• Personal-prayer
Hebrew (Israel)English (United Kingdom)
הרשם לאתר וזכה בתפילה וברכה על ציון הרשב"י הקדוש. שנה טובה ומתוקה
 

חסד

הכנסת אורחים בסבר פנים יפות

הכנסת אורחים בסבר פנים יפות מאמר א'

 

לתת הרגשה טובה לאורחים

כתב החפץ חיים (בספרו אהבת חס – ח"ג פ"ב): מכיוון שהאריכה התורה לספר כל פרטי ענין הכנסת אורחים שקיים אברהם אבינו, מה שלא מצאנו כן בכל חלקי התורה שקיים, משמע מכך שכוונת התורה בזאת להורות לנו ללמוד מאבינו הזקן כיצד ראוי לנהוג עם האורחים ולקיים מצוה נשגבה זו בשלימות.

 

ואכן לומד השל"ה הק' מהנהגתו של אברהם אבינו, שיש לתת לאורחים הרגשה כאילו שהם אלו שמטיבים עמו, כמו שהראה אברהם כאשר פנה לאורחיו כמתחנן: "אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור" והיינו שיעשו עמו טובה ויכנסו לביתו. (תוכחת מוסר).

 

מטעם זה הדגיש להם אברהם "ואקח פת לחם" (יח-ה) אף שבהמשך נאמר: "ואל הבקר רץ אברהם" (יח-ז). ועל זה אמרו חז"ל: "מכאן שצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה" (ב"מ פז.). ופירש המהרש"א הטעם: מפני שלפעמים ימנע האורח מלהיכנס והמקבל מלקבל, כדי שלא להטריח את המקבל והנותן. זהו שפירש ה כתוב, שאמר אברהם, אל לכם לחשוש שתרבו לטרוח עלי, שכן תסעדו עמי רק "פת לחם ואחר כך תעבורו.

 

"כדי שהאורח ירגיש בנוח"

פעם נזדמן איש עשיר אצל החפץ חיים ליום שבת. האורח סרב לסעוד על שולחנו של החפץ חיים, עד שיבטיח לו שיקבל תשלום עבור ארוחותיו. החפץ חיים הסכים. ביום ראשון, כשהאורח עמד לשוב לעירו, החזיר לו החפץ חיים את הכסף. על שאלת האורח, למה קיבל בערב שבת את הכסף, ענה החפץ חיים, כי רצה לעשות לו נח רוח, ושיהיה לו עונג שבת אם יחשוב שהוא אוכל משלו. אבל הוא – החפץ חיים – חשב שהוא אורחו, וכוונתו היתה לקיים מצות הכנסת אורחים. (חפץ חיים עה"ת – מעשי למלך)

 

הידור בהכנסת אורחים

יהודי שנסע לרגל עסקיו, נזדמן בליל חורף אחד לעיר גוסטינין. לא ידע היהודי להיכן יסור באמצע הלילה, והנה הוא רואה אור בבית אחד, ויסר לשם.

 

בבית זה דר האדמו"ר רבי יחיאל מאיר מגוסטינין זצ"ל, אך היהודי לא הכירו. לאחר שנתן רבי יחיאל שלום לאורח, אמר לו הלה כי רעב הוא. הוציא הרבי מן המזנון יי"ש עם מיני מתיקה והציג לפניו על השולחן.

אכל האורח, ואמר שעדיין רעב הוא. הלך הרבי לחפש אחד דבר מאכל, ולא מצא אלא דייסה בלתי מבושלת. לקח את הדיסה והעמידה בתנור, שהיה חם וגחלים בוערות עדין היו בו. כמו כן לקח קדרה עם שומן, ויצק כל השומן לתוך הדייסה, כדי שתטגן ותהיה ראויה לאכילה, שכן לא ניסה אף פעם בזאת ולא ידע כיצד מבשלים. וכך נתן לאורח כמה קערות לאכול עד ששבע.

 

אחרי כלותו לאכול, הורה הרבי לאורח שישכב לנוח על מטתו שלו שעמדה בחדרו. האורח שהיה עייף מהדרך שכב מיד על המטה במגפיו המלוכלכים, והרי היה ער כל הלילה, כי לא היה לו מקום לישון.

