה, מיד היו נגאלים.

{מ} וכן צריך לשנות בנר דולק ומטה מוצעת ושולחן ערוך, שאם היה רגיל בימי החול להדליק נר אחד, בשבת קודש יוסיף נר שני. בשולחן שבת אם היה מברך על לחם אחד יברך על שנים כמו לחם משנה. וכן מטה מוצעת להיות עם בני משפחתו בשלום ובשינה מתוקה. כי צריך שינוי מימות החול בכל דבר ודבר. ואם זכה ויש לו שלום בית עם כל בני משפחתו כל ימות השבוע, יעשה תוספת שבת בפיוסים ודיבורים באהבה גדולה מאוד שירגישו את התוספת. ועל זה נאמר "פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי" (שיר השירים ה,ב), תוספת מילים ופיוסים לאשתו ולמשפחתו.

{מא} וכשרואים המזיקים וכוחות הטומאה וסטרא אחרא שינוי בשבת בכל, אין להם רשות להתקרב ועליהם נאמר "והזר הקרב יומת" (במדבר ג,לח) מפני ש"קודש היא לכם" (שמות לא,יד). ובכל תוספות קדושות אלו נקראת השכינה "מוסף שבת" וכשמתרחקים ממעשים של ימי החול הרחקה נִכּרת, ואז אין שום דבר זר יכול להתקרב, ואז הקדושה גדולה והשבת מתייחדת איתנו כמו חתן וכלה. ובאופן זה שקולה שמירת שבת ככל התורה כולה.
שם (דף נז א)

{מב} כל מי שגורע עונג שבת, כאילו גוזל את השכינה שהיא נקראת שבת בת יחידה. ואמרו חז"ל "איזהו גבור הכובש את יצרו" (אבות ד,א). מאי הכובש, כמו הפסוק "וכבשוה" (בראשית א,כח), כלומר כבושה תחת ידו, כמו כלב שהוא כבוש וקשור בידי אדונו, ואז מתגבר על ס"מ שהוא יצר הרע.
שם (דף נט ב)

{מג} בשבת קודש גהנם לא שולט בעולם, ולכן נאמר בתורה "לא תבערו אש" (שמות לה,ג). ואם ברנש מדליק בשבת, אומר הקדוש ברוך הוא אני מכבה את האש מגהנם בשבת ואתה מדליק חשמל או מבעיר, אתה תשרף בגהנם. והפסוק "לא תבערו אש בכל מושבותיכם" זה גם בגוף, דהיינו כעס ומחלוקת ועצבות וקטטה. אלא צריך לקבל את האורחים - והם המלאכים הבאים לנו בזכות נשמה יתירה של שבת קודש - בשמחה ובטוב לבב.

{מד} וצריכה האשה להדליק נרות שבת בימין, דהיינו בצד דרום, ונחשב לה כאילו הדליקה נרות בבית המקדש בדרום ושולחן בצפון. ובאותו בית שמצוי דירה מתוקנת ומסודרת מנורה בדרום ושולחן בצפון ומטתו בין צפון לדרום, אומרים אותם המלאכים שבאים עם השכינה, אין זה בית של הדיוט ועם הארץ אלא מקום שיש בו רצון של ה' יתברך. אבל בית שלא מתקנים תיקונים אלו בליל שבת, המלאכים אומרים אין זה בית של ישראל שעליהם נאמר "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם" (שם לא,טז), לדֹרֹתם כתיב חסר מלשון דירה, כלומר לתקן תיקונים בדירה לכבוד שבת קודש.
רשבי בזהר שם (דף סט ב)

{מה} כל מי ששומר שבת ומכבד ומענג לכבוד ה' יתברך, ה' יתברך יתן לו מקום למעלה במנוחה בלי טִרחה, וינוח שם מכל טורח העולם הזה שטורח בו בכמה גלגולים וכמה מעשים.
שם (דף קלא א)

