• Personal-prayer
Hebrew (Israel)English (United Kingdom)
הרשם לאתר וזכה בתפילה וברכה על ציון הרשב"י הקדוש. שנה טובה ומתוקה
 

אמונה ובטחון

פרק ל"ה - ל"ח


לה. נס קיום האומה


דוד המלך ע''ה אומר בתהלים (לה, יח): ''אודך בקהל רב בעם עצום אהללך''. ובשעה שהכניס את ארון הברית, היה מכרכר ומפזז כאחד האדם בתנועות של שמחה ובדיחות, עד שאשתו המלכה מיכל בזה לו בלבה, וענה לה דוד המלך ע''ה (שמואל ב' ו, כא-כב): ''לפני ה' אשר בחר בי מאביך ומכל ביתו לצוות אתי נגיד על עם ה' על ישראל ושיחקתי לפני ה'. ונקלתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני''. הלא לא זכיתי לכבוד ולמלכות - רק בגלל שאני מתבטל לה' ומודה לו שהכל ממנו.

וכאן מדובר בדוד מלך ישראל, שלא היה כמוהו מי שהראה גבורות וניצחונות לעם ישראל, והבין שכל כוחו וניצחונותיו הם רק בגלל ששם שמים שגור בפיו ואינו מניח אפילו לרגע לחשוב שכוחו ועצמתו מהווים המה אפילו משהו סיבה לניצחונו, והעיד הוא על עצמו באמרו ''ה' לא גבה לבי ולא רמו עיניי ולא הילכתי בגדולות ובנפלאות ממני'' (תהלים קלא, ב). ודרשו חז''ל, ''לא גבה לבי'' - כשהרגתי את הדוב ואת האריה במו ידיי ושיסעתי אותם, אלא חזרתי למרעה כאילו לא קרה דבר. ''ולא רמו עיניי'' - כשהרגתי את גלית הפלישתי. וזה נורא למתבונן! כל ישראל מודאגים ומתוחים מי יהא גיבור האומה שינצח את גלית הפלישתי, כי הרי בזה יהא תלוי ניצחון האומה, כפי שסוכם עם הפלשתים. קם לו דוד מהצאן, ובגבורה ובעוז קולע אל ראש הפלישתי לעיני כל ישראל ולעיני כל הפלישתים שעמדו אלו מכאן ואלו מכאן. גבורה ואומץ כזה לא היה מסוגל שום אחד מישראל לעשותו, ועוד מובטח המנצח בבת המלך שאול ובעושר גדול, ובכל זאת לאחר מכן שב הוא להיות רועה את צאנו ומעיד על עצמו ''לא רמו עיניי''. נורא!

אנו חיים כאן במדינת ישראל חמישים ושתיים שנה, הראנו ה' ישועות ונסים לאין ספור. מוקפים אנו באויבינו בנפש - שכל רצונם לכלותינו ולשתות את דמינו, ולצערנו מרימים הם דגל מדינת ישראל בהכרזה מלאה של ''אין לנו חלק באלקי ישראל'', שהרי מיום הקמת המדינה לא היתה בתקשורת שום הכרת הטוב לבורא עולם. ההתנכרות וההתכחשות לכוחו של הקדוש-ברוך-הוא כל כך בולטת ומוגזמת, עד שאפילו לא רואים לנכון גם להזכירו כבדרך אגב. לקחו את הכל בשבילם וענדו את עטרת הניצחון לראשם מבלי לתת חלק ולו אפילו משהו לאדון העולמים.

אין אנו באים בזה לעוררם, אחר שאין לנו קשר דיבור ושמיעה אתם, אולם הכואב הוא - שהמינות והכפירה שבדבריהם חדרו לליבותנו.

ולראיה אספר לכם סיפור שנזדעזעתי ממנו מאוד. פעם הייתי באיזו שמחה. ישב לידי אחד מבעלי השמחה, יהודי שומר מצוות, מתפלל, שומר שבת, ונתגלגלה שיחה על השפע שיש היום, ברוך ה', ומצויה היום ברכה גדולה של מזון וכו', והכניס הלה בשיחתו דברים שנבהלתי מלשמעם: היום אנחנו עם הכח והצבא החזק ביותר בעולם. וממשיך הוא להתפעל ולומר: אתה יודע, הטייסים שלנו היום הכי טובים בעולם, אין לנו מה לפחד מהערבים, הטייסים שלנו הם המובילים היום את כח חיל האוויר בכל הארצות. והמשיך להסביר לי הכיצד טייס אחד משלנו יניס אלף וכו'.

אמרתי לו: סלח לי, חכמינו תיארו אותנו - עם ישראל - ''ככבשה בין שבעים זאבים'', ומדבריך אני מבין הפוך - שאנו ''זאב בין שבעים כבשים''...?!

האיך אפשר שיהודי מאמין יעלה על דעתו שקיומנו הוא בדרך הטבע ויש לייחס את הסיבה והתהילה לצבאנו ולמכשור הנשק שבידינו, היש אפיקורסות גדולה מזו?

ויותר מזה - הבה נשאל כל יהודי: הרי יודע אתה שמסביבנו מיליוני ערבים המבקשים את נפשנו, האיך מניח אתה את ראשך על הכרית ומסוגל לישון כאשר מבקשים את נפשך?! כל אחד באמת ובכנות יתבונן מדוע באמת מסוגל הוא להיות רגוע ושליו, הלוא רוב רובם של האנשים תחושת שלוותם תהא נובעת מסיבה: מה יש לפחד? יש לנו צבא, יש חיילים ונשק ששומרים עלינו, יש חיל אוויר וכו' וכו'. וכמה מאתנו באמת מניחים את הראש לישון בשקט רק בגלל שיש שומר ישראל והוא הוא ההגנה האמיתית ולא ''צבא ההגנה לישראל'', שאינם אלא כפופים ונתונים לגזירת שמים, וככל אשר ירצה האל ברוך הוא כן יהיה? והכישלונות יוכיחו היאך אותו צבא - אליל - נכשל - לא מעט בדברים פשוטים כידוע ואכמ''ל, ולולי ה' שהיה לנו כמעט כסדום היינו כעמורה דמינו.

המינות חדרה לבתינו ושטפה את מוחותינו.

ואלו הם דברי הרב בעל ''אור המאיר'' שאמר לתלמידיו: באחרית הימים, משופרי דשופרי כמותכם יתפוצצו מפיהם דברי כפירה ואפיקורסות. ומסביר בספר ''שומר אמונים'' הכיצד ייתכן, ועונה: תהא אמונה במדינה ובפוליטיקא, בכוח וצבא, רחמנא לצלן. ומי לא נכשל בזה היום? וכמה מחויבים אנו להינחן באמונה פשוטה כדי שלא להיסחף אחר המינות המשתוללת בפרהסיא ובחוצפה נוראה ללא שום הרגשת מרד ובגידה. אדרבא, מתביישים להיקרא ולקרוא בשם ה', מתביישים לכפור באלילויות הכוח והצבא והמדינה, ולא מתביישים לכפור בכח אלוקי ישראל.

בשנתו האחרונה של ה''סבא מנוברדוק'' זצ''ל, בשנות החירום, כשהמלחמה הייתה מתלקחת בכל תוקפה, היא מלחמת האזרחים עם הבולשביקים הפולשים, והרב ז''ל עמד פעם במוצאי שבת קודש וכוס הבדלה בידו וידיו אמונה וחזקות ושקולות ללא כל זיע וניד ואף טיפת יין אחת לא נשרה מן הכוס והוא בנעימת ההבדלה, כדרכו בקודש, ובאותה שעה היו השודדים יורים ומפציצים בחצרו, וכל התלמידים הסתכלו בהדרת קודשו של הרב זצ''ל איך ביטחונו לא נזדעזע ולא ניתר אף לרגע גם בשעה איומה כזו.
(''המאורות הגדולים'')


לו. אמונת ההשגחה גם בענייני רוחניות


יסוד גדול מלמדנו ה''חובות הלבבות'' בשער הביטחון (פ''ד), כי ההבדל בהנהגת הביטחון בין עניינים גשמיים וחומריים לרוחניים הוא כך - שבענייני החומר אין ביד האדם מאומה, הן בהשתדלות והן בתוצאה. כלומר, גם על איזה עסק להחליט, באיזו עבודה לעבוד, מה לקנות, מה למכור - הכל בגזירת שמים, וכל שכן שהתוצאה הסופית לאחר מעשה בוודאי היא תוצאה מהגזירה כפי אשר נקבע מראש. אולם בענייני רוחניות - הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. הבחירה אמנם ביד האדם לרצות ולבחור בטוב ולהשתדל על הטוב, אולם התוצאות של ההצלחה אינם ביד האדם גם ברוחניות.

יסוד זה כמה יכול לעזור לאדם שבא בתואנה: השתדלתי להשיג מצווה מסוימת, או עסקתי בתורה, שקדתי, ולמה חבריי ורעיי מוצלחים יותר ממני, למה חבריי מעיינים או בקיאים בתורה יותר ממני, למה חבריי מצליחים בכוונת התפילה יותר ממני או מצליחים בזיכוי הרבים ובגמילות חסדים יותר ממני אחר שאני לא פחות מהם בוחר בטוב ומשתדל להשיג הישגים גדולים ולא עולה בידי כמותם?

ההצלחה ברוחניות והתוצאות של ההשתדלות אינם בידי האדם. על האדם מוטל להשתדל ולעשות את אשר ביכולתו, אולם הצלחת החלק המעשי - עד כמה ומתי, תלוי הוא בידי שמים.

ולכך אין שום ענין לכעוס כאשר לא הצליח בתוצאותיו הרוחניים, ומה שיש למאמין לנהוג כאשר לא עלה בידו חפץ ושאיפה רוחנית להוציאה לפועל, הוא לבקש ולהתפלל לה' שיזכהו להוציא לפועל את שאיפותיו, ויאמין שטרם יש לו זכות להוציא לפועל את רצונותיו, וכמו אדם שרצה לקום מוקדם ממיטתו, הכין שעון מעורר, מינה חבר שיעוררהו ועשה השתדלות כראוי ולבסוף לא העירוהו לא השעון ולא החבר, אין לו לכעוס כלל, אלא להתפלל לה' שיזכהו לבל יפסיד תפילה או השכמה, אולם מכאן ועד לכעוס אין שום היתר בדבר.

כך שתורתנו היא ''דרכיה דרכי נועם'', וגם את המחדלים יש לקחת בישוב הדעת ולא בלחץ ומתח ולא בכעס.

ובפרט לפי המבואר בספר ''שבט מוסר'' (סוף פכ''ג) ומקור הדברים הם מדברי בשם האר''י הקדוש, שבעצם כל אדם בא לתיקון מסוים בעולם, ומן השמים בונים ויוצרים אותו בתכונות ובכוחות המתאימים לו לצורך תיקונו, ועליו להבין מתכונותיו ומנטיותיו על אילו דברים בעיקר עליו להתמקד והם עיקר צורך ביאתו לעולם.

ולמשל, מובא שם בספר ''שבט מוסר'', אדם הנוטה למידה רעה מסוימת במיוחד או נמשך לתאווה מסוימת במיוחד, ידע שעליה בעיקר צריך הוא לעבוד, כיוון שעל כך עיקר ביאתו לעולם. זה בחלק ה''סור מרע''. וכמו כן בחלק ה''עשה טוב'' - למה שלבו נמשך ביותר ויש בחשקו ללומדו או לקיימו, כגון שנוטה יותר לעיון, או לבקיאות, או לתפילה בכוונה יתרה, או לגמילות חסדים, או לזיכוי הרבים, ומאידך יש לו מפריעים על דבר זה לקיימו על אף חשקו ושאיפתו לכך - זהו סימן שעל זה צריך להשקיע עצמו ולא לשים לב למעירים והמלגלגים המטרידים אותו לכוונו לכיוון אחר.

וכמו כן אין לו לאדם להישבר ולהיחלש בדעתו בראותו הצלחת חבריו בתורה ומצות מה שאין ידו משגת כמותם, אחר שלא תדע מהו תיקונך ומהו תיקונם, על מה באו הם לעולם ועל מה באת אתה. כמובן יש לקנא קנאת סופרים ולשאוף להתעלות בראותו את חבריו עולים עליו. אומנם אם מקנא הוא קנאה חיובית, אין זו סיבה לחלישות הדעת, אלא אדרבה, זה מביאו להתעלות כמותם ולצעוד במסילותם, אולם המקנא קנאה רעה והינו צר עין בגדולת חבריו, הרי קנאה זו תביאהו לייאוש וחלישות הדעת.

המאמין השלם יודע ומבין שטוב לו להקדוש-ברוך-הוא עבודתו והשתדלותו יותר מכל אילי נביות של אחרים, אחר שעושה הוא המוטל עליו - וזה מה שעולה בהישג ידו, ואף שעולה לו מעט ובקושי להשיג תוצאותיו, שמח הוא בחלקו ואינו מתלונן, וכמובא ב''ספר התניא'', שאלו הטרודים והסחופים ומשתדלים הרבה ומשיגים מעט - זהו תיקונם, ועושים בזה נחת רוח לבוראם יותר מאלו היו להם תכונות ואפשרויות לעשות הרבה יותר, כי חשוב לו להקדוש-ברוך-הוא שיעבדוהו אלו בתנאים קשים ומאמצים על אף הישגיהם המועטים יותר מאשר אילו היו בתנאים נוחים וכישרונות ומשיגים בקלות הישגים גדולים יותר. וראה עוד מעניין זה לקמן פרק כז.

ומהרח''ו הק' כתב בשער הכוונות והביא זאת גם הרש''ש זצוק''ל ב''נהר שלום'', שלכל אדם יש תפקיד משלו ואין אדם יכול לתקן את מה שחבירו יוכל לתקן, וזה לשונם הטהור: ''ותתקן החלבנה מה שלא תתקן הלבונה'', דהיינו החלבנה שריחה רע שהיא בחינת האדם הפחות שבישראל יוכל לתקן מה שלא יוכל לתקן ה''לבונה'' זה שהוא המעולה שבישראל. וראה בספר ''עבודת ישראל'' להרה''ק מקוז'ניץ על פרקי אבות פרק ד' משנה ג' דברים גבוהים בזה היאך יתכן שיופעל תיקון מסוים על ידי רשע בשעת מעשה טוב שעושה - שלא היה יכול להיות נפעל ואפילו על ידי צדיק גדול, והוא מנסתרות ה'.

בשלהי החורבן הנורא של שנות תרצ''ט-תש''ה, נכנס אצל רבי יצחק זאב מבריסק אחד מגאוני וגדולי צדיקי ירושלים ואמר לו: הלא רבנו גדול הדור, אם כן, מן הראוי היה שיושיב בית דין מיוחד של גדולי הדור ברשותו, ובית הדין הזה יוציא פסק שעל המשיח לבוא. ויען רבנו הגרי''ז זצ''ל ויאמר: אנחנו חייבים לעשות כל מה שהקדוש-ברוך-הוא מצווה אותנו בתורתו הקדושה ולא להגיד דעות להקדוש-ברוך-הוא מה עליו לעשות.
(פנינים על נהרות רבנו הגרי''ז)

בהקשר להמדובר באות זו שגם בעניני רוחניות התוצאות המה מגזירת שמים - ידיעה זו תציל אותנו מפיתוי גדול של היצר והוא לכעוס ''לשם שמים''.

יש לדעת, אין לכעוס אף ברוחניות ואף שנאמר בגמרא (ברכות ה' ע''א) ''לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע'', הדברים אמורים לאדם שהוא אדיש ואטום, ולכך אומרת הגמרא תתעורר - תרגיז יצרך הטוב, ומאחר שאתה המרגיז יצרך עליך הרי שאתה שליט על רוגזך, כי העובד על עצמו להרגיז יצרו עליו ולצאת מאטימותו - שמצווה הוא על כך להרגיז יצרו, באופן זה הרי יהא הוא השליט על כעסו להיות שהוא המפעיל את הרוגז, אולם רוגז שהוא טבעי, וככל תופעות הכעס המצויות אצל בני האדם לכעוס ממקרי העולם, בוודאי אין מידה זו של הכעס בשליטתם, וכעסם עשוי להכשילם בעוון ובטעות.

בפרק זה נביא מאמרים וסיפורים שאין לכעוס אף לצורך דברים רוחניים. (מהספרים ''סדרת המידות'').

ה''לשם שמים'' אינו מתיר כעס


''ויאמר ה' אל משה, נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים אחר תאסף אל עמך. וידבר משה אל העם החלצו'' וכו'. פירש רש''י: אף על פי שששמע משה שמיתתו תלויה בדבר, עשה בשמחה ולא איחר. כלומר, כל זריזותו למלחמה היה בדיוק בכוונה ההפוכה מנגיעה עצמית. כי הרי מתוך זה ממהר להביא עליו את פטירתו.

אומר רבי יוסף יוזל הורביץ הסבא מנוברדוק: ידוע שאצל צדיקים יום אחד לחיות, אין לשער ערכו ורוממותו. אם כן נביטה, כשחוזרים מהמלחמה, ומשה רואה שהשאירו את הנקבות בחיים, ואם כן לא נגמרה המלחמה עדיין, ויוצא איפוא שיש לו למשה עדיין שהות לחיות, ומה עושה משה? - ''ויקצוף משה על פקודי החיל... החייתם כל נקבה'' הרי זה כעס בטהרת הכוונה לשם שמים, ונקי מכל פירור ואבק של נגיעה עצמית.

ואף על פי כן, מגלים לנו חז''ל, שגם על כעס זה נענש, ונעלמו ממנו הלכות גיעולי כלים. ומעתה נכפיל באלפי פעם את הקל וחומר, כמה יכולה לגרום הקפדתנו וכעסנו שמעורב בו, או שכולו ''נגיעות'', כמה פוגמים ומזיקים הם. הוי, כמה הורס הוא הכעס! (חיי המוסר א', קע''ג. ועיי''ש בהמשך).

חידושו של אליהו


אמר לו אליהו לרב יהודה: לא תרתח ולא תחטא (ברכות כט). מפרש רבי יוסף חיים מבבל: ודאי שלא הוצרך אליהו לצוות לאותו צדיק לרסן את מידת הכעס במילי דעלמא, שנחשב כעבודה זרה.. אלא חידש לו, כי בעת למדו לפני התלמידים, ועלול הוא לבוא לידי כעס, אל יתיר לעצמו היות וכעסו לשם שמים ובעסק מצוה, אלא גם שם זה מגונה. (רב פעלים, ברכות).

ועוד מעשה ידוע ממהרח''ו תלמיד רבנו האר''י הק', שפעם ראה האר''י במצחו סימן עוון הכעס, ואמר לו שאף שהיה זה לדבר מצוה שלמד עם אחיו וקצף עליו על שלא הקשיב ללימודיו, עם כל זה היה צורך לתקנו כי פגם הוא. (שער רוח הקודש)

הכעס בערבי פסחים


ישראל שמחים הם במצוות, וחרדים עליהם שלא יחמיצום. ובפרט באפיית המצות, ביעור חמץ ונקיון הבית בערב פסח. וכיון שגדולה היא החרדה הזריזות והזהירות במצוות אלו, עלולים מאד לבוא איפוא מתוך התרגשות - להתרגזות והרמת קול איש על אחיו כדי לזרזו, ולגעור בו שאינו מהיר כדבעי. ואולם הכעס והגערה לעולם אסורים. ואין לך מצוה שבגללה מותר לאדם לצאת מגדר של מנוחת הנפש, עד כדי שתינטל ממנו הארת פניו ויכעס על הזולת. ולכן הזהירו חכמי הנפש את העוסקים במצוות חג הפסח, אזהרה מיוחדת, שחלילה לא תהא מצוה הבאה בעבירה, שאף הכעס חמור כתערובת איסור חמץ.

ואמר צדיק אחד בדרך צחות: לפיכך נסמכו הכתובים ''אלהי מסכה לא תעשה לך - את חג המצות תשמור'' (שמות לד), להזהירך על הכעס בשעת עשיית המצוות, שהרי כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה. ואמר הכתוב כשאתה בא לקיים מצות ''את חג המצות תשמור'', אני מזהירך תחילה - ''אלהי מסכה לא תעשה לך'', אל תיכשל בשום עבודה זרה, ולא בכעס הדומה לעבודה זרה... (ספר התודעה עמ' ע''א)

לא תקטירו ממנו


''כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה''' (ויקרא ב). ''שאור'' הם שמרים המטפיחים את העיסה - רמז לגאוה. ''דבש'' סתם הוא דבש דבורים שיש לה עכס (ארס) אותיות ''כעס'', לרמז לנו כי שתי מידות הללו גאוה וכעס, לא תקטירו ממנו אישה לה', שאפילו לדבר מצוה ולכבוד ה', לא ישתמשו במידות מגונות אלו. (רחמי אב).

אתרוג פסול - ומידות מהודרות


לרבי יחיאל מיכל מזלוצ'וב היו תפילין יקרות שנפלו לו בירושת אביו רבי יצחק המגיד מדרוהוביץ. תפילין הללו היו יקרות לו מכל יקר. חסידים העשירים רצו לקנותן ממנו בכסף רב, והוא למרות מצבו הכלכלי הדחוק לא אבה לשמוע ממכירה זו. אשתו הציקה לו מאד מאד מידי פעם למכור את התפילין לצורך פרנסתם, כי היו לו גם תפילין אחרות לתפילה, אך הוא עמד על דעתו ולא מכרן.

שנה אחת לא היו אתרוגים בנמצא והנה הגיע פרוס חג הסוכות, ובזלוצ'וב אין אתרוג. בערב החג, והנה איש אחד הביא למכירה אתרוג יפה ומהודר, ודרש בעדו סכום גדול. נמלך רבי מיכל בדעתו, ומכר את התפילין של אביו, ובכסף קנה את האתרוג ומיד הלך לביתו בשמחה והאתרוג בידו. וברצונו לספר לאשתו על המציאה הגדולה שנפלה בחלקו, כדי לשתף אותה בשמחתו ולהרנין את לבה. אך אשתו תחת שמחה, קצפה עליו מאד, ואמרה: הכל אומרים עליך שהנך צדיק גדול, אבל איזה צדיק אתה? קשה לב ואכזר! בני ביתך רעבים ללחם ובכל זאת את התפילין המהודרות לא מכרת. אך עתה בשביל אתרוג יפה כן מכרת התפילין? מרוב בהלה נפל האתרוג וניטל הפיטם שלו ונפסל.

רבי מיכל אף הגה של תלונה לא הוציא מפיו, ואף סימן של קפידה לא הראה, אלא עמד ואמר: רבונו של עולם! תפילין אין לי! אתרוג כבר גם אין לי! אבל לידי כעס לא אבוא, ואת שלום ביתי לא אפר! והריני מקבל גזירותיך באהבה. בליל החג נתגלה לו אביו המגיד בעל התפילין, וגילה לו שהמעשה האחרון מאי-קפידתו, עשה רושם גדול בשמים, יותר מהמעשה הראשון של קניית האתרוג במסירות נפש... (אגדה ומחשבה ביהדות ג' מפי האדמו''ר מהוסיאטין).

בטל רצונך מפני רצונו


רבי יעקב יצחק הורביץ המכונה ''החוזה מלובלין'', רצה פעם לקום בהשכמה, יותר משאר הימים, כי היה צריך לתקן איזה ענין גדול. ציוה לבני ביתו, שיקדימו לו את ארוחת הערב בשעה מוקדמת. בני ביתו משום מה התעצלו, ולא די שלא הקדימוה, אלא הביאוה מאוחר מתמיד. ומכך נגרם שנשתבשה כל תוכניתו של החוזה. פנה ואמר: מן הראוי היה שאכעוס על בני ביתי, אבל חשבתי, הרי כל כוונתי בקימה באשמורת הבוקר, היתה לעשות רצון קוני, והנה גם עתה - רצון קוני הוא שלא אכעס... (רחמי אב עמ' ח: לקוטי הרמ''ל)

בואו חשבון


ושוב מעשה ב''חוזה'' מלובלין, שמשמשו שכח להכין לו על יד מיטתו מים לנטילת ידים. בהקיצו משנתו ורצה ליטול, ראה שלא הוכנו המים והחליט לנזוף בשמשו שעל ידי הזנחתו הוא מבטלו מנטילת ידים על יד המיטה. בו ברגע שנכנס השמש, נזכר במאמר חז''ל ''כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה''. אמר בלבו: האם כדאי בשביל נטילת ידים לעבור על איסור עבודה זרה? עצר ברוחו ולא נזף. (סיפורי חסידים, מועדים 27).

נסיון גדול- בטלית קטן


רבי מרדכי האדמו''ר מנישכיז, השתוקק להשיג טלית קטן מארץ ישראל, ובקושי רב עלה בידי החסידים להשיגו. אחד התלמידים אמר לרבי שהוא רוצה לתפור את הטלית. הרבי הסכים ונתן לו לתופרה. אותו תלמיד קיפלה כדי לחתוך את בית הצואר, וטעה וקיפל אותה יותר מהצורך, וחתך שני בתי צואר. כשנוכח מה שעשה, נבהל ונזדעזע, וגם ירא היה מהקפדת רבו שכל כך הרבה טרחות ויגע עד שהשיג טלית מארץ ישראל, ועכשיו בא הוא וקילקל אותה לגמרי. כשגילה התלמיד לרבי בפחד ורעדה מה שעלתה בידו, אמר לו הרבי: מה אתה מפחד? הרי באמת צריך שני בתי צואר לטלית קטן, האחד - כנהוג, והשני - לנסות את מרדכי (הרבי) אם יכעס... (סיפורי חסידים פר' מטות).

מצוה הבאה בעבירה


מספרים על רבי מנחם מנדל בעל ה''צמח צדק'' האדמו''ר מלובביץ, כי מעולם לא כעס, וכאשר בא היצר והראה לו פנים של היתר, שעל דבר כזה ''מצוה לכעוס'', עמד וחשב: הרי על כעס אמרו חז''ל שהוא מהעבירות החמורות וכאילו עובד עבודה זרה, ואיך נאמר על עבירה שהיא מצוה? ולא קטנה שאלה זו משאלת היתר עגונה ושאר ספיקות מסובכים, כי הרי עלי להכריע אם בגלל ''המצוה'' מותר עלי לעבוד עבודה זרה... ובודאי כי שאלה כזו צריכה הכרעה ועיון רב. ולכן היה מצריך עצמו לעיין תחילה בש''ס ובשולחן ערוך, והיה אם מצא אחר העיון שעל דבר זה מצוה לכעוס - כעס. ומעתה יבין כל אדם מאליו, כמה יכול היה לכעוס, אם עיין תחילה בש''ס ושולחן ערוך... (תורת המידות עמ' רנח)

משהו חמץ ומשהו כעס


מושל ברוחו היה רבי ישראל הגר האדמו''ר מויזניץ, ונזהר שלא לכעוס בכל מצב שהיה. ומעשה בשעת אפיית מצותיו בערב פסח, ראה אחד מאנשיו התקצף תוך כדי זריזות האפיה. הוכיחו ואמר לו, כי גם עכשיו אסור הכעס. הצטדק האברך ואמר: הרי חמץ הוא במשהו ובשביל כך אני כועס... החזיר לו הרבי: האמן לי, משהו כעס גרוע יותר ממשהו חמץ. (קדוש ישראל א', רמה).


לז. כיצד יתייחס המאמין לניסיון משבר ''ילדות קשה'' המשפיע לרעה בהשאירו משקעים גם בבגרותו


עלינו לדעת כי השגחת הקדוש-ברוך-הוא על נבראיו בהשגחה פרטית ופרטי פרטית, ובפרט על הבני אדם.

הכל בהשגחה עליונה - בן זה לאיזה הורים ייוולד, להורים דתיים או חילוניים, להורים עשירים או עניים, להורים מאושרים או מדוכאים, חולים או בריאים, להורים אשכנזים או ספרדים או כל עדה אחרת. וכן מתי ימותו הוריו, וכו'. כל פרט ופרט בהשגחה פרטית לפי צורך גלגולה ותיקונה של אותה נשמה. וחייב אדם להסכים בלבו למצבו, ולדעת שזהו תיקונו, וזהו הטוב עבורו, ורק זה מה שיביאהו לתכליתו הנרצית והנדרשת ממנו.

ובפרט יתבונן אדם, כשנולד להורים שבורים, דבר שגרם לו ילדות קשה, שהרבה גדולים וצדיקים צמחו וגדלו דווקא מתוך משבריהם וגליהם שעברו עליהם. זהו שנתן להם אתגר להילחם עם נגף העצבות והייאוש על ידי התחזקות בתורה ואמונה, וזהו דווקא שנתן להם להתעלות מעלה ומעלה. ואדרבה, אילו היו נולדים בפינוק ובאושר, לא היה להם שום דחף להתקדם ולפתוח עיניים על משברי החיים.

ואמנם אלה שלא ידעו לנצל את עברם הקשה, נפלו נפילה אחר נפילה, עד שכמעט לא הייתה להם תקומה. כך שאם תדע לנצל דווקא את מצבך הקשה שאליו נקלעת, לבסוף תצא מאושר, מחוסן בפני כל נגפי החיים. ואין לך יותר טוב מחנוך האמונה והביטחון שה' יתברך אתך בכל מצביך, ומאתו עבר, הווה ועתיד של האדם. ואם רצונו שתעבדהו בתנאים שבראך והעביר עליך, הרי שזהו תקונך דווקא.

ויותר עמוק מזה יש לך לדעת, שאתה בעצמך רצית את מצבך קודם שנבראת, ויובן לך זה על פי משלו של ה''חפץ חיים'' זצ''ל.

''ניסיון העושר קשה מניסיון העוני'', וישא ה''חפץ חיים'' משלו ויאמר:

ראובן העשיר, הגיבור והיפה, פרנס היה בעירו, אולם אלים היה אותו ראובן, בז לעניים, מטיל אימה יתרה על אנשי עירו, מתגאה בעושרו, בגבורתו, וגם מתפתה ליצרו, בהיותו יפה-תאר המסלסל בשערו. וכה עברו עליו ימים ושנים עד שנתבקש לבית דין של מעלה. אמנם מעשים טובים היו בידו גם כן, אולם לא הכריעו את כף הזכות להכניסו לגן עדן. ומשמים יצא פסק, שעליו לחזור לעולם ולתקן מעשיו.

שואל ראובן לפני בית דין של מעלה ואומר: באיזה אופן אחזור לעולם השפל? עונים לו הבית דין: עשיר, גיבור ויפה, כמו שהיית פעם שעברה! מתחנן ראובן ובוכה, וטענה בפיו: ריבונו של עולם, הלא אם אחזור לעולם כמצבי הקודם, הרי ששוב אקלקל בעושרי, בגבורתי וביופיי, ואם כן, מה הועלתי בחזרתי בגלגול? אנא, ריבונו של עולם, השיבני לעולם השפל הזה עני ובעל מום ומכוער, כדי שאהיה צדיק גמור. אולם בית דין של מעלה טוענין, ובצדק: בהחלט לא, לפי שהרי קלקלת בעושר, בגבורה וביופי, אם כן, עליך לתקן כמו כן בעושר, בגבורה וביופי, ואם לא כן, כיצד תיקנת את קלקלתך?

וראובן בוכה ומתחנן, ומפעיל את כל מלאכי סנגוריא שלו, מליצי ישר, וכן זכות אבותיו, ומעורר רחמים מרובים על נפשו, שישוב לזה העולם עני, בעל מום ומכוער, כדי שלא יפול שוב ביד יצרו. והנה לאחר בקשות רחמים וזכויות רבות, שוב דנים בית דין של מעלה: האם להיענות לבקשתו הקשה של ראובן? ואחר דיון רב, מצאו לו זכות, שאכן מסיבות שונות מגיעה לו הזכות הגדולה ביותר - לרדת שוב לזה העולם, עני, בעל מום ומכוער. והנה במזל טוב בן נולד לנו - ראובן, בא מחדש לעולם, אולם נכה ברגליו. ולאחר שנים גדל ראובן, והנה פרנסתו קשה, עניות שוררת בביתו, והוא גם מוכה שחין ומיוסר.

יום אחד רואה ראובן את מצבו הנורא ובוכה, וטענתו לשמים: ריבונו של עולם, מה נשתניתי מכל בריות העולם, להיותי עני, בעל מום? מה הריעותי ומה פשעתי? רשעים יותר ממני יש לך בעולמך ומצבם שפיר ממצבי! ומקלל את יומו ויום היוולדו, ולפעמים גם מטיח דברים קשים כלפי מעלה. ואינו יודע כמה סנגורים ומליצי ישר היה צריך הוא עצמו להפעיל כדי לזכות ליפול למצב כזה.

כך היה אומר ה''חפץ חיים'': לעולם אל יתאונן אדם על מצבו, ואף אם קשה ונורא הוא, דשמא הוא עצמו ביקש והתחנן ליפול למצב כזה, וזכה ונענו לו. ואם כן, מה יש לו לטעון? אין לו אלא רק לקבל ולהתמודד באהבה עם מצבו.

ועוד אומר ה''חפץ חיים'': כל אדם נברא בכוחות הנדרשים ומתאימים לבעיותיו, והיה אומר: אם ניקח את כל אופני ייסורי העולם ונפרשם על השולחן, ונשאל את אותו יהודי המיוסר: במה הוא בוחר, הרי שיבחר בדיוק ביסורים הפוקדים אותו, ולא יבחר משהו אחר, כיוון שיראה כוחותיו תואמים בדיוק לייסוריו שלו, ולא לייסורי חבריו.

אל תתעמק כל כך בבעיות שעברו עליך בעולם הזה. לי היו כל הנתונים להישאר עם הארץ אם הייתי משים לב על בעיות עולם הזה. היודע אתה אילו צרות היו לי בעולם הזה? הרי היו שנים שחייתי בדקדוקי עניות, היינו עורכים שולחן שבת בלחם שחור, ומלבושים וכו', כמה צער גידול בנים וכו', ואם הייתי מתעמק בכל זה לא הייתי לומד אפילו דף אחד.
(מדברי מרן הסטייפלר)


לח. כיצד יתייחס המאמין לניסיון אכזבת חנוך בניו


אפשר באמת לומר שייסורי הנפש והאכזבה הגדולה ביותר שיכולה להפתיע את האדם, היא לראות את פרי עמלו - אלו בניו - שעליהם עמל ויגע, ''ויקו לעשות ענבים - והנה - ויעש באושים''.

אין יגיעה לריק ולידה לבהלה כיגיעת ולידת הבנים והבנות לריק ולבהלה.

חזקיהו המלך - אומרים חז''ל - לא נשא אשה, כיוון שראה ברוח קודשו שעתידים לצאת ממנו בנים רשעים.

אם כן, פשוט שעד כמה שקשה ומצער להיות ללא בנים, עד שאמרו חז''ל שמי שאין לו בנים חשוב כמת, אבל עדיף מצב זה מאשר להביא בנים רשעים. וזה היה פשוט לחזקיהו המלך, עליו השלום.

אשה עוברת צער העיבור וההריון תשעה חודשים. ולאחר מכן צער הלידה, וזאת עוד כלום, מחכה לה צער גידול הבן שנים רבות: החלפות טיטולים, קימת לילות, נדודי שינה מכל בכי או שמיעת קול משונה של התינוק, אשר יש בידו להקפיץ מהמיטה את אמו או אביו.

וזאת - אם הכל תקין. ואם, חס ושלום, הילד חולה, או, חס ושלום, חולני, דבר הגורם טיפולים וריצות לבתי חולים, הוצאות כספיות וכו' וכו'.

ולאחר מכן חינוך הילד, ההשתדלות המרובה כדי שיהא חרוץ בלימודיו, הכרוך בהשקעה כספית, חינוכית, המלאה אכזבות.