 

הבוקר האיר, ובני הבית השכימו לקום. לא נתן להם רבי יחיאל להיכנס לחדר, כדי שלא יעירו את האורח, וגם הוא בעצמו היה הולך בחדר לאט לאט ובשקט, כדי לא להעירו. כשהגיע זמן התפילה, ורבי יחיאל הלך להתפלל, הקיץ האורח אף הוא לבית הכנסת להתפלל, ושם נודע לו שישן ואכל בלילה בבית האדמו"ר הצדיק המפורסם, ושהוא עצמו טרח בשבילו כל אותה טרחה. נצטער האורח על זה, והלך אליו לפייסו על שגגתו, שלא ידע שהחדר והמטה שישן בה של הרבי היא.

 

השיבו רבי יחיאל: "אם תבטיח לי לקיים את פקודתי שאצוה עליך אז אקבל פיוס ממך". הבטיח לו האורח לקיים כל מה שיצוה עליו, ואז אמר לו: "בתנאי זה אתפייס לך, שבכל עת שתעבור דרך עירי גוסטינין תתארח אצלי..." וכן מאז והלאה היה תמיד אורחו של רבי יחיאל מאיר. (סיפורי חסידים)

 

 

 

 

הכנסת אורחים בכל מחיר

הכנסת אורחים בכל מחיר מאמר ב'

 

"נקבל בלבנו לארח גנבים גם להבא"...

אחד הגנבים שהיו כלואים באגף האסירים הפליליים בירושלים, ריצה עונו ושוחרר לעת ערב. מאחר והתגורר הרחק מירושלים ולא היתה לו פרוטה בכיסו, סר לבית של הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל, אותו הכיר מביקוריו בבית הכלא, כדי לקבל ממנו דמי כיס...

קבלוהו רבי אריה וזוגתו כאורח נכבד... העניקו לו סכום מסוים, אך הוסיפו ואמרו לו כי לא יתירו לו לנסוע קודם שיסעד ליבו.

ה"אורח" הרגיש בטוב, ובתום הארוחה אמר לו רבי אריה: "מודה אני לך על שבקרתנו, שעל ידך נזדמן לי במפתיע לקיים שתי מצות: "הכנסת אורחים ו"גמילות חסדים", אך במטותא ממך, השעה מאוחרת ולמה תטרח לנסוע בשעות הלילה? הכבד והשאר עמנו הלילה". הציעו לו מטה והתברכו בו.

באשמורת הבוקר, מתעורר  רבי אריה משנתו כדי להכין עצמו לילך לתפילת "ותיקין", והנה מתברר לו שאותו "אורח" גנב את גביע היין ופמוטי הכסף ונסתלק לו...

עורר רבי אריה את רעייתו, שח לה אותו מעשה ואמר: "אני מוחל לו לאותו גנב במחילה גמורה כדי שלא ייענש בגללי. ואף הוסיף ואמר לרעייתו: "הבה ונבטיח האחד לשני ונקבל בלבנו, שמקרה מצער זה לא ימנע בעדנו מלארח גנבים בביתנו גם להבא..." (איש צדיק היה)

 

קבלת אורחים בשמחה ובספר פנים יפות

שנינו באבות (פ"א-ט"ו): "והוי מקבל את כל אדם בסבר פנים יפות". וכתב התפארת ישראל שזהו הגמילות חסד הראשון שיש לעשות לאורח, ועל ידי זה תתגבר האהבה בין אדם לחברו.

ובספר פלא יועץ מביא, שיותר חשוב ומקובל בעיני אלוקים ואדם, פת חרבה בסבר פנים יפות, ממאכילו פטמות בפנים זעופות... ואפילו אם יש כעס וצער בלבו, יסירם מלבו ואל יראה בפני האורח אלא פנים שוחקות, לבל יחשוב האורח שבשבילו פניו רעים.