{מו} מסופר על רבי יוסי בן פזי שהזדמן פעם לכפר קרדו שהיו שם אנשים שמחים בחלקם. וראה בליל שבת קודש שהמארח שלו לפני השינה עומד בצד אחד וזוגתו בצד השני ומרבים בתפילה כדי שיזכו להפקד בבן צדיק ירא שמים מקיים מצוות ולא זז מהתורה ימין ושמאל, ואמר להם יהי רצון שתזכו לכך כי ראה שמכוונים לשם שמים. וכשחזר רבי יוסי לשם לאחר כמה שנים ראה את אותו הבן שנולד להם שהוא כעת בן שבע שנים, ולא רצה לדבר עם רבי יוסי. ואמר לו אביו תבוא אליו שהוא גברא רבה, וענה אותו ילד שחושש מלבוא אליו כי אולי אין נשמתו קדושה. וכשתמה אביו, ענה לו והתקרב אליו, שרואה שנשמתו באמת קדושה אבל מזמן קרוב ולא מזמן רב. והודה לו רבי יוסי על כך, כי היה עדיין רווק אבל עמל ויגע בתורה עד שזכה לנשמה קדושה. ומכאן מעלת התפילה של ההורים לפני המצווה בליל שבת קודש כדי לזכות לבנים צדיקים.
זוהר חדש (דף יא א)

{מז} רב אמר כשברא הקדוש ברוך הוא את העולם, ראה את השבת שהיא מנוחה וקדושה והכינה לדורות. ואין לך כל שבת ושבת שאין הקדוש ברוך הוא עושה מחול עם הצדיקים בגן עדן, ונִזונים מאספקלריא המאירה. ואמר רב הונא, אפילו הרשעים שבגהנם מוכתרים ביום השבת ושקטים ונחים, כי אין לך רשע שאין לו מעשים טובים. כי יום שבת נקרא שלם, ולפיכך אינו נגרע מהטוב וההנאה שבו, בין לצדיקים בין לרשעים. ואמר רבי יהודה אין לך שבח וקלוס לפני הקדוש ברוך הוא כמו שבחו של שבת, ואפילו יום השבת משבח לו שנאמר "מזמור שיר ליום השבת" (תהלים צב,א).
שם (דף יז א)

{מח} כשגרמו העוונות, והשבת לא נשמרה כראוי, שנאמר (ירמיה יז,כב) "ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת" - כלומר אל תטילו על עצמכם משא של ימות החול שהרי מגן עליכם יום השבת - ולא שמעו לנביא, ואז הגיעה חרב נוקמת נקם ברית. כי השבת והמילה והצדיק נקראים ברית, והעובר עליהם, סכנה, רחמנא ליצלן.
שם (דף כט א)

{מט} כשיצאו ממצרים והגיעו למרה, מִדת הדין קטרגה לפני ה' ואמרה מאחר שמכרו את אחיהם ועשו פִרצה גדולה הרי שצריכים לסבול עוד ואיך יוצאים מהגלות. ואמר הקדוש ברוך הוא יש לי בתורה מתנה טובה ושבת שמה ואם ישמרו את השבת תסגר הפרצה ההיא שהשבת מכפרת על אותו עוון. ולכן קִבלו שבת במרה כדי שיקבלו על עצמם לשמור שבת ומדת הדין אין לה רשות לקטרג, שנאמר "שם שם לו חוק ומשפט" (שמות טו,כה). ומכאן שיכולה השבת לרחם עלינו ולקבץ אותנו מגלותינו. ואם ישמרו בני ישראל שתי שבתות כהלכתם, מיד נגאלים. כי על ידי שמירת שבת יש קיום למעלה ולמטה, ושערי ירושלים העליון הנקרא שערי צדק היא כלה הכלולה מהכל. ועל ידי שמירת שבת תתחזק המלכות בארץ בידי דוד המלך ע"ה, ולכן אמר דוד המלך ע"ה "לך ה' הממלכה" (דברי הימים א כט,יא) בשתי ממי"ן, לכלול יחד מלכותא דארעא עם מלכותא דשמיא.
רשב"י בזוהר שם (דף כט א)