ובסך הכל - גידול הילד אינו עולה בקלות.

וכל זה מתוך ציפייה ותקווה שיגדל ילד זה לתורה ויראת שמים, מחונך במידות טובות.

והנה גדל אותו ילד ומעוות דרכו, סוטה מדרך הישר, בועט ברבו, באביו ובאמו, מלא בחוצפה, ללא דרך ארץ, ובפרט, חס ושלום, כשהמדובר בחטאים ומכשולים אחרים שנפל אותו בן במכמרות היצר...

היש לתאר צערם של אותם הורים?!

חייהם - חיים?!

מאכלם - אוכל?!

שנתם - שינה?!

שבתם - שבת של עונג?!

היאך יישנו על מיטתם?! היאך יאכלו מאכלם?! היאך ישבתו שבתם מתוך עונג ושמחה, כשבנם או בתם אי-שם בועטים בתורה ומצוות?!

על זה אמרו חז''ל (ברכות ז' ע''ב): קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג.

באמת, נעתקים מהפה מילות עדוד ושמחה לאותם הורים. במה ננוד להם, ובמה ננחמם?

עם הכל עוד אפשר איכשהו להתמודד, ולהפעיל את האמונה בהשגחה ולהתאמץ להתבטל לרצון ה', לחיות במנוחה וברגיעה כמו שבאמת כן מחייבת אותנו אמונת ההשגחה והבטחון להתבטל לרצון ה', ולהסכים עם רצון ההשגחה.

אולם מה עושים כשהדבר מגיע בסטיית הבנים והבנות, היאך מתמודדים עם בעית נשירת הבנים והבנות מדרך ה'. היאך כאן אפשר להשתמש עם האמונה כדי לחיות ברגיעה ובשלווה וכאילו הבנים עובדי ה'.

היאך אפשר שלא להיות בכעס ומתח כשהבנים והבנות מסרבים בחוצפה ובתוקף מלציית להורים חמים וטובים הרוצים באמת את אחריתם הטובה של בניהם ובנותיהם, והמה מקשים עורף להסחף לרחוב הקולקל שיכולים המה שם לאבד את עולמם.

האם לבעיה זו אין פתרון מרגיע על פי התורה והאמונה, האם בבעיה זו צריכים ההורים להיות באמת נימוקים ונרקבים בעמל בניהם ובנותיהם הסרבנים, מה הדרך של האמונה יכולה להועיל במקרים כאלה, הלא בכל המקרים והארועים המאכזבים כמה שהמה קשים כמו בריאות פרנסה עלבונות וכיוצא עוד אפשר להבין שמוטל עלינו לשתוק להסכים לרצון ה' להירגע כאילו והכל בסדר כי כל מה שה' עושה הוא לטובה, אולם מה יש להירגע ולהשלוו במצב שהבנים והבנות מכעיסים המה את ה' ובוגדים בתורה, מביישים ומחרפים את הוריהם במעללם, במראיהם, הזה רצון ה'?! אם כן היאך יש להשלים על מצב כזה, ואם תאמר שאין עצה לזה, היתכן, היתכן שתשאיר התורה פינה לאדם להרקב בה ללא מוצא, היתכן שאין בתורה פתרון למשהו בחיי האדם, ובפרט לבעיה כזו הנוגעת לצפור נפשו של ההורה הנאכל ונמוק מעמל בניו, היתכן שבמקרה כזה אמרה תורה שימותו אבות בעמל בניהם, והלא ''לא יומתו אבות על בנים'' כתיב.

היאך יכולים להיות אב ואם להיות רגועים כשהבן ובפרט הבת באים מאוחר בלילה מבלי לדווח על כלום. היאך אפשר להיות ההורים רגועים כשיודעים שבניהם ובנותיהם נסחפים לקלקול שברחוב, והחבר'ה שברחוב סוחף את בניהם ובנותיהם פרי גידוליהם שעמלו עליהם בכל נפשם ומאודם והנה ''ויקו לעשות ענבים ויעש באושים''.

ובפרט היאך יהיו רגועים הורים שבנם שהיה עמל בתורה ויגע בה בכל כוחו, והנה יום אחד פנה עורף ומתמרד ובוחל לבו בתורה וחפץ להשליך עול תורה מעליו וחפץ במטעמי העולם.

ולצערנו כמה הפתעות של אכזבות כאלה נוחלים הורים טובים ויראים, בלית ברירה ולאונסם ממש נכנס המחשב לבית, ומי יודע מה רואים שם הבנים והבנות. וכמו כן מחזיקים הבנים פלאפונים מידיעתם של הוריהם או שלא מידיעתם, מכשיר קטן המעותד לפורעניות גדולות.

בכוונה הארכנו בתיאור הצער הגדול של אכזבת החינוך, ראשית על מנת להשתתף ולהזדהות עם הסובלים מכך, ובעיקר כדי להראות את כוחה של האמונה שגם במצב מביש ומחפיר שכזה, שכפי הנראה אין במה להתנחם עליו, גם כאן לא השאירנו הבורא ללא פתרון, כי האמונה היא פתרון לכל.

ובכן היאך יש לגשת עם אמונה למצב שכזה.

ראשית עליהם לדעת:

אנו בדור האחרון, דור המכנה עקבתא דמשיחא, דור שניבאו לנו רבותינו את נבואת בן קם באביו, בת קמה באמה, כלה בחמותה, חוצפא יסגי וכו' וכו'. כך שכבר כאן ראו רבותינו את הגזירה הקשה והנוראה של הדור האחרון זה, גם בקללה הגדולה ביותר הזו, של בגידת הבנים באבות.

הרי שזו גזירה! והראיה שתופעות אלו של התדרדרות הבנים והבנות על הרוב אינם בשליטת בחירתם, אם זה מפני גילם הצעיר או מפני שדעתם חסרה ועדיין אינם בעלי הכרה מלהבין את ההשלכות ממעשיהם הקלוקלים והינם כשיכורים המרחפים ללא מחשבה והתבוננות כלל, והוא כאמור משום שחייבים המה לעבור שלב כזה, וכמו שיבואר עוד להלן.

ואפשר, כיוון שהיא הקללה הקשה ביותר, מרומזת היא בנחמה של הגאולה: והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם.

הרי שקיבלנו בנבואה שבדור האחרון יתרכזו נשמות כאלה שיצטרכו לבוא על תיקונם אולם בדרך השלילה. דהיינו, יוולדו המה בתכונות קשות ומרדניות, כי זהו מחמת עברם הקודם שהושרשו ברע, ולכן הוצרכו כך להיוולד, ואת ראשית דרכם יעשו באותו רע שהיו למודים בו והושרשו בו, אולם מכך יבואו לשוב בתשובה שלמה, כשהרע בעצמו יהדפם בהדף קשה, ומתוך הרע הבוגד יראו את האמת, וכמו שהיה בכל הגלויות שלהבדיל ניסו רשעי ישראל להידמות לגויים, ומה היו התוצאות? קבלנו מהם מכות הדף והכונו ופצעונו, ולא הועילו לנו החנופה והשקר. כמו כן בפרטות אותם צעירים וצעירות ששורשם רע מחמת שכן השרישו בעצמם ובנפשם קודם בואם לעולם, יוכרח לצורך תיקונם לבוא באותו מצב דווקא וממנו לצאת.

עלינו להבין, בנים ובנות אלו מסכנים הם, צריכים אנו לרחם עליהם, ואין לנו אלא להתפלל עליהם ולעורר עליהם רחמים מבעל הרחמים, המה באו לצורך תיקונם במצבם הירוד דוקא, או ירוד מלכתחילה, או שהיו במצב טוב והתקלקלו, כי כן נצרך תיקונם דווקא להיות כך. וכגון שבפעם קודם נשמתם היתה באופן זה של עליה בתורה, ואחר כך בבחירתם פרשו, ולכך היאך מתבצע תיקונם של אלו? צריכים המה עתה לחזור לאותו מצב, להצליח בתורה ולאחר מכן לנשור כדי לשוב לאותה מציאות ממש שהיו בה קודם, ומאותה מציאות נצרכים עתה לשוב ולתקן עצמם והוא מנסתרות ה' אלוקינו.

וכבר ערכתי לזה קונטרס מיוחד הנקרא ''את עמלנו...'' וראה שם שביארנו מנפלאות הבורא בתופעה זו של הנושרים והסוטים מדרך ה' המצוי במיוחד בימינו.

והוא בהשגחה עליונה מדוע וכמה ילדים יפלו דוקא להורים כאלה וכאלה, וזהו תיקוננו אנו כהורים לקחת זאת באמונת ההשגחה.

והמוטל עלינו הוא:

א. לראות בעמלם תיקון וכפרה לעצמנו.

ב. להזהר מכעס ורוגז, וזאת בכך שנדונם לכף זכות ונרחם עליהם.

ג. לקחת זאת באמונת ההשגחה ולא להתמרד על רצון ה'.

ד. להשתדל לקרבם באהבה ובחום ולא להרחיקם.

ה. לא לראות את כבודנו ובשביל כך לנקוט באמצעים הפוכים מלקרבם, אלא לראות את כבוד שמים ולסבול בושתם וחרפתם ולסובלם עד שישובו.

ובעצם באם לא ניקח גם את אכזבת החינוך באופן הנכון על פי האמונה לא רק שחיינו יהיו חיי סבל וירקבו עצמותינו מיגון ודאגה, אלא גם נבוא מכך לטעויות הרסניות ביותר באופן גישתנו לפתרון הבעיה, ובמקום לתקן נקלקל ביותר.

אין לשער כמה הורים הורסים במו ידיהם את אפשרות פתרון הבעיה בגלל גישתם בצורה הלא נכונה, ניגשים המה בחוסר סבלנות, בעצבנות, בביקורתם באופן המשניא את המבקר, לא משתמשים עם ''הימין מקרבת'', אלא דוחים בב' ידים את בניהם ובנותיהם במריבות ומחלוקות, משפילים אותם, ובכך ממרידים את הבנים לפשוע יותר, ולעשות להכעיס ממש, ולשנאות את התורה ודרכיה.

לו היו מובילים עצמם לפתרון בעיה זו עם המורה דרך שהוא האמונה, פני הדברים היו נראים אחרת, וכמו שכאמור הארכתי בזה בקונטרס ''את עמלנו''.

ולכן, הורים שבאמת השתדלו כפי יכולתם למען חינוך בניהם, וודאי יש להם סיבה להצטער, אבל לא להרגיש רגשי אשמה שהם בעיקר עוכרים ופוצעים את מצב רוחו של אדם, ולהבין שזו גזירה נוראה, שהיא נגזרה מן השמים, שאינה תלויה בהם.

וגם הורים שלא כל כך השתדלו מספיק ומרגישים רגשי אשמה, צריכים ליזהר לבל ליפול לעצבות ולמרה שחורה ולעצבנות, שלא יועיל להם, ולעשות במקום זה מה שכן יועיל, והוא מעתה להשתדל בתפילה, בסבלנות בקירוב הבן והבת בדרכי נועם, כי המתח והעצבנות רק ירחיק ויאבד כל סיכוי מאותו בן או בת לחזור למסורת אביהם. ורק הסבלנות והשמחה, ובפרט הקירוב והאהבה הם עדיין נותרו לסיכוי להשיב לב בנים על אבות.

ובפרט כאמור שבעיקר הסיבה לכך היא הגזירה לצירוף נשמות אלו שיתרכזו בדורנו.

ועוד, הלא אם על עבירות הקשות ביותר שחוטא אדם אסור להיות בעצבות וליפול למרה שחורה, וכל חובתו להשתדל מעתה לתקן ולעשות את אשר ביכולתו - כמו כן תיחשב עבירה זו של מחדל בחינוך הילדים עבירה ככל העבירות שתקנתה הוא רק בהשתדלות לתקן מכאן ולהבא ככל האפשר, ולא ליפול לעצבות ומרה שחורה, דבר אשר לא יועיל ולא יציל.

אפשר לספור את הבתים שזכו שיהיו כל בניהם ובנותיהם הולכים ישר ולא סוטים מדרך התורה. לדאבוננו, כמעט אין בית אשר אין שם מת, שלא סטה מדרך ה'. זו קללת הדור האחרון, ועלינו ההורים להחזיק מעמד, לשמור עצמנו ולמלאות חובותינו בעולמנו, ולא לתת לקללה זו להמיט חורבן גם עלינו. ובפרט שיש לנו עוד בנים ובנות לגדלם. וכמו כן לא אבד הסיכוי להחזיר את בנינו האובדים, וזאת רק אם לא נתייאש ונפגין את אזלת ידינו, אלא אדרבה, נצפה לרחמי שמים מתוך תקווה, אשר לא ידח ממנו נידח.

ועלינו להעביר על מידותינו, ולהיזהר לבלתי הביא את בנינו למכשול איסור החמור של זלזול בכבוד אב ואם, אלא שהדבר תלוי באיזה שלב של התדרדרות נמצא הבן, ופירטנו בקונטרסנו ''את עמלנו'' הדרכה ועצות היאך לנהוג עם הבן בתופעה זו של ''הנשירה'' בכל אופני השלבים בו הוא נתון.

ולעידוד נפלא יהיו לנו דברי האור החיים הקדוש (במדבר כה, א), וזה לשונו: חכמי הקבלה גילו לנו, שלא ידח ממנו נידח מכל ניצוצי הקדושה, וכולן לבסוף יזכו למקום שממנו באו, והגם שיריע איש ישראל, אף יצריח נפשו, [כלומר, הגם אם הגיע איש הישראלי לדיוטא התחתונה בעוונותיו], סוף כל סוף יחזור לשרשו.

מעשה בכהן אחד שהיו לו עשרה בנים - שישה בנים וארבע בנות, והיה בכל יום משטח ומלחך עפר בתפילתו שלא יצא שום פסול מזרעו, ולא היו ימים רבים עד שבא עזרא הסופר והעלה את ישראל מבבל, וזכה אותו כהן לראות כמה דורות מזרעו משרתים בכהונה גדולה.
(תנא דבי אליהו פרק יח)

 

פרק כ"ח - ל"ד


כח. ''ורפא ירפא''


דרשו חז''ל ''ורפא ירפא'' (שמות כא, יט) - מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאת. מעניין לדייק בלשון חז''ל ''מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאת'', דמשמע שהיה צד איסור גמור לילך לרופא, והוצרכו רבותינו מכוח דרשה ולימוד ממילה מיותרת בתורה לחדש שיש רשות לרופא לרפאות.

וידועים דברי הרמב''ן ''מה לעובד ה' בבית הרופא'' - יש על האדם לסמוך ביטחונו על הקדוש-ברוך-הוא שהוא רופא חולים. אזי אמנם דרשו רבותינו שמותר לילך לרופא, וזה משום שרצון ה' להנהיג עולמו בדרך הטבע ולהעמידנו במבחן - האם על אף היותנו נוהגים כדרך טבע ומנהג העולם איננו מזניחים את אמונתנו, אלא אדרבא - רק ישועתו ורפואתו לנגד עינינו, והרופא אינו אלא כשליח שלוח מה' להמשיך דרכו את רפואתנו, [ודרך זו היא לאלו שאינם מסוגלים לחדד בטחונם בה' בלבד מבלי ליחס שום כח וסיבה למסובב שהוא הרופא, דאין הכי נמי אלו הבני עליה - בעלי הבטחון המושלמים תתקיים גזירת רפואתם ללא רופא וללא מרפא].

היום, לדאבוננו, נהפכה מערכת הרפואה לאלילות גמורה. תלות החולים ברופאים ובתרופות ממש כמו בעבודה זרה שהיתה בזמן הקדום שהיו עובדים לעבודה זרה.

שהרי נתבונן, מהי עבודה זרה? כותב הרמב''ם, לא שכפרו בה' - האמינו בה' וידעו שיש כח עליון שברא עולם ומלואו, והבינו שפשוט שיגעון לחשוב אחרת שהעולם קדמון וכו', הבינו שבוודאי העולם מחודש, ובפרט אלה שהיו קרובים יותר לזמן בריאת העולם כפרעה ושאר גויי הארץ שהיו בזמן האבות. נבוכדנצר אמר מילות אמונה והשגחה שכמעט ולא היה מקום לזמירותיו שירותיו ותשבחותיו של דוד המלך ע''ה לעומת שבחי ודברי האמונה שאמר נבוכדנצר, כמבואר בגמרא (סנהדרין צב, ע''ב).[ואף שמסתמא שנבוכדנצר אמר מילותיו בדיבור בעלמא מבלי שיחוש בעצמו - ואפילו לא במקצת את אשר הוא אמר להיותו רשע ובעל תאוה, ולעומתו דוד המלך שאמר שירות ותשבחות היה זה מתוך שכך היתה תחושתו האמיתית].

אם כן, מה היתה טעותם? טעותם הייתה באומרם עזב ה' את הארץ והשליכה לאמצעים שונים. הללו האמינו באמצעי יעיל ומושיע כשמש, והללו בירח וכו'. הרי שעבודה זרה פירושה אמונה באמצעי בהתנכרות והתערטלות מהכוח העליון - הקדוש-ברוך-הוא.

אם כן, אדם שכל תלותו ברופאים ותרופות ומאמין שבלעדיהם הינו אבוד ואבד סיכויו וסברו מה' - אין בינו לבין העובד עבודה זרה ולא כלום.

וכמה מצער הוא לראות בני אדם, שבשעת חולי או פציעה, ההשתדלות והפניה הראשונה היא לרופא, ורק לאחר שמתאוששים פונים גם להקדוש-ברוך-הוא או לרבנים שיברכום ויתפללו עליהם.

ומעשה היה באדם שאחד מבני ביתו חלה, ופנה ל''סבא מנוברדוק'' זצ''ל שיארגנו תפילה בישיבה על החולה. הרב אמר לו, אם יש באפשרותו לתמוך בישיבה, וכידוע מסירות נפשו העצומה שבה הקים ה''סבא'' את ישיבותיו מול עיניהם השטניות של הקומוניסטים, והיה זקוק לתמיכה בישיבותיו. ענה לו אותו אחד, שמצבו לא מאפשר לו כל כך לתרום. הרב שמע את דבריו והסיט את השיחה לנושאים אחרים, ומנושא לנושא שאלו לאיזה רופאים הלך וכמה שילם לצורך הטיפול, והלה ענה שכבר נתייאש, אחר שהלך כבר לכל הרופאים ושילם הון רב, ולכן מחלה הוא פני הרב להתפלל לה' להחלמתו של החולה. תכף ענהו הרב: אמור לי, לרופאים הנך אומר שהוצאת הון רב ולא עזבת רופא ותרופה שלא קנית בכסף מלא, וכשהנך בא לבקש תפילה - תפילה מריבונו של עולם שאין כמוה מועילה - רוצה אתה זאת דווקא בחינם ואינך מוכן לשלם משהו לטובת הבחורים שיזעקו לה' בתחינה ובקשה לרפואת החולה?!

סיפור אמיתי זה מוקיע רבים להוכיחם על אמונתם בה', להתבונן עד כמה צריכים עוד המה להתחזק הרבה באמונה בה' ולראות כי עדיין רחוקים המה מאוד מהכרה אמיתית בה' יתברך.

אין לאדם חלק בתורת משה רבנו ע''ה עד שיאמין שכל דברינו ומקרינו כולם נסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם כלל, בין ברבים ובין ביחיד, אלא אם יעשה הטוב - יצליחנו שכרו, ואם יעשה הרע - יכריתנו עונשו.
(רמב''ן סוף פרשת ''בא'')


כט. טעות בכתובת!


מה היינו אומרים על אדם המתפרנס במשכורת מכובדת על ידי מעביד עשיר ואדיב, אלא שכרגיל, את משכורתו מקבל דרך הגזבר של אותו ''בוס'', ומפנה הוא את הכבוד והחנופה לאותו גזבר שמידו מקבל משכורתו, ואינו מעלים את התנכרותו והתכחשותו מאותו בעל הבית, שהוא בעצם מפרנסו? הרי הוא כמקבל מתנה נאה מראובן - ונותן תודה לשמעון...

כמה קל לנו להכיר טובה למתנת בני אדם ולישועתם מאשר להקדוש-ברוך-הוא. אדם הזקוק לניתוח, חס וחלילה, הולך לרופא מנתח, עובר את ניתוחו בהצלחה - כמה פיו מלא הודאות לרופא שניתחו, ואפילו מתבייש הוא לומר לרופא: רפאתני בעזרת ה' והיית שליח טוב, בחושבו איך אומר דבר כזה לרופא, הרי זה יפגע בו, את אמונתי בה' אחביא בלבי ואודה לה' בהזדמנות, אולם עתה אתן תודתי לרופא. והרי זה נורא לחשוב כך! וכי אנו חיים בתקופת אנוסי ספרד שאת אמונתם החביאו - וכלפי חוץ נהגו כגויים גמורים?! הלא כן עושה אותו אדם - כלפי חוץ מתנהג ככופר ואפיקורוס גמור, כמוהו כעובד עבודה זרה - ואמונתו רק בפנים. הרי יש לנו להחרד ממצבנו במדרגת אמונתנו. היש כפיות טובה להקדוש-ברוך-הוא יותר מזה?! מדוע לנו להתבייש מלזעוק ומלהכריז את ''ניצחונו'' של הקדוש-ברוך-הוא ברפואתנו וביתר הישועות הבאות לנו דרך בשר ודם, ולהחביא את אמונתנו בקרבנו מחמת בושה?! אנו צריכים להתבייש משום שזה לא ה''סטייל'' של הדיבור היום ברחוב אצל הכופרים?! אנו צריכים להתבייש כי דיבור כזה נחשב לפרימיטיבי ולחוסר אינטליגנציה?! וכי בגלל אותם פוקרים בה' המאמינים בכוחי ועוצם ידי, וזה כל צמצום ראייתם - לא יותר מאשר שכלם ומחקרם המדעי המוגבל בניתוק והתנכרות מהמקור, שהוא הקדוש-ברוך-הוא - הלהם נחניף?! הלהם נכרע ברך?!

בוודאי יש להודות לרופא ולהכיר לו טובה בדרך ארץ ובכבוד, אולם למה להתבייש להודות לה' בפניו ולהודות גם לו על שהיה שליח מצליח לבצע את אשר גזר ה'.

ליהודי המאמין ייחשב זאת לבגידה גמורה בטובתו יתברך אחר שמאמין הוא בה', מתפלל, קורא קריאת שמע, מניח תפילין, וכשבא לשעת מבחן, מתנכר ומתכחש לכל יסודות ועיקרי האמונה, ומודה רק לבשר ודם ומתבייש מהם להודות לה'.

סיפר לי אחד מידידי, שפעם חלתה אשתו והסתבכה בניתוח מסובך. מן השמים נזדמן לו רופא ''עם לב'' שטיפל באשתו במלוא המסירות והתגבר על הסכנה שריחפה עליה. לאחר הכל נתבקש הבעל ליכנס לרופא לשם כמה הנחיות בטיפול אשתו, ובדרכו חשב הבעל, כיצד אביע תודתי לרופא זה כיהודי מאמין. מצד אחד עליי להודות לו ולהכיר לו טובה, ואמנם מאמין אני שהצלחתו הנה אך ורק בישועת ה', אולם אם אודה לו באופן שישתמע שאינו אלא אמצעי לרפואת אשתי - ייפגע, שהרי אין לו מושג באמונה וביכולת ה'. והנה, בעודו שוקל כיצד יטעים וייפה דיבורו, החל הוא במילות הכרת תודה לרופא, ולהפתעתו עצרהו הרופא: ''הנך יהודי מאמין, נכון? אם כן, תן תודה לאלהיך! הניתוח של אשתך היה מדי מסובך בשביל להודות לי, היתה כאן יד ה'!''

ומספר לי אותו הבעל: בוש ונכלם עד עומק נשמתי עם נקיפת מצפון נוראה עזבתי את אותו רופא, בחושבי: ריבונו של עולם, מילים אלו היה צריך הרופא להקדים לי?! רופא חילוני, לא שומר מצוות, ממנו הייתי צריך לשמוע דברי אמונה שעליהם משתדל אני כל ימיי?!

והאמונה מחויבת להיות עמוק בנפש האדם ובאופן מעמיק, וכגון אדם הסובל מכאבי שיניים, ונטל ''אקמול'' להרגעת כאבים, ואכן נרגעו לו כאביו לכמה שעות, כמה רגיל בפי האדם לומר: עתה פסקו כאבי - נטלתי ''אקמול'' להרגעה! והרי זה שקר! ומהו האמת? מעיקרא היום נגזר על האדם שיסבול מכאבי שיניים מלבד כמה שעות שאז יפסק וירגע לו הכאב, כך נגזר מראש, אלא שמן השמים סיבבו זאת בדרך הטבע ליתן לו בדעתו ליטול ''אקמול'' ולהרגיע בזה את כאביו באותם שעות, כך שרגיעת הכאבים באותם שעות אינה מסיבת ה''אקמול'' אלא מפני שכך נגזר מלכתחילה, אלא נסתבב כך בדרך סיבה שיטול ה''אקמול'', וכן הוא בכל הפרטים, ותן לחכם ויחכם עוד, כי רבו למאד בעניני פרנסתו של אדם ובכל יתר הצטרכויותיו שכן נגזר מראש, אלא שנסתבב סיפוק דרכיו של אדם בדרך סיבות, ולא שהסיבות יש בהן ממש, אלא כיון שהאדם במדריגת בטחונו אינו מסוגל ללא נטילת האמצעים והסיבות, מזמנים לו את הגזירה שנגזרה כבר בדרך סיבות, ואין הכי נמי אדם שהנו במדריגה גבוהה של בטחון באופן שהסיבות אינן מפעילות אצלו שום שינוי, יקוים בו הגזירה ללא השתדלות כלל.

ובאמת כאשר נסתכל קמעא באורחות חיינו, נראה בעליל היאך קרובים אנו לעבודה זרה ולמחשבת מינות ורחוקים אנו מן האמת. הנה כאשר יחלה אדם או קרוב ממשפחתו, הרי ירוץ למרחקים להשיג ולמצוא את הרופא היותר מעולה, ואינו חס על ממון או טרחה למטרה זו. אכן נכון שאף הולך לבית הכנסת לבקש שירבו באמירת תהלים, אך זאת עושה רק כדבר נוסף, ומכיוון שאין זה עולה בדמים מרובים - ומי יודע אם היה מאבד ממונו עבור אמירת תהלים, הרי לנו ראיה לקרבת האדם לשקר, ומעתה פשוט שהיצר הרע שופטו ומנהיגו ונותן לו מקום לטעות, וללא עמל ויגיעה במחשבות תמידיות להרגיז יצר טוב על יצר הרע - אין לו תקווה להשגת השלמות.
(הגר''י לוינשטיין זצ''ל)


ל. אמונת זיווגו של אדם


''לא תחמוד אשת רעך וגו''' (שמות כ, יד) - מקשה ה''אבן עזרא'', היאך אפשר להינצל מעוון החמדה והיאך עובר החומד ומתאווה בלאו, והלא טבע הוא באדם לחמוד את אשר לרעהו ולהתאוות שיהא לו כאשר יש לרעהו? ועונה על כך הרב תשובה נפלאה, ואנו נרחיב ונפאר דבריו.

אדם כפרי עובד אדמה, שקוע כל ימיו בבצליו ובחציליו, ללא שום חכמה והשכלה, שומע הוא קול זמרה ושירה ברחובה של עיר - עוזב הוא את מלאכתו, ועם בגדיו המטונפים הולך לראות מה קול ההמולה, והנה רואה הוא את הנסיכה, בת המלך, עוברת בכרכרה מפוארת עם נסיך מפורסם בקול זמרה להיותם עומדים להינשא בעוד ימים מספר.

היעלה בדעת הכפרי לחשוב: חבל, חבל שאני לא זכיתי להיות חתנה של אותה נסיכה וחבל שלא שפר עליי מזלי להיותי יושב באותה כרכרה עם בת המלך?! הלא כפרי זה לשוטה ייחשב, שהרי מה לו לבת המלך?! אדם כמוהו רחוק מכל סיכוי לכך, היאך מעלה בדעתו דבר כזה?! הלא לזכות תיחשב לו שנזדמן לו רק לראות מחזה זה של כרכרת הנסיך והנסיכה, וכי עוד יחמוד ויתאווה להיות בעלה של הנסיכה?!

ולמי באמת יש לקנא באותו נסיך? נסיכים אחרים שגם להם היה מקום להיות מוצעים לבת המלך להיותם בני מלכים חשובים, אלא שנבחר מתוכם אותו נסיך - אצלם יש מקום לקנאה, אחר שגם הם היו יכולים לזכות באותו אושר נפלא.

ובכן, אומר הרב ''אבן עזרא'', אדם שקיבל משהו בגזירת א-ל עליון ומנת חלקו אשה פלונית או בית פלוני וכדומה, צריך להאמין שלגביו מה שיש לחברו אשה אלמונית או בית אלמוני, זה רחוק ממנו ולא שייך אליו, ולגביו זה כמו התאווה שמתאווה הכפרי לבת המלך, והוא מפני שגזירת שמים החוצצת בפני האדם מלמלאת את רצונו ושאיפתו - גדולה היא ומרחקת את סיכויו מלמלא את שאיפותיו יותר ממה שרחוקים סיכויי הכפרי לשאת את בת המלך.

לנו נדמה שמגיע לנו מה שיש לחברינו ותולים אנו במחדלנו את חוסר הישג ידינו, אמנם האמונה מחייבת כל יהודי להאמין, שכל דבר שהיה לכאורה יכול להיות בקלות גם שייך לו אמנם ניתן לחברו, זהו בעצם כאילו היה רחוק ממנו כמו בת המלך לכפרי, אחר שאין רצון ה' כך, וכאשר אין רצון ה' לתת זיווגו או ביתו של פלוני לך - אף שאתה באותו מעמד של פלוני ואפילו במעמד טוב יותר, ולפי דרכי הטבע היה מגיע לך מה שאתה מתאווה לו יותר מאשר לחברך - חייב אתה להרחיק זאת ממחשבתך ולראות זאת כרחוק ממך כמו שרחוקה בת המלך מהכפרי. אמנם לא נראה זאת במציאות הטבעית, אולם כח גזירת אל עליון שהוא המחליט למי ליתן ומה ליתן, זהו המרחיק האמיתי ממך מה שלא ניתן לך. ולגבי גזרתו יתברך, הרי שלא משנה אם קרוב אתה ביכולתך למה שנתן לחברך או רחוק ממנו, אחר שגזרתו יתברך היא הקובעת, ואם רצון ה' בכך, הרי שגם אם נראה שתהיה קרוב לדבר זה ביותר, הרי זה כאילו ואתה רחוק ממנו לאין תכלית, כי אין רצון ה' בכך.

ובאמת, רק בכח האמונה יש באפשרות האדם להרחיק ממנו את התאווה והקנאה, החמדה, התחרות והכבוד. מבלי האמונה חייו אינם חיים, כיוון שתמיד יחשוב: בית זה או אשה פלונית ראויים יותר ונאים היו להיות לי מאשר לחברי, ומה חסר לי שחברי זכה בהם, במה נחשב הוא יותר ממני, ולמה זכה בהם הוא ולא אני. אולם המאמין אינו רואה עצמו קרוב לדברים שלא זכה בהם, אלא רואה אותם רחוקים ממנו כמו בת המלך מהכפרי מחמת גזירת המלך.

ואמר הכותב, היה אצלי לפני כשנה אדם שבור ורצוץ שבא להתיעץ עמי, ובקושי התחיל לדבר, ולאחר בושה מעצמו הצליח לפתוח את פיו - ומה היה צערו וכאבו? אומר הוא לי: נשוי אני כבר כמה שנים, אבל לא זו מה שרציתי... תמיד ציפיתי לאשה עם צורה מסויימת וטבעים מסויימים, וכשלא זכיתי למה שרציתי, נשאתי לאשה את אשתי הנוכחית, וזה כבר שנים שאני לא מרוצה. שאלתיו: יש לך בעיות בשלום בית? עונה הוא לי: הרב, האמן לי, הלוואי על כל ישראל אשה כזו טובה, אולם אין לי שום סיפוק כאשר מרגיש אני שלא קיבלתי מה שרציתי ובעל כורחי חייב אני להעביר ולסחוב את שנותיי במה שקיבלתי.

ריבונו של עולם! - שאלתיו לאותו אדם - היכן אמונתך? הלא זיווגו של אדם הוא מגזירת שמים, ורוצה הקדוש-ברוך-הוא שתעבדהו עם אשה כזו בטבעים ואופי כמות שהיא, והיתר - רחוקים הם ממך כרחוק בנות מלכים מהכפריים, ומה לך ולחמדה זו? ויותר מזה, לא רק שהיתר רחוקים ממך, אלא כאילו ולא קיימים כלל במציאות לגביך, אחר שאין רצון ה' בכך.

אדם קונה דירה, רכב, מוצר מסוים, לאחר מכן רואה אצל השכן משהו דומה, אולם - פירמה אחרת הלא מתכווץ לבו: למה לא קניתי בדיוק כזה? עלינו להאמין: מה שקנינו - זה שלנו! זה נגזר להיות שלנו! מה שלא קנינו - זה רחוק ממנו אלף פרסאות וכלל לא בהישג ידינו, וכאילו הדבר שלא קנינו הנו לא קיים במציאות לגבינו, אחר שאין רצון ה' שיהא שייך לנו. (והארכנו בזה לעיל פרק י' אות ג').

ובכן, למסקנה - הפתרון היחיד של הקנאה והתאווה והכבוד הינו רק האמונה התמימה, ומבלעדיה איש את רעהו חיים בלעו, ואיזהו עשיר? השמח בחלקו! וזה: שנאמר (תהלים טז, ה): ''ה' מנת חלקי וכוסי''. בדרך רמז, אומר דוד המלך ע''ה: אין לי מה לקנא ולחמוד אשר לרעי, כיוון שה' הוא שקבע את מנת חלקי וכוסי, ואין לי להביט אלא בחלקי ובמונח בכוס שלי ולא להביט את אשר לרעי.

כאשר התחילו השדכנים לדבר נכבדות בבנו של רבי יוסף חיים זוננפלד זצ''ל, לא מיהר לגשת אל הדבר כהרגלו תמיד. כאשר שאלוהו בני ביתו על השינוי במנהגו, השיב: בזמן שאחד מילדי מגיע לפרקו, רגיל אני להתחנן על זיווג טוב בימים הנוראים, והנה בימים הנוראים של שנה זו שכחתי משום מה לבקש במיוחד על בננו זה, ועל כן איני ממהר בעניין שידוכו.


לא. מכוס מים אפשר לבוא לכפירה בהשגחה


אומר היה הגאון ר' יחזקאל לוינשטיין זצ''ל: מלחם ומים יכול האדם להגיע לכפירה בהקדוש-ברוך-הוא, שהרי כשאדם רעב וצמא, מרגיש שנפשו תלויה במאכל ומשתה ושרק הם שיחזירו לו את נשמתו.

ובעצם זו הבנה שלילית, שהרי מצינו אצל משה רבנו שצם ג' פעמים ארבעים יום ולילה, וכן מצינו אצל אליהו שהלך בכח אכילת עוגות הרצפים ארבעים יום. הרי שבעצם יכול האדם לחיות ללא אכילה ושתייה, והיאך תולה האדם חיותו באכילה ושתייה.