גם הגאון רבי חיים פלאג'י זצ"ל כתב בספרו (תוכחת חיים ק"א): "לא ישתף את אורחיו בצערו, ולא יתנה בפיהם את דאגתו ויסוריו. כך למדנו מאברהם אבינו, למרות שהיה חולה וכואב בשלישי למילתו, עם כל זה לא הזכיר להם דבר וחצי דבר מצערו, אלא קבלם בשמחה".

וממילא נוכל אף זאת ללמוד מאברהם אבינו, עד כמה ראוי להתאמץ במצות "הכנסת אורחים" אף שקשה ולא נוח לו, ואף שפטור מדינא, בכל זאת יקבל אורחים בכל עת. כדמצינו אצל אברהם אבינו שהתאמץ לתור אחר האורחים ביום השלישי למילתו וכחום היום. ושכר ההתאמצות בחסד גדול במיוחד, כמו שמצינו בחז"ל (סנהדרין ע) שאמרו על הפסוק "ויקח שם ויפת" (פרק ט-כג): לימד על שם שנתאמץ במצוה יותר מיפת, לכך זכו בניו לטלית של ציצית.

 

"מצטער אינו פטור מהכנסת אורחים"

מעשה באורח שנקלע אל ביתו של הגאון רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ"ל בחג הסוכות. ביקש רבי חיים עוזר לכבדו בסעודה, ואולם התנצל לפניו: "ירד מר לאכול בסוכתי אשר בחצר, בעוד אני נאלץ להשאר בבית, בהיות חולה המצטער, ופטור מן הסוכה". עשה האורח כדבריו. בני הבית ערכו לפניו סעודה שלמה.

לפתע הבחין האורח ברבי חיים עוזר שטרח וירד לכבודו מן הקומה השניה אל הסוכה. השתומם האיש. אך רבי חיים עוזר הצטדק על פי דרכו: "עלה בלבו שהמצטער פטור רק ממצות סוכה ולא מהכנסת אורחים, שהרי קיימה אברהם אבינו דוקא בהיותו חולה וכואב, אין מן הראוי שאורחי יהא יושב בסוכה לבדו, ואני בפנים הבית". (מרביצי תורה ומוסר)

 

"כמה טוב שבאתם היום..."

על הרב מפוניבז' הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל מסופר: פעם הגיעו אלו אורחים שהזמינם לסעוד על שולחנו. ואולם בהכנסתם לביתו, הוברר לה לפתע, כי למעשה הם אורחים בלתי צפויים, מאחר שחל אצלם שיבוש בתאריך הביקור ו... הקדימו לבוא ביום אחד.

הצטערו האנשים מאוד, והתנצלו מתוך מבוכה. אך הרב כהנמן הפיג חיש מהם את צערם, באמרו: "רבותיו, אין לכם בכלל מושג, מה נפלא הדבר שאתם הפתעם אותנו, ולא הגעתם במועד המתוכנן... כי לקבל אורחים לאחר הכנות, מה רבותא בכך? להכנסת אורחים יש ערך אם אין מתכוננים לה. רק במצב כזה ניתן לאדם להוכיח אם ראוי הוא להקרא מכניס אורחים"...

הפטיר הרב כהנמן בהתלהבות: "אין לכם מושג, כמה טוב הדבר שהגעתם כעת, כי הנה נתנה לנו ההזדמנות לעמוד במבחן". (הרב מפוניבז')

 

גדולה מנוחת העייף

כתב בספר מנורת המאור: יקבל את אורחיו בסבר פנים יפות. וישים מיד לפניהם לחם לאכול. כי אולי העני רעב ומתבייש לשאול. על כן צריך ליתן לו מיד לחמו ומימיו בפנים מאירות. וצריך שיתן לו מיד אוכל לפי הרגלו. וכשהאורחים לנים אצלו ישכיבם במיטב מיטותיו כפי הראוי להם. כי גדולה מנוחת העייף בהיותו שוכב בטוב. ויותר עושה לו נחת רוח המשכיבו היטב, מן המאכילו ומשקהו!

בספר כד הקמח הובא רמז לכך, ממה שאמרה האשה השונמית: "נעשה נא עלית קיר קטנה ונשים לו שם מיטה ושולחן" (מלכים ב פרק ד-י). מדוע הקדימה מיטה לשולחן? כי הבינה שהבא מן הדרך מעדיף מנוחה מאשר אכילה.