{נ} "ויאמר משה אל יהוֹשֻע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק" (שמות יז,ט). למה דוקא יהושע, כי עמלק בא בעוון מכירת יוסף, והרי שמירת שבת קודש באה לכפר על עוון מכירת יוסף, ואם חיללו את השבת אז מגיע עמלק, כי חסר סגולת שבת שתגן. ולכן דוקא יהושע שהיה מזרעו של יוסף שהיה צדיק יבוא וילחם בעמלק ויחליש אותו ויחזרו להתחזק בשמירת שבת קודש.
שם (דף לא)

{נא} צריך האדם שלא יראה עצמו שבע בימי החול, אלא בשבת שאין שלטון לכוחות הטומאה, אבל בימות החול יכולים להזיק. ובשבת יש להראות שובעה הפך מהשפחה לילי', ולהראות שמחה הפך מעצבות שבתא"י. במקום חושך אור, ובמקום עינוי עונג. והמכבד את השבת ימלט מהמזיקים. וכמו שיוסף הצדיק שמר ברית קודש וניצול מבור נחשים ועקרבים וזכה למלכות, כך שומרי שבת ואות ברית מילה עליהם נאמר "ישראל בני מלכים" (שבת קיא.). ואם ישמרו שבת אחת כהלכתה מיד נגאלים.
שם (דף לג א)

{נב} בשבת קודש צריך לשמוח האדם ביום ובלילה ולהכין ולתקן שולחן מכובד, ועושה שמחה למעלה ולמטה. וכשחוזר מבית הכנסת הולכים עמו מלאכים קדושים מצד זה ומלאכים מצד זה, והשכינה עליהם כאמא על בניה. ובאותה שעה יתקיים בו "יפול מצדך אלף וגו' כי אתה ה' מחסי, לא תאנה אליך רעה" וגו' (תהילים צא,ז-י). כל זה בתנאי שיכנס לביתו בשמחה ויקבל האורחים בשמחה, וכשיראו המלאכים נרות מאירים ושולחן מתוקן ובעל ואשה שמחים, באותה שעה השכינה אומרת זה שלי הוא "ישראל אשר בך אתפאר" (ישעיה מט,ג). ואם לאו, השכינה מסתלקת והמלאכים הולכים, ויצר הרע וחיילותיו מתחברים עם אותה משפחה, ואומר שלי הוא ושורה עליו טומאתו. ומסתלק שם "יה" מהאיש והאשה ונשאר "אש" עם "אש". והשולחן שלו מלא קיא צואה, ואין צואה אלא יצר הרע שהוא טמא. והבא להיטהר מסייעים אותו, וכשהוא זכאי מלאכים קדושים יתהלכו איתו וישמרו אותו בכל מקום, ועליו נאמר "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך" (תהלים צא,יא).
שם (דף מח א)

{נג} יש שער מיוחד בשמים שלא נפתח אלא בשבתות וימים טובים וראשי חֹדשים, ועל זה נאמר "פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים" (ישעיה כו,ב).
שם (דף פג א)

{נד} בשבת כתיב "לדורותם" (שמות לא,טז) חסר ("לדֹרֹתם"), כעין דירה, מכיוון שקידש היום דירתם של ישראל צריכה להיות בנר דולק ושולחן ערוך ומטה מוצעת ודירתם מתוקנת כדירת חתן לקבל בו את הכלה, כי השבת היא כלה ולעולם אין מכניסים אותה אלא בדירה מתוקנת לכבודה כפי הראוי לה. בשעה שקידש היום וכלה זו באה ואינה מוצאה דירה מתוקנת ושולחן ערוך ונר דולק, כלה זו אומרת אין דירה זו מישראל, אין דירתו לקדושה. ולכן צריך היכר קדושה בבית. ולכן כתוב "לדורותם" בשבת ובציצית, שבהם יש היכר קדושה בדירתם.
שם (דף פה א)