לכן הדרך שבה צריך המאמין לילך הוא, להאמין שבעצם נשמתי יכולה להישאר בקרבי גם ללא אכילה ושתייה מכוח גזירת האל, אלא שהוא יתברך כן גזר - שלא תחזיק הנפש בגוף האדם ללא אכילה ושתייה. פשוט זו גזירת שמים שהאוכל הוא שיחזיק את הנשמה בגוף! אחרת אין שום הבנה בזה, דהיאך יתכן שקיום הנפש שהיא רוחנית תוחזק בגוף החומרי בדרך אכילה ושתייה?! וכמו שמובא בדברי האר''י הקדוש (מובא ב''שולחן הטהור''): נלאו החוקרים מלהבין הכיצד האוכל מקיים את האדם, שהרי ממה נפשך - אם הוא כדי להחיות הגוף, מדוע לא יחיה האוכל את גופת המת? ואם להחיות את הנפש, הרי ידוע לכל שהנפש כשלעצמה אינה זקוקה למזון אכילה ושתייה, לפי שהיא רוחנית, אלא כן גזרה חכמתו יתברך ששילוב הגוף והנפש ומציאותם יחד יהא באמצעות אכילה ושתייה, וזו גזירה ללא היגיון כלל. [ועיי''ש בדבריו הק' שענין האכילה בעצם הוא ענין גבוה בתיקון המאכל מניצוצות שבתוכו].

נחזור לדבריו של הגאון ר' יחזקאל לוינשטיין זצ''ל: מכוס מים אפשר להגיע לכפירה בהקדוש-ברוך-הוא במחשבה כי זה יציל אותי, זה יביא לי את חיותי, שהרי זו טעות, כי כוס המים אינו אלא אמצעי בגזירת א-ל עליון - ללא היגיון - להחזיק ולקיים את האדם, וזאת לצורך הניסיון והמבחן במה יתלה האדם את חיותו - במזונו או בבוראו.

אחד ממכירי ה''חפץ חיים'' שהייתה לו בת חולנית במחלה כרונית, הטריד אותו תמיד שיבקש עליה רחמים.

עלה ה''חפץ חיים'' לעליית ביתו להתפלל, ושמעו אותו מדבר כדברים האלה: ''ריבונו של עולם, הלא כמה פעמים קיבלת תפילתי, קבל נא גם היום ממני''...


לב. ''לחם עבודה''


אלילות נוספת נשתרשה בימינו הנקראת ''לחם עבודה''.

היום, אדם שפוטר מעבודתו נחשב אצלנו - ועל אחת כמה וכמה אצל עצמו - כ''שרוף'', אין מה לעשות אתו, מופקר הוא למוות, הוא ואשתו ובניו... אין יום חשוך לאדם כיום שנתבשר: ''אין יותר עבודה! לך הביתה!''

ליהודי המאמין אין צריך אירוע שכזה לזעזע אותו כלל. רק למי שחושב שפרנסתו היתה מצויה עד היום בגלל חסדי ה''בוס'' שלו והיה נתון לחסדיו וללחמו של מעבידיו - רק אחד כזה יש לו באמת לבכות ולקונן כמי שמת לו ''האלוה'' שלו.

המאמין, שגם עד היום, כשנתפרנס באמצעות מעבידו, כלל לא תלה הוא את מחייתו וכלכלתו אלא רק בבורא עולמים, וראה במעבידו כשליח בלבד השלוח מה' לפרנסו, אין תולה הוא שום אשמה באף אחד ואינו נשבר בדעתו, אלא פשוט פונה ישירות לה' שימציא לו מישהו אחר כשם שהמציא לו את הקודם, ומבין שמקור פרנסתו - הקדוש-ברוך-הוא - לא השתנה כלל, ואם נשתנה השליח - לא נשתנה המשלח.

המאמין, גם כשעובד אצל מעביד, אינו מחניף ומתרפס אליו בשביל פרוסת לחם, ודווקא בשל כך מכובד הוא בעיני מעבידו הרואה בו כאדם המתגאה באמונתו.

לעומתו החסר אמונה מבקש לייצב את מעמדו אצל מעבידו בדרך חנופה או בדרך לשון הרע, הלשנות, רכילויות על יתר העובדים על מנת למצוא חן בעיני מעבידו, בחשבו שאלו הם הדברים שיבססוהו ויקדמוהו הלאה לתפקידים בכירים יותר. כמה מן הטעות והכפירה יש בזה. וראינו רבות היאך דווקא אלה נסתלקו ונפלו מתפקידם ולא הועילה להם כל רכילותם וחנופתם.

דוד המלך ע''ה מכריז ואומר (תהלים לז, כה): ''נער הייתי גם זקנתי'' - שנים רבות עברו עליי ובדקתי ובחנתי - ''ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם''. ''כפירים'' - אריות חזקים - ''רשו ורעבו, ודרשי ה' לא יחסרו כל טוב'' (תהלים לד, יא). ''ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרעו ומן ה' יסור לבו'' (ירמיה יז, ה). ''ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו'' (שם ז).

כל הברכה תלויה בביטחון, והבוטח בה' חסד יסובבנו. הברכה והשמירה והחסד על האדם תלויים כפי מדת ביטחונו, ולא כפי מידת השתדלותו.

ובדומה לזה, כמה אמונה צריך בנסיונות החיים, נתאר לעצמנו אדם המצפה למשכורתו ביום שנועד לקבלת המשכורת, ומכלכל את צרכיו על דעת שמשכורתו תינתן לו ביום המיועד, ובכן מגיע יום המשכורת והנה, עיכוב... אין משכורת היום רק בעוד כמה ימים! כמה אמונה נצרכת לאדם במצב כזה, הלא אז נצרך להלוות כסף לכמה ימים ספורים כדי לכסות את החשבונות האמורים להתכסות ממשכורתו לו היתה בזמן, ובשביל עיכוב של כמה ימים נצרך הוא לטרוח ולהשיג כיסוי לחשבונותיו. כמה תמימות נצרך כדי להאמין שיש זמן לכל דבר, מתי יקבל, וכמה יקבל, הכל בגזירת שמים, ומן השמים כך רצו שתתעכב משכורתו ויטרח כאמור להשיג הלוואה לכמה ימים, ובוודאי זה לכפרת עוונותיו, ועליו כמו כן לפשפש במעשיו שמא גם הוא עיכב פעם שכר שכיר וכיוצא. ובכל אופן השותק ומקבל זאת באהבה, משקיע אומנם מעט סבל ואיפוק, אולם ישתלם על כך ברוב טובה לעתיד על היותו חזק באמונה לקבל את אשר יחפוץ ה' באהבה.

פעם בא ל''חפץ חיים'' עגלון אחד, והתלונן לפניו שבמשך זמן קצר נפלו לו שלושה סוסים שהיו נותני לחמו. ר' ישראל מאיר נזדעזע לשמע הדברים האלה, הפסיקו מיד ואמר לו: ''חלילה! הרי אזניך אינן שומעות מה שפיך מדבר! האם הסוסים הם נותני לחמך? הרי ה' הוא הזן ומפרנס לכל!'' ולא הפסיק מלתמוה ולדבר לעצמו כל אותו יום: כמה סכלים הם האנשים שאינם מרגישים את בורא העולם המחיה את הכל והזן את הכל, ובמקום זה רואה העגלון את מפרנסו בסוס, הנגר בעץ, החייט במכונת התפירה וכו'.


לג. ביטחון והשתדלות עד כמה והיאך


שאלה המנקרת בלב כל מאמין - עד כמה להשתדל ולטרוח בענייני עבודה ורפואה וכדומה.

ובכן עד כמה להשתדל, ישנה לכך תשובה פשוטה, והיא, כל אחד לפי מדריגתו נתבע על רבוי השתדלות, אלא השאלה היא היאך ידע האדם מהי מדריגתו בבטחון כדי שמכך ידע עד כמה עליו לצאת ידי חובתו בהשתדלות, ומעבר לכך הינו מפריז.

ונבאר את הדברים היטב בסייעתא דשמיא.

יהודי המקציב לעבודתו שמונה שעות עבודה ויתר זמנו נותן לתפילה ולשיעורי תורה, כאשר נשאל אותו למה אינך עובד שתים עשרה שעות, עונה הוא: זה נראה לי מוגזם! שתים עשרה שעות לעבוד, ללא תורה, ללא תפילה?! אם כן, מבין הוא ששתים עשרה שעות זהו מוגזם וחוסר ביטחון מוחלט, אולם שמונה השעות שהוא עובד זה מקובל אצלו, שהרי אם נטען לו למה אינך ממעט משמונה שעות עבודתך? יענה: צריך השתדלות... הרי שמדרגת ביטחונו מסתכמת בכך שאין מן הראוי לעבוד יותר משמונה שעות, ומכך בלבד הוא נרתע, מאחר שזו מדרגתו בביטחון.

ישנו יהודי במדרגה גבוהה יותר של ביטחון העובד ארבע שעות למחייתו, כשנשאל אותו למה אינך עובד שמונה שעות, עונה: מוגזם אצלי לעבוד כל כך הרבה. דהיינו, כמו שמוגזם לעובד שמונה שעות לעבוד שתים עשרה שעות - כן מוגזם אצל בעל מדרגה גבוהה יותר העובד ארבע שעות לעבוד שמונה שעות, וכיוון שזו מדרגת ביטחונו, ייתבע על כך אם יתפתה להוסיף שעות עבודה ולהתבטל בגללם מתורה ומצוות.

וכשישאל זה מדוע אינו עובד פחות מארבע שעות? יענה הרי צריך השתדלות..., דהיינו מה שענה קודמו על שמונה שעות, יענה זה על ארבע שעות, כי זוהי מדריגת בטחונו.

כמובן שהאדם צריך להעפיל ולהתרומם במידת ביטחונו בהקדוש-ברוך- הוא ולחזק אמונתו בהקדוש-ברוך-הוא ולצמצם את ההשתדלות, אולם עד כדי שייתבע על כך - זהו כל אחד לפי מדרגתו, ולפי מדרגתו - מה שמבין הוא שמוגזם אצלו, אם יתפתה ליצרו בכל זאת לעשותו, הרי שייתבע על כך.

ולהלן כמה כללים להלכה ולמעשה בנושא השתדלות וביטחון מספר ''באמונתו יחיה'' להרב יואל שוורץ שליט''א בתוספת עוד עניינים נחוצים הנראים, לעניות דעתי:

אמרו חז''ל (פסחים סד): אין סומכים על הנס. וצריך גם ענייני השתדלות [מלבד ליחידי סגולה, כפי דעת האלשי''ך, שביטחונם מושלם אינם צריכים לשום השתדלות (עיין אבן ישראל פ''ג)]. וכתב השל''ה (שער האותיות ערך דרך ארץ): צריך האדם לראות להמציא לעצמו איזה מלאכה או עסק שממנו תהיה פרנסתו ופרנסת בני ביתו, ואל יסמוך על מתנת בשר ודם, חס וחלילה, ולא לידי הלוואתם, ''ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו'' (ירמיה יז, ז). עד כאן. וכן מצינו בגמרא עצות בענייני ההשתדלות הנכונה במסחר ובהשקעת הכספים. ב''חובות הלבבות'' כתב, שיבחר מקצוע לעצמו המתאים לתנאי גופו ושכלו ומה שנמשך אליו בטבעו, וידע ויאמין כי הכל מאתו יתברך ולא מהאומנות.

וכן בשאר ענייני השתדלות, כמו בשידוכין ורפואה - הכל לפי כללי ההשתדלות המקובלת בדרך כלל באופן המועיל. אך מי שאינו בוטח, משתדל השתדלות מיותרת ופונה אל רופאי אליל (חזו''א).

לדעת ר' ישראל מסלנט, עיקר עניין ההשתדלות הוא להוציא את הדבר מגדר נס [לכן רבי חנינא בן דוסא, שמאמין היה כי מי שאמר לשמן וידלק יאמר לחומץ וידלק, אינו כפוף היה לכללי ההשתדלות, כיוון שבמדרגתו זה היינו הך] (מכתב מאליהו חלק א' עמ' 188, 197).

כל הדוחק את השעה - שעה דוחקתו, וכל הנדחה מפני השעה - שעה נדחית מפניו (ברכות סד). וכתב ה''אורות אילים'', זאת אומרת שאין להשתדל במילי דעלמא ברוב עוז ותעצומות. אם יהיה איזה מניעה, לא ידחוק את השעה, וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים.

ולהלן כמה הנהגות בענייני השתדלות:

1. ביטחון בענייני מצווה ובענייני שידוכין


בענייני מצווה יש להרבות בהשתדלות ולא לסמוך על ביטחון בלבד, משום שההשתדלות בענייני המצווה גם היא מצווה (חזו''א). וכן יברח בכל כוחו מניסיון ולא יסמך על סייעתא דשמיא.

ובענייני שידוכין כתב הגר''א (''אור יהל'' בבאור ההיכלות פרשת פקודי היכל ו') שיש לבטוח בה', בהיות ובגמרא (מועד קטן יח, ע''ב) מובא שמה' אשה לאיש, כך ששאני ענין שידוכין מיתר המצוות, דהיינו על אתרוג או תפילין ויתר המצוות יש להשתדל כפי כוחו, דאין ענין של מה' תפילין לאיש, או מה' אתרוג לאיש, וכיוצא, אולם גבי אשה נאמר: ''מה' אשה לאיש'', אם כן אחר שהדבר נגזר כבר דינו כענייני פרנסה ששייך בהם בטחון.

והגאון ר' שלמה זלמן אוירבך זצ''ל אמר בזה דאף שמ''הגאון'' משמע שיש בשידוך לבטוח בה', מכל מקום אין כוונתו שלא ישתדל כלל, אלא יעשה השתדלות מועטת ויבטח בה'.

2. ביטוח חיים


על ענייני אחרים אין יכול אדם לבטוח, ובכלל זה מי שעושה ביטוח חיים, שזו דאגה למען אחרים, וראוי לעשות (בשם הגר''א קוטלר). וכן כתב בשו''ת איגרות משה (או''ח חלק ב סי' קיא), ונימוקו הוא - דהוי בכלל השתדלות המחייבת כבכל ענייני המסחר [וגם אין בזה משום ''אל תפתח פה לשטן'' (שו''ת -''ב חיים ס' כו)]. ובשו''ת לחם שלמה (יו''ד ח''ב סי' סז) ועוד גדולים הסכימו עימהם.

3. קופת חולים


ביטוח קופת חולים - אף שיש מצדיקי הדור שנמנעו מכך, אבל כבר נהגו להקל.

4. ביטוח לצורך חיתון ילדים


ביטוח לצורך כסף לחתן ילדים - בשו''ת פרי השדה (ח''ב סי' מד) כתב, דהיינו ככל המסחר, ושרי. שהרי צריך האדם לעשות מסחר ולבטוח בה', ואיסור מניעת הביטחון הוא, כשסומך על ההשתדלות ולא על הקדוש-ברוך-הוא, אבל אם עושה השתדלות וסומך על הקדוש-ברוך-הוא, אין בזה חיסרון.

5. הנהגת הביטחון לתלמיד חכם


תלמיד חכם צריך לעשות פחות השתדלות. וכתב האבן שלמה (פ''ג אות ד): ''ואנשי חיל הן אבירי לב בשלמות הביטחון להגות בתורה יומם ולילה, לא להשגיח על בניו ובנותיו הצועקים ללחם, וכמו שאמרו (ערובין כב) על הפסוק: 'שחורות כעורב'. ומה עושה לו הקדוש-ברוך-הוא? מזמן לו אדם להחזיקו כמו יששכר וזבולון''.

באיגרות חזון איש (ח''א כט) כתב: ''ומי שתורתו אומנותו הוא בטוח מבטח עוז, וכמו שנאמר 'לא ראיתי וכו'' (תהלים לז, כה). ויש להקפיד על עתיד הקרוב לחשבו להווה ומותר לחקור עליו. ואמנם אם מוכן חצי ההכרחיות באיזה כולל, נכון להקל לחצי, ולרביע לא שמענו''.

מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה עד יום הכיפורים חוץ מהוצאות שבת ויום טוב והוצאות בניו לתלמוד תורה (ביצה טו) [וכן להוצאות תלמוד תורה לעצמו] [יכול ללוות לשלם - והקדוש-ברוך-הוא יפרע. והיינו שיש לו משכונות (עי' שם תוס' וגר''א)].

6. ביטחון במקום שמצוי נזק


''לא יירא מפגעי הזמן ותולדותיו'', ואף צדיק ובעל מעשים צריך לשמור עצמו ולא להכניס עצמו בסכנה, ''והכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים''. ''יש ביטחון ויש הוללות, והכלל להבחין בין שתי היראות היא מה שחלקו חכמים: היכא דשכיחא הזקא שאני וכו'. כי מקום שההזק מצוי וידוע, יש להישמר, אך מקום שאין ההזק נודע, אין לירא. ועל כיוצא בזה נאמר 'רעותא דלא חזינן לא מחזיקנן', ואין לחכם אלא מה שעיניו רואות'' (מסילת ישרים פרק ט).

7. ביטחון בעניין כבוד וחן


בענייני כבוד כבר אמרו: אפילו ריש גרגותא משמיא קא ממנו לה (ברכות נח). ובגמרא (יומא לח): בשמך יקראוך ובמקומך יושיבוך. אך גם בזה יש להקפיד שלא לבזות עצמו ולבטוח שלא יקרה לו מאומה, וגם לא יחניף לאחרים. אם ביזהו אדם, ידע כי ה' אמר לו קלל בגלל עוונותיו (של''ה שער האותיות אות א).

ובשם הגאון רבי יהודה צדקה זצ''ל שמעתי: שני דברים אינם ביד האדם, ואדרבה - ככל שיחזר אדם אחריהם ינחל את הלהפך, והם: חן וכבוד. מי שחנו בעיני בני אדם, זהו מתנת ה', ומי שלא זכה לזה וישתדל בכח להתרפס ולהחנן בעיני בני אדם - יימאס יותר. וכן הכבוד - כל הרודף אחר הכבוד, מאוס הוא אצל בני האדם והכבוד בורח ממנו. לכן אדם שהינו בטבעו נטל על בני אדם, ישא זאת בדומייה ויתפלל לה': ''ותנני לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואיי'', ויאמין שגם סבל זה גזירת שמים הוא, כי תכונות וטבעי בני האדם גזורים המה משמים מיום היוולדו של האדם, כיצד יהא תואר פניו, גובה קומתו, יופיו וחנו, טבעיו ואופני תנועת אבריו על פרטי פרטיהם. ודברים אלה והדומים להם אינם ביד האדם לשנותם, אלא חייב איתם לעבוד את בוראו כי כך רצון ה' להיותו עובדו בתנאים ותכונות אלו, ו''ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים עמו'' (משלי טז, ז), ולכן לעולם לא יאמר אדם: אילו הייתי בתכונותיו וטבעיו של פלוני הייתי הרבה יותר טוב ממה שאני, וחבל שטבעי ותכונותיי המה כאלו, כיוון שרצון ה' שתעבדהו בתכונות וטבעים אלו דווקא, אחרת היה בוראך בורא אותך באופן אחר, ולכן אל תבחר לעצמך מה שלא בחר לך יוצרך.

8. השתדלות לטווח רחוק


השתדלות לטווח רחוק אסורה, כעין שאמרו (סוטה מח): ''מי שיש לו לאכול ואומר מה אוכל למחר, הרי זה מקטני אמנה''. גדר העניין צריך בכל פעם שיקול הדעת, וודאי לדאגה לחיתון בנים, שזה עניין הצריך הרבה ממון, יכול לדאוג מקודם לחסוך, כמו שביאר שו''ת תבואות השדה המוזכר לעיל סעיף קטן 4.

9. השתדלות בענייני רפואה


הרמב''ן בריש פרשת בחוקותי (ויקרא כו, יא) כתב: מה לרופא בבית יראי ה'. ובספר הגאון החסיד מוילנא הביא מספר ליקוטים כתב יד, שיש חילוק בין מכה חיצונית כמו חבלה שמותר לרופא לרפא לבין מכה פנימית שאסור לרופא לרפא. אך כבר כתב הרמב''ם (פיה''מ פסחים פרק ד), דרפואה הוי כמו אכילה, וכמו שצריך לאכול - כך צריך להתרפא. בספר המספיק לעובדי ה' כתב, שמי שאינו בדרגה של חסידים הראשונים ואינו עוסק ברפואה, הרי זה מתחייב בנפשו. בספר ציץ אליעזר (ח''ח סוף סי' טו) כתב: ''כיום אין לסמוך על נס ויש לשאול ברופאים, וכי יכול לשנות ולומר כי גדול הוא מכמה חסידי הדורות שנתרפאו על ידי רופאים, וכמעט איסור יש בדבר - או משום יוהרה, או משום להזכיר עוונותיו לסמוך על ניסא במקום סכנה (ברכ''י סי' שלד). ועיין שו''ת הרשב''א (ח''א סי' תיג)''.

ובספר שבט יהודה כתב, שכל המתרשל ולא יחוש לרפואה דרך הטבע וסומך על נס, אין זה אלא מן המתמיהים ודעת שוטים, וקרוב הוא להיות פושע בעצמו ועתיד ליתן את הדין. ועיין שו''ת דברי מלכיאל (ח''ה סי' לה) ואבני נזר (חו''מ קצג). ולדעתם, חולה צדיק יכול לסמוך על הרמב''ן והרב אבן עזרא (שמות כג, כה) שחולי פנימי אין לרופא לרפא ורק חולי חיצוני מותר. והוסיף, מפני כי נראה בחוש שהרופאים מועדים לקלקל, וטוב לפני ה' יימלט מהם, ולכן יוכל גם לבטוח בה' שלא ללכת לרופא, כיוון שהם מועדים לקלקל. אולם כתב זה להלכה ולא למעשה.

גם החולה וגם הרופא צריך שיאמינו שהשם מרפא ולא הרפואה (ברכ''י יו''ד סי' שלו), ויש לנהוג לומר לפני כל טיפול רפואי: יהי רצון שיהיה עסק זה לי לרפואה.

10. עד כמה לחשוש


כל דבר שאין בני אדם חוששים לו, מותר שלא לחשוש ולבטוח שלא יאונה לו רע, כמו אכילת דברים שבמשך הזמן עלולים להזיק, כמו שומן מהחי וכדומה, מפני שאין ההזק ברור, והרי זה כמו שנאמר בגמרא (שבת קלט): כיוון שדשו בה רבים - שומר פתאים ה'. אך עיין ברמב''ם (הלכות דעות) שכתב, כי יש להקפיד לאכול דברים המועילים. וכן הרמב''ן על התורה הנ''ל כתב, שהרופאים עיקר תפקידם ללמד מה לאכל ומה לא.

11. מי שרע לו במקום מסוים


מי שרע לו במקום אחד, ילך למקום אחר (גמרא). הרשב''א בתשובה (ח''א סי' יט) ביאר, שזה מפני שהגלות תכפר לו, או מכיוון שהגזירה על המקום, טוב ללכת למקום אחר שמא אין גזירה על המקום ההוא. אך השתדלות טבעית של החלפת מקום נראה מדברי ה''חובות הלבבות'' בפתיחת שער הביטחון, שזה נחשב לחסרון ביטחון. וכן משמע במדרש תנחומא פרשת תזריע במעשה של כהן שהיתה חסרה לו פרנסה ורצה לצאת לחוץ לארץ כדי למצוא פרנסה (עיין שם).

עיין עוד כללים בענייני ביטחון והשתדלות בספר ''המספיק לעובדי ה''' וב''מדרגות האדם'' חלק א.

12. הפעלת עורך דין למשפט


בעניין הפעלת עורך דין להצלחה במשפט, כמובן באופן המותר, נושא זה מורכב, ויש להיוועץ עם חכם עד כמה להשתדל. ובכל אופן ייזהר מאוד מלאבד את אמונתו, וידע ויאמין כי ''לב מלכים ושרים ביד ה' על כל אשר יחפץ יטנו'', וכבר ידועה ומפורסמת סגולה נפלאה בשם הגאון רבי חיים מוולאז'ין לפני בוא האדם למשפט - לצמצם מחשבתו בידיעה אשר ''אין עוד מלבדו'', ושיראה את כל הסובבים אותו - שופטים, קטגורים וכו', כאילו ואינם, וככל שיצליח לא להסיח דעתו ממחשבה זו - כן יעזרהו ה' ולא יוכלו לשלוט בו שום כוחות שבעולם.

עיקר נתינת התורה לישראל היא כדי שישימו ביטחונם בה' וכו', לפי שעיקר הכל הוא הביטחון השלם, והוא כלל המצוות.
(הגר''א)


לד. כבוד שמים


מסופר על אחד מגדולי ישראל בחוץ לארץ שראה יהודי אחד מעשן בשבת. כיוון שאותו רב היה רב המקום, סטר לו על לחיו. הלה תבעו לבית משפט של גויים. כשהובא הרב למשפט, טען הרב שהלה נתן סטירה לאביו, ולכן כמו כן נתן לו סטירה. התובע תכף זעק: שקרן! כבוד הרב משקר!! אני נתתי סטירה לאביך?! אמר לו הרב: כן, נתת סטירה לאבי שבשמים בכך שעישנת בשבת ברחוב בפרהסיא. הבינו השופטים לכוונתו של הרב ופטרוהו.

כמה נפגעים אנו מכל פוגע שפגע בכבודנו, או אפילו לא פגע - רק שלא דיבר אתנו כראוי בכבוד, לא התייחס מספיק יפה, לא אמר שלום יפה. היהודי המאמין מיד יחשוב בלבו: מדוע על כבודי אני כל כך נפגע ומוחה נמרצות ועל כבוד שמים המחולל בחילול שבת, פריצות, כפירה ואפיקורסות אין זה אכפת לי כל כך? ומכאן יוכיח לעצמו עד כמה זקוק הוא עדיין להגביר ולחזק את אמונתו ונאמנותו בה' ולראותו לפחות כאביו ואמו ולמחות על כבודו, ולפחות להצטער ולכאוב כמי שפגעו בהוריו.

ונתבונן, אדם המחזיק מאישיות מסוימת כרב או מנהיג ויודע ומכיר בכוחו של אותו מנהיג שהינו עצום בחכמה בעושר ובגבורה, כמה יכאב לו כשיזלזלו בו ולא יהיו מוכרים לכוחו, ובפרט אם זה גם אביו. אם כן, כמובן יש לנו לכאוב על היותנו מכירים את אלקינו ורוב עצמתו, וכבודו מזולזל מהמתנכרים והמתכחשים לו.

ה''חפץ חיים'' היה נרעש ונרתע מעבירה כמו מדבר ומחלה ממארת או כמי שפגשו נחש וחיה רעה ומרגיש חושית בכל עבירה המרה לרצון השם וכפיית טובה ליוצרו ולגומל אתו חסדים תכופים. הוא לא יכול לתפוש בשכלו כיצד אנשים מעיזים להמרות את פי השם ולהתרשל בקיום מצוותיו.

(''מגדולי המוסר'')

 

פרק י"ח - כ"ז


יח. הסתרה, והסתרה שבתוך הסתרה


מסופר על הגאון רבי חיים מצאנז זצ''ל שנפטר בנו, והכאב היה קורע לב ומדאיב נפש, וכששאלוהו הכיצד יכול לשאת כאבו בדומייה, ענה: משל למה הדבר דומה? לאדם שהיה יושב על כסאו, ובא אחד מאחוריו וסטר לו על גבו מכה כואבת וצורבת, ותכף הפנה ראשו לאחוריו בזעם לראות מי הוא המכה. ובכן, אם אכן היה המכה אדם זר שאינו מכירו, בוודאי שהיה המוכה מתקומם בהתאם בזעם ובכעס, אולם אם, כשמפנה ראשו לאחוריו, רואה שאין זה אחר מאשר אביו שבא לבקרו והכהו ''מכת חיבה'', הרי שמיד מבליג הוא על מכתו ומשיב בחיוך ובמאור פנים, הכי בשביל כך יפר הבן את האהבה..., המשיך הרב ואמר: קיבלתי במות בני מכה צורבת וכואבת, אולם כשהפניתי פניי לאחוריי לראות מי הוא המכה, ראיתי שבעצם זהו הקדוש-ברוך-הוא שאין אחר שאני אוהב כמוהו ואין אוהב שאוהב אותי כמוהו, ואם כן, הכי בשביל כך אנתק אני את קשרי עמו, ואפילו בעיקום פנים...

והוא המבואר בספר ''שומר אמונים'' על הפסוק ''ואנוכי הסתר אסתיר'', שנאמר כאן הסתר כפול, לפי שישנו הסתר אחד והוא עצם המכה, שהרי כל הסבל והצרות נובעים כביכול מהסתרת פניו יתברך מעמו, הפך ''יאר ה' פניו אליך'', וכן הפך ''השקיפה ממעון קדשך מן השמים'', אולם כל זמן שהאדם יודע מי נמצא אחר אותה ההסתרה ולא נעלם ממנו שהקדוש-ברוך-הוא האוהב הרחמן הוא הדוקר והמכאיב לתועלתו, הרי ששרוי הוא בהסתרה אחת בלבד שהיא עצם המכה, אולם אם נעלם ונסתר מהאדם מי מונח ומסתתר מאחרי המכה ורואה את המכה כטבעית ומקרית, הרי שאז מתקומם הוא בזעף ובכעס שאין כמוהו ולוקה הוא בקללת שתי הסתרות, וזהו קללת ''הסתר אסתיר''.

ואמנם, גם אם אין בידינו למנוע מעצמנו את ההסתרה הראשונה, שהיא עצם המכה, שאלו הם צרות רבות ורעות שנגזרו על דורו של משיח, אולם בידינו לפחות לחשך מעצמנו את ההסתרה השניה בכך שלפחות נדע מי עומד מאחרי המכות שעוברות עלינו, ובוודאי ללא ספק שמהות עצמת המכה משתנית מחמת הידיעה, וכמו הנדקר במחט על ידי אדם עויין שהרגשתו אחרת לגמרי מהנדקר מרופא מזריקה כואבת לצורך רפואתו.

ובפרט כמה יש להיבהל מדברי הגמרא (סוטה מח) על פסוק ''כי מי בז ליום קטנות'' (זכריה ד, י) - מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנם לעתיד לבוא? קטנות אמנה שהייתה בהם. והוא תימה, והלוא מדברים כאן בצדיקים, ומאידך מואשמים המה בקטנות אמנה? אלא כמבואר, המבחנים הקטנים של האמונה שמזדמנים לנו לרגעים ומקוממים אותנו לקצף והקפדה, קשה מאוד להתמודד עמם תמיד. מדי פעם מנוצחים אנו, ואולי מכך ששוכחים מהשגחתו יתברך, אולם עלינו להיות דרוכים ומוכנים למצבים השכיחים הפוקדים את בני האדם יום יום, כי אחרת בכך מתבזבז שולחננו לעתיד לבוא.

כמה אפשר היום בקלות ליכשל במחשבות מינות. מסובבים אנו באנשים רחוקים מאמונה, תקשורת העויינת את האמונה והדת, מכל משפט ברדיו מתפוצצת כפירה, בכך ששם ה' לא יזכירו ולא יישמע על פיהם וכל פרשנותם בדרך המקרה והטבע, וזאת כבר ניבאו לנו רבותינו, ובראשם ה''אור החיים'' הקדוש, שבסוף הימים תהא ההתמודדות עם שער הנו''ן של הטומאה. ומבואר בדברי הרב מקמארנא בספרו ''עשירית האיפה'' ובעוד הרבה מגדולי עולם (ראה חוברת ''בעלות השחר'' שהבאנו בהרחבה דבריהם של גדולי וקדושי ישראל ברוח קדשם על מלחמת האמונה בעקבתא דמשיחא) אשר שער הנו''ן של הטומאה הינו כפירה ואפיקורסות. והסיבה שנצטרך להתמודד בשער החמישים, היות ועומדים אנו לקראת שער החמישים של הקדושה, ואי אפשר יהא להשיגו אלא אם כן נתמודד בשער שכנגדו, ובניצחון שננצח - נזוכה בדין.

וכאן נבוא לביאור השאלה הנשאלת אצל רוב המון העולם, והיא - היאך ובמה יזכה דורנו לחזות בביאת המשיח יותר מכל הדורות שלפנינו, הרי הדורות שלפנינו היו טובים אלף מעלות מאתנו בקדושתם ובצדקותם, ואילו דורנו משופע בכוחות טומאה שמעולם לא היו כמותם?!

והתשובה לכך: היא הנותנת! בכך שמצד אחד אנו דלים ורשים, חכמתנו סרחה, הכרתנו חסרה, חלשים אנו באמונה ובאופי - ומאידך הניסיונות תוקפים בחוזק עצום שאפילו הדורות הראשונים יכלו להיבהל ולהתמוטט מניסיונות כאלה. ואם כן, בדורנו נצטרפו שתי הריעותות - חולשתנו ואזלת ידינו במקביל לניסיונות הטרודים והתכופים. ואם בכל זאת נעמוד, הרי שנצטיין בכך יותר מכל הדורות הקודמים, ואדרבא, לנו יאה ויוצדק מתן שכר חזיון הגאולה, שהרי כל התגברות קטנה מצדנו הינה נובעת מאמונה פשוטה ותמימה ומתוך מסירות נפש מעשית, שהרי ההכרה אצלנו דלה מאוד ואין פעולתנו מתוך הכרתנו - אלא מתוך אמונתנו התמימה ומסירות נפשנו בפשיטות. וזאת העבודה המפרכת מכל העבודות של כל הדורות, והיא הנצרכת דווקא עתה קודם התגלות אור הגאולה.

ובמילים אחדות סיכם חבקוק הנביא את סוד ויסוד קיומנו בדור האחרון: ''וצדיק באמונתו יחיה'' (חבקוק ב, ד), כמובא בגמרא (מכות כד), וכמו שפירשו המפרשים: ''בא חבקוק והעמידן על אחת'' - והיא האמונה. ולא שחלילה מיעט בקיום שאר המצות, אלא שדרכה ובאמצעות התחזקותנו והתמרכזותנו בנקודה זו נבוא ממילא לקיום כל המצות בקלות ובנחת.

וביאור דבריו כאמור: ''וצדיק'', מי יקרא צדיק והיאך יהא אפשר לזכות לתואר צדיק בדור זה - מי הוא אשר ''באמונתו יחיה'', שתהא האמונה חייו ממש, אליה יצמד כאויר לנשימה, ובכל דרכי וצעדיו יזכור את השגחתו יתברך המשגיח עליו בפרטי פרטות, ועושה הכל לטובתו, הוא שיקרא ''צדיק'' וכמו שהארכנו בזה לעיל בפרקים הראשונים, כך שאין הכוונה שמי שהוא צדיק מכבר הוא זה שבאמונתו יחיה, דאם כן מה יהא עם שאר בני האדם, אלא הכוונה מי הוא זה שיזכה לתואר צדיק - זה שבאמונתו יחיה, כך שעצה ופתרון זה הוא לכל אדם באשר הוא, באם יתחזק באמונתו ויחיה עמה - בשם צדיק יקרא.

ולפי דברי הגמרא לעיל, שגם צדיקים ייתכן ויתבזבז שולחנם לעתיד לבוא מפני קטנות אמנה שבהם, אזי יקבל פסוקו של חבקוק משמעות מחודשת: ''וצדיק באמונתו יחיה'' - כלומר, גם מי שהוא צדיק ומדקדק במצוות, כל ''חיותו'', דהיינו עולם הבא שלו, שאז הוא עיקר החיים, תלוי באמונתו. האמונה היא קנה המידה למדרגתם של הצדיקים בעולם הבא.

בוא וראה מה היא אשר נקראת בשם אמונה. איתא בנביא (ישעיה נ, י): ''הלך חשכים ואין נוגה לו יבטח בשם ה' ויישען באלהיו''. אמונה פירושה: כאשר נמצא אדם במצב של הלך חשכים - כביכול אפלה וחשכה סביבו, ולא עוד, אלא שאין נוגה לו - שאינו רואה כלל מציאות שתוכל להאיר לו, מכל מקום יבטח בשם ה' ויישען באלהיו.