 

דמות מופת ל"הכנסת אורחים"

מסופר על האדמו"ר רבי יחזקאל הלברשטאם זצ"ל משינובה, שהיה מכניס לביתו חולים ועניים שאחרים לא רצו להכניסם, ובכך שמש כאיש מופת למצות הכנסת אורחים.

פעם כאשר נכנסו חסידים לחדרו, הבחינו כי מישהו מתנועע במטתו של האדמו"ר מתחת לשמיכה. הם נדהמו והתפלאו מי זה יכול להיות שם. נגשו לראות והנה נגלה לעיניהם איש חולה, מוכה שחין וצרעת מכף רגל ועד ראש. הם הכירו את האיש שהיה מסתובב בעיר ואיש לא אבה להכניסו לביתו בגלל פצעיו, עד שבא אל בית האדמו"ר. וצוה לגבאי שלו להכניס את המסכן, לרחוץ אותו ולהשכיבו במטתו, כי לא היה מקום אחר. (מגדולי החסידות)

 

הכנסת אורח, ואפילו שיכור...

השעה מאוחרת, אחרי חצות הליל. יושב רבי משה לייב מסאסוב זצ"ל בחדרו, שקוע בתלמודו. ואור קלוש של מנורה רעועה מאיר את הספר שלפניו.

לפתע נשמעים דפיקות רמות בדלת. איכר, שיכור כלוט, עומד בחוץ ומנחית מהלומות על הדלת.

קר לי, ובמטה חמה חשקה נפשי" – זועק הלה.

"היאך מעז השיכור. מה לו ולביתי?" מהרהר רבי משה לייב ומיד אומר לעצמו: "ולמעשה, מה לו לזה בעולמו של הקדוש ברוך הוא? ואם הבורא מתרצה לו, מדוע אסרב אני"?

קם רבי משה לייב ופתח את  הדלת, הכניסו לביתו והציע לו מיטה חמה. (חסידים מספרים)

 

כללי הכנסת אורחים הנלמדים מאברהם

כללים נוספים ישנם במצוות הכנסת אורחים, אותם ניתן ללמוד מהפסוקים כפי שמציין החפץ חיים (בספרו אהבת חסד חג-פ"ב):

א.     יש לתור אחר האורחים ולקבלם בחיבה יתירה.

ב.      לא די לכבד האורחים באכילה ושתיה, אלא צריך להכין להם מים לנקותם מאבק הדרך.

ג.       קודם שסועדים לבם, ראוי להכין להם מקום שינפשו מטורח הדרך כמו שאמר אברהם "השענו תחת העץ".

ד.      יגיש לאורחים מהמאכלים הטובים והמשובחים ביותר, וכמו שהכין אברהם שלש לשונות בחרדל (ב"מ פו:).

ה.     להכין לאורחים בזריזות [ככתוב: "וימהר אברהם... ויאמר מהרי... ואל הבקר רץ אברהם"...] וכתב הספורנו לקמן (פרק כ"ד): "כי המהירות בעבודת המשרת יורה על היות הנעבד נחשב אצלו".

ו.       ישרת את האורחים בכבודו ובעצמו ולא על ידי שליח [כי על ידי זה מראה לאורח שמחשיבו]. ואמרו חז"ל: כל מה שעשה אברהם למלאכים בעצמו, עשה הקב"ה לבניו בעצמו. (ב"מ פו:).

ז.       יזהר ללוות את האורחים כשיוצאים מביתו [ככתוב "ואברהם הולך עמם לשלחם". ובזה נותן להם הרגשה כי טוב לו בחברתם].

ח.

ומשמו של הגאון הצדיק רבי ישראל סלנטר זצ"ל מובא כלל נוסף בהכנסת אורחים הנלמד מאברהם אבינו: עד שתהיה הסעודה מוכנה, יש להגיש לאורחים כיבוד קל [ככתוב: "ואקחה פת לחם וסעדו לבכם" ורק לאחר מכן "ואל הבקר רץ אברהם"], זאת כדי שלא ירעבו בנתיים.