{נה} אמרו חז"ל שלשה אלה שגורמים צרות לעצמם, מי שמקלל עצמו, ומי שזורק לחם או פירורים שיש בהם כזית, ומי שמדליק אש בצאת השבת כשעדיין לא הגיעו ישראל לקדושא דסידרא באמירת "ואתה קדוש". מפני שגורם להדליק אש של גהנם באותו אש שהדליק קודם הזמן, וכל אלה שבגהנם מקללים את מי שהדליק אש קודם הזמן [בקללות הכתובות בספר ישעיה פרק כב]. ולמה, בגלל שלא טוב להדליק אש כשיוצאת שבת עד שיבדילו בתפילה ויברכו על הכוס, ועד אותו זמן שבת הוא, וקדושת השבת שולט עליו. וכשעושים הבדלה כל אותם הממונים על ימות החול חוזרים למקומם ותפקידם שציוו אותם. כשנכנס שבת והתקדש היום, קודש מתעורר ושולט בעולם וחול מסתלק מהשלטון שלו, ואף שיוצא שבת לא חוזרים למקומם עד הזמן שיברכו, ברוך המבדיל בין קודש לחול, ויברכו בורא מאורי האש. אבל כשממתין מלהדליק אש עד אחרי קדושא דסדרא, אותם רשעים שבגהנם מצדיקים על עצמם דינו של הקדוש ברוך הוא, ומברכים את אותם האנשים השומרים שבת עד זמן זה בברכת "ויתן לך האלקים" וגו' (בראשית כז,כח) [ועיין שו"ת ישכיל עבדי ח"ח דף קפו].
הקדמת הזהר (דף יד ב) - פרשת פינחס (דף רמו ב)

{נו} רב יוסף כשירד לבבל ראה בחורים רווקים שנכנסים ויוצאים במקום שנמצאים שם נשים נאות ולא חוטאים. אמר להם וכי אינכם מפחדים מיצר הרע. אמרו לו, אנחנו לא באנו לעולם ממחשבות רעות אלא ממקור של הקדושה שהרי אמר רב יהודה אמר רב מי שמקדש עצמו בזמן המצוה זוכה לראות בנים קדושים בנים מעולים שלא מפחדים מיצר הרע. רבי אבא אמר מה פירוש הפסוק "ואת שבתותי קדשו" (יחזקאל כ,כ) קדשו עצמכם בשבתות בזמן המצוה. ולכן מי שיוצא לדרך שיש בה נשים וכיוצא בזה, ישפיל את עיניו וידע שיש חמימות גדולה של הדרך ויצר הרע יכול לשלוט עליו חס ושלום.
פרשת וירא (דף קיב א) מדרש הנעלם

 

 

עם ישראל מעל הטבע

עם ישראל מעל הטבע

הלקח הנלמד מנס החנוכה לדורות עולם ובמיוחד לדורינו

והדליקו נרות בחצרות קדשך    [מתוך תפילת על הניסים בחנוכה]

''אורה ושמחה''. אורה מסמלת שמחה. כאן הגיעה השמחה לשיאה. היש שמחה כשיבת הבנים לשלחן אביהם? השמחה שהיתה לחשמונאים, חבויה וטמונה בחשך הגזרות והגלות, נחשפה והתפרצה.

כאן ראו והראו החשמונאים לאחיהם המתיונים, שהמירו את כבודם ומכרו את בכורתם בעד נזיד עדשים, שטעות גדולה היתה בידם. הקדוש ברוך הוא לעולם לא יטוש את עמו, והגם שנדמה להם שה' עזבם והם עזבוהו והפרה הברית אינו כן, אי אפשר לנתק את האבא מהבנים, ובנים אי אפשר לנתק מאביהם. בן לעולם חוזר לאביו, ובסופו של דבר יגלה, שהטעם הטוב ביותר יהיה כשיחזר להסב על שלחן אביו כמקדם. והשמחה מערכים אמתיים, היא השמחה האמתית שמחזרת על בעליה, כי היא שמחה של קיום. ולעמתה שמחה מזויפת, הנובעת מערכים נפסדים, נעלמת כענן כלה, ולא די בזה אלא זו שמחה שסופה תוגה, ענג שסופו נגע, אבל דבר אלקינו יקום לעולם.