(הגר''י לוינשטיין זצ''ל)


יט. לא מתכוונים - אבל זו כפירה!


אמר הכותב, מעשה היה בבעל מלאכה שעבד בביתי והוצרך לדפוק בפטיש מסמר באחד המשקופים, ופתאום אני שומע מאותו בעל מלאכה שהוציא מפיו איזושהי קללה מתוך כעס, ושאלתיו מה קרה, והוא ענה לי, שהכה בפטיש באצבעו במקום על המסמר...

אמרתי לו, שמע ואספר לך, הרי אמרו חז''ל ''אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה''. וביאור הדברים: ראה עד כמה שלבים עברו עד הגזירה שתכה בפטיש על ידך; ראשית דנו עליך בשמים, מיימינים מימינו של הקדוש-ברוך-הוא ומשמאילים משמאלו. המקטרגים טענו: זה פלוני שדופק עתה בפטיש מגיע לו להכות את ידו בפטיש על עון פלוני שבידו. מיד לעומתם טענו הסנגורים: מדוע?! והלא יש לו זכות פלונית וזכות פלונית. שוב טענו המקטרגים: ומה בכך? על זכויותיו יקבל שכרו, אולם על עון פלוני מגיע לו ייסורים. והסנגורים התחננו שלא יקבל עתה עונשו וימתינו לו שיעשה תשובה - והקטגורים השיבו: כבר היו לו הזדמנויות לשוב ולא שב. הביאו את הדברים לפני בית דין של מעלה, שיש אומרים שהמה המלאכים - ויש אומרים שהמה הצדיקים שהיו באותו דור ונפטרו מן העולם (ר''א לאפיאן זצ''ל), ודנו והחליטו שצריך הוא לקבל את עונשו מיד ולדפוק את הפטיש בידו. הביאו פסקם לפני כיסא הכבוד שיאשר זאת הרבונו של עולם, והקדוש- ברוך-הוא הסכים לפסק בית הדין. ובכן יצא כרוז מבית דין של מעלה: פלוני אלמוני עתה נגזר עליו להכות בפטיש את ידו על עון פלוני שעשה בשעה פלונית ובמקום פלוני, ותכף בהסתיים הכרוז הוכתה ידך בפטיש. ואם כן, הכיצד תכעס ותקלל את גורלך אחר שזהו לאחר כרוז ופסק מבית דין של מעלה? הרי בכך אינך פחות ממקלל את הדיין לאחר פסק דינו, שעובר על ''אלהים לא תקלל''. ואם חכמינו ז''ל דרשו פסוק זה לפי מדרשו - ''אלהים'' - זהו הדיין, הרי שכאן הנך עובר על פסוק זה כפשוטו.

אם כן, כל שכן וכל שכן יסורים הקשים ממכת פטיש, בוודאי שהכל בהשגחה פרטית מידה כנגד מידה.

יצר הרע לא אומר לאדם תכפור בהשגחת אלקי ישראל, חס וחלילה, כי בוודאי לא ישמע לו, הלא עם ישראל מאמינים בני מאמינים, כל יום קוראים קריאת שמע, מניחים תפילין, שומרים שבת, אולם מביא הוא את האדם לכפירה בה' בדרך עקיפין, וכשנשאל הוא, האינך חושב שאתה כועס על ה'? עונה הוא: חס וחלילה, איני כועס על ה' - אני כועס על עצמי היאך ''פספסתי'' והכיתי בפטיש את ידי במקום את המסמר.

יש טועים הסוברים כי שלמים הם באמונה ויראה, ובאמת יש אפשרות שיוכל כל אחד ואחד לבדוק עצמו בכך. כתב רבנו יונה (שערי תשובה ש''ג כג): והנה הירא את דבר ה' ישים את נפשו בכפו על עבירות קלות כמו על החמורות, עיין שם. ואם כן, נבדוק נא עצמנו, האם מקפידים אנו על כל התורה במידה שווה או שיש עבירות שהם קלות בעינינו. (הגר''י לוינשטיין זצ''ל)


כ. למה? מדוע? - זהו בסך הכל מה ששאלתי!


דוגמא נוספת:

אדם ביקש מרעייתו קודם צאתו לעבודה שתסדר לו דבר מה במשך היום. מגיע הוא בצוהריים ושאלתו בפיו: האם בצעת את מבוקשי? ומשיבה לו: סליחה, לא היה לי זמן. או שעונה לו: פשוט שכחתי וכדומה. תכף מתפרץ הוא: למה שכחת? למה לא בצעת את מבוקשי? ועוד למה ולמה.

לאדם נדמה שאין זה פגם באמונתו, שהרי יהודי מאמין הוא, וכל כעסו הוא על אשתו וזהו עניין נפרד. האין זו קטנות אמונה בהשגחת הבורא, שהוא עשה ועושה ויעשה לכל המעשים? האדם אמנם הוא בעל בחירה ואמנם בידו לעשות או שלא לעשות, אולם התוצאה הסופית מוכיחה על רצון ה', שמאחר וכך נעשה כבר, הרי שזהו רצון ה' שכן יהיה ולא משהו אחר.

היום בעולם בין בני אדם, כולל המאמינים ושומרי מצות, מצויות המילים: אוף...! איך מרגיז...! אוי, חבל...! ממש מעצבן...! די, נמאס כבר...! כמה כבר אפשר לסבול...?! איך שכחתי...?! איך טעיתי...! למה התרשלתי...?! איזה טיפש אני...?!

המדרש בא בטענה על יעקב אבינו על מילת ''למה'' באמרו ''למה הרעתם לי להגיד לאיש העוד לכם אח'' (בראשית מג, ו), והקדוש-ברוך- הוא הקפיד עליו באמרו ''למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מה''' (ישעיה מ, כז), (מד''ר בראשית מג, ו).

הקדוש-ברוך-הוא אינו אוהב שאומרים ''למה''.

יעקב אבינו אמר פעם אחת בחייו ''למה'', והקפיד עליו הקדוש-ברוך- הוא. יעשה כל אדם חשבון כמה פעמים בשעה הוא אומר ''למה''.
''למה האוכל עדיין לא מוכן?''
''למה לא כבסת לי את בגדיי?''
''למה לא אמרת לפלוני כך או כך?''
''למה הבית אינו מסודר?''

ועוד כהנה וכהנה מספר רב של של שאלות ''למה'' יכול אדם לשלח לעבר רעייתו או בניו או חבריו במשך היום.

כמה מילות ''אוף...!'' יוצאים מפיו מדי פעם, אם זה על חוסר הצלחה, בכתיבתו ובמלאכתו, או על חוסר סבלנות מטורדנות הזולת, ופעמים ''אוף'' זה משתלח גם לעבר אב ואם או מורה, ובכך נכשלים בנוסף לקטנות אמונה גם בזלזול הורים ומורים.

כי באמת כל האירועים ואפילו הקטנים שמביאים את האדם לריתחא, כמו הפרעות שינה, כבישת מקום חניה, עיכובים שונים בזרם השוטף של החיים וכיוצא, כל אלו ''השקעות'' המה שנוטל הקדוש-ברוך-הוא מהאדם, דהיינו הקדוש-ברוך-הוא דורש מהאדם להשקיע על מנת לקבל רווחים עצומים, ולכך מבקש ממנו להשקיע שתיקה בעידן רתחא וכעס או הקפדה ולבלום ולכבוש כעסו ורצונו ולבטלו לרצון שמים, ובהשקעה מעטה זו מזכהו ה' בגנזים עצומים הניתנים לבוטחים בשם באמת ומאמינים בו שהכל לטובה.

כך שיש לראות כל צעד ולו הקטן כהשקעה המפיקה רווחים. או לכל הפחות ככיסוי חובות, שבמעט תשלומים מכסה האדם חובות עצומים, וכי אין זה כדאי? וכך יש לאדם לראות בכל אירוע ואירוע המאכזב היאך בכך זוכה הוא בהשקעה זו לרווחים, ולפחות לכיסוי חובות גדולים על ידי פירעון מועט.

האמונה הנשרשת באדם מנעוריו מספקת לו כל זמן שאינו עומד בניסיון, אך כאשר יתייצב בפני ניסיון, לא תוכל אמונתו הדלה לעמוד בפניה.
(הגר''י לוינשטיין זצ''ל)


כא. לרגעים תבחננו

(איוב ז, יח)

בכמה התבטאויות של זעם ואי שביעות רצון מהנהגת ה' עמנו מתבטאים אנו בכל יום, ולפעמים בכל שעה, ואיננו שמים לב שבעצם הזעף והקצף הזה הוא ישירות על הנהגת הבורא, וכאומרים אנו לו שאיננו שבעי רצון מהנהגתו.

אדם מתחיל במלאכה מסוימת, ציור, סופרות, נגרות או כל מלאכה אחרת, ובאמצע נתברר לו שטעה וכל יגיעתו עד עתה היה לריק - כמה אמונה ותמימות נדרש כדי להתבטל לרצון ה' ולהאמין שכך ה' רוצה.

וכמו כן בכל פרט ממש, ואפילו חלום רע המעגם את הנפש - אומר ה''סבא מקלם'' - זה בהשגחה פרטית, וכמו שאומרת הגמרא (ברכות נ''ה ע''ב): לאדם טוב אין מראין חלום טוב, כדי למרקו בייסורים, ולאדם רע אין מראין חלום רע. או כמו שאומרת הגמרא (ערכין ט''ז ע''ב): אפילו חשב להוציא מכיסו שלש פרוטות ועלו לו שתיים וצריך להכניס ידו ליטול עוד אחת - זה ייסורים, או שנהפך לו הבגד וצריך לפשוטו שוב וכדומה.

''לרגעים תבחננו'' (איוב ז, יח) - אמר רבי נתן: אדם נידון בכל שעה (גמ' ראש השנה טז ע''א).

דווקא במקרים טרגיים ניסיון האמונה מבחינה אחת קל יותר מאשר ניסיונות היומיום. כשחס וחלילה, לא עלינו, קורה אסון, הרי שאז האדם מפעיל את כל כוחות האמונה שבו על מנת שלא להתמוטט רוחנית ופיזית. קרוביו וידידיו באים לנחמו ולעודדו, אנשי אמונה באים אצלו לחזקו באמונה, וכך מחזיק מעמד ומתגבר, שהרי נביט, אין לך ריק שבישראל שלא יושב שבעה, חס וחלילה, על מתו, ואומר קדיש ומברך ''דיין האמת'' להצדיק דין שמים.

עיקר הניסיונות באמונה המה במקרים התמידיים והתכופים אצלנו לרגעים.

וצריך להבין דבר פשוט, למה גרועה היא פליטת פה, כגון: איך מרגיז... ממש מעצבן... על אירוע טרגי מאשר על אירוע קטן כמו כאשר בדיוק כשבאת, סגרו את המכולת או את בית המרקחת.

הסבא מנוברדוק היה אומר: אם אחרת לאוטובוס, אל תאמר אחרתי אוטובוס זה, אלא הקדמתי לאוטובוס הבא. מאחר שזו המציאות העכשווית, מחויב הנך להשלים עמה ולהתבטל לה, כי המציאות מורה מה בעצם רצון ה'. ולפי זה, אם באת לחנות או למשרד מסוים באיחור ומועד הבא יהא רק למחרת - עליך להאמין, לא שאחרת היום למשרד או לחנות, אלא הקדמת ביום אחד, שהרי שוב לא ייפתח אותו משרד - רק למחרת, כי לומר ''אחרתי'' פירושו אזלת יד והתרשלות, והיא המביאה להתקוממות והתמרדות.

כל יהודי מאמין ומבין שבאירוע טרגי זהו ממש חוסר אמונה לומר ''אוף...'' או - ''איך מרגיז...'' או כמו שמתבטאים הבורים: ''איזה אדם טוב הוא, באמת לא מגיע לו מה שארע לו...!'' וכמו כן התבטאויות כמו: ''יש ברירה?... זה החיים, אין מה לעשות...!'' שזה כמו כן לשון של קטנות אמונה, וכמו שכן מצינו בגמרא בבא קמא (לח ע''א) שאמרו החכמים לעולא לבוא ולנחם לחכם שנפטרה בתו, והיה זה בבבל, ואמר עולא מה לי ולנחם את הבבליים שיש להם מנהג גדפנות שמגדפים המה את ה' כשקורה להם אסון, ואומרים: ''מה אפשר לעשות'', וזה נורא, עולא ראה שבמשפט כזה יש גידוף, ומדוע? מבארת שם הגמרא שהוא כאומר: מה אפשר לעשות, ואילו היה אפשר לי לעשות נגד הגזירה הייתי עושה... וזהו גידוף. נתבונן כמה פעמים פולטים אנו מפינו מילים כאלה: ''מה אפשר לעשות... יש ברירה...'' וכיוצא.

הרי ברור לנו שאלו התבטאויות שליליות, שהרי כל ישראל מאמינים הם ומשתדלים לקבל דין שמים עליהם בהתבטלות לרצון ה'. והנה, את אותה התבטאות שלילית שפוחדים לאמרה במקרים חמורים או לשמעה ממישהו במקרי אסון, חס וחלילה, אומרים אנו אותה פעמים רבות על מקרים הרבה יותר פעוטים.

הלא מילות אלו הן מילות התמרדות כלפי שמים, וכאומר: איני מסכים ומקבל הנהגת ה' במקרה זה, או כאומר: אני הייתי עושה אחרת... או: אני חושב שצריך להיות אחרת...

טועים אנו בהבנה האמיתית מה היא הנחשבת לאמונה שדומה בעיני כל כי מאמינים הם, וכמו שנאמר: ישראל מאמינים בני מאמינים, אך עלינו להבין כי עדיין אין זאת האמונה הנדרשת מן האדם, ובאמונה זו הטמונה בלב האדם אינו נקרא אדם המאמין. אמונה פירושה - כמה יכול למסור מעצמו ומנפשו עבור האמונה, וכל שמוסר כולו נקרא המאמין השלם, מה שאין כן כשאינו מוסר עצמו - אף שיודע שמאמין - אין זו אמונה שלמה, כי אמונה פירושה מסירות נפש ממש עבור האמונה והרגשה והבחנה מוחלטת באפסיות האדם שאין בו כלום ואין לו מאומה מלבד הקדוש-ברוך-הוא.

(הגר''י לוינשטיין זצ''ל)


כב. התבוננות של סופר סת''ם


סיפר לי פעם סופר סת''ם אחד: הייתה לי תקופה שנפסלו לי הרבה תפילין ומזוזות [כידוע, שתפילין או מזוזות צריכות להיכתב כסדרן אות אחר אות, וכשאירעה תקלה וטעות שמתגלית לאחר המשך הכתיבה - חייבים לגנוז את התפילין, וכל יגיעת הכתיבה לריק], ובתחילה הייתי ממש מצטער ורוגז, ולבסוף התבוננתי רגע - על מי, בעצם, אני מתרגז?! נכון, אני לא אומר ישירות להקדוש-ברוך-הוא: ריבונו של עולם, למה אתה עושה לי ככה, או: ריבונו של עולם, לא מגיע לי! אלא ההתרגזות הייתה ללא כתובת מסוימת. אולם התבוננתי, שבהתרגזות ועצבנות זו הריני בעצם מבטא את חוסר הסכמתי למי שעשה לי מה שנעשה לי, שהרי מאמין אני בבורא שהכל ממנו ולא נעשה דבר מבלעדיו. ואם כן, מה שארע לי הרי שזה ממנו ישירות, וכל קצף שהוא שעולה בלבי הרי אינו ניתן להסבה על שום כתובת אחרת, אלא רק על הרבונו של עולם שבו אני מאמין. ובכן, חשבתי, הרי שאני סותר את עצמי: אם אומר שכעסי הוא לא על ה' - אז על מי? על כח אחר, חס וחלילה? אם כן, הריני כופר לחשוב שיש כח אחר, וגם אם כח זה אינו אלא אני בעצמי - וכי מותר לי להאמין שיש בידי לעשות משהו? ואם מאמין אני בו שהוא לבדו עשה ועושה לכל המעשים, אם כן, הרי שבעקיפין כעסי עליו בלבד, וכי כך ישר ונכון לנהוג כלפי הבורא הרחום והחנון שכל מעשיו לטובה עם האדם?! ובכלל, מי אני שאבוא אחר המלך להרהר ולערער אחריו?!

וסיים, שלאחר התבוננות מעמיקה קיבל עליו שבכגון זה - תקלה בכתיבת התפילין ומזוזות מקבל הוא עליו דין שמים באהבה, ומני אז נקל היה לו מאוד להתמודד בניסיונות התקלות שבכתיבה, שכן קל יותר לקבל על עצמו אמונה על דבר אחד מסוים, ועזר לו מאד קבלה זו אף על יתר נסיונות האמונה הדורשות התבטלות והסכמה למציאות, שהיא בעצם רצון ה', ולא עוד, אלא שבהנהגה זו חש בהתעלות עצומה לקרבת ה'.

הרי עצה טובה להתחזק באמונה, להתחיל לקבל עליו לעמוד בנסיונות האמונה בפרט מסוים ובפרט כאשר מצוי בו הנסיונות, ומכך יבוא לעמוד גם ביתר הנסיונות, מה שאין כן זה המקבל עליו על כל הפרטים או על כמה פרטים, יהא קשה לו לעמוד בכולם.

מידת האמונה היא נטייה דקה מעדינות הנפש. אם האדם הוא בעל נפש ושעתו שעת השקט, חופשי מרעבון תאווני וכו', הוא נרגש ונדהם... (חזו''א, אמונה ובטחון)


כג.''ניסיון'' ולא ''סבל''


יש להוציא מהראש ומהפה את המילה ''סבל'' ובמקומה לשבץ את המילה ''ניסיון''.

הנסיון נועד להרים על נס את המאמין ולהרימו למדרגות נוספות.

העולם כולו גשר צר מאוד. האדם מהלך בעולם ומוקף הוא בניסיונות, כיוון שזו תכליתו, כמבואר ב''מסילת ישרים'' שהאדם נברא לעבוד ולעמוד בניסיון, ויכול חלילה אפילו במחשבה בלבד לא נכונה - להרוס אל ה', חס וחלילה, כמבואר ב''נפש החיים'' שער א' פ''ד, שהאיש הישראלי במחשבתו הרעה הורס יותר מטיטוס ונבוכדנצר שהחריבו את בית המקדש, לפי שהם אין להם חלק בקדושה כדי שיגיעו עד שם לקלקל ולהרוס, ואדרבא, רק אחר שעם ישראל חטאו, ובחטאיהם החריבו את בית המקדש שלמעלה, רק אז הצליחו טיטוס ונבוכדנצר להחריב את בית המקדש שלמטה, וכנאמר בגמרא: קמחא טחינא טחנת, אולם איש הישראלי מגע ידו מגיע עד למעלה למעלה, היש גשר צר יותר מזה? לא רק במעשה לא טוב כבר האדם נופל למטה לתהום, אלא אפילו במחשבה לא נכונה, מחשבה של זעף וזעם על מצבו, עיקום פנים, אי שביעות רצון, כבר מפגם כזה באמונה יכול אור פני ה' לסור ממנו.

והגם שאין הקדוש-ברוך-הוא בא בטרוניא עם בריותיו, וייתכן שמתחשבים בשמים באדם שפולט מילים שאינם הגונות מתוך צערו, אולם אין ספק שאיבד בכך הרבה ממדרגות הקדושה וההתקרבות לה'. ייתכן שאמנם לא ייענש, וגם זה שלא ייענש אין זה פשוט כלל, כי זה תלוי הרבה בחשבון שמים עד כמה היה לחוץ מהניסיון, אולם ודאי שאת המדרגות הנשגבות המיועדות למאמין בשעת ניסיון - איבדם לגמרי.

וכאמור, חבל שהאדם לא מנצל את אפשרויותיו להשקיע על מנת להפיק רווחים, הרי בכל שתיקה ובלימה שהאדם דום לה' ולא מערער על הנהגת ה', בהשקעה זו מרוויח הוא רווחים עצומים ואם אינו מנצל אפשרות השקעה זו וזאת בכך שהוא מתרעם ומלא בטרוניא, אזי כאמור גם אם אינו נענש, לפחות מפסיד אפשרות השקעה מועטת המזכה ברווחים גדולים, כמו כן מפסיד הוא את הזכות שבאפשרות תשלום חוב מועט על מנת לסלק חוב גדול, כי בכל סבל קטן בעולם הזה זוכה האדם להוריד מעצמו הרבה סבל לעולם הבא, כך שמפסיד הוא אפשרות של פרעון במעט הכמות המועיל לכסות חוב גדול.

האמונה צריכה להיות איתנה כסלע, שום כוח בעולם לא יזיז אותה. לא שייך ויתור באמונה. כל ויתור יוצר מציאות חדשה של אמונה, והחילוקים בזה הם בלי סוף.
(הגר''י לוינשטיין זצ''ל)


כד. אמונה - המודד למדרגות בני האדם


אומרים חז''ל (גמ' סוטה מח), מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנם לעתיד לבוא? קטנות אמנה שהייתה בהם. והוא פלא - מצד אחד מדובר ב''צדיקים'', ומאידך ''קטני אמנה''?

אלא כמבואר, אפשר במחשבה לבד כבר להרוס אל ה' ולהימצא כלי ריק לפניו, חס וחלילה, וגם צדיק גמור יתכן והרבה פעמים, כשמופתע הוא באיזה ניסיון מפתיע המעורר אצלו זעם וקצף, מקפיד הוא על זולתו או על בני ביתו, ובמחשבה שכזו פגם באמונתו. וככל שהאמונה מוחשית וברורה אצל האדם, כך משהה פחות את קצפו וזעמו על הנהגת ה'.

ונסביר כוונתנו:

המאמין השלם אינו נותן שהות לפגם אמונה לשכון בתוכו ומצליח תכף סמוך לניסיון להדוף את הזעם והקצף ולהתרצות לרצון ה' באשר נוהג עמו. הפחות מאמין נרגע לאחר דקות מספר, והפחות מאמין נרגע לאחר יותר זמן, וכן על זה הדרך. וזה בעצם כלי המודד לאמונתו של האדם - שמצליח כמה שיותר קרוב לניסיון להדוף את מחשבות המינות והמרד המתעוררות בקרבו ולהיות בר לבב ושבע רצון בהנהגת ה', ומה שפחות להשהות בקרבו את הזעם והקפידה, וככל שמצליח להדוף את התקצפותו ומרדו מה שיותר סמוך לניסיון, הרי הוא במדרגה גבוהה יותר באמונה.

והרי כל יהודי מאמין בסופו של דבר מתרצה ומקבל את הנהגת ה', אולם הפגום באמונתו מקבל זאת רק לאחר שכבר נרגע והתאושש מהמכה שניחתה עליו לאחר כמה ימים או חודשים או יותר, אזי, כיוון שסוף סוף מאמין הוא וכבר עבר זמן רב מהניסיון, רק אז יש לו את הכח בנפשו לומר ''כפרת עונות'', ''הכל מאת ה''', אולם לא עצר כוח בנפשו לומר זאת ולהאמין כך כשהיה בסמוך לצרה, וככל שיסמיך האדם למכתו וליסוריו את הסכמתו לגזירת שמים, כן מושלם הוא יותר באמונה.

וכאן עלינו לשאת קל וחומר, אם לצורך נס יציאת מצרים - קריעת ים סוף נדרש מבני ישראל מיצוי אמונה באופן כה נעלה - עד כדי שיגיעו המים לצואריהם, אנו שעומדים לקראת אור הגדול של הגאולה שנס מצרים לא ייזכר לעומתו, על אחת כמה וכמה שאנו נידרש למצות את אמונתנו עד כדי מסירות נפש יותר ממים עד הצואר, שהרי אנו בשער החמישים של הטומאה שלא היה כמותו ועמו אנו צריכים להתמודד טרם התגלות אור הגדול של הגאולה.

וביותר יש לנו לדאוג ממדרגות האמונה שאנו אוחזים בהם כי כפי מדרגתנו עתה באמונה כן נזכה לעתיד.
..07.אולם אם חי האדם את חיי האמונה ללא עמל בכיוון חידוש ההכרה, נשאר עם היכרות הילדות, וכך יכולים לעבור עליו עשרות שנים בקיום מצוות, אולם הכרת לבו לא תשתנה והוא כאילו עומד מן הצד ואינו מתעלה על ידי עבודתו.
(הגר''י לוינשטיין זצ''ל)


כה. אמונה - המודד לגמול המעותד לבני אדם


ה''חפץ חיים'' בספרו (מחנה ישראל פ''ג) אומר, שבעצם כל מדרגתו של האדם לעתיד לבוא - כפי מדרגת אמונתו שהייתה לו באירועי העולם שעברו עליו. ואלו דבריו:


''עוד צריך האדם לידע, שעיקר הטובה השלמה העתידה בימי הגאולה יהיה מגיע לכל אחד כפי גדר האמונה וההתחזקות שהיה לו בהקדוש- ברוך-הוא בעת הגלות. שאם רפה ידו, אז, חס וחלילה, מתבזבז על ידי זה שולחנו לעתיד לבוא, ואם היתה אמונתו שלמה בה' והתבונן תמיד בכל העניינים שאירעו לו שבוודאי עושה הקדוש-ברוך-הוא עמו זה לטובה, יתרומם עבור זה מדרגתו מאוד מאוד לעתיד לבוא ויהא שולחנו שלם מכל טוב''.


ובעצם הדברים פשוטים, שהרי כתב הרמח''ל, שלעתיד עיקר האושר והשמחה ושלמות הבריאה תהא בכך שיתגלה סוד ''הייחוד השלם'' - שיתגלה ייחודו יתברך אשר אין עוד מלבדו כלל.

ואם כן, כמה שיותר צעד האדם לכיוון תכלית זו בזמן חושך הגלות, הרי שבכך הכין והכשיר עצמו לקראת האור הגדול שיתגלה, שזה כל תכלית הבריאה מבריאת העולם עד תיקון עולם במלכות שדי - שיתגלה ייחודו ללא מסכים, אלא בברירות שלא הייתה כמוה, וידעו כולם אשר אין עוד מלבדו. וכל תכלית התורה והמצות, הכל כהכנה לקראת שלמות התיקון שיתגלה אורו יתברך, אלא שלעתיד לבוא כבר יתגלה ייחודו ללא בחירה וחפץ, שהרי את רוח הטומאה יעביר הקדוש-ברוך-הוא מן הארץ, וכל הגבורה והניצחון זה עתה בעידן חושך והסתר פנים לגלות את ייחודו, וזה בעצם מה שיגרום לתיקון העולם בהתגלות ייחודו - בזה שאנו נשבור את קליפות הכפירה ונגלה מתוך ההסתר את ייחודו יתברך, שזה מה שיביא את העולם לתיקונו.

ולכן, כל מי שהשתתף יותר במהלך תיקון זה לגלות את ייחודו יתברך מתוך החושך, שותף מלא הוא בתיקון השלמות, זמן התגלות הייחוד. וככל שעבר על האדם יותר חשכות והסתר פנים ועם כל זה הצליח להתגבר ולגלות מתוך החושך שבעצם אורו יתברך טמון בפנים והוא מאחורי הכל ואין עוד מלבדו כפשוטו ממש ושכל מקרי העולם אינם מציאות בפני עצמם כלל, הכל דמיון ואחיזת עיניים, ובעצם אין עוד מלבדו כלל וכלל, אזי אכן אמת זו תתגלה לעתיד לבוא, וזה יהא שכרנו חלף עבודתנו כאן בעידן חשך - לשבר את קליפת המינות האוחזת עיני בני האדם לראות את העולם כמקרי וטבעי ולהתייחס לסיבות ולא לסיבת כל הסיבות. וכל ישראל מאמינים בני מאמינים, וכולם שותפים בשבירת קליפה זו מפני האמונה שבהם, אולם אין המדרגות שוות - יש אחד שמתאושש לאמונה רק לאחר זמן, ויש תכף ומיד בסמוך לניסיון, ויש מדרגות רבות בין בני האדם בזה, וכל אחד לפי מדרגתו כן שותף הוא בשלמות התיקון לעתיד, לכן כל אחד אכן יזכה כפי שותפותו לעתיד בשכר הגדול שיתגלה למאמינים בו. ולא דומה שכרו ועונגו של המאמין השלם שנטל חלק גדול בשלמות התיקון לעתיד, שהוא גילוי ייחודו יתברך, למאמין פחות, שנטל חלק קטן בשותפות תיקון העולם לעתיד.

וביותר עלינו להתחזק באמונה בימים אלו, שהרי אנו עומדים ומצפים לביאת הגואל במהרה, ועלינו לדעת ולהבין אילו הם הדברים העיקריים שמלך המשיח יתבע וידרש מאתנו, ונראה זאת בכתובים (ישעיה יא, ג-ה): ''והריחו ביראת ה' ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אוזניו יוכיח... והיה צדק אזור מותניו והאמונה אזור חלציו'', ומפורש שתביעתו תהא יראה ואמונה. ועל אף שיש מצוות רבות, מכל מקום, עיקר תביעתו תהיה אמונה וכו'. ומעתה, מי שמצפה באמת למלך המשיח ורוצה להתקרב אליו יתברך, הרי צריך להשתדל ולהתדבק בדרכיו, ואם כן, כמה פשוט חובת חיזוק האמונה בימים אלו.
(הגר''י לוינשטיין זצ''ל)


כו. בואו ונהיה סוחרים ממולחים!


פרוטה לפרוטה מצטרפת. בכל אירוע קטן המקומם ומעורר כעס זעם וקצף - והלא אירועים שכאלה המה מספר פעמים בכל יום - נתאזר באמונה, שהיא בעצם כוחו ואזורו של משיח צדקנו, וכנאמר (ישעיה יא, ה) ''והיה צדק אזור מותניו והאמונה אזור חלציו'' הנאמר על משיח צדקנו, ולבסוף יצטברו לנו הרבה ניצחונות על ייסורים קטנים שחלפו עלינו ממקרי היום יום ויסתכמו לחשבון גדול ועצום.

הבה נעשה חשבון:

כמה פעמים, מחוסר אמונה, כועסים אנו על ילדינו עד כדי הכאה, חס וחלילה, ומעט נשים ''עשו חיל'' לקלל את בניהם או שמתבטאות אליהם בהתבטאויות נוראות, כמו: ''אני אהרוג אותך!'' או: ''לך ואל תחזור!'', ולא פעם שמענו שקללה שכזו נתקיימה, רחמנא לצלן, והנהגה כזו נובעת מחוסר השלמה עם גזירת שמים לסבול ולהצטער בצער זה של ''גידול בנים''.

כמה פעמים מתבטאים אנו בזעף ובזעם מהתאכזבות מקניית חפץ מסוים שבחנות. חשבנו שהוא לפי דרישתנו, ולבסוף הוברר שאין בגד או חפץ זה מתאים ולא נשאר אלא לתתו מתנה למישהו.

וכמו כן כמה מצוי הוא שאדם קונה משהו במחיר מסוים, ולבסוף מתברר לו שיכל לקנותו בזול יותר במקום אחר, ומאשים הוא את עצמו על מחדלו בבירור נוסף קודם הקנייה. או שקונה האדם משהו, ולבסוף רואה הוא משהו דומה אצל חברו ומצטער על שלא קנה אף הוא את אותו הדבר [וכרגיל הוא, שהדשא של השני תמיד ירוק יותר, ואין אדם מרוצה ממה שיש לו]. הלא בדברים מצויים אלו אם לא נשתמש באמונה פשוטה שהוא עשה ועושה ויעשה לכל המעשים, הרי שאיבדנו את עיקר מעיקרי יסודות האמונה, וכמו שהיה מבאר הגאון ר' יחזקאל לוינשטיין זצ''ל, דכמו שברור לכל אחד ה''עשה'' של הקדוש-ברוך-הוא - שהוא לבדו ברא את עולמו, אתה הוא עד שלא נברא העולם, כמו כן צריך להאמין ב''עושה'' שהוא לבדו עושה ויעשה לכל המעשים ואין אחר מבלתו. ואפילו אם אדם שכח משהו, טעה בכתובת מסוימת והוצרך לחזר שנית למקום המיועד - דברים זוטרים אלו כולם בהשגחה עליונה. ואפילו הוצרך לומר לחברו כמה פרטים ושכח חלקם ומתייסר מכך, חייב להאמין שזה רצונו יתברך, וחייב להתבטל למציאות מבלי להרהר ולערער אחר הנהגתו יתברך.

כמה פעמים ממתינים אנו לבעלי מלאכה לבוא לסיים מלאכתם אצלנו והמה מתמהמהים באונס או בפשיעה, ולפעמים אף יוצאים אנו מרומים ונסחטים על ידי בעלי מלאכה שאינם הגונים, מלבד חוסר הסיפוק מביצוע מלאכתם.

כמה אמונה נדרשת להחזיק מעמד ולא לעקם את הפנים להקדוש-ברוך-הוא, חס וחלילה. וכאמור, כיוון שהניסיונות הללו תכופים, אין האדם פוקח עיניו לשום לבו עליהם, ומזלזל בהם ואינו רואה באמונתו שום פגם, וגם כיוון שמצויים הם אצל רוב העולם, ובני אדם - כולל המאמינים - רגילים לזלזל בהם, לכן קשה מאוד לעמוד בכל אחד מהם, כי מטבע האדם להמשך אחר הסיבות המקריות, ועבודה גדולה מאוד נדרשת להתנתק מראיית העיניים ולשעבד את ראיית העיניים ויתר החושים לאמונה בכל יכול.

ולדוגמה, אדם נצבט על ידי חברו בלא כוונה, כגון שסגר חברו שולחן על אצבעו וגרם לו כאב צורב, או דרך מישהו על רגלו בלא כונה - על אף שיודע בבירור שהיה זה ללא כוונה, מתקצף על זולתו, ובאופן ספונטני מגיב מיד בחומרה, והרבה יותר קל לו להתגבר על כאבו כשהדבר קורה לו מחמת עצמו שבלא כוונה הכאיב לעצמו, כי אין לו את מי להאשים.

הרי לנו לראות שמטבע האדם להיות קרוב למינות, לתור ולחפש נאשמים על אף שיודע שאינם אשמים באמת, אבל כיוון שיכול לאחוז במשהו, מיד נאחז בסיבה קלושה כדי להרגיע מעט את זעמו, כי האדם כשאינו עובד על אמונה מקושר ומחובר הוא למקרה, ונאחז בסיבות ובמקרים גם כאשר השכל וההגיון אינו סובלם.

ופרוטה לפרוטה מצטרפת לחשבון גדול, כל בלימה ושתיקה והסרת כעס והקפדה מהלב על כל אירוע מאכזב כל שהוא, מצטרפת לאדם לבסוף לחשבון גדול, כי זו ההשקעה האמיתית בעולם הזה המזכה לרווחים עצומים ונצחיים לעתיד.

ואמר מו''ר חמי ז''ל ציור לזה: יש מסתכל לתוך בית דרך חור המנעול שבדלת ויראה עט כותבת ולא יראה אדם, וידמה שהעט כותבת בעצמה - כך הוא הכופר, שיחשוב שהטבע פועלת בעצמה, אבל כשפותח הדלת יראה את האדם הכותב. כך המאמין יראה שה' יתברך הוא העושה והמסבב את הכל, וכל הסיבות ומעשי בני אדם הם אצלו כמו עט ביד הכותב.
(מכתב מאליהו ח''א עמ' 177)


כז. ותאמר ציון עזבני ה'


שלמה המלך אומר (קהלת ה, א) : ''אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלקים, כי האלקים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים'', כדי להבין דבר שלמה המלך בזה נקדים משל.