 

 

 

בהתאמצות כח ורצון זוכים לניסים

העושה למצוה את המקסימום מצידו – זוכה לסיעתא דשמיא מיוחדת

היבט נוסף לענין התוצאה הנובעת מכח הרצון, מצינו אצל בתיה בת פרעה. אשר בהחלטתה הנחושה ותשוקתה העזה להציל את הילד שבתיבה [למרות גזירת אביה], הושיטה את ידה בהתאמצות כל כוחותיה, ולא שמה לבה למרחק שישנו בין ידה לתיבה. ואז כאשר היא מיצתה מצידה את המקסימום את קצה גבול יכולתה, עזר לה ה' ונעשה לה נס שנשתרבבה ידה אמות הרבה. והיינו במיצוי כח הרצון אפשר להשיג תוצאה שהיא מעל ומעבר לכוחו הטבעי של האדם ברך ניסית. (ואולם לדעת הגר"ח שמואלביץ [בשיחתו שם] היה זה אף ללא נס, וצ"ע כוונתו).

 

ובספר חפץ חיים על התורה (שמות – מעשי למלך) כתב, שדבר זה ללמדינו בא, לבל יתעצל האדם מלהציל את מי שזקוק להצלה ואפיל אם לפי ראות עיניו לא יעלה בידו בדרך הטבע להצילו, מכל מקום בל יעמוד מנגד, אלא יתעסק בהצלה עד מקום שידו מגעת, ומשם ואילך תעשה ההצלה מאליה בדרך נס, או היד תשתרבב או התיבה תתקרב... וכן הוא טבע הנס שמופיע כמילוי להשתדלות הטבעית שקדמה לה...

 

לאור האמור ביסוד כוחותיו הטמירים של האדם, נוכל ליישב ולבאר, מדוע בחר יעקב אבינו דוקא בבנו יהודה, לשלוח על ידו את בנימין למצרים. נכון אמנם שיהודה ערב על הנער והתחייב ליעקב: "אם לא הביאתיו אליך והצגתיו לפניך וחטאתי לך כל הימים" [=לעוה"ב] (בראשית מג-ט). אך הלא יעקב חשש פן יקראנו אסון בדרך, ומה תועיל בזה ערבותו של יהודה? אלא ידע יעקב כי על ידי התחייבות כה חמורה שקיבל יהודה על עצמו, ירכז ויאמץ את כל כוחו ויכולתו מעל ומעבר לרגיל, וימסור עצמו למען החזרת בנימין לאביו. ובאופן זה בודאי יצליח!

 

בדרך זו, אף זכינו ליישב בטוב טעם את הקושי המתעורר בלימוד עובדא דברי יוחנן וריש לקיש, וכך מסופר בגמרא: יום אחד ראה ריש לקיש [שהיה עדיין לסטים] את רבי יוחנן שוחה בנהר הירדן. ניתר ריש לקיש בקפיצה אדירה מעבר לנהר הירדן כדי לתופסו [כי לא הבחין שהוא רבי יוחנן]. כשראה רבי יוחנן גבורתו של ריש לקיש אמר לו: "חילך לאורייתא"! והוסיף: אם תקבל עליך מהיום עול תורה, אתן לך את אחותי לאשה. קיבל ריש לקיש מיד על עצמו עולה תורה, ושוב לא יכל לקפוץ את הנהר כבראשונה [כדי לקחת בגדיו]. ומדוע? מפרש רש"י: "דמשקבל עליו עול תורה תש כחו". (בבא מציעא פד.)

 

ולכאורה הדברים תמוהים: וכי כח גופני זה שהראה ריש לקיש בקפיצת רגליו יש בו כדי להועיל בהבנת עומק דברי התורה הקדושה? והרי נדרש לכך חכמת לב, חריפות השכל וכשרון הדעת ולא גמישות וכח פיזי, וכיצד ראה רבי יוחנן בכח זה אמצעי ללימוד התורה? זאת ועוד: מדוע משקבל עליו ריש לקיש עול תורה תש כוחו, והרי עדיין לא החל ללמוד בפועל, וכיצד יתכן שבקבלה בעלמא תש כוחו?