וקבעו שמונת ימי חנכה אלו בהלל ובהודאה

את נס החנכה קבעו לדורות, שימים אלו לא ישכחו מתוך היהודים ולא יסופו מזרעם לעולם, ואת נס החנכה נעלה בזפרוננו תמיד, ללמד וללמד, שאנו, עם קדוש וחזק, יש בנו כחות טמירים, ואנו צריכים להאמין בזה.

ונקבע בימים אלו להלל ולהודות כל אחד ואחד באפן פרטי, להדליק נרות בביתו, ולומר הלל והודאה על הנס.

וזאת, למען ידע כל יהודי ויהודי גם באופן פרטי שיש לו כח וגבורה, וחייב הוא להיות בתוך ערמת נסיונותיו וקשייו הפרטיים כמתתיהו ובניו בדורו.

וגם כי יראה ''כי אבי ואמי עזבוני'', יאמין ''וה' יאספני''. נס זה נעשה לכלל ישראל, אבל חיב כל אחד ואחד בפרטיות להאמין, שמה שיש בכלל יש בפרט, וכמו שבכללות ישראל יש כח ותקיפות שאין שום כח בעולם יכול לו, כך יהודי שמתעקש על דתו ואמונתו - יכול הוא, וודאי יצליח !

לדאבוננו. היום מלחמת יון היא אינה עם אויבים מבחוץ, אלא גרוע מזאת ''אויבי איש אנשי ביתו''. אנו נתקלים רבות היום בזוגות, שהבעל, למשל, מבין והגיע להכרה שדרך התורה והאמונה זו הדרך. ובת זוגו עדין לא זכתה להבין זאת ומפריעה לו בדרכו, והבית כמרקחה.

מי רודף את אותו בעל על דתו? יונים? נוצרים? מוסלמים? אשתו בתוך ביתו היא הרודפת אותו ! ! ! אשתו, מעמו וממולדתו, היא העומדת עליו להשכיחו את התורה. ולהעבירו מחקי רצון ה'.

או כמו כן להפך אשה מענינת בצניעות, בטהרת המשפחה, בשמירת שבת ובכשרות, והבעל עדיין שקוע בחמר ובלבנים ובכל עבודה בשדה ואינו מענין בשום פנים.

מי רודף את אותה אשה? בעלה ! ! !

כאן המלחמה שלנו על חשבון החיים האישיים שלנו.

זהו דבר שלא ידע עם ישראל מהיותו לגוי, לקום על מלחמת שמירת התורה, אשה בבעלה ובעל באשתו.

וכאן נשאלת השאלה:

מאין לוקחים כחות להתמודדות במאבק קשה זה?

התשובה לכך הקטע הבא שבנסח ''על הנסים''.


ועשית עמהם נסים ונפלאות

אנו עם שמעל הטבע, עם המלומד בנסים, ואם המדבר בנסים לחיי הגוף, שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם בודאי שאנו עם שמגיע לנו נסים בסיוע ועזר לא טבעי לצרך שמירת היהדות.

ולכן, כשאתה הנך מתמודד בקשיים מעין אלו, תאמין שבבוא הזמן תנצח רק לא בריב ובקטטה. בסבלנות ובארך רוח תמשיך בדרכך. תן לצד השני לעשות כרצונו, ואתה תתעקש על שלך. אף שהצד השני לא רק שאינו משתף פעלה, אלא גם מלעיג ומלגלג. כי הבורא שעברת על רצונו עד היום מנסה אותך לראות עד כמה אתה חזרת אליו באמת, ואם אינך נסוג מפני קול עלה נדף, אלא על אף כל הקולות והברקים שמסביבך, הפוצים פיהם לרעה עליך, הנך נשאר נאמן לו בכך מוכיח הנך ששבת לאביך בלב שלם. ואז, כשהוא יחליט ויאמר די לנסיונותיך, וכביכול יאמין לך שהנך נאמן לו, יחדלו הקולות והברקים ותשוב המנוחה, ותכף יתן התעוררות תשובה לבן זוגך, והכל יבוא על מקומו בשלום.