עשיר מופלג, שעסקיו מסועפים על פני כמה מדינות ברחבי העולם, הרגיש שבריאותו הולכת ומתמוטטת. השינה לא שינה, האכילה לא אכילה כראוי מחמת הטרדות הרבות. החליט שחייב הוא להבראת את עצמו, וכחודש חודשיים בכל שנה עליו לפרוש מכל עסקיו ולנוח בבניין מפואר שיבנה לעצמו קרוב לשפת הים, בניין עם כל הלוקסוס, כמובן.

לשם כך הזעיק קבלן נאמן וישר, ותנאי התנה עמו - שהעבודה תסתיים במהירות האפשרית, כיוון שכוחותיו הולכים וכלים.

עשיר זה, למרות הסתעפות עסקיו ברחבי תבל - בתחום הבנייה לא הייתה לו שום ידיעה ומושג, אחר שלא עסק בזה מעולם.

החל הקבלן הנאמן במלאכתו, ארגן צוות פועלים מומחים, מכשורים לעבודה הטובים ביותר, והחל לעבוד עבודתו בנאמנות.

כעבור ב' חודשים בקוצר רוח מרים העשיר טלפון לקבלן בשאלה האם כבר יכול הוא לבוא להתגורר במעונו החדש אחר שמצב בריאותו הולך ומחמיר.

הקבלן הנאמן מביע את תמיהתו על בורותו של העשיר, ומשיב: ''זה עתה סיימנו רק את היסודות ותו לא''.

והעשיר מסיים את שיחתו בפנים זועפות ובכעס מוסתר ומאופק.

לאחר כעוד חודש-חודשיים שוב מרים העשיר טלפון לקבלן: ''נו, אני מקווה שבוודאי עכשיו יכול אני לבוא ולדור במעוני''.
''זה עתה סיימתי את יציקת הגג של הקומה הראשונה'', משיב הקבלן. והפעם - בזעף גלוי מנתק העשיר את שיחתו עם הקבלן הנאמן.

לאחר שחלפו כמה חודשים נוספים כבר היה העשיר בטוח שהמלאכה נסתיימה, וכשהתאכזב מציפייתו, הציף את קבלנו במילים קשות: ''הנך מועל בתפקיד! הנך עצל, אין אתה מזרז את פועליך, וכנראה החלטתם לגזלני ולסחוט את כספי!''

הבה נתבונן: לו היה אותו עשיר מתגורר באתר הבנייה ורואה במו עיניו כיצד הפועלים עובדים וכיצד בכל רגע ורגע העבודה מתקדמת, וכי היה רוטן? בוודאי שלא! מה הביאו לחשוד בנאמניו? על כי אינו רואה ויודע מכל הנעשה ומתקדם לתועלתו בכל רגע ורגע.

יהודי נמצא בצרה וזה זמן רב שממתין לשידוכו, לזרע של קימא, לבריאותו, לפרנסתו, נזכר באביו שבשמים. מרים טלפון [תפילה] לבוראו וזועק להצלתו. ישועתו משתהה חודשים מספר - ושוב מרים טלפון לבוראו: ריבונו של עולם, מה אתי? למה לא מטפלים בי? ולאחר עוד כמה חודשים מרים טלפון נוסף לבוראו, והפעם, מרוב צערו וכעסו, רוטן: ריבונו של עולם, נראה לי ששכחת אותי! ''ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני'' (ישעיה מט, יד).

ומה עונה הקדוש-ברוך-הוא (שם טו)? ''התשכח אישה עולה מרחם בן בטנה גם אלה תשכחנה ואנוכי לא אשכחך''.

והוא שאומר שלמה המלך: ''ולבך אל ימהר להוצא דבר לפני האלקים, כי האלקים בשמים ואתה על הארץ'' - ואינך נמצא בשמים - באתר הבנייה - לראות את אשר נבנה בשבילך ביסוריך, ''על כן יהיו דברים מעטים''.

עלינו לדעת! אנו למטה לא מבינים ולא רואים את הנעשה להתקדמות ישועתנו ואין לנו מושג כלל בעבודתו של הקדוש-ברוך-הוא, אולם נאמן הוא לפעול לישועתנו ללא הרף, וכל רגע ורגע של עיכוב הישועה מלבוא אלינו יש בה תועלת לטובתנו. ובעצם, כל סבל - ולו הקטן ביותר - הוא בחשבון לקידום הישועה לבאה עלינו.

ובעצם זה לא רק שהעבודה למעלה מתקדמת עבורנו, אלא אנו משקיעים מעט בסבל זה של איפוק, ובשבילו זוכים אנו לרווחים אין סופייים, כך שכל עיכוב ועיכוב של ישועה שמצפה לה האדם זהו חשבון של השקעה שתפיק רווחים לאין סוף לנצח.

מעשה בתלמידו של הרמב''ן ז''ל שחלה ובא הרמב''ן לבקרו. כיוון שראה שקצו קרב ובא והולך הוא לבית עולמו, אמר לו: שמע נא, בני, את אשר אצווך. דע שבעולם העליון יש היכל עליון, ושמה כסאות למשפט והשכינה ניצבת בעדתם. הא לך קמיע, ודע שבקמיע זה ייפתחו לך כל שערי ההיכלות שברקיע עד שתגיע להיכל העליון הזה, ושם תשאל כמה שאלות עצומות שיש לי בנוגע לכלל ישראל. את השאלות נתן לו בכתב, וביקשו שיבוא אליו בחלום ויגיד לו את התשובות שישמע שם.

נפטר התלמיד לבית עולמו. ויהי היום והרמב''ן יושב על יד חלונו ועוסק בתורה, והנה הופיעה דמות תלמידו לנגד עיניו. אמר לו התלמיד: ידע רבנו, שבכל מקום שבאתי והראיתי את הקמיע נפתחו בפניי השערים, ונתנו לי רשות לעלות מעלה מעלה עד ההיכל הזה שאמר לי, וכשרציתי לשאול את הקושיות שהכין לי רבי ומורי, נראה לי מיד שכל הקושיות אינן קיימות בעולם האמת, ששם עלמא דקשוט והכל בצדק ובמשפט.
(מובא ב''ילקוט מעם לועז'', שופטים, עמ' פא)

 

פרק י"ב - י"ז


יב. מעשה שהיה


ומעשה היה פעם בסיום אחת מדרשותי בעיר נתניה, באו אלי שני בחורים חובשי כיפה, ואמרו לי שהם מתחזקים כאן בעיר נתניה, ויש להם שאלה, מאחר וכאן בעיר קשה להם מצוא זיווגם, כי רוב בנות עירם לא מוכנות לקבל אותם כשהם עם כיפה, האם רשאים הם להוריד הכיפה, עד שימצאו זיווגם...

אמרתי להם, שמעו ידידי, האם אתם מאמינים באלקים, ענו לי בוודאי, ובכן המשכתי ואמרתי להם: עצתי היא, שאת הצעתכן זו תציעו לאלקים, ולמחר תכנסו לבית הכנסת ובפתיחת ההיכל תציעו לאלקים את הצעתכם זו, וכה תאמרו לו: רבונו של עולם, רואים אנו שזיווגנו מתקשה, ובכן יש לנו דרך לסייע לך לזרז זיווגנו, נוריד הכיפה ובכך יסתייע לך - רבונו של עולם למצוא לנו זיווג...

תיכף התביישו הבחורים והבינו בעצמם את טעותם.

היתכן ליהודי מאמין המאמין שהכל מהבורא, לזרז לעצמו את הישועה בדרך שהיא נגד רצון הבורא, הלא מאמין אתה בבורא שהכל ממנו, והכל מרצונו והשגחתו, היאך תנסה להציע הצעה להועיל לעצמך בדרך שהיא מנגדת לרצונו, והיאך תחשוב שיעשה הוא את רצונך - בדרך שבחרת למרוד בו.

אם כן כמה טועים אלו המאנים ומשקרים במשאם את הבריות, ''מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה'', והלא מה שנגזר לך בין כה תקבל, ומה שלא נגזר לך לעולם לא תקבל, ואם לנגד עיניך יראה שהנך מקבל ומרוויח מאונאה ושקר, הרי שבכך הנך מסכן גדול, שמן השמים מטעים אותך לראות שדרכך הרעה מצליחה, ועליך לדאוג מאד פן תודח בגלל כן מהקדוש-ברוך-הוא חלילה.

ובאמת, בוודאי שלא יהנה האדם כלום ממה שהרויח בשקר, לפי שאין זה שלו, ואין אדם נוגע במה שלא שלו, וכידוע שממון שאינו כשר לא רק שמתכלה בעצמו אלא אמרו חז''ל שמכלה גם את הממון הכשר חלילה.

והנה מכלל מדת בטחון, יש לדעת שהוא מצומד ומחובר עם האמונה של השגחה פרטית, ומזה תבין ותשכיל, כמו למשל אדם שחושק בדברי תורה או תפילה, ומזדמן לו ביטול בעל כרחו ומתבטל, ועל ידי זה נופל בלבו, אבל באמת טמון בזה השגחת הבורא.

כמובא בצוואת הריב''ש (אות ג) וז''ל, וכל אדם צריך לעבוד השם יתברך בכל כוחו (נ''א בחינותיו), שהכל הוא צורך [גבוה], מפני שהשם יתברך רוצה שיעבדו אותו בכל האופנים, והכוונה כי לפעמים אדם הולך ומדבר עם בני אדם, ואז אינו יכול ללמוד וכו', וכן כשהאדם הולך בדרך ואינו יכול להתפלל וללמוד כדרכו, וצריך לעבוד אותו יתברך באופנים אחרים, ואז אל יצער את עצמו בזה, כי השם יתברך רוצה שיעבדהו בכל האופנים, פעמים באופן זה ופעמים באופן זה, לכן הזדמן לפניו לילך לדרך או לדבר עם בני אדם, כדי לעבוד אותו באופן זה עכ''ל, וכמה עמקו וגבהו אלו הדיבורים [ל]המתבונן בהם, ובאלו הדברים אפשר להאדם להתחזק עצמו בכל עת ובכל זמן שלא יפול בלבו משום דבר.

(שו''א מ' הבטחון וההתחזקות)


יג. ''דרך אמונה למעוכבי שידוך


בין הבעיות והיסורים הקשים המצויים בימינו היא צרת עיכוב השידוך.

לצערי, אין פעם שלאחר הדרשה שהנני דורש בכל מקום שיהיה - שאיני נתקל בבני אדם המספרים לי מצרה זו שפוקדתם להם בעצמם או לבניהם ובנותיהם, ומבקשים עצה לסיום סבל ארוך וממושך זה.

ובפרט שגווני יסורי עיכוב השידוכים לפעמים נעשה באופן קשה ביותר, וכגון שידוך שנראה הולך כסדר ולבסוף מתפוצץ... או פעמים שהבחור מאד רוצה והצד השני לא, או להיפך.

והאכזבות בנושא זה מגוונות ומצערות מאד.

ובעצם בעיכוב השידוך נוצרים ב' אופני סבל איום ונורא, האחד הוא עצם עיכוב הקמת בית בישראל שזו תשוקת וחמדת כל בן ובת בישראל וחמדת כל הורה לראות מבניו.

והשני הוא ההתדרדרות הרוחנית הבאה בעקבות עיכוב זה, נפגש אני עם בחורים יראי ה' המתאוננים ובוכים במר נפשם שעקב עיכוב שידוכם נופלים המה בעניני קדושה, ועל אף רצונם העז להישמר מכל חטא, ובהכרח נמנע לרווק ובמיוחד רווק שנים רבות מלהיות שמור בקדושה כראוי, ועל זה מתרעמים המה למאד על ההשגחה, מדוע עשה להם אלקים ככה להביאם למצב שכמעט בלתי נמנע מלהיכשל בעבירה, והלא הבא ליטהר מסייעין אותו, אם כן היאך אחר שכבר כמה שנים משתדלים המה לשמור עצמם מחטא, ובפרט בעלי תשובה שהדבר קשה להם מאד, ומסרו נפשם לה' בתשובתם ועזבו כל מחמדי תבל להיות נאמנים לה', והנה זמן פרקם עבר מזמן ואין בנמצא להם אשת חיל שתסייעם בעבודת ה'.

ובכן היאך ניגשים לבעיה זו בדרך אמונה?

כלל גדול יש לנו לדעת כי מחשבותינו רחוקים למאד מאד ממחשבותיו יתברך.

וניקח לדוגמא, הגלויות שגלינו מארצנו, ועתה אנו כבר קרוב ל - 2,000 שנה בגלות מרה, הרי מטרתם של הגלויות לתקן את ישראל, וכנגד מה שחטאו כפרתם בגלותם לתקן את אשר עוותו ולהכשירם לגאולה ולשלמות רוחנית, וכן מבואר ב''אור החיים'' הק' (שמות ג', ח') שתכלית הגלויות כדי שיתבררו כל הניצוצות ויתוקנו.

ובכן אם נתבונן הרי בכל הגלויות לא נהיה מצבנו יותר טוב. שהרי בגלות מצרים ירדנו ושקענו במ''ט שערי טומאה, עד שקטרגה מדת הדין הללו עובדי עבודה זרה וכו', בגלות בבל - 70 שנה כמו כן ירדנו פלאים ורבים מעמנו נשאו נשים נכריות, בגלותנו זו הארוכה והמרה, אין לשער ולתאר את גודל האבדות של הנשמות הנדחות בגלות זו, והנה היום נישואי תערובת בארץ ובחו''ל, מדינתנו מדינה של מינות וחילול הקדושה, חינוך הנוער היום חילוני ברובו, ועוד מעידות תהומיות מעדנו מה שלא ניתן להעלות על הכתב.

ובכן וכי הגלויות לא מכפרות, וכי הגלויות לא מביאות את מטרת הבורא בהם על תכליתם, וכי הקדוש-ברוך-הוא שגזר עלינו גלויות לא לקח בחשבון את המעידות שיארעו לנו דוקא בסיבת הגלויות, ועם כל זה ראה הקדוש-ברוך-הוא בכך תיקון לנו, ואפשר היסורים הרבים שבגלות מקטינות את הקטגוריא מכל עוון שנעשה, ומגדילות את הסנגוריא מכל מצוה ומסירות נפש ורק לאלקים פתרונים ומאזנים לשקול את העדיפות שבגלות על אף המעידות הצפויות בעקבותיה זהו בכללות.

אולם כמו כן הדבר בפרטות, אתה שמתחזק בעבודת ה', או אתה הבעל תשובה, שכעת הנך במצב של נסיונות קשים ביותר מחמת עיכוב שידוך, ואף שעיכוב שידוך זה גורם לך למעידות מדי פעם. וכי יודע אתה מה מקרב אותך לה' ביותר, הלא המשקל לאלקים להעריך עמידותיך בנסיונות - שערכן רב במצבך זה לעומת כשלונותיך מידי פעם. הלא בגמרא (פסחים קיג, ע''א) איתא: ''רווק הדר בכרך ואינו חוטא - הקב''ה משתבח בו בכל יום'', ואם כן לך ותדע אם לא עדיף לו להקב''ה יום עמידה בנסיון כשהנך במצב רווקות יותר מזמן רב כשהנך נשוי, היודע אתה מה נפעל מכל יום רווקות שעובר עליך ואתה עומד בצדקתך ובתומתך, ואף ש''בין לבין'' בלתי נמנעים מעידות אולם עדיין מאזני המשפט ביד ה' המה ולא ביד בני האדם לדעת מה עדיף על מה.

הלא תבין. אם שמך ה' במצב שאתה הנך נתון בו עתה, סימן שחפץ הוא שתעבדהו במצב זה דווקא. הרי אתה משתדל למצוא זיווג, ידי חובת השתדלות הנך יוצא, ואם כן מה חושב אתה שהקדוש-ברוך-הוא רוצה ממך מעבר לזה, שתקפוץ לשמים?! הלא תבין פשוט שחפץ הוא שתעבדהו במצבך זה שהנך נתון בו עתה, ואף שלא נעלם ממנו שבעקבות מצבך אתה צפוי אתה למעידות, ולמצבי רוח גרועים מה שמפיל ומייאש את האדם מעבודת ה'.

אם כן היאך יכול אתה לחשוב אחרת ממה שחושב עבורך בוראך, וכי יודע אתה מה טוב לך יותר מאשר חכמתו יתברך יודעת.

ומעשה היה שפגשתי חוזר בתשובה אחד שהיה כבר בן כ''ח שנה ללא מציאת שידוך, ובמר נפשו אמר לי, שיש לו תביעה גדולה על ההנהגה עמו להיות שהוא מעוכב מלהינשא, שבגלל מצבו העכשוי בטל הוא מתורה, מוטרד, משועמם ועצוב, ואף גם מועד מידי פעם בעניני קדושה, ובכן תביעתו היא מה טוב ישנו בכך שמצבו יהא בכי רע באופן שהוא עתה.

אמרתי לו, שמע ידידי, יתכן והקדוש-ברוך-הוא אינו כועס עליך בגלל מה שאמרת עכשיו כי מתוך מרייך וכעסך דיברת, אולם מה שכן הוא שהקדוש-ברוך-הוא צוחק מדבריך...

ושאלני למה כוונתי?

אמרתי לו: תראה, אתה מגיע לבית דין של מעלה, מציע את תביעתך כמו שהזכרת, ובכן בית דין של מעלה מסתמא הלא יגיב, ובכן אומר לך מה יתכן שבית דין של מעלה יגיב על תביעתך:

בעל תשובה יקר, יסוריך בעיכוב השידוך היו אכן קשים מנשוא, אולם בוא וראה מה נפעל ונתקן מכל יום של עיכוב, מכל אכזבה של שידוך שהתבטל, מכל מתח של שידוך, בוא וראה מה נתקן ונפעל לך מכך, תראה כמה מעוונותיך נתכפרו בשביל כך, בוא וראה שעבודתך את ה' בימים אלה, שהיתה מתוך קושי וטירוף כמה ערכה, כי כל צעד וצעד של עבודת ה' שעשית בימים טרופים אלו שווה פי כמה וכמה מהימים הטובים שהיו לך לאחר מכן כשנשאת אשה ושעתך היתה שעת השקט, בוא וראה היאך היה הקב''ה משתבח בך בכל יום של זמני רווקותך כשהיית חזק ועוצר מלחטוא, ועוד בוא וראה היאך לא היה אפשר בשום אופן שיהא תיקונך באופן אחר מלבד אופן זה, כי דוקא בו היתה תשובת המשקל לתקן את אשר פגמת בעברך, ועוד ועוד יראו לך אילו אוצרות עצומים של שכר ותיקון יצרת לעצמך בעקבות סבל זה, ואז הלא תבוש ותכלם מתביעתך...

תבעת שקופחת בפרוטות בו בזמן שזכית באלפי אלפי דינרי זהב...

האדם בכאן נדמה לו שהוא מקופח, מופלה לרעה, מידת הדין נוהגת בו באכזריות... וכיוצא, ובעצם זאת משום שאינו רואה ואינו מבין מה נעשה יקר וגדולה לנפשו עבור כל זה, והקב''ה שהוא רחמן ונאמן, לא בשביל שהאדם אינו מבין את תועלתו ימנע הבורא את תועלתו ממנו, וכי בשביל שהבן אינו מבין ויורד לעמק כוונת טובת אביו זו סיבה שימנע האב הטובה האמיתית מבנו וילך עם בנו כפי סכלותו שאינה אלא לרעתו, לכך אין הקב''ה מתחשב בכך שהאדם אינו רואה ואינו מבין את התועליות שהבורא מפיק בהנהגה שנוהג עמו.

ובכן דרך האמונה שלך, הוא להאמין גם בזה שהוא לטובה, ואף שהנך בטוח שהטוב הוא רק באם אנשא ואהיה בעל אשה וילדים, ורק בכך הנך רואה את עתיד חייך המאושרים והמיוצבים בעבודת ה', עליך להיות בטוח שראיית הקדוש-ברוך-הוא רואה למרחוק הרבה יותר משלך, והנעשה במצבך עתה הוא בעצם הטוב ביותר עבורך.

וכמו שהיה מפרש הרבי מקוצק את המשנה: ''אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה'', אל תאמר לכשאפנה מצרותי, מעניותי, מרווקותי, אז אשנה. שמא לא תפנה, שמא לא תפנה מצרתך, ותעוכב מהישועה לזמן מה כי חפץ הקדוש-ברוך-הוא במצבך עתה שאינך מופנה, אלא דוקא טרוד וטרוף מבעיותיך, דוקא במצב כזה חפץ ה' בך שתעבדהו, כי חשוב לו מה שאתה מביא לו עתה מתוך טירוף וטרדה יותר מכל אשר תביא לו כאשר תהא שעתך שעת השקט ורווחה.

מובא באבות דרבי נתן, מה שמתקן האדם מתוך צער שווה יותר ממאה פעמים שלא בצער, ואם כן הכי יודע האדם מה טובתו ומה לא, מה טובתו יותר ומה טובתו פחות.

ועל זה אמרו: ''הכי דמי בעל תשובה? באותו מקום באותה אשה ובאותה שעה''. דהיינו מה נקרא בעל תשובה אמיתי שעובד ה' בכל מקום שהוא נמצא, ולא מעכב את תשובתו ועבודתו את ה' עד שיעבור למקום אחר, וכן באותה אשה שיש לו, ולא מעכב את תשובתו ועבודתו עד שתשתנה אשתו המציקתו ומטרידתו, וכן באותה שעה ולא מעכב תשובתו ועבודתו את קונו לזמן מאוחר וכיוצא, אלא עובד ה' במצבו העכשוי, מתוך אמונה שאם שמני אלקים במצב זה, בהכרח שרוצה הוא את עבודתי במצב זה דוקא, והוא הטוב ביותר בשבילי.

כלל גדול, גול על ה' מעשיך ויכונו מחשבותיך (משלי טז ג), שכל דבר שיזדמן לו יחשוב שהוא מאתו יתברך, ויראה שיבקש מהשם יתברך שיזדמן לו תמיד מה שהשם יתברך יודע שהוא לטובתו, ולא מה שנראה לבני אדם [טובה] על פי שכלו, כי אפשר מה שבעיניו טוב הוא רע לו, רק ישליך הכל כל עניניו וצרכיו עליו יתברך [כמו שכתוב (תהלים נה כג) השלך על ה' יהבך עכ''ל].

(שו''א מ' הבטחון והתחזקות)


יד. דרך אמונה למתיסר בבעיות נפשיות


גם המתיסר בבעיות נפש, אלא שלעיתים כשהוא מיושב בדעתו ויודע את חובתו בעולמו, יש לו להאמין, שעבודת ה' שלו נצרכת להיות במצבו דוקא באשר הוא, ואף שבמהלך יסוריו נבצר ממנו לעיתים מלקיים תורה ומצוות כלל, אין לו להתיאש ולהתעצב מכך, אלא לשמוח על כך שיש לו שעות פנויות שבהם יכול הוא למלא חובתו בעולמו.

וכמו שהסברנו לעיל בדרך אמונה למתייסר בעיכוב שידוך, שישנם מצבים שבהם האדם אומנם מוטרד ומטורף בדעתו מלעבוד את ה', ואינו מבין מה טוב בכך, ומי מרוויח מכך, והלא לכאורה לא מרוויח מזה לא הוא ולא הקדוש-ברוך-הוא, להיות שבזמן זה אינו יכול לעסוק במצוות, אולם לא לנו להכנס בחשבונותיו של הקדוש-ברוך-הוא מה טוב יותר ומה טוב פחות.

ולכן אם שמך האלקים במצב שאתה נתון בו עתה, ובהכרח - כך מחייבת האמונה להאמין - שאין מציאות אחרת בשבילך יותר טובה מזו לעבוד את ה', וחייב אתה להתרצות בכל האפשר במצבך, ולעבוד את ה' כיכולתך, והדבר פשוט שכל מאמץ קטן שהנך מתאמץ במצבך זה הקשה שווה הוא פי כמה לאין שיעור מכל מאמץ שהיית מתאמץ לו היית במצב טוב ובריא, כך שמי יודע מה מקצר לך יותר את הדרך. לכם אם בחר לך הבורא דרך עבודה זו באופן זה, שבודאי נצרך הוא בהשגחה פרטית להיות כך דוקא, ואין הבדל בין אם נולדת כך או שבמשך הזמן עברו עליך משברים ובאת למצב זה שאתה בו עתה, כי כך כוונת ההשגחה שתיקונך המזורז והיעיל ביותר יהא במצב זה דוקא, כך שתפקידך עתה לנצל את ה''בין לבין'', לנצל את הזמנים האפשריים שבין תקיפה לתקיפה שנתקף אתה בטירוף ובלבול, ואז יתכן מאד כשיראה הבורא שהנך מנצל את אפשרויותיך הדחוקות לעבודתו ירפאך רפואת הנפש והגוף, היפלא מה' דבר, הלא אין מעצור לה' מלהושיע בין רב למעט.

ובימי הקטנות שאדם מרגיש צער נפילות המוחין ומתגבר עליו השינה והכבידות, אינו מסוגל להסתכל בספרי מוסר מהדברים מעניני תוכחה ומשברים את הלב, כי עלול באותו שעה ליפול ליותר חשכות וטמטום ח''ו, כאשר רמזו בעלי הרמזים ככתוב (שמות לא ו) ובלב כל חכם לב נתתי חכמה, ותן לחכם ויחכם עוד (משלי ט ט), כי אין דברי מוסר מתיישבין בתוכיות הלב כי אם בשעה שהלב פתוח קצת, או הוא בשמחה והוא בבחינת חכמה, וזה מקובל מצדיקים אמיתיים כי באם יש לו צער ח''ו וטמטום הלב יסתכל במקומות המחזקים לב האדם באמונה ושמחה ובטחון, ועל זה האופן חברתי זה החיבור הקטן (ספר ''שומר אמונים'') שיהא רק על התחזקות ואמונה, לקבל הכל באהבה, ולהתחזק באמונתו ובטחונו באלקיו בכל עידן ובכל זמן.

כי תכלית בריאת האדם בשביל שיגלה הסתרות, ולהסיר החשכות מעליו בכל מיני אופנים, כידוע לך מדברי הצדיקים כי שם אלקים מורה על הסתרה ושעת קטנות ומרירות ח''ו, ושם הוי''ה ברוך הוא רומז על עידן עת רצון באור פני מלך חיים ורצונו כעב מלקוש (שו''א מאמר הבטחון וההתחזקות טז).


טו. דרך אמונה למתייסר בחולי או במום המגבילו במוגבלות גוף ונפש


אדם שפוגע בו חולי או שנולד במחלה מסוימת כשיתוק או נכות המגבילו במוגבלות גופו ונפשו כאחד, ונפשו מרה לו שבהגבלתו זו הינו מוזנח בחיי החברה, וכמו כן בעבודת ה' ידו קצרה למאד מחמת מגבלותו, ובפרט יגדל הכאב לאדם בריא שהוא חי ופועל בכל כוחו בתורה ומצוות ופתאום נפל לחולי או לנכות, או בימי הזקנה שפגעו בו חוליים המגבילים אותו, ומרגיש שחשך עליו עולמו, נזכר הוא בימים הטובים היאך פעל ועשה ועתה הינו ''שבר כלי''.

סבל זה ניתן למנוע אותו כל מי אשר ידבק בכללי האמונה, האמונה היא מרגוע ופתרון לכל, ורק בני אדם אף המאמינים - או שלא יודעים היאך משתמשים בכללי האמונה בכל מקרה, או שמתעקשים לרצות את מה שהם רוצים, והיצר מקשה עליהם מלהיכנע ולרצות באשר ירצה ה'. כי חיוב גמור מחיובי מצות האמונה לדעת - אם נתנו ה' לאדם במצב שהוא נתון בו, פירושו של דבר שהקדוש-ברוך-הוא חפץ בעבודתך בגוון זה שהנך נתון בו דוקא, ואף שהוא בגוון אחר ממה שהיה עד כה, ואם עד כה עבדת אותו מתוך בריאות גוף ונפש ונתהפך עליך מצב בריאותך, הבן כי רצונו שתעבדהו מעתה מתוך חולי, וכמו כן אם עד כה עבדת אותו מתוך עושר ונתהפך עליך הגלגל, עליך להבין כי רצונו מעתה שתעבדהו מתוך עוני, ואם עד כה עבדתו מתוך השלוה והרוגע ונטרפה עליך השעה, מחויב אתה להאמין כי רצונו מעתה שתעבדהו מתוך הטירוף והטרדה.

הבה ונראה סיפור היאך נראה אדם מיוסר לחלוטין כאשר האמונה מפעמת בקרבו.

בספר ''פני מאיר'' שנכתב על קורות חייו של ר' מאיר פייסט מארצות הברית, מסופר (מספר ''לקח טוב''):

בגיל ארבע חלה ר' מאיר בשיתוק מוחלט בשתי רגליו, ומאז לא היה יכול ללכת אפילו צעד אחד. אפילו לעמוד ולהשען על רגליו בעזרת קביים לא היה מסוגל. משום כך היה נאלץ להיות מרותק לעגלת-נכים כל ימי חייו. בנוסף לשיתוק, סבל ר' מאיר מבעיות בריאותיות נוספות. הוריו נפטרו במשך המחצית הראשונה לימי חייו, כך שרוב ימי חייו היה גלמוד ללא הורים או משפחה.

במשך עשרות שנים הביעו גדולי הרפואה את תמיהתם כיצד חי ר' מאיר את חייו. אחד מרופאיו קבע, שמבחינה רפואית לא תתכן שום אפשרות שיעבור את גיל הארבעים. אך ר' מאיר חי כעשרים ושמונה שנה לאחר גיל הארבעים, ונפטר ממחלה שלא היתה קשורה במישרין למצבו הכללי.

אף על פי שאדם במצבו עלול ליפול לאומללות ולמרירות - מצב המתבטא בדכאון ויאוש, קנאה בזולת, חוסר רצון לחיות וציפיה לקץ החיים - הרי שמצבו של ר' מאיר היה בדיוק הפוך מכך. הוא היה מלא שמחה ואושר, סבלן ושלו, מלא תקוה ועידוד, שמח בשמחת הזולת כבשמחתו ממש, ותשוקת החיים שלו היתה עצומה. פניו קרנו תמיד מאושר, והשמחה לא זזה ממנו. בכל מצב ובכל זמן היה מלא שמחה ועידוד ושביעות רצון, עד שאפשר לומר שהשמחה היתה חלק ממציאותו.

כיצד זכה להגיע למצב נשגב כזה?

נאמר בתהילים (פד, יא): ''כי טוב יום בחצריך מאלף וגו'''. ופרש רשי: ''כי טוב יום אחד בחצריך ולמחר ימות, מלחיות אלף שנים במקום אחר''. חצרות ה' בימינו הן הישיבות ובתי המדרשות, שכן מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש-ברוך-הוא בעולמו אלא ד' אמות של הלכה. ובעצם, כל מי שחי חיי תורה נחשב ליושב בחצרות ה'. אי לכך, הרי נאמר כאן שיום אחד של חיים של בן תורה עדיפים על אלף שנים של חיים בטוב ובנעימים ללא תורה.

זה היה סוד הצלחתו ועילת שמחתו של ר' מאיר. הוא חי בכל יום מימי חייו חיי אושר וברכה, כל יום מימי חייו היה שקול ליותר מאלף שנים של מי שאינו בן תורה, ולכן השמחה והאושר היו על פניו תמיד, למרות הסבל הרב שסבל.

בר' מאיר ראו בחוש את דברי חכמינו ז''ל: ''מה יתאונן אדם חי'' - דיו שהוא חי. עצם זכות החיים, גם אם אין בהם שום 'עולם הזה', די בהם. תשוקתו לחיות ואהבת החיים שלו היו חזקות ועצומות מאד, הרבה יותר ממי שהשעה משחקת לו, כי ר' מאיר ידע את ערך החיים, וידע כיצד לנצל את החיים.

ועוד בענין זה נביא מאמר נפלא מהרה''ק מצאנז זצוק''ל:

ובעווה''ר יחידי סגולה בודדים יש שהם מתחזקים תמיד בשמחה ואמונה וראיתי בני עליה והמה מועטים ויש לפרש, שאפשר לראות ולהבחין אכן אם הם בני עליה, כאשר המה ''מועטים'', דהיינו, בשפל המצב, שאין הפת מצויה בביתם ובגדיהם קרועים ובלויים ואפילו הכי השמחה מאירה את פניהם ושמים בטחונם בהשי''ת ואינם דואגים כלל, אז ראיתי שהם בני עליה, ולא כאשר מצבם ברום המעלה ומלכים ושרים השתחוו לפניהם ארצה, שאז אין זה רבותא להאמין בה', ובעווה''ר מה נאמר ומה נדבר כל הצרות כהיום נובעים מזה שניטל מבני האדם נקודת הבטחון ומכל צער פעוט ודבר קטן שקורה כבר מתהלכים בפנים קודרות בדאגה ועצבות כאילו עולמם חרב עליהם, כשאך מחוסר עבודה משך שבוע ימים או כשאין לו דירה בשלימות כאוות נפשו, כבר הדאגה מכרסמת בליבו בשביל שאין עניניו מסתדרים בדיוק כרצונו, כבר צריך לבכות ולילל על זה יומם ולילה ואין לזה שיעור וגבול, דמי שיש לו מנה רוצה מאתיים וכו', וגם שיש לו כבר כל משאלתו הוא שרוי בדאגה תמידית שלא יפסיד את רכושו וכמה ביטול תורה ותפילה נגרם מזה, וכמה צרות הוא מביא על נפשו ולא יפלא איפוא מה שרואים היום איך שהתורה מונחת בקרן זוית והעדר הקדושה ניכר כל כך בדורנו.

וזה כלל גדול בתורה גם בענייני מצוות ויהדות שימסור עצמו לגמרי תחת הנהגת השם יתברך ולא יחפוץ לעשות יותר ממה שהשם יתברך רוצה ממנו, אם לא נתן לו שכל להבין בדברי תורה, יעבוד את ה' במצוות ובמעשים טובים, אם הוא איש עני ואינו יכול להרבות בצדקה יתן כפי מסת יכולתו, ובכל בכל דבר ודבר יכבד את ה' ממה שחננו ולא יבקש גדולות לומר מי יתן והייתי יכול לעשות ולהיות כך וכך, אבל כך עלתה ברצונו יתברך ליתן אותו בתוך גוף עכור ונמנע ממנו להיות מלאך.

ועל כל נברא להיות שמח בעבודת בוראו בין אם שם תפקידו להיות מלאך שעומד ברום עולם ומשמיע שירות ותשבחות, בין אם נברא בתור נמלה ותולעת ואומר שירת התולעת ולא יהא אכפת לו אם יש לו גבורת שמשון או שהוא חלש כח, כי כל אחד ואחד חייב לעבוד את ה' יתברך כפי כוחו ושכלו ואסור לו להתרעם על שלא ניחן בכשרונות כמו חבירו, בימי בחרותו יעבוד את ה' בכוחות הבחרות, ובימי הזקנה בתכונות של זקן, וכן בכל מצב ומצב, ואל ישעה בדברי שקר לומר: סיבה פלונית וטרדה אלמונית היא בעוכרי ואלמלא היתה מסולקת ממני כי אז הייתי יכול לעבוד את השם יתברך כדבעי, רק יתאמץ וישתדל מיד לעשות כמיטב יכולתו תמיד, ועל זה נאמר: ''בכל דרכיך דעהו'', בדרך שאתה עומד בה ומסוגל ללכת בה תדע אותו יתברך שמו ואל תהא שוטה ללמד את השם יתברך איך היה טוב יותר בשבילו שתהיה, והוא יישר אורחותיך, שהוא יתברך שמו מיישר ומעמיד אותך בדרך הנכונה שאתה צריך ללכת בה כפי שורש נשמתך.

