• Personal-prayer
Hebrew (Israel)English (United Kingdom)
הרשם לאתר וזכה בתפילה וברכה על ציון הרשב"י הקדוש. שנה טובה ומתוקה
 

אמונה ובטחון

פרק יב - מפלאי מבחני האמונה



פרק יב - מפלאי מבחני האמונה

הבה ונראה את פלאי הבורא בתכלית בריאת האדם, שהיא האמונה והיאך הבורא רואה בה כתכלית עד שכל עיקר מבחניו את ברואיו המה באמונה.

הרי תכלית בריאת האדם כאמור במסילת ישרים: ''לעבוד ולעמוד בנסיון'', ועיקר נסיונותינו בכל יום ויום הלא המה באמונה, נתבונן, הרי כל יום מתנסה האדם הממוצע לפחות בד' או בה' מבחנים על אמונתו, שהרי בכל יום מזדמן לאדם איזהו דבר סיבה וגורם להביאו לגאוה, לכעס או להקפדה, מחמת איזשהו צער של יסורים, או מחמת שפגעו בו, או מחמת שלא נעשה רצונו כרצונו, או מחמת הפסד ממון, וכיוצא, הכי יש אדם שאין לו בכל יום כמה סיבות הגורמים לו נסיונות מעין אלו.

והוא פלא של השגחה לסדר לאדם בכל יום מציאויות של מבחנים שייבחן בהם האדם.

הקדוש-ברוך-הוא מסבב כל הסיבות בהשגחה נפלאה, כביכול טורח לסבב לאדם בכל יום מציאויות שונות שיצטרך האדם לעמוד בהם במבחן אמונתו, האם יכעס או לא, האם יקפיד או לא, האם יקבל באהבה אכזבה זו או זו, וכגון ששכח משהו, טעה במשהו, אמר דבר שלא במקום וכיוצא.

והנה אדם שיצטרך להכין מבחן לחבירו כמה יצטרך לתכנן זאת ולטרוח להסב לחבירו איזהו נסיון על מנת לבחון את אופיו ומידותיו, כמה חכמה וערמה יצטרך לבעל הבית להביא אחד מפועליו לידי מבחן אמיתות וישרות בעבודתו, וכיוצא.

כמה יצטרך חכמה וערמה לבוחן בכל מקצוע שהוא לערוך מבחן לנבחניו.

והנה, הבורא, מכין בכל יום מספר מבחנים למיליוני ומיליארדי אנשים בכל יום, ומזמן להם כל מיני מציאויות ומקרים שונים ומשונים, ולכל אחד מבחן פרטי כפי אופיו וצורך תיקון מידותיו, לבוחנו בכל יום מספר פעמים היאך ינהג, ואם עמד היום במבחניו, הרי שלמחר מכין לו הבורא מספר מבחנים אחרים שונים במציאותם על אותו עקרון - מבחני אמונה. היש פלא מופלא מזה.

וזה לכל אדם איש ואשה זקן צעיר וילד, לכל אחד באשר הוא, הבורא מסבב מקרים לכל אדם באופן שיצטרך להיבחן בהם בכל יום מספר פעמים, ואין הבורא מתיאש מתוצאות מבחניו, אלא חוזר ושונה את מבחניו למשך 70-80 שנות חייו, ולבסוף יביאהו האלקים במשפט על כל מבחן ומבחן, ויהא נידון על כל תוצאה ותוצאה של מבחן, על כל תגובה ותגובה שהגיב בכל אירוע ואירוע שהיו לו מעציב או משמח, האיך קבלו באמונה או במקרה.

וכפי זה תיקבע מדריגתו לנצח!

והנה נתבונן, האדם במשך חייו בממוצע בכל יום עובר בין 4-5 מבחנים באמונה, וכגון נסיון שלא להתרגז באותו יום, או היאך יגיב על פגיעה שנפגע באותו יום, שכח משהו. טעה במשהו, ניזוק ברכושו וכיוצא, או מתוך מתח בין בני הבית, או מצער גידול בנים המצוי מאד, הופרעה שנתו, נכבש מקום חניית מכוניתו וכיוצא, כך שבמשך שנה יוצא לאדם לעבור לפחות כ- 2000 מבחנים, ועל הרוב יש יותר, אם כן במשך כל חייו של האדם - ולפחות מיום עומדו על דעתו - עובר האדם הממוצע ללא טרדות מיוחדות - הרבה יותר ממאה אלף מבחנים!!!

ובמה נקבעת דרגת האדם? הלא על פי ציוניו במבחניו, הלא כל המבחנים הללו יעברו מיון אחד לאחד, והנה באם תגובותיו היו של אמונה בה' מבלי להרהר ולערער ועוד לקבל באהבה הרי שזהו מבחן שעבר בהצלחה, וכן על זה הדרך כפי הצלחת התגברותו כן יהיו תוצאות מבחניו במבחני האמונה.

והרי כמה תגובות שונות ומשונות שומעים אנו מבני אדם על מאורעותיהם, וכמו: חבל שלא אמרתי כך וכך... היאך טעיתי... היאך לא הזדרזתי... למה לא חשבתי מספיק... למה מיהרתי... למה לא בררתי טוב קודם... או בביטויים כמו ''אוף...'' ''איך מרגיז...!''

וחבל, כי ביטויים אלו הם ביטויים של קטנות אמונה, ועל כך מתבזבז שולחנם של צדיקים לעתיד לבוא.