ספורים מעין אלו ראינו לרבבות בן זוג שהתעקש, ללא ריב ומחלוקת, אלא עמד על שלו בסבלנות ובמתינות וסבל לעג וחרפה סוף דבר נצח, והצד השני נכנע להשלים, והבית הפך לבית של תורה וקדשה.

אם כן. עלינו להאמין בנסים ובנפלאות. תאמין שה' יעשה לך נס ופלא, ויהפך את לב הצד השני להיות כלבבך.

כי למעשה, כל התשובה ושיבתנו למחצבת אבותינו, ובפרט בקצב של ימינו, אינו טבעי כלל. ורק יד ה' ''הרוצה בתשובה'' וחפץ במהלך זה, זהו הכח למהפך התשובה הפלאי שעינינו רואות, ולכך צריך להמתין לנס, שאכן ודאי יארע.

וזהו שנרמז כאן: ''ועשית עמהם נסים ונפלאות''.


ונודה לשמך הגדול סלה

לנצחון הקדשה נגד הטמאה אין שום פרוש טבעי, לנצחון וגבורה של לוחמי מלחמה בחרם מול חרב, עוד אפשר להלביש את נצחון האחד על משנהו בדרך טבעית ולמצא סבה לנצחון האחד ולכשלון השני, וכמובן, על אף שהכל בידי שמים. אולם למתעקש ומסרב להאמין, אפשר עוד לטעות ולהסביר את מהלך העולם על פי המקרה והסבות. אולם נצחון כחות הקדשה. כיצד דולים נשמה שהיתה שקועה בכל איבריה וגידיה בשערי הטמאה, אפוף בתאוות וחמדות העולם, שקוע כל כלו בשרירות לבו, ופתאם נהפך לאיש אחר ומתנער כתרנגלת מעפרה, הופך את עורו ומחליפו, משליט את כחות הנפש והשכל על הרגש הסוחף ללא מעצורים.

זוהי תופעה נסית ללא הסברים טבעיים. ועל כן ודאי ''נודה לשמך הגדול סלה'', ובודאי זו כונת חז''ל בנסח ''על הנסים'', שהרי כל ההודאה בחנכה היא הודאה על נצחונות הרוח, בנגוד לנוסחת פורים, שההודאה נתקנה על נצחונות הגוף. ואם כן, חיבים אנו לבאר ולפרש את נסח ''על הנסים'' שבחנכה מתחלתו לסופו רק על נושא הרוח, שהרי תחלתו ברור שמדבר רק על נושא הרוח: לשכחם תורתך וכו', אם כן, סופו נעוץ בתחלתו, וכל ההודאה על הנסים והנפלאות לשמו הגדול סלה הוא על נצחונות הרוח.

המלחמה הרוחנית בין כחות הטומאה לקדשה במלא עצמתה בימינו.

כחות הטמאה נלחמים בחרוף נפש למלחמת קיום, בידעם שבנצחון הקדשה תלוי בטולם לעולמים, וכשהמלחמה בין שני הצדדים מלחמת קיום, הרי שהיא בשחרור כל הכחות שהיו עד עתה חבויים לצרך המתינות, ואלו מעתה, שאין מקום עוד למתינות ולהקפה, המלחמה נעשית עם כל הנשק המסכן והמתחכם ביותר שלא העזו להוציאו פעם.