ומובא בספר ''בית אברהם'' (ויגש - ד''ה בהפטרה) כעין הנזכר:

לא רק בענינים הנוגעים אל הגוף צריך להיות תמים, אלא אפילו בענינים הנוגעים אל הנפש ועבודת ה' צריך ללכת בתמימות, כי יש כאלו שהם מתיגעים בעבודת ה' בכל כוחם ונפשם ואין רואים סימן ברכה בעבודתם, והעצה לזה תמים תהיה עם ה' אלקיך (דברים יח, יג) ולהתחזק בבטחון בה', ולא ליפול ביאוש ח''ו, כי רוצים לנסות מן השמים את מידת הבטחון שלו, ולא יפנה לטענות היצר הרע שהוא כל כך רחוק מה', רק יתחזק לעמוד בנסיון.

ומפורסם המעשה במהרי''ל דיסקין שהיה הולך בכל ערב חג לעודד ולשמח אלמנה ערירית זקנה מאד ומיוסרת על מיטתה לברכה בברכת ''חג שמח'' ובאחת הפעמים ביקשתו שיברכה שתזכה לאריכות ימים ושנים... לתמיהתו מה חפץ יש לה בחיים, השיבה: פעמיים בשבוע מתנדבות נשים לרחצה ולנקותה, ובאותן כמה שעות בלבד יש באפשרותה לברך ולהתפלל, ויקר לה זמן זה, ובשביל כך מבקשת היא שתזכה לאריכות ימים ושנים...

המאמין שמח ומתענג במצבו כאשר יחפוץ ה', ואף שבמצבו נבצר ממנו לעבוד את ה' כראוי ישמח באשר כן זוכה הוא.

אמר רבינו הקדוש ר''ר נפתלי מראפשיטץ זיע''א בספרו הקדוש, מה שהבעל תשובה הוא בעצבות הוא מפני שאינו עובד מאהבה, אבל מי שיש לו שכל, יחשוב בלבו אפילו הוא בן שישים שנה ולא עשה מצוה חלילה, מאי נפקא מינה לי - אני היום נולדתי ולא קניתי לי עדיין גן עדן, עם כל זה אני הולך ועושה מצוות לעשות נחת רוח ליוצרי ובוראי, ויהיה לו מזה שמחה רבה, ומי שזוכה לדעת זה לא ירצה מדריגות, ואפילו גילוי אליהו, רק לעשות נחת רוח לבורא כל עולמים, ויהיה תמיד בשמחה.

(מכתב הרה''ק ר' יעקב לייזער מפשעווארסק זי''ע)


טז. דרך אמונה למתיסרים ביסורי ''כפייתיות''


בעיה סבוכה וסרוכה ישנה אצל לא מעטים, והיא בעיית ה''כפייתיות'', אשר רבים חללים הפילה בתכסיס היצר להמאיס להם את עבודת ה', או לקיימה מתוך עצבנות ומתח.

והבעיה חוסר בטחון בעצמם אם קיימו את ההלכה כדבעי, ולאלו הבעיה היא קשה מאד, משום שאומרים מאמינים אנו, וכי חסרי אמונה אנחנו? מדקדקים במצוות אנו! אלא שלרוב דקדוקינו פוחדים אנו שמא לא יצאנו ידי חובה, אם כן אדרבא, הדבר מורה על אמונתנו הדקה והמושלמת. ובשביל כך קשה להם מאד לצאת מבעייתם לפי שאינם מבינים בעצם מה בעייתם סותרת את האמונה.

ובאמת, לאלה הסובלים מבעיה זו, יש להם סתירה גדולה לא עם האמונה בה' ומצוותיו, אלא סתירה עם אמונת חכמים, וכמו שנסביר דברינו לקמן, ועלינו לדעת שאמונת חכמים היא חלק בלתי נפרד מעיקרי ויסודות האמונה שמבלעדיו יחיה האדם על פי אמונתו שלו ויאבד את הדרך, כי רק לחכמי הדור ניתן החכמה להדריך ולכוון את בני דורם, ומי מבני הדור שיתעקש ויסרב להיכנע למשמעתם הלא ילך בדרך חתחתים ויפול במכמורות היצר ללא מוצא.

ונבאר בעיה זו בפרטות ופתרונה בדרך אמונה:

1. כפייתיות המחשבה באופנים שונים


הטרדות מחשבות מגוונות המה, ובין הקשיים שבהם המה הטרדות התוקפות בהעלאת ספיקות קיום ההלכה. וכאן האדם מוטרד לכאורה בצדק, האם קיימתי את ההלכה כדין או לא, ובעצם רבים מחמת כפיותם לצאת ידי כל הדעות או לצאת ידי כל הספיקות של עצמם, נכנסו ללחץ ומתח ועצבים עד שעזבו את קיום המצוות לגמרי. כמו שידוע לי על אחד שהיה לא רגוע מקיום מצות תפילין האם זה במקומם או לא, ובכל עת היה שוב בודק ומודד האם התפילין לא זזו ממקומם וכדומה, ולבסוף קץ במצות תפילין ובעט בה לגמרי רחמנא ליצלן.

כמו כן מצויה בעיה זו מאוד בצעירים הרוצים לכווין בתפילתם, ומסתפקים אם כיוונו באותה מילה או שלא כיוונו, וחוזרים על אותה מילה כמה פעמים על מנת לוודא שכיוונו בה כראוי, ובשביל כך עולה להם התפילה במתח המביא לידי עצבנות.

וכן בקריאת שמע, חוזרים על אותה מילה הרבה פעמים שמא לא ביטאוה כראוי, או שמא לא כיוונו בה כראוי, וכן לגבי קינוח ישנם כאלה המקנחים עצמם ואינם מסתפקים בזה, אלא חוששים שמא עדיין נשאר לכלוך המעכב את התפילה וספק זה מביך אותם לרחוץ שוב ושוב ולחזור להתפלל שמא לא יצאו מדין ''צואה במקומה במשהו''. או מנטילת ידיים, שנוטלים ידיים וחוששים פן לא נטלו כראוי, וחוזרים פעמים רבות על נטילת ידיים.

וכמו כן לגבי הטרדת מחשבות זרות ומשונות נגד האמונה ושל עבודה זרה, שמציקות להם בפרט בשעת התפילה, ונדחקים היאך שלא לחשוב עליהם בפרט כשמזכיר שם ה' וכדומה, וכיוצא בזה כשמשתוללות במוחם מחשבות כפירה והרהורי שטות ללא שירצו בהם כלל.

וכן יש הסובלים מרגשי נחיתות, שנחשבים בעיני עצמם לכלום, ונכנסים לשיפלות שמביאתם למרה שחורה.

בפרק זה נתייחס לתופעות אלו, מתחילה בכללות, ולאחר מכן בפרטות.

2. כיצד להתייחס כללית לבעיה זו?


ראשית יש לדעת שתופעה זו לרוב עוברת ואינה אלא זמנית בלבד, יש שסובלים מכך תקופה קצת יותר ארוכה ויש יותר קצרה, בסופו של דבר אדם מתבגר בגילו או בשכלו, ורואה שזו תופעת קטנות וחששנות שנובעת מחוסר בגרות.

ושנית, יש לבאר מתוך ב' הוכחות, שתופעה זו לא נובעת מיצר הטוב ומהקדושה אלא מעצבנות וממתח, ותועיל ידיעה זו הרבה כדי לרצות לצאת מבעיה זו. כי מי שלא ישתכנע שתופעה זו הינה מצד היצר הרע, יטעה לחשוב שהולך בדרך נכונה ולא ירצה לצאת ממנה.

הוכחה ראשונה - ''שאל אביך ויגדך'', הרי מלבד שיש לנו תורה, חייבים אנו להיות כפופים לדעת תורה כדי להבין את התורה, אסור לנו להבין את התורה כרצוננו ולחשוש לְמַה שלא חששו אבותינו, ואם כן, חששות אלו אחר שאין להם מקור בדברי הפוסקים, הרי יש לך להבין שאינם אלא מצד יצר הרע לבלבל ולמרר אותך, ולהמאיס עליך את העבודה.

וכי ראית אצל רבותיך חששנות שאתה חושש לה, ואם לא ראית אצל רבותיך הרי שגם רבותיך לא ראו חששות שכאלו אצל רבותיהם, וכמו כן כאמור לא הוזכרו בפוסקים שום חששות שכאלו, אם כן המוטל עלינו הוא להתבטל ולא להתעקש ולהתמרד להבין את התורה כרצוננו וכפי הבנתנו נגד הבנת ודרך רבותינו.

ואם כן, כמה שבעיה זו נראית חריפה, אפשר לצאת ממנה ב''אמונת חכמים'', וכמו שידוע שרבים הצליחו לצאת ממנה, וכמו שמעיד הגר''י קנייבסקי זצוק''ל במכתביו לאותם הסובלים מבעיות שכאלו:

''ובתנאי שישמע להוראת חכמים, ולא יהיה עקשן להחזיק עצמו חכם מכל אדם, וכו', העיקר שישמע לעצת חכמים ולהוראתם מבלי לפלפל ובלי לבדוק בטעמי הדברים''. ובסוף המכתב כתב, ''איש שמרגיש עצמו שעצביו מתוחים בענייני שמירת התורה, צריך הוא להניח כל הנהגתו על פי הוראת חכם מבלי שיחקור כלל וכלל טעמים של ההוראה, וזה בדוק ומנוסה, שמוכיח שהוא לא ידע כלל הטעמים, אלא כן הלכה פסוקה וכן יעשה, דאם לא כן חס וחלילה יכול ליפול למחלה נוראה ואחר כך ליפול מכל שמירת התורה הקדושה חס וחלילה''.

ובכן בבעיות מסוג זה, נזקק הלקוי בתופעה זו לאמונת חכמים, אכן, בא הוא לבלבולו מתוך האמונה שבו, אולם חסרה לו ''אמונת חכמים'' שהיא חלק בלתי נפרד מחיובי האמונה בעיקרי הדת. וכנאמר בפסוק: ''הנה אנוכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם''. ופירש רש''י: ''וגם בך'' - גם בנביאים הבאים אחריך, וכבר נצטווינו לעשות ככל אשר יורוך, ואפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ושמאל שהוא ימין, הווי שומע ומאמין לו.

אם כן בכגון דא, לך נראה שזה ''ימין'' להקפיד על קינוח, נטילת ידיים, הנחת תפילין, קריאת התיבות פעמים רבות וכדומה.

וכשהינך שואל רב ואומר לך שזו טעות, הגם כי הינך חושב שהוא אומר לך על הימין שלך שהיא שמאל, חייב אתה לשמוע לו.

העולה לנו מכאן, שראשית הדרך להיפטר מסוג יצר ערמומי שכזה היא קודם כל להשתכנע שזה יצר הרע, הבא לנצל את חולשת העצבים ומתחיו של האדם - כביכול לכיוון הקדושה, כי אם לא יהא הדבר ברור בוודאות גמורה שזה מצד היצר הרע, ויהא אפילו ספק שמא זה בא מצד הקדושה ויצר הטוב - קשה שיהיה לסובל מיצר זה למצוא תקנה לעצמו.

ומלבד ההוכחה שהבאנו למעלה, שמאחר ואין זה דעת תורה לחשוש לכך הרי שזה מצד היצר הרע, ישנה הוכחה נוספת פשוטה שתופעת ''כפייתיות'' זו הינה מצד היצר הרע.

שהרי, התורה ומצוותיה המה דרכי נועם, וכנאמר: ''דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום'', אם כן מצוות התורה צריכות להיעשות בדרכי נועם, בדרכים המנעימים את מעשה המצוות על עושיהם בהרגשת נועם ורגיעות בקיומם, וכן כל נתיבותיה שלום, היינו שלווה ושלום, ולא מצב של מלחמה פנימית וסערה המשבשת את מקיים המצוות.

אם כן הווי מחשב, חששות וספיקות וחומרות אלו שבלבך, הכופים אותך לחוש להם לקיימם, האם מביאים המה לך שלווה רוגע ונועם, או להיפך? צא וראה! הלוא בכך הינך נכנס לסערת רוח למתח ולעצבנות, וכפי שהזכרנו מכאלה שכתוצאה מכך עזבו את קיום המצוות, אם כן איך יעלה על הדעת שתופעה זו הינה חיובית הנובעת מהקדושה.

והסברא נותנת שקיום המצוות שציוונו הבורא הוא על מנת שנשיג דרכם נעימות גם בעוה''ז, ולא באופן שתיטרף דעת המקיימם בבלבול ועצבנות, ואם כך הרגשתו, הרי שמיד יש לו להתבונן שהיצר מעורב במעשהו.

בפרקים הבאים נתייחס בפרטות לכמה מפרטי הבעיה.

3. הטרדות במצוות נטילת ידיים


בנטילת ידיים ישנם המפריזים בחומרות לנגב אוזן הכלי לפני כל פעם ששופכים מיד אל יד, מצד שנטמא אוזן הכלי מהמים שביד ימין שנטלה תחילה, עצה פשוטה לזה כתב ה''משנה ברורה'' (סימן קס''ב ס''ק מ''ט): ליטול רביעית בבת אחת על כל יד ויד, ורביעית מים זוהי כמות שממילא בדרך כלל שופכים ברגילות על הידיים, ואז אין צורך לחוש לחומרה זו של ניגוב אוזן הכלי בין נטילת יד ליד.

וראה שם ב''שער הציון'' (אות מא), שלא רק בין כל נטילת יד ויד אין צורך לנגב, אלא גם בנטילה ראשונה שטרם שפך על ידו רביעית מים אין צורך לנגב אוזן הכלי, לפי שאין נטמא כלל המים שבגב הכלי דהוי כמו שנוגע במים שבכלי שלא בשעת נטילה.

כך שנטילת ידיים יכולה להיות בפשטות ללא צורך שום ניגוב לא היד ולא אוזן הכלי בהיותו שופך רביעית מים בבת אחת, וכאמור זו כמות רגילה שבין כה רגילים לשפוך על כל יד.

וכמו כן אין צריך להיזהר להגביה ידיו שמא יחזרו המים שיצאו חוץ לפרק לתוך ידו ויטמאוה, אחר שנטל ברביעית בפעם אחת, ואם כן אין שם מים טמאים כלל, כמבואר בסי' קס''ב סעי' א'.

ובוודאי כשחומרה שאינה צריכה זו מביאה את האדם לבלבול ולתסכול, וגורמת לחטא הגדול של עצבות, עצבנות ומתח, שהרי בדרך כלל בני אדם שסובלים מכך עצביהם קצת חלשים, וכאמור מנצל זאת היצר לתסכלם בדרך המצוה ולכופם על הרע שהוא טוב, אזי אין ספק שבוודאי עדיף במקרה כזה להניח את החומרה והחסידות כדי להיות רגוע ושליו בקיום המצוות לעשותם בשמחה, שהיא עיקר בקיום המצוות, וכנאמר: ''תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה''.

4. הטרדות בוודאות ביטוי וכוונת המילים בתפילה


בהיותי באחת הישיבות הגדולות, נזדמנו לי תופעות מסוג זה אצל כמה בחורים, שהיו מתעכבים בתפילה ובקריאת שמע זמן רב לוודא שאכן ביטאו את המילים כראוי, וכמו כן לוודא אם כיוונו בהם כראוי, ובעזרת ה' הועלתי להם בכמה עצות.

א. הסברתי להם, ראשית יש להם להשתכנע שאין ''חומרות'' אלו מצד היצר הטוב אלא מצד היצר הרע המנצל את החולשה של האדם, כמבואר באריכות לעיל בקטע אות ב'.

ב. להתעקש שלא לחזור בשום פנים על אותה מילה, ולנסות לעשות כזאת כמה פעמים, וגם אם נדמה לך שלא יצאת ידי חובה.

ג. לחזק את האמת הזו, הצעתי להם ללכת לאנשים גדולים שיסכימו להתחייב להם שלוקחים המה את האחריות על עצמם שבקריאה כזו של קריאת שמע ותפילה בוודאי יצאו בה ידי חובה. ואמנם פעמים ראשונות היה קשה להם אעפ''כ לסמוך על זה, אולם לאחר זמן ראו שינוי לטובה, וכאמור, בצירוף הקבלה שקיבלו עליהם שלא לחזור בשום אופן על אותם מילים, ובאחריות שנטלו עליהם אותם תלמידי חכמים שהם פנו אליהם, לאט לאט הצליחו לצאת מתסכול זה.

ד. ובעצה נוספת השתמשתי, נתתי להם לקרוא לפני קריאת שמע וסדר העמידה שלא בשעת התפילה, וביקשתים לקרוא לפנַי בקול רם מבלי לחזור על שום מילה נוספת פעמיים, וראו במו עיניהם הכיצד יכולים המה לבטא היטב את המילים ובידם לעשות זאת, וכן ביקשתים לכווין בפשטות המילים בלבד במהירות, וראו שביכולתם לעשות זאת, ובכך הוכח להם שאין זה אלא מתיחות ועצבנות שפוקדת אותם בשעת התפילה, והעובדה שכשאינם בשעת התפילה אין להם הפרעה כ''כ בענין זה, אלא פשוט מנצל היצר את חולשתם להמאיס להם את התפילה והמצוות.

5. הטרדות בענין קינוח


למתייסרים בחוסר ודאות קינוח לאחר עשיית צרכיו, כתב הסטייפלר במכתב שהובא בספר ''עצות והדרכות'' להרי''ם גרינואלד שליט''א, שהכיר אחד שכזה שמתוך לחציו הפסיק להתפלל זמן מה מחששותיו אלו, והביא שם משו''ת הדברי חיים מצאנז (ח''ב סי' ט'), שבזמן התלמוד הסתפקו לקינוח בג' אבנים כמבואר בגמרא ללא מים, ע''כ שמדינא זה מספיק, ולכן הרוצה להחמיר לכל היותר יקנח בנייר כמה פעמים בחמש או שש ניירות ואחר כך ירחץ במים, כמבואר בפוסקים בשם האריז''ל, וינגב אחר כך את הלחות שיש בו משום פצעים. ויותר אין לו מה לחוש שמא נשאר משהו כלל וכלל.

ובמכתבו מצווה הרב לכל השואלים שלא יבדקו יותר מזה, ומעיד הוא שהציל צעירים ששמעו לו, ואחד התעקש ולא שמע לו עד שהגיע למצב שאינו מתפלל כלל רחמנא ליצלן.

6. הטרדות בהנחת תפילין


כמו כן מובא שם למסופקים במקום הנחת התפילין, האם זה באמצע בדיוק, וכן במקום הקיבורת ומתעכבים על כך הרבה, הביא שם הסטייפלר בשם הפוסקים, שמה שכתוב שיהא באמצע אינו הכוונה באמצע ממש, רק די שהוא בערך באמצע, וכשמשער בלבו בערך שהוא באמצע די בכך, ואפילו יותר מזה הקל שם בשו''ת דברי חיים סי' ו'. ומעיד שם על בחור שסבל מטרדה שכזו, ובמשך זמן קצר לאחר ידיעה זו נתרפא מזה לגמרי.

7. הטרדות מחשבות מינות


הארכנו בזה לעיל, ובספר ''עצות והדרכות'' מביא ממרן הסטייפלר שאין לטפל בבעיה זו בעצות טבעיות, כיון שאין לבוא בטוען ונטען להטרדת מחשבות אלו כי רק יסתבך יותר כמו שהארכתי לעיל, אלא עדיף לטפל בזה בעצות סגוליות, ומנה שם כגון: שמירת שבת כהלכתו עם לימוד הלכות שבת, וישמור פיו מדברים בטלים בשבת, ורק יעסוק בתורה ובסעודות שבת ובשינה לכבוד שבת. ויעשה הכל לכבוד שבת, ולא בכוונה להינצל מסבל הנפשי שלו כי אז לא יועיל כל כך, אלא יעשה זאת לשם שמים, ויראה פלאים כיצד מסתלקים ממנו כל הספיקות והבלבולים.

וכמו כן מציע שם לומר ''פרשת התמיד'' שחרית ומנחה, דהיא פרשת עולה המכפרת על הרהורי הלב. ועוד מציע שם להתחזק במידת ה''ענווה'', ויעזור לו להיכנע ולהתבטל לדברי התורה וחכמיה, וממילא יפרחו ממנו כל הקושיות והספקות.

ועיקר הכל שיתפלל הרבה להשי''ת שיצילהו ממחשבות רעות, והעיקר שלא יתעצב וידאג מזה כלל, אלא יתייחס לזה כיסורים, וכמו שהארכתי לעיל בזה, שזה גופא התיקון למה שבעבר חשב ברצון מחשבות איסור, אזי כתיקון מתייסר הוא בכך שתוקפים אותו עתה מחשבות מסוג זה בעל כרחו, ובזה שמצטער עתה מכך, זהו תיקונו. לכך העצה שידחוס מחשבות חיוביות מבלי להתייחס לאלו המחשבות, וכאילו זהו אדם זר מבחוץ לוחש לו מחשבות שכאלו וזה אינו הוא עצמו.

8. הטרדת נדרים ושבועות


עוד מספר ''עצות והדרכות'', לסובל מדחף פנימי לנדור ולהישבע לעשות או שלא לעשות, ויכול הוא להישבע ולנדור אפילו כמה פעמים ביום. ומביא שם תשובתו של הסטייפלר, שבא אליו פעם אחד שסבל מכך, ושלחו לגאון מרן הרב מבריסק זלה''ה, והשיב לו, שלא חלים נדרים ושבועות שכאלו כיון שלא נעשים מתוך דעת מיושבת, וכמובן שלגופו של עניין יש לעשות שאלת רב, אולם באופן כללי אין ממשות בסוג נדרים כאלו שנעשים מתוך לחץ נפשי ומתיחות העצבים.

לסיכום:

''האלקים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים'', החומרות אשר בודים בני האדם מלבם, המה בכלל החשבונות הרבים שמבקשים אוייבי השמחה והשלווה לחדור לנפש האדם ולבלבלה. הרי נתבונן, עניין ''החזקות'' המובאים רבות בדברי רבותינו ואף בענייני כרת שסומכים על החזקה, אם כן למשל בתפילין יש לסמוך על החזקה שמסתמא כשסידרת את התפילין במקומם הרי הם בחזקת שנשארו כמו כן במקומם. וכן אם קינחת כדרך ההלכה, בחזקת שהמקום נקי, וכן עוד.

אומרים חז''ל: לא ניתנה תורה למלאכי השרת, וכמו כן אמרו: אין הקב''ה בא בטרוניא עם בריותיו, וכאלה מאמרים באים להנחותנו שהתורה דרכיה דרכי נועם ויש לקיימה בדרך נעימה ולא מתוך לחץ ומתח, שאין זה מטרת המצוות חלילה, אלא המטרה להביא לנעימות, לסיפוק ונחת, ורק בזה חפץ ה'.

עצה היעוצה, אמונה שלמה, ששם אתו עמו אלקי ישראל, כי בכל צרתם לו צר, כי באמת ענין התגברות החשך והעצבות, הוא עצמו גלות מצרים, וימררו את חייהם, שהוא גלות הנשמה, במרה שחורה בעצבות, ולפעמים טועם בזה טעם מיתה, והנו בתחושה כי אין לו שום דבר בחייו כי מתענוגי עולם הזה כבר פרש מהם, וטעם אור וחיות עריבות אור עליון נסתלק ממנו, והרי לו מרירות מוות, וכל זה גלוי לפני א-ל עולם, ויחזק עצמו וידבר לא-ל רכות ויבכה לפניו, ואמר מרן אור ישראל הרב ישראל בן אליעזר, ''אנכי אנכי'' - כשתדע שאנכי הוא אנכי בכל תנועה, ואין עוד, ''הוא מנחמכם'' בודאי, וזהו עצמו יציאת מצרים, האור הנמשך מתוך החושך הזה.

(נתיב מצוותיך)


יז. עובדים בחינם...!


יענקל'ה העני זה ימים שכבר לא בא אוכל מזין לפיו, מלבושיו פרועים ופרומים, והעניות מראה אותותיה על פניו המסכנות מבלי יכולת להסתירה.

מהלך לו יענקל'ה ברחובות העיר שמא ימצא מזונו ומלבושו מאנשים רחמנים, והנה יהודי טוב מזדמן לפניו. שואלו יענקל'ה: אולי מכיר אתה מקום גמילות חסדים המחלקים מזון ומלבוש לעניים בחינם? עונה לו היהודי: בוודאי! האיך לא שמעת? ברחוב יפו 18 ישנם אנשים גומלי חסדים המחלקים חינם אוכל ומזון, ובפרט לנצרך כמוך שנראה שזה כבר ימים שלא אכלת כראוי. לך למקום זה ותשביע רעבונך ותכסה את מערומיך.

שמח העני והלך לכיוון אותה כתובת, ומשום מה טעה, ובמקום ליכנס לרחוב יפו 18, נכנס לבית מספר 16 באותו רחוב, בית גדול, נאה ומרווח. מקיש הוא בדלת - והנה לקראתו בעל הבית. פותח הוא בשאלה לרצונו, ומשיב לו העני: האם כאן הוא בית הגמילות חסדים למאכל ומלבוש? תכף קלט בעל הבית שעני זה טעה - שבמקום להיכנס לבניין הסמוך, הגיע לביתו במספר 16, והחליט לנצלו. השיב לו: בוודאי! כאן מחלקים הכל! אולם אזנך הטעתה אותך במעט; החלוקה אינה בחינם לגמרי, צריכים קצת לעבוד. חשב העני שמסתמא טעה, וכי מי נותן אוכל ומלבושים חינם?! ובכן - אמר לבעל הבית - מסכים אני לקבל עבודה כלשהי על מנת שלערב אקבל מזון ומלבוש. הבטיח לו בעל הבית שאכן כדבריו כן יהיה.

העני הרעב והמיוגע עבד יום שלם בביתו של בעל הבית, ניקה לו את גינתו, את ביתו, וכמו כן ביצע שליחויות מסוימות.

לערב, והוא כבר כמעט נופח את נשמתו, מבקש הוא על נפשו את מזונו ומלבושיו. תכף משיב לו בעל הבית: בוודאי אקיים הבטחתי! לך לבניין הסמוך, ושם תקבל ככל אשר תחפוץ!

העני בתמימותו חשב כי זו הפרוצדורה - עובדים כאן ומקבלים שם. הולך הוא לתומו לבניין הסמוך וטענתו בפיו: עבדתי בבניין הסמוך על מנת לקבל כאן מזונות ומלבושים.

מיד הבין בעל הגמ''ח שאכן נפל עני מסכן זה בשכנו הנוכל בשל טעות בכתובת, ואותו נוכל ניצלו, כביכול שעל מנת כן יקבל כאן את מזונו ומלבושו שהיה מקבלם חינם אילו היה מגיע ישר לכתובת הנכונה.

והנמשל הוא: האדם נצרך למזון ומלבוש וליתר צרכיו. פוגש הוא ביצר הרע, והלה מציע לו להשתדל! בלא השתדלות תמות ברעב, צריך לעבוד ולעמול לפרנסה, והגם שלפעמים באה עבודה זו על חשבון תורה ותפילה או יתר מצוות. ולאחר שעמל ועבד, שולחו יצר הרע לקבל מחייתו מאת ה''פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון'', שהרי וכי ליצר יש לו חיים ומזון ליתן לאדם?! הרי הוא מקור המוות והרע. נמצא האדם נגרר לפיתוי הבטחת מזונו מיצרו הרע כשלמעשה שולח הוא אותו לקבל את מזונו מאותו מקור שהיה נותן לו את פרנסתו, וגם יותר ברווח וכבוד אילו לא היה טורח על חשבון תורתו ותפילתו.

עלינו לחתור לגלות את מערומיו של הנוכל הנמצא בקרבנו, המעמיד פנים כאוהב, ואינו אלא אויב שאין כמוהו הסבוך וסרוך במעמקי נפשותינו, דרוך במארב, יום ולילה לא ישבות מלנצל כל הזדמנות של מקרי החיים להסב לבנו אחורנית מפני ה' ולגזול מאתנו את נחלת אבותינו - האמונה - שהנחילו לנו אותה כפשוטה, ובערמתו חושב מחשבות לערער בנו את האמת ולספק לנו את הדברים הברורים והפשוטים, ובכך להטריד את מנוחתנו ולערבב את יישוב דעתנו - הפך ממטרת האמונה והביטחון שנצטוינו עליהם מאת הבורא למען הרבות לנו את השלווה והרוגע ולהיות יציבים ומבוססים בכל מקרה ומצב העובר עלינו.

ובפרט בזמננו - ''עקבתא דמשיחא'', שחוזים אנו במו עינינו את ה''חבלי משיח'', וכל עין מתבוננת רואה אשר אין בית שאינו מקבל איזושהי פרוסה מהעוגה המרה של ''חבלי משיח'', זה בכה וזה בכה, ומתפקידנו זה עתה ליטול את אותה פרוסה ולברך על ''אכילתה'' בסבר פנים יפות מבלי להרהר אחר הנהגתו יתברך.

 

פרק ח -י"א



פרק ח - שכרו של הדבק בהשגחה


הזכרנו למעלה שמדריגת צדיק אמיתי נקבעת לפי אמונת האדם בהשגחה, ולפי יישומו את אמונתו לנהוג בה הלכה למעשה, דהיינו להסכים לרצון ההשגחה בכל פרט אשר יארע לו לקבלו באמונה ובהסכמה ובטוב לב מתוך ידיעה שהכל לטובה, וכמו כן שידיעתו זו שהכל לטובה תביאהו לחוש בכך כאדם המקבל טובה, ואף שכלפי חוץ נראה הדבר כרעה, ועל כך מצינו בחז''ל שהשכר הוא לאין קץ, ומעט מן המעט משכרו של המאמין נבאר בפרק זה.

מצינו בדוד המלך כשקללו שמעי בן גרא והניחו דוד מתוך אמונה, ''הניחו לו ויקלל ה' אמר לו קלל'', שפרסמו הכתוב לנצח בהנהגתו זו, וכן פרסמו הכתוב לנצח את הנהגתו של יוסף הצדיק שנהג בתשלום טובה תחת רעה כלפי אחיו, והכל מתוך אמונת ב' הסעיפים שהזכרנו לעיל, האחד שהכל בהשגחה והשני שהכל לטובה, שהרי אמר: ''ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלקים'', זהו כנגד סעיף א' שהכל בהשגחה ואין מקריות, וכן עוד אמר: ''אתם חשבתם עלי לרעה והאלקים חשבה לטובה'' זהו כנגד סעיף ב' שהכל לטובה, ופרסמו הכתוב ליוסף הצדיק לנצח בזה.

והנה אמור יאמר האדם עתה אני מבליג בכל כוחי, שומע עלבוני ושותק, מקבל באהבה כל ארועי המאכזבים, ובכן הלא הכל ביני לבין בוראי, האם גם איש אשר כמוני יהא מקומו בין אנשי המעלה כדוד המלך ויוסף הצדיק שמפרסמם הכתוב לנצח, היוודע טבעי בעולם בין הצדיקים והחסידים, או כשם שאיני נחשב כאן בין בני אדם למאומה כן למעלה מה תהא דרגתי ומה מעלתי, ומי יזכירני כלל להחשב בין אנשי מדה זו שדבק אני בה כשם שדבקו בה הם.

בוא וראה על כך מה שמובא בחז''ל (ויקרא רבה ל''ד ) אלמלי ידע אהרון שיכתבו עליו ''וראך ושמח בלבו'' - היה יוצא לקראת משה בתופים ובמחולות. אלמלי ידע ראובן שיכתבו עליו ''ויצילהו מידם'' - בכתפיו היה טוענו ומוליכו, אצל אביו, אלמלי ידע בועז שיכתבו עליו ''ויצבט לה קלי'' - עגלות פטומות היה מביא לרות ומאכילה.

ועתה כל מעשים טובים שישראל עושים מי כותבם? אליהו הנביא כותבם והקב''ה חותם.

ולבסוף מהנעשה מספר זה שבו כתובים כל מעשיהם הטובים של עם ישראל, על כך נאמר (קהלת יב, יג) ''סוף דבר הכל נשמע'' וגו' וראה התרגום עתידין כל פתגמיא דבני נשא לאתפרסיא וכו'.

עתידין כל מעשיהן של בני אדם להתפרסם, ואין זה סתם פרסום לשם פרסום - אלא להתענג כל אחד בעונג הראוי לו לנצח וידעו כולם על מה ולמה זכה כל אחד ואחד לאותו עונג.

כך שכמו שדוד המלך התפרסם על שתיקתו מקללת שמעי, ויוסף על שלמו טובה תחת רעה, כן עתיד להתפרסם כל אחד ואחד על שבירת כעסו וזעמו, ועל קבלתו את הנהגת ה' בתום לב, כדוגמת וידום אהרן, שנתפרסם לנצח על שתיקתו בקבלת יסוריו הנוראים במיתת שני בניו, וזכה על כך שנתיחד עמו הדיבור (רש''י, ויקרא י' ג').

וכן נתפרסם אהרון על ששמח בגדולתו של אחיו ולא קינא בו וכנאמר: ''וראך ושמח בלבו'' שבזכות זה זכה לחושן על לבו (שבת קל''ט ע''א), שכמו כן שמחה זו מהיכן היא הלא מאמונה ברורה בבורא שהוא הבעל הבית על העולם וכל הנהגתו היא הנהגה ישרה ואמיתית.

וכמו כן נתפרסם ראובן באומרו: ''ויאמר אליהם ראבן אל תשפכו דם וגו' למען הציל אותו מידם'', וכתב הרשב''א בתשובות (סימן תתקפ''א): מכאן שראוי לכתוב ולפרסם עושי מצוה, שהרי התורה פרסמה מצות ראובן שחשב להציל את יוסף ולהשיבו אל אביו.

כך עתיד להתפרסם כל אדם על שתיקתו ובלימת פיו ולבו מלהרהר על ה', ועל קבלתו יסוריו באהבה מתוך אמונה שהכל בהשגחה והכל לטובה, כי מבלי אמונה זו שתיצמד לאדם לא יוכל בשום אופן שאת סבלו מבלי להטיח דברים ולפחות מלהרהר ולזעום על ה' או על הסיבות הגורמות ומסובבות לו הנזק או הצער, לשתוק באמת זהו רק מתוך אמונה בה' שהכל ממנו, רק בכך יוכל אדם להסיר מעצמו ההקפדה הכעס הנקמה השנאה, וכן את הקנאה והתחרות כדוגמת אהרן הכהן ששמח בגדולת אחיו ונשקו, ואמרו במדרש רבה שמות (פרשה ה', י''ג), ''...אבל נשיקה של אהרון נשיקה של אמת'', ששמחו כל אחד בגדולתו של אחיו.

והיאך אפשר להסיר קנאה, אם לא ע''י אמונה בהנהגת ה', ובהשגחתו הפרטית, וכי יוכל אדם שאת סבל שכזה, הנה אהרון האח הגדול, נביא וכהן, ומה חסר לו מלהיות מנהיג לכלל ישראל, ולא קינא בכך שבחר ה' במשה, ואף שמח בלבו, והראיה שלא דבר קל הוא, צא וראה משכרו של אהרון, מה זכה בשביל כך? שהחושן היה נישא על לבו, לב טהור שכזה, נקי ובר לבב מכל קנאה זהו הלב שעליו ראוי לשים את החושן עם השם המפורש, כי זהו מקום נקי הראוי ליתן בו את שמו של הקדוש-ברוך-הוא, והוא המקום שממנו תצא הוראה לשואל באורים ותומים.