 

אלא מסתבר לומר, שגבורתו זו של ריש לקיש לא נבעה מכח גופני גרידא, אלא מכח רצונו העז והחלטתו הנחושה להשיג המטרה שהציב לעצמו. גדולתו של ריש לקיש היתה בכך שידע לרכז את כל כחותיו, ולמצות את כל יכולתו – מעבר לרגיל – בשביל ה דבר שחפץ בו. לכח זה כיון רבי יוחנן באמרו: "חילך לאוריתא"! כי כן ידע רבי יוחנן, שכדי לנצל עד תום את החכמה והכשרון שניחן בהם האדם, למען ידיעת התורה. יש צורך שיוקדם לכך רצון עז, החלטה נחושה ו'גמירות דעת' לקבל עליו עול תורה. שכן רק כשמייחד לבו וכוחו לתורה בלבד, מצליח להשתלם בה ביותר, ואז ממילא תש כחו לדברים אחרים ששוב אין לו חפץ בהם. הנה כי כן, כללו של דבר כך הוא: לעולם תהיה מידת יכולתו והצלחתו של כל אדם, תלויה בראש ובראשונה כפי מדת רצונו וייחוד לבו.

 

כח הרצון להייטיב עם הזולת

פעם לפני חג הפסח, השתדל הגאון רבי אליהו חיים מייזל זצ"ל (גאב"ד לודז'), לשחרר שנים עשר אלף חיילים יהודים ששהו במחנה צבאי באיזור לודז'. והנה בערב החג כשפנה היום, נודע לרבי אליהו חיים כי עדיין אלפיים חיילים נשארו במחנות הצבא ולא יוכלו להסב עם משפחתם בליל הסדר. גמר הרב בליבו שלא יסב לשולחן הסדר על שישוחררו כל החיילים הנותרים. הוא ברר למקום שהותו של הגנרגל ונודע לו כי הוא נמצא במחנה צבאי סגור ומסוגר, ששום אדם לא יוכל להכנס פנימה.

 

הרב, בתשוקתו העזה להיטיב עם אחיו היהודים, לא אמר נואש. הוא ביקש מאחד מנכבדי העיר שיתלוה עמו למחנה הצבא. כאשר הגיעו אל המקום, ראו שהוא מוקף בגדר מסביב. טיפס הרב בעוז רוח על הגדר וקפץ לעברו הפנימי. מיד זינק אליו הזקיף העומד על משמרתו ועצר בעדו. לתדמהתו, ראה כי הלה יהודי נכבד בעמיו הלבוש בגדי הדר. סיפר לו הרב כי בא לשחרר אלפיים חיילים. הלך הזקיף והודיע לגנרל. הסכים הלה שיכניסו אליו את הרב.

 

תמה הגנרל: הכיצד הרהיב בנפשו להיכנס למקום סגור ומסוגר? פרץ הרב בבכיות ושפך ליבו באמרו כי אי שחרור החיילים לא נותן לו מנוח. התרשם הגנרל מאוד מטוב ליבו וממסירות נפשו של הרב למען אחיו, ופקד לשחרר תכף ומיד את כל החיילים היהודים... רק אז חזר רבי אליהו חיים מייזל לביתו לערוך את הסדר. השעה היתה ארבע לפנות בוקר...!

 

 

 

 

 
JPAGE_CURRENT_OF_TOTAL
הנך נמצא ב: דף הבית hidden חסד

התפילין שלי

תפילין

התפילין שלי

טובה אמיתית ליקירי משפחתכם

עילוי נשמה מכבדים בחיים ולאחר החיים

בשמחת כלולותיכם

חתן וכלה

מתפללים להצלחתכם

בשמחת הבר מצווה

בר מצווה

מתפללים להצלחת צאצאיכם

  • Login
    מלל מעל טופס הרישום
    מלל מתחת טופס הרישום
  • יצירת חשבון
    *
    *
    *
    *
    *
    Fields marked with an asterisk (*) are required.