וזהו זמננו. כחות הטמאה משקיעים כחות ומחות להמצאות, פתויים וגרויים שלא היו מעולם, כפירה, אפיקורסות, כחי ועצם ידי. תרבות יון, של ספורט וכל מיני דברי חשק, למשך את הלב והמח, ולטרדו ממעט התבוננות וחפש. טמאת עריות נוראה של פריצות. לבוש חצוף ומגרה, תמונות תועבה, סרטים, טלויזיה, ועוד ועוד.

מוציאים היום את כל הנשק שרק יש להם אפשרות לטמאות בו את עם ישראל, ובכך להאריך את זמן ממשלתם, הלא זהו תגמול רחוק של יון שעדין פוגעת בנו על נצחונם הבלתי נשכח של המכבים.

ואלו אנו עם קדוש אסור לנו להבהל. השמר לך פן תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם, אל תירא מהם כי ה' אלקיך בקרבך. חיבים אנו להאמין: ה' אתנו, ושכינתו, שהיא כח הקדשה החבוי בתוך כל אחד ואחד, חזק הוא מכל אשר להם, וכל כחם הוא רק בדמיון והבעתה, ועלינו להתחזק באמונה בכח שבידינו, ולא לפחד, ובאמץ לב ובגבורה לצאת למלחמה ולנחל נצחון בטוח.


לסיום

נסים בספור יפה ואמתי התואם לנושאנו.

מעשה היה בזמן הגאון רבי יהונתן איבשיץ זצ''ל, שבאחד הימים פגשהו ברחובה של עיר נוצרי מכובד מבני עירו. מפני הכבוד, הסתובב הרב לשוחח עמו. בין היתר שאלהו הנוצרי: ''אומרים עליכם, שאתם עם חכם, ואם זה נאמר על הגדולים שבכם, הרי אין בזה שום חדוש ומעלה, שכן הגדולים שבכל אומה הם חכמים, ואם כן, ודאי נאמר הדבר גם על הפשוטים שבכם. הנכון הדבר או לא?''

אמר לו הרב: ''ודאי נכון. סתם לא אומרים. ''

''ובכן, '' אמר לו הנוצרי, ''התוכל להוכיח לי זאת?'' ענהו הרב: ''כן. יהודי ראשון, שיזדמן לנו עתה. אעצרהו, ותשאלהו שאלות כרצונך, ותראה את חכמתו. ''

עוד המה מדברים, ועגלון פשוט עם סוסו עבר במקום. עצרהו הרב ובקשהו לרדת ולשמע את שאלתו של הנוצרי ולהשיב לו תשובתו.

שאלהו הנוצרי: ''אני רואה את עבודתך הקשה ואת פרנסתך המגיעה לך בעמל רב, ובכן, למה תתעקש להשאר בדתך ולא לעבר לדתנו, שם תתפרנס בכבוד גדול ובנחת?''

השיבו היהודי: ''אתה מזכיר לי את צואתו של אבי ז''ל. וכה היתה צואתו אלי: 'בני, אני משאיר לך שני סוסים, שהתפרנסתי מהם. טובים וחזקים המה. שמר עליהם והתפרנס מהם גם אתה. ' ועוד אמר לי: 'בני, אם יבא אליך אדם ויאמר לך: בא והחלף את סוסי בסוסיך, ואני בשכר זאת אוסיף לך 100 דינרים בודאי אל תסכים, כי אם מוכן הוא להוסיף לך כסף עבור סוסיך ודאי שסוסיו גרועים משלך.

'' 'אמנם, אם יאמר לך אותו אדם: ראה, אני זקוק לכסף. ואני מוכן להחליף סוסי בסוסיך בתנאי שאתה תוסיף 100 דינרים - תסכים, כי אם מבקש הוא כסף עבור סוסיך בנוסף לסוסיו, סימן שסוסיו טובים משלך. ' '', סים בכך היהודי את דבריו.

הנוצרי עצרו מללכת, ובקשו סליחה על שלא הבין את תשובתו ואם יואיל לבאר את כונתו.