פרק ט - מידה כנגד מידה


מובא במדרש רבה שמות על פסוק ''וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם'', באותה שעה הראה לו הקדוש-ברוך-הוא למשה את כל האוצרות של מתן שכר המתוקנין לצדיקים, ואומר לו משה להקדוש-ברוך-הוא: האוצר הזה של מי הוא? ועונהו הקדוש-ברוך-הוא: של מגדלי יתומים, עוד שואל משה: והאוצר הזה של מי הוא? ועונה הקדוש-ברוך-הוא: של עושי מצוות, וכן כל אוצר ואוצר, ששואל משה למי הוא - עונהו הקדוש-ברוך-הוא. ואחר כך ראה משה אוצר גדול אמר האוצר הזה של מי הוא, אמר לו הקדוש-ברוך-הוא: מי שיש לו אני נותן לו משכרו, ומי שאין לו אני עושה לו חנם ונותן לו מזה האוצר, שנאמר וחנותי את אשר אחון - למי שאני מבקש לחון, ורחמתי את אשר ארחם - למי שאני מבקש לרחם''.

והנה נתבונן, הכי קל הוא לזכות בדין עם הקדוש-ברוך-הוא?! והלא מובא בגמרא בערכין (י''ג ע''א) תניא, רבי אליעזר הגדול אומר אלמלא בא הקדוש-ברוך-הוא עם אברהם יצחק ויעקב בדין - אין יכולין לעמוד מפני התוכחה, ופירש''י שם: מפני התוכחה - שהיה מוכיח להם מעשיהם. והנה מצינו (חגיגה ד) בשמואל הנביא שהיה ירא מיום הדין הגדול וקרא למשה רבנו שיעיד עליו ששמר על כל התורה כולה.

ומי אם כן אינו זקוק למתנת חינם, מי יכול לומר על עצמו שהנו מושלם במדה מסוימת או שכבש בשלימות תאווה מסוימת, ומה אם כן יכולה להיות תקוה לאדם אם לא שיזכה לאותו אוצר של מתנת חנם.

ובאמת יש להבין, מהי משמעות אוצר זה, וכי יש חינם בעולם הגמול. והלא כל מטרת ביאת האדם לעולם היא על מנת שלא יהא שכרו בחינם, ומה תרוויח הנשמה בקבלה מאוצר של מתנת חינם שהוא ''נהמא דכיסופא''.

ולישב קושיא זו נבאר עוד ענין תמוה המובא בחז''ל (יומא כ''ג ע''א): ''כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על פשעיו'', והוא תימא, וכי יש וויתור על מעשה רע אשר יעשה האדם, והלא חז''ל אמרו(בבא קמא נ' ע''א): ''כל האומר הקדוש-ברוך-הוא וותרן יוותרו חייו''. ואם כן אדם זה המעביר על מידותיו ומוחל לאנשים על עלבונו, היאך בשביל כך זוכה בזה שיעבירו לו על כל פשעיו שהוא לכאורה ענין של ויתור. שהרי מן הראוי היה שאומנם יקבל זה המעביר על מידותיו שכר מושלם על העברתו במידותיו, אולם מה ענין שבשביל כך יעבירו לו על פשעים אחרים, וכי באיזה מצוה מצינו שהיא מכפרת על עוון אחר, כל מצוה יש לה את שכרה, אולם שהמצוה שאדם עושה תכפר לו על עוון אחר זאת לא מצינו.

אלא התשובה לכך היא, שישנה הנהגה אצל הקדוש-ברוך-הוא בה מנהיג הוא את עולמו, והיא הנהגת ''מידה כנגד מידה'', כלומר כאשר האדם נוהג במדה מסויימת בהכרח שישולם באותה מידה, ולכך, כאשר נוהג האדם במידה זו של העברה על המידות, ומוחל וסולח למרעים לו, ואינו עומד עליהם לריב עמהם, מוחל וסולח להם ואף אם לא בקשו את מחילתו כראוי בהכרח שתהא הנהגת שמים עמו כמו כן, להעביר לו על פשעיו ואף שלא נעשתה בקשת מחילתו כראוי.

והנה בזה תתישב גם תמיהה דלעיל, דהיאך מקבלים אנשים מאוצר של מתנת חינם, והלא תכלית ביאת האדם לעולם הוא בשביל שלא יהנה בחינם בעולם הבא.

אולם התשובה היא שבעצם זהו בחינם ולא בחינם, בחינם - הוא מפאת שאין בו מספיק מעשים טובים ומושלמים שיצדיקו לו את שכרו, ואולם מאידך זכאי הוא לכך בדין ולא בחינם לקבל שכרו מושלם ואף שאין מעשיו מספיקים, והוא משום שכן הוא נוהג עם בני אדם להיות מעביר על מידותיו, ואף שמעשי בני אדם אתו ברע, עם כל זה מקבל הוא זאת באהבה ומשיב טובה תחת רעה, כן בדין שיגמלו עמו, להעביר לו על כל פשעיו, כך שאין זה נחשב לוויתור, כי מדין הנהגת ''מדה כנגד מדה'' בדין הוא שיזכה.

ובכן, מי אינו רוצה לבוא זכאי בדין של מעלה, מי אינו ירא וחרד מעומק הדין שאפילו אברהם יצחק ויעקב לא יכולים לעמוד בו, ובפרט שיודע האדם את עצמו שאין בו לא תורה כראוי ולא חסידות וכו' וכו', וכאומרנו בווידוי יום הכיפורים: ''ושום מעשה טוב לא עשינו'', היינו בשלמות.

והנה בכאן מצאנו עצה פשוטה ונפלאה לזכות בדין על אף קטרוגה של מידת הדין, והוא המבואר ב''מכתב מאליהו, (ח''ה עמ' 532) והנה לך לשונו באחד ממכתביו למקורביו:

''ידוע תדע אהובי, כי יש ברכה ויש חנינה, ברכה היא מצד החסד והרחמים, אבל חנינה הוא באה גם מצד הדין, פירוש שהיא מחויבת גם ע''פ תוקף הדין...

ותוכן הענין הוא כי כאשר האדם סובל לשם שמים, וסובל בעומדו בנסיון ומקבל סבלו באהבה, כי ירגיש את עצמו מאושר שהביא קרבן כזה לפני קונו, ובזה הוא זוכה ע''פ מדת הדין ממש כי יחוננו עושהו וירבה ויוסיף לו כל טובה בעוה''ז ובעוה''ב, וטעם הענין הוא שהרי כל דיניו של הקב''ה הם מדה כנגד מדה, וכשהאדם מהפך מדת הדין - היינו היסורים והצער - למדת הרחמים - היינו שמקבל באהבה, ואז הרי מוכרח כי מדה כנגד מדה תהיה שגם ע''פ הדין הגמור תהפך לו מדת הדין שלמעלה למדת הרחמים

הרי דהמאמין באמונת ההשגחה ושהכל לטובה, ואינו מהרהר אחר מעשי ה' והנהגתו, ומרוצה הוא ושבע רצון תמיד ממצבו, ולעולם מילתו על לשונו: אם בעיניך ה' טוב - בעיני לא כל שכן?! ואף שהרבה מציפיותיו ותקוותיו מתאכזבות - לעולם הוא שבע רצון מהנהגת ה' עמו, ולעולם אינו מטיח דברים כלפי מעלה ושמח במצבו, זהו התכלית בבריאת האדם, ועוד שם שזוכה כמו כן, מדה כנגד מדה יהא הקדוש-ברוך-הוא שבע רצון ממנו, והיינו אף שהקדוש-ברוך-הוא היה מצפה ממנו ליותר תורה יותר מעשים טובים ומידות מתוקנות - יקבלהו הקדוש-ברוך-הוא כמות שהוא בפנים מאירות, כך שבדין הוא שיזכה מאוצרו הגדול של הקדוש-ברוך-הוא - אוצר מתנת חינם, שאומנם חינם הוא ביחס למעשיו שאינם מספיקים, אולם מגיע לו זאת מן הדין. וכיוצא בדברים אלו נמצא כתוב גם בספר ''נתיבות שלום'' והנה לך דבריו הנפלאים:


ובהשתלשלות המדרגות אנו מוצאים עוד דרך כיצד יכול האדם להגיע לבחינת אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא אף על פי שאינו במדרגות הנ''ל, ושיתמלא על ידו רצון השם יתברך אשר חפץ בבריאת העולם להיטיב לברואיו. והוא על פי מאמר בן זומא
(אבות פ''ד) איזהו עשיר השמח בחלקו שנאמר (תהלים קכח) יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. ויש להבין דמילא אשריך בעוה''ז ניחא לפי שהוא שמח בחלקו, אולם מה ענין אשריך לעוה''ב?

ועומק הרעיון בזה שהאדם השמח בחלקו עושה בזה רצון הבורא יתברך בבריאת העולם, וכמאמר הרה''ק מאפטא זי''ע: תכלית הבריאה שיהודי יהיה שמח ומרוצה בהנהגת הבורא אתו. ביאור דבריו הקדושים כי מאחר שתכלית רצונו יתברך שמו בבריאת העולם היה כדי להיטיב לברואיו, אם כן ודאי זה רצונו שיהודי ירגיש את הטוב הזה שהקב''ה מקור הטוב מתנהג עמו... יהודי השמח בהנהגת הבורא, ממלא את רצון העליון בבריאת העולם, על כן מלבד שאשריך בעולם הזה טוב לך גם לעולם הבא.

ומהאי טעמא מובן הא דמקובל מפי ספרים וסופרים שמדת שמח בחלקו היא השער לכל דבר שבקדושה. ולהיפך, העצבות, היינו אם אינו שמח בהנהגת הבורא, היא השער לכל דבר שבטומאה רח''ל ומביא לכל העבירות. כי השמחה בהנהגת הבורא יתברך שמו בעולמו היא היא תכלית רצון העליון בכל הבריאה, והאיש השמח בחלקו הוא הממלא תכלית זו. ואיתא ב''תורת אבות'' שהמקבל בשמחה ואהבה את הנהגתו יתברך אתו בכל המצבים, מקבל הקב''ה ברצון התנהגותו הוא, איך שמתנהג, מידה כנגד מידה. נמצא שעל ידי זה זוכה להיות טוב לו גם בעולם הבא.


וכן מובא ב''שומר אמונים'' שהגה''ק רבי חיים מצאנז לעולם היה מרגיל את תלמידיו ''שלא לרצות'', כלומר, לעולם תתרצה במה שיש לך אולם אין לרצות את מה שאין לך, כי מה שאין לך זהו רצון ה' שלא יהיה לך, דאילו היה רוצה שיהיה לך היה נותן לך.

וכשמרגיל אדם עצמו בכך עד שנהפך לו הדבר לטבע להיות מורגל שלא לרצות אלא באשר ירצה ה', מזכה הוא את עצמו בזכות הנפלאה הזאת להיות רצוי לפני ה' באשר הוא, וזוכה הוא שירצה בו ה' ויחפוץ בו בהתעלמות מחסרונותיו מידה כנגד מידה - כשם שנהג הוא להתעלם בחסר שהיה לו ולהתרצות בהנהגת ה' עמו.

ובזה יובן בקשתנו בתפילה: ''ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת ושים חלקנו עמהם'', שהוא תמוה, מה נצרך לנו לבקש שכר טוב עבור הבוטחים בשם באמת, וכי חשיד קוב''ה לקפחם עד שנצרך שנתפלל עליהם, ועוד מדוע מתפללים אנו לשכר טוב רק עבור אלו שאחזו במצות הבטחון ולא באיזה מצוה אחרת, ועוד מהו בקשת ''ושים חלקנו עמהם'', דעל פי פשוטו בקשתנו היא שישים ה' חלקנו עם הבוטחים בו באמת, מדוע בקשתנו שיהא חלקנו עם המצטיינים במידה זו דוקא, וכי חסרים מצוינים אחרים המצטיינים במידות אחרות?

ועוד מה בעצם בקשתנו שיהא חלקנו עמהם, הלא אם נזכה להיות בעלי בטחון יהא חלקנו עמהם גם מבלי שנבקש, ואם לא נזכה לדרגה זו, מה תועיל בקשתנו על כך?

ועל פי הנ''ל יובן, דבעצם הבוטחים בשם ה' צפויים המה לשכר מעבר למגיע להם, וכנ''ל מדין ''מידה כנגד מידה'', ולכך בקשתנו עליהם דוקא ולא על צדיקים אחרים הזוכים בדין מצד מעשיהם שעליהם אין לנו צורך לבקש, אולם על הבוטחים בה' נצרך להם תפילה להיותם מקבלים שכרם ואף כשאין מעשיהם מספיקים, ולכן אלו נצרכים לתפילה שיקבלו שכרם מושלם, ויעברו בהצלחה את מבחן הזכיה לזכות בשכר טוב, ואף שאין מעשיהם מספיקים - לא יהיו שום קטרוגים עליהם.

ועוד מוסיפים אנו לבקש ''ושים חלקנו עמהם'', עמהם דוקא, להיות כי דלונו מאד ואין בנו מעשים כראוי, ולכן מבקשים אנו שנזכה אנו באותו אופן שזוכים הבוטחים בה' באמת, שאף שאין במעשיהם כראוי מכל מקום זוכים הם לשכר כצדיקים וחסידים מפאת בטחונם בה' שמאמינים בו שהכל לטובה, כן מבקשים אנו ושים חלקנו עמהם - שנזכה על אותו אופן, כי אין לנו סיכוי אחר לצאת זכאים בדין מלבד אופן זה, ולכן שנזכה להיות בעלי בטחון בה' כראוי כדי שנהיה גם אנו מכללם שזכו אף כשאין מעשיהם מספיקים, כך שבקשתנו להיות בעלי בטחון ולא על השכר גרידא, והוא אומרנו לאחר מכן ''ולעולם לא נבוש כי בך בטחנו'', דהיינו שבכך שתשים חלקנו עמהם, להיות כמו כן בטחוננו בך - לעולם לא נבוש, כלומר אף שיהא לנו על מה להתבייש מפאת דלות מעשינו, מכל מקום לא נבוש כי בך בטחנו, ובכח הבטחון שהוא בעצם אמונת ההשגחה ושהכל לטובה וכמו שיבואר להלן שמהות הבטחון הוא שהאדם בוטח בה' ומאמין ובוטח בו באשר ינהגהו שהכל לטובה, ובשביל כך לא נבוש, מידה כנגד מידה, כנגד זה שאנו בוטחים בשמך באמת ומתרצים באשר ה' מתרצה, כן יתרצה ה' בנו באשר אנו, ולא נבוש כמבואר לעיל.

הרי שרק מסיבה זו יש לאדם להתלהב מאד לרכוש מידה זו של אמונה בהשגחה פרטית ושהכל לטובה, שהרי בזה מבטיח אדם עצמו לנצח להיות רצוי לפני ה' ולהיות במחיצתן של צדיקים וחסידים ולא ליבוש, ואף שמפאת מעשיו עצמם יש לו במה ליבוש.

ולא דבר קל, שהרי כמה קשה יהא לאדם לעתיד לראות עצמו מבחוץ, וחבריו עובדי ה' בפנים, מתענגים מזיו השכינה לצד רבוי מעשיהם ותורתם בכמות ואיכות, ואילו הוא דל המעשים אינו מורשה ליכנס במחיצתן, והנה הדבק במידה זו של ''הכל לטובה'', ותמיד שמח ומרוצה בכל מצב, וכמו שנפרט לקמן היאך לנהוג במדת האמונה בפרטי פרטים של כל הקורות אותנו בחיי היום יום, אזי זוכה שללא בושה - יושב גם הוא במחיצתן של צדיקים ועובדי ה', והבורא מסוכך עליו באור שכינתו שלא יבוש ולא יכלם אלא יחוש כאחד מהם ואף להיותו רחוק מהם מצד מעשיו ותורתו, מכל מקום יזכה לזה מצד דין הנהגת ''מידה כנגד מידה''.

הכי לא שווה תענוג נצח שכזה במחיצת צדיקים וקדושים לוותר בשבילו על פעוטות של עולם הזה, הקפדות כעסים זעמים וזעפים ותרעומות על שטותי העולם, ובו בזמן שהאדם בוודאי ירגע לבסוף מזעמו לאחר שעה או שתים, ולמה אם כן שלא יזדרז להתאושש מהר מאכזבותיו מתוך אמונת ''הכל לטובה''.

ועוד לנו לראות שהפתרון היחיד כדי שלא לבוש בעולם הבא הלא: ''כי בך בטחנו'', וכן אומר דוד המלך ע''ה: ''בך בטחתי - אל אבושה'', כי באמת שלא לבוש בעולם הבא הוא קשה מאד להינצל ממנה, וראה בתחילת ה''אידרא'' שהתפלל רשב''י ''שלא ייעול בכיסופא קמך'', כי יתכנו הרבה צדיקים שיצאו זכאים במשפטם לבל יענשו בגיהנם וביתר עונשי עולם הבא, אולם שגם ינצלו מבושה הוא קשה מאד, שהרי כל עונש ועונש שיענש הצדיק בעולם הבא יש בו מן הבושה ובכלל מאתים מנה, ולכן גם אם יזכה וינצל מהעונש - שלא לקה במאתים, שגם לא ילקה במאה - שהוא הבושה - לזה צריך זכות גדולה מאד, ואילו לבוטחים בשם ה' באמת מובטחת הבטחה שגם לא יבושו, והטעם כנ''ל, דהקדוש-ברוך-הוא שבע רצון מהם אחר שכן נהגו גם הם, וכמובן שהכל לפי מדריגת הבוטח ולא כולם שווים בזה.

וזהו ענין בזבוז שולחנם של הצדיקים לעתיד לבוא, שאומרת הגמרא (סוטה מח) שהוא משום ''קטנות אמונה'', והוא וודאי בושה גדולה לצדיק להיות שולחנו מבוזבז, וכמו שמובא במדרש (מד''ר פקודי נב) שאמרה אשת רבי שמעון בר חלפתא לרבנו הקדוש שאינה חפצה שיהא שולחן הצדיקים מלא ושולחן בעלה חסר, כי זו בושה לצדיק לעתיד לבוא. והיאך ינצל ממנה אף הצדיק? על ידי בטחון - ולעולם לא נבוש כי בך בטחנו, וזהו דיבור הגמרא מדוע מתבזבז שולחנם של צדיקים לעתיד לבוא, שהוא ענין הבושה שאי אפשר להנצל ממנה אף הצדיק, מפני קטנות אמונה שהוא חוסר הבטחון השלם, אם כן בהכרח שרק הבטחון הוא זה שמציל מן הבושה, והבן.

וענין זה שזוכה לו הבוטח בה' שיהא ה' שבע רצון ממנו ואף שמעטים מעשיו ותורתו בעבור שהוא כמו כן שבע רצון מהנהגת ה' עמו, ומתחזק הוא באמונת ההשגחה והבטחון שהוא לראות שהכל לטובתו, שזהו בעצם מהות הבטחון לבטוח בה' שעושה את הטוב ביותר עבורו כמבואר ב''חובת הלבבות'', וכן ב''שומר אמונים'' בשם ה''קדושת לוי'' ועוד, וכן הוא בדברי החזון איש ''אמונה ובטחון'' פרק ב' מפורש שם ששולל את הסוברים שבטחון היינו שכך יהיה כרצונם דווקא, אלא בטחון פירושו הוא שמתרצה באשר ירצה ה' וכמו שהארכתי בזה לקמן, לענין זה ראיתי סיוע גדול מדברי האר''י הקדוש (בספר הליקוטים ירמיה סי' יז) המתבאר שם מדבריו, שהאוחז באמונה ובטחון שהכל לטובה זוכה הוא שתיקונו נעשה מהר לפנים משורת הדין, וכמו שהארכנו בזה לעיל, והדברים מצוטטים בספר ''שומר אמונים'' (ח''א עמ' רט) המביא דברי האר''י הק', והנה לך לשונו:

עוד אכתוב איזה פרט במדת הבטחון, דע אחי שאין לך נפש מבני אדם כמעט שלא יצטרך גלגול בעל כרחו, ולפעמים ח''ו באבן בעץ או בהמה, ומי שמחזק לבו בבטחון על ה' נעשה תיקונו בקרוב בלי שום שהיה, ואעתיק לך הלשון מרבינו האר''י ז''ל (ספר הלקוטים בירמיה סימן י''ז) וזה לשונו הקדוש: כה אמר ה' ארור הגבר אשר יבטח באדם וגו', והיה כערער בערבה וגו', ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה כעץ שתול על פלגי מים וגו', ראוי להבין מה הם אלו הדמיונות שדומה האדם הבוטח באדם לערער בערבה, ומהו זה העונש, וגם ראוי להבין דמיון שדימה בעל הבטחון לעץ שתול על מים וכו', אמנם הענין הוא כבר ידעת מה שכתבנו בענין המגולגלים שמתגלגלים בצומח ודומם וכו', ואומר עכשיו שהרשע אשר הסיר בטחונו מקונו ונותן בטחונו בבשר ודם כמוהו, אמר עליו שעונשו הוא שיהיה כערער, ר''ל ר''ע ר''ע, בערבה בגימטריא זרע, ויהיה בארץ מלחה שלא תעשה פירות, כי שם ישב האיש ההוא בגלגול לנצח, ולא יהיה לו עילוי מדומם לצומח כאשר ידעת, אמנם הבוטח בה' חסד יסובבנו, ושכרו הוא ''והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו'' לעלות מן מדריגה אל מדריגה, ''ובשנת בצורת'' - כלומר אף על פי שתבוא נפשו במצור ומצוק ומתגלגל, שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, עם כל זה יהיה מתגלגל באילן העושה פירות, ויבא לידי תיקון על ידי אוכל נפש, ולא ידאג, ולא ימיש מעשות פרי לעלות ממדריגה אל מדריגה להיות אדם, וזה אמר אני ה' חוקר לב וגו' ולתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו עכלה''ק.

ומסיים שם הרב ''שומר אמונים'':

ותראה אחי אהובי עד כמה מגיע מעלת הבטחון בה', כי אפילו בעידן גלגול ועידן השלכה כזה מזכירין לו מן השמים מדת בטחונו בה', ומושיעים אותו על ידי זה מכל צער וצרה, אשרי הבוטחים בשמך באמת, ויהי רצון שתשים חלקנו עמהם, ולעולם לא נבוש כי בך בטחנו, ותראנו נפלאות חסדים גלויים עד עולם, אמן כן יהי רצון.



פרק י - האמונה ומבחנה


הבאנו לעיל על הפסוק ''ה' צדיק יבחן'', דמאהבת הצדיק דוקא בוחנו הקדוש-ברוך-הוא על מנת לרוממו, וכנאמר ''נתת ליראיך נס להתנוסס'', ונס הוא גם מלשון נסיון, ליראיו נותן הקדוש-ברוך-הוא נסיונות על מנת לנוססם - להגדילם ולרוממם, כי רק המבחן הוא המורה על ציונו והצטיינותו של הנבחן.

כמו כן ביארנו לעיל שבהיות ועיקר המודד לקבוע את האדם ל''צדיק'' בעקבות משיחא הוא האמונה ושאי אפשר להיות פחות מזה, והוא כוונת הגמרא: בא חבקוק והעמידן על אחת - וצדיק באמונתו יחיה, דהיינו שכדי להיות צדיק האפשרות תהא אחת - באמונתו יחיה, שיחיה האדם עם אמונתו, שתהא אמונתו בלתי נפרדת מכל מאורעות חייו מן הפרטים הקטנים ועד פרטי חיי הנפש.

בפרק זה נבוא ברחבה בדוגמאות מעשיות מן החיים לבאר כיצד יש לנהוג בהם על פי האמונה, ומהו המבחן המצפה לנבחן על אמונתו בכל מאורע ומאורע לגופו.


א. שידוך מאכזב


מעשה שהייתי אני כותב שורות אלו מעורב בו, בבחור מארצות הברית שנטש את בית אביו על מנת להתחזק וללמוד תורה כאן באחת הישיבות בארץ, כי הוריו שבחו''ל אינם שומרי מצוות כראוי. חשב הוא שברח הוא מן הפח - ארה''ב, אומנם התברר לו שגם כאן בארץ ישנם ''פכים'' לא קטנים, והוחלט שהפתרון הוא שינשא לאשה יראת ה', וכך יחזיק מעמד בארץ.

נסינו לשדך לו כמה הצעות שונות ולא הסתדרה ההתאמה, אותו בחור נשבר לבו בקרבו, ואמר לי מה אני עושה במצב שכזה? אמרתי לו: לך לכותל תתפלל שם לה', לבך הלא נשבר בקרבך, וישנה הבטחה ללב נשבר שהאלקים לא בוזה לתפילתו, שפוך כמים לבך נוכח פני ה' שם בכותל המערבי. הלה שמע לעצתי, הלך לכותל ובכה שם מספר שעות בתפילה מכל הלב, וסיים תפילתו בשעה 7 בערב, כשסיים תפילתו מקבל הוא טלפון מהשדכן שיש לו הצעת שידוך עבורו להיום בשעה 8 בערב, מיד הרים לי טלפון אותו הבחור, וסיפר לי את ההשגחה הנפלאה, שהנה מיד לאחר תפילתו העמוקה מכל לבו בבכי ובשברון מקבל הוא טלפון על הצעת שידוך, אמרתי לו: זה באמת נראה כאות שתפילתך התקבלה, אשריך ואשרי חלקך, ובקשתי אותו שלאחר הפגישה יתקשר ויאמר לי מה נעשה. בשעה 9 - 10 מקבל אני טלפון ממנו, והנה שומע אני אותו מרוגש בטלפון ושאלתיהו: נו, יש בשורות טובות? ענה לי: הרב, יודע אתה מה אני מחפש בבת זוג, שיהא בה פרטים כאלה וכאלה כי כך מתאים לי, ובכן זו שנפגשתי איתה עתה, לא היה בה ולו לא אפילו פרט אחד מדרישותי... לא בפנימיות ולא בחיצוניות.. ממש הפוך לגמרי...

נדהמתי לרגע, ומיד אמרתי לו: ובכן כנראה שזה לא הזיווג שלך!

אמר לי אותו בחור, שזה לא הזיווג שלי זה אני יודע והעובדא שלא יצא כלום מזה.

אולם נפשי בשאלתי מדוע הראני הקדוש-ברוך-הוא כזאת לאחר תפילתי לפניו, מילא אם היתה מוצעת לי הצעה זו לאחר איזה חטא שחטאתי ופשעתי הייתי מבין שזהו עונשי להציע לי משהו שלא מתאים לי, אולם למה הגישו לי מן השמים הצעה שכזו מיד לאחר תפילה בהשתפכות הלב ובלב נשבר, שכאילו ובאו מן השמים לקראתי והנה ''קוה לשלום ואין טוב...''

עניתי לו: שמע ידידי, ה' צדיק יבחן, דע לך כי רצון ה' לבחנך עתה האם מחר גם תלך לכותל להתפלל, או שתיסוג אחור באומרך, מה לי שוב להתפלל אחר שנזרקתי והשולכתי אני עם תפילתי, וכאומר: אין לי חפץ בך...

הנה, לדוגמא, מבחן שבוחן הקדוש-ברוך-הוא את המאמין בו, בזה שמתפלל הוא לפניו בלב נשבר ומתוך עריגה וכיסופין והנה מתאכזב הוא בתפילתו, במה נבחנת כנותו ואמינותו? הלא באם יסוג או ימשיך באמונו בבורא לראותו כאב רחמן החפץ בטובת בנו, ואת הטוב האמיתי הוא בלבד היודע מה הוא.

אומר שלמה המלך: רוח איש יכלכל מחלהו ורוח נכאה מי ישאנה (משלי י''ח, י''ד). ומבאר רבנו יונה: רוח איש יכלכל מחלהו - רוח האדם יסבול חולי הגוף, כענין שנאמר (שם י''ז) לב שמח ייטיב גהה. ורוח נכאה מי ישאנה כאשר תדאג הרוח ותאנח מי ינחמנה ויעזרנה וכו', כי הרוח תנחם ותסבול חלי הגוף, אך הגוף לא ינחם הרוח מחליה והוא הדאגה. ובא להזהיר מן הדאגה, שלא ישליטנה האדם על נפשו אבל ישתדל לבטוח בשם ה' ולהשען באלקיו.


ב. התפללתי על דירה ולא נעניתי...!


מעשה היה בבעל משפחה מרובה שדר בצפיפות דיור, ואשתו היתה כבר בהריון 8 בבית ל - 3 חדרים קטנים וצפופים, וממש היה מצבו שהגיעו מים עד נפש.

סיפר לי אותו בעל עובדא, שהתפלל על דירה למעלה מחמש מאות תפילות, ומלבד סגולות למיניהם שגם מהם לא משך ידו, ובכן שאלתו מדוע אין אני נענה בתפילותי, האין זה מייאש...? האין זה מורה שאין הקדוש-ברוך-הוא חפץ לשומעני...

נזכרתי מיד בשאלתו ממשה רבנו שהתפלל תקט''ו תפילות ליכנס לארץ ישראל, ולא זכה, ובכן אמרתי לו, אשאלך שאלה, מה לדעתך חש משה רבנו לאחר תקט''ו תפילות שהתפלל לה' ליכנס לארץ ישראל, ואל תשכח, אמרתי לו, תפילותיו של משה הינם תפילות שונות באיכותן מתפילותיך, תפילותיו של משה היו תפילות כסכין חדה שקורעת את הרקיעים כלשון המדרש. ובכן היאך חש משה שלאחר תפילות כה רבות וחדות ונקיות לשם שמים ועוד ועוד, אומר לו הקדוש-ברוך-הוא: רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד כדבר הזה... וכי חשד בקוב''ה שהוא שונאו חלילה או שאינו חפץ לשמעו, הלא אם לא היה שומע מהקדוש-ברוך-הוא: ''רב לך אל תוסף'' יתכן והיה מתפלל עוד חמש מאות תפילות ואולי עוד יותר.

ובכן, אתה לא שמעת משפט שכזה מהקדוש-ברוך-הוא אל תוסף דבר אלי, ולמה שלא תמשיך להתפלל.

המשיך שאלני אותו בעל משפחה, הכי משווה אתה אותי למשה רבנו, וכי יש לנו מושג בתפילותיו של משה וביחס הקדוש-ברוך-הוא אליו לעומת איש פשוט כמוני.

ואז עניתי לו תשובה שצריך כל יהודי מאמין לדעתה באופן ברור. הקדוש-ברוך-הוא בוחן את האדם מה המטרה והתכלית אצלו בעולם, ומה האמצעי, האם התפילה התורה והתפילה המה המטרה והתכלית או הבלי שטותי עולם הזה.

ובכן, נתבונן, אדם מתפלל חמש מאות תפילות על דירה, ולבסוף אם לא נענה נדמה לו שתפילותיו היו לבטלה, ואם נענה, אזי שמח לבו בקרבו, למה? הנה התפילות הגיעו על תכליתן..06. שהנה התכלית הגיע - דירה...

נורא ואיום.

התפילות הינם אמצעי לדירה?!

וכי יש זכות גדולה יותר מאשר להתקשר לה' ולידבק בו כמו שכן זוכה האדם שנדבק לה' בתפילתו.

הלא הקדוש-ברוך-הוא מנע ממך דירה בשביל לזכותך בתפילה, וכשראה שהינך מתפלל לפניו בדביקות לקבל דירה, רצה לזכותך ביותר, והחליט להמשיך ולמנוע ממך את הדירה על מנת שתתפלל עוד תפילה, שזו מתנה גדולה עבורך, וכשהתפללת שוב יפה מכל הלב, החליט לתת לך מתנה נוספת והיא עוד תפילה, וכן הלאה, ובשביל כך מנע ממך את הדירה.

ובכן יש מחלוקת בינך לבין הקדוש-ברוך-הוא, הקדוש-ברוך-הוא ראה את הדירה אמצעי לתפילתך שהיא התכלית אצלו עבורך, ואתה רואה את תפילותיך אמצעי לדירה שהיא התכלית אצלך...

המאמין, יודע וברור לו, שהכל מידי ה', ועובדא שהוא מתפלל לה', ובזה מבטא את תלותו בבורא, שהרי אליו הוא פונה, אולם המבחן האם באמת תולה הוא עצמו בבורא, הוא בכך כאשר אינו נענה, אזי אם מפסיק מתפילותיו הרי שבכך מנתק את תלותו בו, ובאם אמונתו חזקה רואה רק את הטוב שבעיכוב, אם זה מצד שימשיך להתפלל שזו התכלית שתביאהו לשלימות יותר מהדירה... ואם זה על מנת ליסרו, וזהו מבחן שנבחנים בו בני אדם רבות, על תפילות שמתעכבות.

וזה לשון הרמב''ן (האמונה והבטחון פרק א'). עוד אמר בטח בה' ועשה טוב, כלומר אעפ''י שאין בידך מעשים ותדע בעצמך שאתה רשע, עם כל זה בטח בה' כי הוא בעל רחמים וירחם עליך, כמו שנאמר ורחמיו על כל מעשיו ר''ל צדיקים ורשעים, ואמרו בשעה שבן אדם מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי קלני מזרועי, על כן אמר בתחילה בטח בה', כלומר בין שתהיה רשע בטח בה' וכו'.
(שער הבטחון - שו''א)


ג. למה הראו לי את העיתון...?


מעשה היה באחד מידידי שהיה גר במקום מסוים, מקום מגוריו היה קצת רחוק ממקום עבודתו, ממקום עבודת אשתו וממקום לימודיהם של בניו שהיו בתלמוד תורה, שכולם היו מרוכזים במקום אחד הרחוק ממקום מגוריו, ושאף מאד לגור במקום ההוא המרוכז לכל צרכיו, שנתיים מחזק הוא את אמונתו בה', שעושה ה' את הטוב ביותר עבורו, ומקבל הוא באהבה את אשר יחפוץ ה', ומחזק הוא את בטחונו להיות בטוח בה' שאם מגיע לו דירה במקום ההוא המרוכז לכל צרכיו יקבלנה, ואם לאו הרי שהכי טוב שישאר המצב כך.והנה לאחר שנתיים מזדמן לידו עיתון המפרסם דירות למכירה. ונופלים עיניו על פרסומת דירה למכירה באותו אזור ששאף הוא כבר שנתיים לגור שם, וגם באותו רחוב של עבודתו ועבודת אשתו, ובקרבת מקום ממש של הת''ת, מיד מודה הוא להקדוש-ברוך-הוא על המציאה שנזדמנה לו כי גם המחיר היה סביר ובהישג יד, מרים הוא מיד טלפון, והתשובה לשאלתו: הדירה נמכרה, לפני חצי שעה נעשה חוזה עם קונה מסוים...

אותו ידיד ניגש אלי שבור למחצה ומאוכזב, אמרתי לו: תראה כנראה שהדירה לא שלך, כי אם היתה הדירה מגיעה לך מי היה יכול לקחתה ממך.

אמר לי אותו ידיד, מאמין אני שהדירה אינה שלי, והעובדא שלא קבלתיה, אולם זועק אני במר לבי לפשר ההשגחה באופן זה שנעשה לי: מדוע הראוני מן השמים פרסומת זו בעיתון, וכי הקדוש-ברוך-הוא לא יכל להעלים זאת ממני ולא הייתי רואה ולא מתאכזב?! למה להראות לי כאילו הדירה בידי, ולבסוף ברחה ממני...

אמרתי לו: שמע ידידי, ה' צדיק יבחן, זהו דרכו של הקדוש-ברוך-הוא לבחון את צדיקיו, ולראות האם שנתיים כשאתה מדבר אמונה, ומחזק את עצמך בבטחון בה' שעושה עמך את הטוב ביותר, האם זה צפצוף מילים או באמת הנך חש זאת.