וכך באר היהודי את דבריו: ''אתה בא אלי בהצעה להחליף את דתי בדתך, ותמורת זאת תוסיף לי עשר וכבוד. הוי אומר, שדתי מעלה מדתך, והעבדה שהנך מוכן אף להוסיף לי כסף וזהב עבור ההחלפה זאת לא אעשה, כפי צואתו של אבי, שכשמציעים לי עבור החלפת הסוסים כסף - לא להסכים להחליף. ''

אחים יקרים !


גר שבא להתגיר, מבואר בהלכה שאין אנו ממהרים לקבלו אלא מקשים עליו, ומראים לו את הקושי שבעל המצות ואומרים לו: ראה, למה לך לבא להתגיר, הלא עד עכשו יכלת לחלל שבת ולאכל נבלות כרצונך ולא היה עליך שום עון, אולם מעתה יהא עליך עוון. ורק אם הוא מתעקש ורואים שלבו שלם ליהדות מקבלים אותו. אבל אין אנו רודפים אחריהם ולא ששים לקראתם כלל, ובודאי שלא כופים אותם על דתנו. אולם בואו נראה כמה כפו עלינו במשך כל ההיסטוריה הנוצרים והמוסלמים את דתם באיומי שמד וגזרות נוראות רק בשביל שנעזב דתנו ונלך אחר דתם. האין זאת מקנאה על דתנו?! האין זאת מתוך מודעותם הגמורה שדתם אינה אלא חקוי לאמת?!

ואם כן, אחים ואחיות יקרים, נעריך את אשר לנו, נשים לב למכמורות הנפרשות לרגלינו בכל מיני אפנים שונים, עד האחרונה הגדולה - תרבות, אפנה, להיות ככל הגוים, ללמד את שפתם. להלך בלבושים כלבושם. לשנות שמותינו כשמותם ולנהג בארח חיים כמוהם. חלילה לנו מלעזב את מורשת אבותינו שהנחילונו את האמת ורק את האמת, ולא נזוז מהכלל הידוע: ''אין אבות מנחילין שקר לבניהן. ''

כל יהודי שעולה לתורה, אומר: ''אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו''. כל יהודי שגור בפיו הפסוק המיחד לנו על פני כל האמות: ''שמע ישראל, ה' אלקינו ה' אחד''. היש גריעות ופחיתות מזו להתביש מכו שיחד הבורא שמו עלינו ובחר בנו להיות לו לעם סגלה על פני כל העמים?! הלא זה צריך להיות לנו לכבוד ולתהלה הגדולה ביותר, וכנאמר: ''הלוא אח עשו ליעקב נאם ה', ואהב את יעקב ואת עשו שנאתי''. אם כן, סלקציה זו עשאה האלקים, ואנו קבלנו במתנה מחמאה זו להיות אהובים לו מכל. בין אם נבין זאת למה ומדוע ובין אם לא נבין זו מציאות שלא תשתנה לעולם, שהרי נשבענו לאלקים שלא נמירנו באלוה אחר, ונשבע הוא לנו שלא ימירנו באמה אחרת, כמבאר בפסוקי התנ''ך.

בגאוה וגאון נצעד לעין כל כעם הנבחר והמנצח בכח התורה ומצותיה, הקימים לעד ולנצח נצחים.

 

נעלה על נס את נצחון המכבים מהם נשאב בטחון למלחמה בתרבות יון גם בימינו!

 

 

 
JPAGE_CURRENT_OF_TOTAL
הנך נמצא ב: דף הבית hidden שונות

התפילין שלי

תפילין

התפילין שלי

טובה אמיתית ליקירי משפחתכם

עילוי נשמה מכבדים בחיים ולאחר החיים

בשמחת כלולותיכם

חתן וכלה

מתפללים להצלחתכם

בשמחת הבר מצווה

בר מצווה

מתפללים להצלחת צאצאיכם

  • Login
    מלל מעל טופס הרישום
    מלל מתחת טופס הרישום
  • יצירת חשבון
    *
    *
    *
    *
    *
    Fields marked with an asterisk (*) are required.