והנה עתה עת מבחן הוא עליך, האם חש אתה צער שכאילו והפסדת את הדירה בגלל שלא הזדרזת וכדומה והנך זועף וזועם על עצמך או על אחרים שגרמו לכך, זהו סימן שאמונתך לא היתה שלמה, ואם חש אתה גם עתה שנעשה עמך הטוב ביותר, וללא זעף וזעם מתיישב הנך בדעתך להאמין שאין אדם נוגע במוכן לחבירו, זהו סימן שאמונתך היתה כנה ואמיתית, וזהו דרכו של הקדוש-ברוך-הוא לבחון את מאמיניו, וכנאמר ''ה' צדיק יבחן''.

תדע כשמסבב אותך חלילה כמה מחשבות רעות וקטנות ויסורין ודין והסתרות פנים, ומרה שחורה על כולם, תדע ששם אתך אלקותו יתברך, אף על פי שנפלת לשאול תחתית, באמונה הזאת תקום ביתר שאת וביתר עוז, כי אתך עמך אלקותו יתברך, כי נקודת אצילות מתפשט עד התהום ולא אשתני בכל אתר ואין אלקים עמדי (דברים לב, לט) אלהים אחרים חלילה, כי לא ישתנה ולא יתערבו בו, כי הם בטלים בלתי מציאות, לית בהו שום ממשות כלל כלל, ואורו יתברך מאיר עד נקודת התהום בלתי שום שינוי, אלא שאתה גרמת לך במעשיך הרעים שמגיע לך מרירות, כאלו כביכול יש בו שינוי ופירוד, כי הוא כל יכול.

(זוהר חי ח''א דף פ''ו)


ד. למה להביא לי ממון שייגנב ממני לאחר מכן?!


בדומה לזה שוב מעשה היה באחד משומעי שיעורי שאמר לי שנגנב מכיסו למעלה מאלף דולר, עניתי לו: תתבונן, אם נגנב ממך הכסף בהכרח שאין הוא מיועד לך, שהרי לו היה ממון זה מיועד לך מי היה יכול ליקח אותו ממך.

ענה לי: מקבל אני שממון זה אינו מיועד לי, אולם יש לי קושיא, ממון זה שמלכתחילה אינו מיועד לי מדוע בכלל ניתן לי, מדוע הגיע לידי מתחילה, ובכך הוראה לי כאילו והנה כספי הוא ולבסוף נגנב ממני, הלא היה עדיף וכמו שכן הוא האמת כפי שהוכח לבסוף - שלא היה מגיע אלי כסף זה כלל, הלא בכך לחינם נצטערתי!

אמרתי לו, כנ''ל, ה' צדיק יבחן. הכסף בא אליך מלכתחילה ואף שאינו מיועד לך ועתיד הוא ליגנב ממך, על מנת לבחון את אמונתך, אם תצטער ותחוש שנגנב לך הכסף שלך, ומעתה הנך חסר, וחבל שנגנב הלא יכולתי בכסף זה לשלם תשלום כזה וכזה, יכלתי לפרוע חוב כזה וכזה, למה לא שמרתי מספיק... זהו סימן שאמונתך עדיין לקויה, אולם אם תחוש באמיתות את אמונתך, שאין לי מה להצטער, הרי כסף זה מעיקרא לא היה שייך לי כי אם היה שייך לי הייתי נהנה ממנו, ואין לי מה להצטער על כסף שלא שלי שניתן לי כפקדון לזמן מסויים עד שבא בעל הפקדון ולקחו ממני, זהו סימן שאמונתך כנה ואמיתית.

וגם אם בשעת ידיעתך מהגניבה זעפת וזעמת, עדיין אתה במבחן תוך כמה זמן תתאושש מזעמך ותבטל דעתך לדעת אמונתך, כך שהמבחן אינו רק באותו רגע בלבד, דבהחלט יתכן - וכן הוא אצל רוב העולם שבאותו רגע קשה מאד לקבל זאת באהבה ובאמונה, אולם עדיין אין זה אומר שנכשלת בנסיון, כי גם אם 100% לא תקבל בציון מבחנך, אולם עדיין יתכן שתקבל 90% או 80% וכיוצא, תלוי במדת זריזותך להתאושש מהפורענות שנחלת ולשוב לישוב הדעת מתוך האמונה המיישבת את הדעת ומובילה לרוגע ושלווה.

אבל לעתיד יתגלה לעין כל, כי הכל הוא הוא, וכל הצרות והרעות והגלות המר וההסתרה, הכל ''אני אני'', אני הוא לא אחר כלל, כי אין שום מציאות בלתי השם יתברך, והכל הוא הוא בלי שום שינוי, ובידיעה זאת יתפרדו כל פועלי און, והרע גמור כלה ואבד דלית בה מששותא כלל כלל, ודי בזה למאמינים ומחכים לישועה - צפית לישועה.

(זהר חי ח''א דף פו)
22ה. הסיר ריק אולם הלב מלא באמונה...

משה, איש ירא שמים, איש אמונה, איש יגיע כפים העמל וטורח לפרנסתו ביגיעה ועמל מפרך וקשה, אותו יום היה משה רעב במיוחד, כי יצא לעמלו ללא ארוחת בוקר כראוי, והעבודה באותו יום היתה קשה במיוחד, מייחל ומצפה משה אימתי כבר יגיע לביתו, הלא בביתי אשת חיל עם מעשי ידים להתפאר שידה רב לה בבישול טעים ומהנה.

מונה משה את השעות אימתי יגיע הביתה, וימלא את רעבונו מתבשיליה המשובחים של אשתו.

הגיע הזמן, מגיע משה דופק בדלת, פותח את הדלת בעצמו אינו מחכה שיפתחו לו לרוב רעבונו, עיניו רואות את רעייתו יושבת לה על הכורסא וקוראת ספר, שמח הוא על אשתו החרוצה שהספיקה כבר לבשל ולהכין הכל כראוי ויש לה עוד זמן לקרוא ספר...

נכנס הוא למטבח רואה על כירי הגז סיר גדול, בשמחה ובתאבון ניגש הוא לפתוח את מכסה הסיר לראות את תכולתו המדושנת עונג, והנה מעלה את המכסה מביט בסיר, ומה רואה הוא... את פרצופו ותו לא... סיר נקי ומבריק כמראה...

אבל משה יהודי שעובד על אמונה, מיד מרים עיניו למרום, ואומר: רבונו של עולם, יודע אני שמצב זה שאני בו עתה ללא ארוחת צהרים ועם רעבון נורא, זהו מהשגחה הפרטית שלך, אינני מאשים אף אחד, וכמובן לא את אשתי היקרה, מאמין אני שהיום לא מגיע לי לאכול ארוחה דשנה ומענגת, ומכבד אני את רצונך - רבונו של עולם, ואסתפק במיני מזונות וכוס חמין ותו לא... הסיר היה ריק מאוכל, אומר משה, אולם לא אתן שגם אני אהיה ריק מאמונה, אני אשאר מלא באמונה...

ובכן נתבונן,

כמה נחת רוח עשה משה בזה לבוראו, הלא קרבן ריח ניחוח לה' הקריב עתה משה, זבח את רצונו, כבש את כעסו וזעמו, והתבטל לרצון ה' באמת, זהו יהודי מאמין באמת...

עוז וחדוה במקומו (דברי הימים א' טז, כז) אצל מי אנו יכולים למצוא ''עז וחדוה'' היינו מידת השמחה? ''במקומו'' אצל האדם שהוא מקושר להמקומו של עולם, והוא מאמין שהשי''ת הוא מקומו של עולם ומשגיח על הכל בפרטי פרטיות, אדם זה שרוי תמיד בשמחה.

(נר ישראל - רוז'ין)


ו. דוקא עכשיו...


שמעון מנהל עבודה שאוהב סדר ודייקנות, אחד מפועליו זבולון שמו איחר מספר פעמים לעבודה, העיר שמעון המנהל לזבולון הפועל פעם פעמיים ושלוש, לאחר שחזרה בעיית האיחור על עצמה, אמר שמעון המנהל לזבולון, ראה, בשום אופן לא יתכן להמשיך כך, ובכן ממחר אם מגיע אתה מאוחר למקום העבודה יש לי תחליפים רבים במקומך...

זבולון שמע את האיום בחרדה, והחליט זהו, ממחר מקפיד אני לבוא בזמן.

למחרת קם זבולון בהשכמה, התפלל מוקדם שב לביתו אכל בזריזות ארוחת בוקר על מנת שלא לאחר לעבודה, יוצא הוא מביתו בזמן שיש בו מספיק רווח להגיע בזמן לעבודה.

והנה בא הוא להתניע את האוטו, והאוטו לא מתניע... זבולון בלחץ, מנסה לבדוק את הבעיה מכל כוון וללא הועיל, מתחיל זבולון להילחץ, וחש הוא במעשה שטן העומד להרתיחו בכעס וזעם: דוקא עכשו... לא מצא האוטו זמן להעצר דוקא עכשו כשאני לחוץ ומאוים לפיטורין מעבודתי...?

אולם זבולון כיהודי מאמין אומר הוא לעצמו, רואה אני שהקדוש-ברוך-הוא חפץ לנסותני אם אקבל את מאורע זה באהבה וברצון, עוזב הוא את מכוניתו, מפסיק את השתדלותו הנעשית בעצבנות, עוצר מונית העוברת לידו, ונוסע עמה למקום העבודה, ומגיע ב''ה בזמן...

זוהי חובתו של איש אמונה, לא להילחם עם המציאות, המציאות נקבעת בגזירת א-ל עליון, ואין להתעקש ולרצות דוקא את הרצון העצמי, אדרבא, בטל רצונך מפני רצונו.

בכל איפוק שכזה וכדומה לו, כמה נחת רוח עושה האדם לבוראו, ובזה גם בא האדם על תכליתו, כי זהו תכלית האדם לקבל את מאורעות חייו באהבה וברצון.

כמה פעמים מצוי שאדם ממהר לעבודה כנזכר, או לפגישה חשובה, וכגון על עסקא שתפיק רווחים, או בנוגע לקנית דירה, מכונית, ובאם יאחר את הפגישה יתכן ותתבטל העיסקא כי בינתים יבוא אחר וכיוצא. ובדיוק אז, פקק בדרך, התנועה כבדה, ונצרך הוא בזמן המתוח הזה להיות רגוע ושלו, ולהאמין שאשר יחפוץ ה' יעשה. אני איני עושה אלא השתדלות בלבד, מעבר לכך אין מחובתי, ולעולם לא אפסיד בשביל כך, אחר שאין להאשימני כעצלן ובטלן, אם כן אם בכל זאת תתבטל העיסקא, הפגישה וכיוצא זהו גזירת א-ל עליון העושה ומחפש טובתי האמיתית.

כמה פעמים קורה שהאדם ממהר, ובשעת לחץ בזמן - דוקא אז אבד לו מסמך, אבדו לו המפתחות, דוקא בשעת לחצו בזמן אינו מוצא בגד מתאים ליציאתו זה עתה, החולצה לא מגוהצת, או מגלה הוא עתה בדיוק כתם בחליפה שנצרך עיכוב לנקותו, חסר כפתור במעיל ונצרך עתה להתעכב ולתופרו, כל אלו נסיונות המה לאדם, וה' צדיק יבחן, כי בעצם וכי לא יכל הבורא למנוע עכוב זה מהאדם, והיה בנמצא המפתחות, המסמך, הבגד, האוטו היה מתניע וכיוצא, הלא הקדוש-ברוך-הוא יכל לעשות שהכל יסתדר, ולא בדרך נס, אלא בדרך טבע, ובכל זאת סובב הקדוש-ברוך-הוא לעיכובים הללו לאדם, מדוע, להתעלל בו חלילה, להרגיזו חלילה, הלא הקדוש-ברוך-הוא הוא טוב - טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו, ומדוע אם כן מסבב הקדוש-ברוך-הוא לאדם גורמים שיקציפוהו, שאילו אדם אחר היה עושה זאת לחבירו היינו קוראים לו אכזר, וכיוצא, וכי קוב''ה חשיד להתאכזר סתם על בריותיו.

אלא, לנו יש בעיה, איננו בהכרה ברורה על תפקידנו בעולמנו, חיים אנו בעולם בהכרה מעורפלת, ודומים אנו לשליח שנשלח לתפקיד מסוים ואינו מתיחס לתפקידו, ומבלה זמנו בהתכחשות ולפחות בשכחה מתפקידו.

תפקידנו בעולם הוא לא מילוי צרכינו בעולם הזה, בשביל מילוי צרכינו בעולם הזה לא היה נצרך להוריד נשמה קדושה וטהורה מלובשת בגוף חומרי וגס, אדרבא, תפקידנו בעולם הזה הוא כיצד תהא תגובתנו ויחסנו להעדר צרכינו בעולם הזה, וכל העדר צורכו של אדם בעולם הזה הינו אתגר לנוססו ולהרימו באם יתייחס לכך בתגובה הראויה על פי האמונה. וזו אחת מסיבות היסורים, היסורים אינם לסבל אלא לנסיון כיצד יגיב האדם למאורע המאכזב שאירע לו, האם יקבלנו בסבר פנים יפות כיאות לאמונתו באימון מלא בבורא החפץ בטובתו, או להיפך, יביט על העדר צורכו בכעס בחשדנות על הנהגת ה', והעומד בנסיונות אלו שאינם אלא אחיזת עינים הוא הגיבור האמיתי.

מרבה נכסים מרבה דאגה, כי דאגת הנכסים מקצרת שנותיו, ודאגת התורה אף כי כי היא דאגה גדולה למבין כאשר יחשב בהלכה עד יאמר דבר דבור על אופניו, אין יכולת הדאגה ההיא לעשות לו רע, אף על פי שאמרו חכמי הטבע היגון חלי הלב והדאגה הוא כלות הלב, אך דואג בתורה אורך ימים ושנות חיים יוסיפו לו. ועל זה אמר שלמה ע''ה (משלי י כז) יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצרנה.

(רבינו יונה אבות פ''ב מ''ז)


ז. השגחת הזכרון והשכחה


אחד מהפרטים הרבים שבהם יש לתת את הלב על ההשגחה הפרטית הוא ענין השכחה.

אדם ביום חם מגיע מזיע לסידור מסוים באיזה משרד, או ביום כפור מגיע הוא במסירות למשרד כל שהוא כדי לסדר את ענייניו, ובפרט כאשר התור ארוך, וההמתנה מתמשכת ומורטת עצבים, והאדם ממתין וממתין, ולבסוף מגיע תורו, והנה נתברר ששכח איזהו מסמך חשוב שאי אפשר מבלעדיו לסדר את הענין. והוא בעודו המום מאוכזב כואב ומצטער - הפקיד מבלי לחוש בצערו כלל מבקשו לפנות מקום לבא אחריו...

כמה אמונה נצרך כדי לקבל מאורעות כאלו באהבה, והלא מאורעות כאלו המה בחיי היום יום שלנו.

אדם הולך לעבודה, נסיעה של שעה פחות או יותר, מגיע למקום עבודתו והנה שכח את כרטיס נוכחותו מלהעבירו במכשיר הנוכחות, והנה מה יעשה עתה, לחזור הביתה אינו יכול, הלא עד שילך ויבוא יקח לו עוד כמה שעות, ובכן נצרך הוא ללכת למשרד לבקש שיכתבו לו שבא בזמן וכיוצא, שהוא לא כל כך נעים, ואף מעצבן...

אדם שוכח איפה הניח את המפתחות של המכונית או הדירה, אדם שוכח היכן הניח את בגדו המסוים, אדם שוכח לומר דבר שהיה חשוב לאומרו ובפרט אם זה בדיון בפני בית דין, או בעסקא מול בעל עסק, או מול לקוח, ובשביל שכחתו לומר פרט מסוים נפסד או נזוק, ואז האדם מתייסר בנפשו למאוד מדוע לא אמרתי כך וכך, הלא בכך יכולתי להרוויח יותר, היאך שכחתי פרט מסוים מלאומרו הרי בשביל זה נחשב אני לטפש וסכל, ואם הייתי אומרו נחשב לחכם וצודק.

ובפרט בעידן וויכוח בינו לבין שכנו או חבירו, שחפץ הוא להצדיק את עצמו, ושוכח פרט מסוים חשוב שבכך יכל להגן על עמדתו ולהצדיקה ובשכחתו מלאומרה יצא מבויש ואשם, ונאכל הוא בקרבו מדוע לא אמרתי כך וכך, מדוע לא טענתי כך וכך, הלא אז הייתי מקבל יותר... הייתי יוצא צודק... הייתי יוצא בכבוד...

צריך לדעת שעל הבינה נאמר (איוב יב, כ): ''מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח'', ונאמר(משלי טז, א): ''לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון'', ונאמר(משלי יט, כא): ''רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום''.

דהיינו אתה יכול לתכנן ענייניך, או דיבוריך ולנסחם על הצד הטוב ביותר ולבסוף התוצאות בפועל יהיו כלל לא לפי מה שתכננת, ואתה בעצמך תעשה אחרת ותדבר אחרת ממה שתכננת, כי מה' מענה לשון.

וכל אירועים אלו הינם בהשגחה פרטית לפרטי פרטים, והבורא בחכמתו ובנפלאות יכולתו מסבב לכל אדם כפי הצורך להכנת שלמותו אופנים מתאימים לביצוע תפקידו על מנת להביאו לתכליתו, והאדם חי בעולם עשרות שנים ויכול לחיות כך מבלי משים לב כלל על כוונת הבורא בהנהגתו אותו, ורואה הכל כמקרה, ומתעלם ומתכחש, ולפחות מתטפש מלהתבונן על תכליתו, והלא תכליתו הוא לעמוד במבחנים הרבים - ''לרגעים תבחננו'' שבוחנו הקדוש-ברוך-הוא מידי יום מספר פעמים, לבדוק את אמונתו, והאדם אינו מבין מה רוצה ה' ממנו, ומעביר בהתעלמות ובסכלות את כל ימיו.

ולעומתו המשכיל מבין שכל העולם הזה הוא נסיון ומבחן, והקדוש-ברוך-הוא ברוב חכמתו ונפלאותיו מכין לו כל יום סדרה של מבחנים פעמים קשים, פעמים קלים, על מנת לבוחנו ולציינו כצדיק המאמין בקונו, וכל מבחנים אלו מבחנים של אהבה המה, וכנאמר ''ה' צדיק יבחן'', על מנת להגדיל מעלתו של האדם, ואדם זה הנבון מקבל באהבה כל ארועיו, ופוקח עינים להתבונן שהבורא מדבר עמו בכל אירוע, וכאומר לו בני, זהו ממני, זהו מבחן שאני בוחנך בו והכל לטובתך.

דעו בניי כי לפעמים שולחים מן השמים עבירה לאדם בגלל שחסר בשמים לבו הנשבר, וזה יגיע לו מחמת העבירה הזו, או שרוצים לנסותו בנסיון של עצבות, והעיקר תמיד שלא להסתכל על כל מה שעבר רק להסתכל להבא כצבא מלחמה, ותמיד להתחזק באמונה ושמחה בתקיפות גדול.

(שו''א)


ח. מבחן אמונה לקונה שולחן וכסאות


קודם נבאר כיצד יהודי מאמין צריך לגשת לקניית שולחן וכסאות?

בחובת הלבבות ''שער הבטחון'' פ''ה מבואר שישנו הבדל בחיוב אמונת ההשגחה בין כשהוא בעניני רוחניות לבין כשהוא בעניני חומריות, בעניני רוחניות הרצון וההשתדלות היא בבחירת האדם - כמה להשתדל ולהתאמץ בעבודת ה', אולם התוצאות הינם כפי אשר יגזור הא-ל על האדם, ואילו בעניני חומר עלינו להאמין שהכל - מתחילת ההשתדלות ועד סוף ההחלטה - הכל כפוף לגזירת שמים.

ואם כן יהודי מאמין ההולך לרכוש שולחן וכסאות צריך לילך במחשבה כדלהלן.

אני פועל בדרך טבע והולך לברר מחירים בכמה חנויות, כי כן רצון ה' שינהג עולמו בדרך טבע, זו הגזירה שגזר הבורא, שינהג האדם בדרך הטבע ועם כל זה ישקר אותו בלבבו, והוא גזירה ועונש לאדם לאחר חטא אדם הראשון - בזעת אפך תאכל לחם, להתיגע במעשה, ולשקרו במחשבה מתוך אמונה שאין בהשתדלות להועיל כלום, והוא ממש כדוגמת ''שבור את החבית ושמור את יינה'', לעמול ולהתיגע בדרך טבע, ולהיזהר שהאמונה לא תשפך לבחוץ על אף שהעין מתעתעת ומתעה לחשוב שהאדם הוא הפועל והעושה.

ולכך יאמר המאמין בלבו: מאמין אני שהשולחן והכסאות שלבסוף אחליט לרוכשם הם הם שהוקבעו לי מראש, ואין ביד שום סיבה וגורם לשנות ממה שנגזר.

ובכן הולך אדם זה קונה לאחר בירור מחירים בכמה חנויות את השולחן והכסאות ומאמין הוא שלבסוף קנה את אשר גזר הבורא שיהיה שלו.

והנה הקדוש-ברוך-הוא ''צדיק יבחן'', כל מאמין חייב לעבור מבחן על אמונתו, מה עושה הקדוש-ברוך-הוא שולח לו ידיד הבא לבקרו, שואלו ידידו לאחר שמברכו שיתחדש ברכישת הריהוט החדש, בכמה עלה לך שולחן וכסאות אלו, עונה לו: 2,000 ש''ח. אומר לו חבירו, 2,000 ש''ח?! היאך קנית במחיר כזה, והלא בעוד שני רחובות בחנות הרהיטים מוכרים בדיוק כזה ב- 1,200 ש''ח, ובאמת, זה הקונה הלך לברר בכמה חנויות ומשום מה באותה חנות הקרובה שני רחובות לידו לא הלך לברר, ולכאורה הפסיד 800 ש''ח.

ובכן, כאן המבחן!

אם יהא זעף וזועם על עצמו, איזה טפשות... איזו עצלות... היאך שכחתי מחנות זו... וכיוצא, הרי בכך מראה הוא שאמונתו אינה אמיתית שהרי באמונתו האמין שמה שירכוש זהו מה שמגיע לו מן השמים.

ואם יהא רגוע ושלו, באומרו הלא אמרתי לעצמי שאיני אלא משתדל, אולם מה שלבסוף אקנה זהו מה שנגזר עלי מן השמים אם כן מה יש לי להצטער.

וכמובן, גם אם בתחילה יקבל זאת בקושי ובסרבנות, אולם כמה שיתאושש מיד לשוב לרוגע והשלוה לגבורה ייחשב לו, דהיינו גם אם ברגע הראשון יעקץ לבו בקרבו, אולם אם יתאושש כמה שיותר במהרה מעצבונו בכך נמדדת מדרגתו.

כי עיקר הנסיונות וטמטום הלב ועצבות מגיע תמיד כששורים דינים ח''ו שהם מתעוררים על האדם בשמים, ועל ידי אמונה ממתיקים ומבטלים את הדינים. (שומר אמונים)


ט. השגחת הפרעות שינה


גם אם תישן במנוחה ובהשקט או בהפרעה ונידוד זהו בהשגחה עליונה, כמה מצוי הרוגז במיוחד במצב כזה, ובפרט כאשר התחיל האדם לישון, ושנתו ערבה לו והוא עדיין בשיא עייפותו, ואז מתעוררים עליו מפריעים למיניהם, אם זה השכנים שהחליטו בדיוק אז להרעיש, הילדים של השכנים משחקים ברעש ליד החלון, או דופקים מלמעלה במשחקיהם ברעש גדול, בדיוק אז החליט איזה שכן או בעל מלאכה לקדוח במקדחה ברעש גדול, והעיף בכך את השינה שזהו צער גדול המעורר כעס נורא, או שמבני הבית מדברים בקול בטלפון או עם איזה אורח או שכן שבא בדיוק בשעת השינה לדבר או לבקר, או שמזיזים ברעש חפצים וכיוצא הגורמים להפרעת השינה.

או סתם נידודי שינה, שהרבה סובלים מהם כידוע, שקשה להם להירדם מבלי כדור שינה, וגם זה לא תמיד מועיל, או שישנם כאלה שאם מתעוררים משנתם שוב אינם יכולים לחזור ולהרדם, ונשארים בנידוד שינה ומתגלגלים על מיטותיהם עד הבוקר וכיוצא, מה שגורם להם למחרת עייפות וסדר יום מבולבל מחמת חוסר השינה.

כל אלו בהשגחה הם. אדם נידון כמה ישן, והיאך תהא שנתו רגועה או טרופה.

ואז צריך האדם המאמין מיד לתפוס עצמו מבלי לזעוף, ולהרים עיניו למרום ולומר רבונו של עולם: יודע אני שהפרעה זו בשנתי היא יסורים וכפרה על עוונותי, יהי רצון שיתכפרו לי בזה העוונות, ומקבל אני צער זה באמונה שלמה שהפרעה זו היא מרצונך לטובתי ולכפרת עוונותי.

כמה גיבור איש שכזה, המושל ברוחו לכבוש כעסו וזעמו, בשעת כעס וזעם, כאמור שמתוך שינה מתעורר לאדם כעס גדול, ואז אם הוא ארך אפים ומושל ברוחו מתוך אמונה שהכל בהשגחה ומבטל רצונו לרצון ה' אשריו ואשרי חלקו.

שמחה זה האמצעי להמתיק את הדינים, כי ידוע מסה''ק כשאדם נופל למרירות והעדר שמחה, מובן ששורה עליו דינים ר''ל, והאדם הוא עולם קטן וכלול מכל העולמות מה שנעשה איתו למעלה, מרגישים תיכף למטה, וכך גם להיפך, פעולה שנעשית למטה מעוררת את הדבר ההוא למעלה, על כן בשעת השראת הדינים רח''ל חייבים להתחזק תיכף בשמחה גדולה ולדחות מעצמו את המרירות, ואז זה מהפך גם למעלה את המר למתוק, וכבר נמתק הדין, כי התכלית הוא תמיד להפוך המרירא למתקא, ומיניה וביה שדא נרגא, ואז הדינים נתהפכין לטוב. (שומר אמונים)


י. גם כוס תה הוא בהשגחה...


נזכר אני במעשה שהיה, בהיותי אברך צעיר הייתי מתפלל באופן קבוע באחד הבתי כנסיות בירושלים, לאחר תפילת שחרית היה המנהג שהשמש מגיש כוס תה למתפללים.

אחד המתפללים בבית כנסת זה אמר לי, תראה השגחה פרטית, אני בלבד לא מקבל כוס תה לאחר התפילה!אמרתי לו, זה לא יתכן הלא השמש מחלק תה לכל המתפללים ומה ענין יש לו שלא להגיש גם לך, שמא אתה במריבה עמו...

אמר לי אותו אדם, איני במריבה עמו ומעולם לא היה לנו שיח ושיג, אלא תתבונן מעצמך ותראה מה שקורה.

התבוננתי, והנה מה אני רואה, אותו שמש היה מכין מספר מסוים של כוסות תה כי גם המתפללים שם היו קבועים בדרך כלל במספרם. והנה היה מתחיל את סיבובו מצד ימין עם מגש מלא כמו 12 כוסות במספר, ואותו אדם היה יושב שם במספר 13, ואם כן לא קיבל תה, ובסיבוב שני שהיה השמש עושה אחר כך מצד שמאל להשלים את החלוקה לאלה שלא קיבלו בסיבוב הקודם היה ממלא 8 כוסות, ובסיבוב מצד שמאל היה זה יושב במקום מספר 9 אם כן שוב לא קיבל...!וראיתי שמבלי משים לבו של השמש אדם זה יום אחר יום אינו מקבל כוס תה, הנה גם כוס תה, אם תקבל או לא תקבל זהו בהשגחה!ועוד נזכר אני מעשה שפעם אחת הייתי בביתי, והכוס תה בידי, ואני עומד לברך עליו לשתותו, ובכן וכי מה יכול להיות שלא אשתהו הלא הנני בביתי והכוס בידי, הכוס והשתיה שלי הוא, אולם כשהגזירה העליונה מחליטה שלא מגיע לי לשתות כוס זה, מה נעשה, בתי שתחיה בדיוק אז שבה במרוצת משחקה וראשה פגע בכוס שבידי הפילתו ושברתו, הנה כשנגזר מן השמים שלא מגיע כוס תה, גם כשיהיה הכוס בידך ובביתך לא תוכל לשתותו.

תקיפות זה המידה שבלעדו לא ירים איש את ידו לשום דבר שבקדושה, כי זה כל העבודה של הבעל דבר להחליש את התקיפות של האדם, שיפול בעיני עצמו, יש את טרדות הילדים, האשה, פרנסה ועוד טרדות בלי שיעור, מה שנראה עם זה אי אפשר לעבוד את השי''ת, אבל כל זה רק נסיונות שצריך לעבור ולהתגבר עליהם, ואם מתחזק במידת תקיפות ואינו מתענין בכל אלו הטרדות ומשליך עצמו להקדוש-ברוך-הוא, כי לתכלית זה נבראתי, אז נתעלה יקרא דקוב''ה לעילא ולעילא, וממילא כל הנסיונות בטלין, והקדוש-ברוך-הוא אומר למלאכי השרת ראו בריה שבראתי בעולמי יהודי שבור מלא בטרדות ובנסיונות מכל הצדדים והוא מחזק עצמו בכזה תקיפות. (שומר אמונים)


יא. אין אדם נוגע במוכן לחבירו


הממון הוא חיי נפש האדם, האדם חרד ובהול על ממונו, הרבה היתרים מורה האדם לעצמו בדיני ממונות, ובוודאי שקשה מאד מלהיות בעל עין טובה בהצלחת השני ובפרט כאשר השני הוא בן אומנותו. לא כן המאמין השלם נקי אף מעין רעה והנהו ''בר לבב'' לשמוח בטובת השני מתוך אמונה שאין אדם נוגע במוכן לחברו.

בספר ''כצאת השמש בגבורתו'' (עמ' רכו), מביא מעשה מופלא מהנהגת איש אמונה מסוים, וממנו נלמד היאך צריך לנהוג כל יהודי מאמין בעיקר זה שהוא מעיקרי האמונה: ''אין אדם נוגע במוכן לחבירו'', שבידיעה ברורה בעיקר זה חושך האדם מעצמו קנאה כעס ותחרות.

וזה המעשה המובא שם:

עוסק בצרכי ציבור באמונה היה ר'---. לצורך פרנסתו החזיק לו בית דפוס בעיר. לימים בא יהודי אחד ופתח לו בית דפוס נוסף ליד פתח מפעלו. התעמק ר' --- בספרים הקדושים הדנים בענין של השגת גבול, והגיע לידי מסקנא, היות וכל מזונותיו קצובים לו מראש השנה ועד ראש השנה, ומה שנפסק בשמים במה שישתכר במשך השנה זהו יקבל, וממנו אין כח ביד איש לגרוע. ואילו עבודתו היא רק למלאות חובת השתדלות פרנסתו, כמו שציוה הקדוש-ברוך-הוא לאדם הראשון: ''בזעת אפיך תאכל לחם'', כי אין אדם נוגע במה שמוכן לחבירו כמלוא נימה.

לא התקצף ר' ---, ולא ניסה להכנס בויכוחים עם שכנו החדש, לאמר: בכל שטח העיר לא מצאת מקום אחר לפתוח בית דפוס, כי אם ממש ליד פתח בית דפוס שלי? לא עשה כן, דנו לכף זכות, כי מן השמים סיבבו שרק על ידו ימצא מקום להקמת דפוס. וביום הראשון לפתיחת הדפוס, נכנס לשכנו החדש ובסבר פנים יפות הושיט לו בלבביות: ''שלום עליכם''! וכה היו דבריו הראויים להחרט באותיות זהב מזהירות:


הנה אתה הרי חדש כאן בעיר, ובודאי מעונין אתה לדעת פרטים אודות ענף הדפוס, הנני נכון ומזומן בחפץ לב לעזרך בכל מה שאפשר, אלא היות ואין זו שיחה על רגל אחת, כאן בבית המלאכה באמצע היום, ולכן אולי תואיל להכנס לביתי במוצאי שבת קודש, ונשוחח בפרוטרוט בישוב הדעת לתועלתך. ועתה דע לך ידידי, כי אם זקוק אתה לאיזה כלי, או אותיות, או מכשיר לעבודה, הרי בית דפוסי פתוח לפניך, תוכל להכנס אצלי ואתן לך בהשאלה בחפץ לב!

במוצאי שבת קודש לאחר ההבדלה, ניגש ר' --- לארון והוציא ספר ''אמונה ובטחון'' מאת מורו ורבו בעל ה''חזון איש'', פתח בפרק שלישי הדן בענינים אלו והתעמק בדבריו הקדושים. כה ישב והעמיק עד שהופיע אורחו שכנו החדש לעבודה. קיבלו בסבר פנים יפות, והרצה לפניו על כל הענינים הקשורים בעניני הדפסה, דברים שיוכל השכן להפיק מהם תועלת חומרית כי הרי הוא מנוסה בכך שנים רבות, ואין חכם כבעל הנסיון. שוב הזכירו להכנס אליו בכל עת שיצטרך כלי ואותיות בהשאלה. ולבסוף הציע לו כי למען תועלת שניהם, כדאי הדבר שיקבעו מחיר אחיד, כך שהשטן לא ימצא מקום להחדיר קנאה ותחרות ביניהם. הוא נפרד ממנו בלבביות ובברכת הצלחה בכל אשר יפנה.

בני ביתו שנודע להם הדבר, עמדו משתאים למשמע אוזנם. האחד בא להצר גבולך, ואתה מעלה עצות טובות והגונות, ומטכס תחבולות איך לעזרו בכך? פנה ואמר להם: הרי כל עבודתי הגשמית עלי אדמות רק כדי למלא חובת השתדלות פרנסתי, אם כן שמח אני ששכני החדש יצליח לפרוק מעלי מעט מעול העבודה, ואדרבה אני אשלח אליו קונים, כי עלי להכיר לו טובה, שהרי הוא עושה לי טובה גדולה, שממעט ממני עבודה גשמית - כל זאת מבלי שהוא יגרע וימעיט את פרנסתי הקצובה לי מהבורא יתברך בראש השנה כי ''הוא זה''... כך מדבר יהודי שהאמונה הטהורה בקעה מעומק לבו. כך נראה יהודי ''בעל הבית'' שטופח בצילא דהימנותא דה''חזון-איש''...
(קובץ ''מסורת'' ט', שנ''ו).

ידידי אהובי אם אדם מרגיל עצמו בשמחה ובבטחון אז הקדוש-ברוך-הוא מפליא עמו פלאות ממש למעלה מן הטבע בחוש וכו'. ואודות האברך שנפל למרה שחרוה רח''ל, בני אהובי זה שורש מהעדר הבטחון, ורפואה שלו לחזק לבבו תמיד וילמוד בספרנו ''שומר אמונים'' מאמר השגחה ומאמר הבטחון, ויאמר בכל יום האני מאמין של מבקש האמונה, אם עוד דעת בקרבו אקוה לה' שייטיב לו המצב.


(אגרות שו''א)

 
JPAGE_CURRENT_OF_TOTAL
הנך נמצא ב: דף הבית hidden אמונה ובטחון

התפילין שלי

תפילין

התפילין שלי

טובה אמיתית ליקירי משפחתכם

עילוי נשמה מכבדים בחיים ולאחר החיים

בשמחת כלולותיכם

חתן וכלה

מתפללים להצלחתכם

בשמחת הבר מצווה

בר מצווה

מתפללים להצלחת צאצאיכם

  • Login
    מלל מעל טופס הרישום
    מלל מתחת טופס הרישום
  • יצירת חשבון
    *
    *
    *
    *
    *
    Fields marked with an asterisk (*) are required.