כמה חכם הוא הרואה את הנולד להרגיל עצמו במידה זו של האמונה שבעיקרה היא מתבטאת בביטול הרצון העצמי לרצון ה', ללומדה ולשננה, לקרוא בספרי מוסר ללמוד מגדולי וצדיקי הדורות היאך הצטיינו באמונתם ובתמימותם, ולחזקה בלבו כדי שיצא מצטיין במבחניו, שהרי כל הצטיינות במבחן זהו תכליתו של האדם בעולמו, ומכאן יאכל ויתענג על עולמות של עונג לנצח.

ואלו הם מעשיו של הבורא יתברך יום יום להנהיג עולמו במבחנים ובנסיונות כאמור לכל אדם בפרטות. והנסיונות המה המתאימים לכל אדם כפי אופיו ותכונתו, וכפי הצורך שנצרך הוא בפרטות לתקן עצמו להשלים את החסר לו בתיקון המידות והתאוות, והוא פלא, כי רק הוא יתברך יודע כל אחד ואחד מה מהותו ומה תכליתו בעולמו, וכפי זה מכוון לו בכל יום ויום מספר פעמים אפשרויות ואתגרים לתיקון עצמו במבחנים והנסיונות שמכין לו הבורא בכל יום.

ואני הכותב בחנתי לראות בעצמי האם יתכן ויעבור עלי יום שקט ורגוע ללא נסיונות באמונה, וראיתי שאין יום כזה כלל וכלל, פעם יבוא בקלות ופעם בחמורות, אולם בלא כלום לא אפשר, והוא פלא למתבונן בדרכי ההשגחה לראות היאך לא עוזב הקדוש-ברוך-הוא שום נברא מלנסותו ולבוחנו יום יום.

ומי ששם לבו על דרכי ה', ומתבונן מראש שבודאי בלתי נמנע להיות לו היום מספר נסיונות, הרי שזהו חכם שמתכונן מראש לקראת המבחן, וכמו בכל מבחן המצליח הוא זה אשר הכין עצמו לקראת המבחן, ואז יש סיכוי שיצליח במבחנו.

וכאמור עלינו להבין בכל הצלחה במבחן זוכה אדם לתואר נוסף ולדרגה נעלית יותר, וזו השקעה שתוצאותיה לנצח, אדם משקיע כאן בהפסד ממונו, כבודו, טרחתו, זמנו, סבלנותו, אולם השקעה זו נושאת רווחים אין סופיים, וכמו שבכל עסק נצרך שישקיע האדם על מנת להרוויח, ובהשקעה כמובן שהוא מפסיד כביכול, כן הוא כדי לזכות לרווחים אין סופיים של עונגי עולם הבא מתבקש האדם להשקיע, ומה להשקיע? פרוטות של עולם הזה... האין זה עסק משתלם, היש עסק מרוויח יותר מזה, אתה משקיע וויתור על הפסד מדומה של כבוד, ממון, זמן, קצת איפוק וסבלנות מכל מיני הטרדות המזומנות, שבעצם באמת אינך מפסיד בכך כלום כי מה שנגזר לך מן השמים בין כה תקבל, והכל משחק ואחיזת עינים לצורך הנסיון, כך שההשקעה היא עצמה השקעה שיש בה הפסד מדומה בלבד, ובזה מרוויח האדם רווחים אמיתיים עצומים אין סופיים ולנצח נצחים.

מי יתבונן בזה ולא יקח זאת לעבודה וישא על עצמו לשאת בעולה של מידה זו יום ולילה לחזקה אצלו ולשמוח בה, כי בזה זוכה הוא לצאת מן העולם שמח ומאושר, שלם בכל השלמויות כולם, כי היא תכלית הכל, ובאם בא הוא לעולמו עם מידה זו יתקבל הוא כצדיק גמור, ולא יתבזבז משולחנו כלום לנצח נצחים ולא יבוש ולא יכלם גם בפני גדולי וקדושי כל הדורות והנה מובא במדרש (תנחומא שמיני ז, ח, ועוד) וכי מה איכפת להקדוש-ברוך-הוא בין אם ישחט אדם את הבהמה או ינחרנה ויאכלנה, אלא לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את ישראל. כלומר, אומר הקדוש-ברוך-הוא לעם ישראל: המצוות הם לטובתכם ולזכותכם כי מה יתן ומה יוסיף לי אם ישחט אדם הבמה מן הצוואר או מן העורף, אלא לבחונכם עד כמה אתם חרדים על דבריי לקיימן.

ואם זה נאמר במצוות, על אחת כמה וכמה שיש לנו לומר זאת במילי דעלמא, דהיינו, וכי מה אכפת לו להקדוש-ברוך-הוא שלכל אדם יהא דירה כרצונו, בת זוג כלבבו, פרנסה בשפע. חיי נחת ללא רוגז מתח, ללא הפסד, ללא בושה, ללא חרטה, ללא קנאה ותחרות, והלא הקדוש-ברוך-הוא הוא טוב ואוהב להיטיב, ומה אם כן יחסר לבורא כביכול אם ישפע לאדם כל אשר ירצה.

אלא כשם דאמרינן: ''רצה הקדוש-ברוך-הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להן תורה ומצוות'', כמו כן יש לנו לומר: הרבה להם מבחנים ונסיונות, והכל על מנת לבוחנם ולבודקם האם ילכו בדרכיו אם לא.

נתבונן, אדם הולך לרב לבקש ברכה לזיווג, או לפרנסה, הכי מצינו מעולם רב שיענה למבקש ברכתו: לא, אינני רוצה לברכך... בוודאי לא, לא ימצא כדבר הזה, כל רב בחפץ לב מברך לכל מי שמבקש ברכתו, ומברכו בכל אשר יבקש, אם בבנים, אם בנכסים, אם בבריאות, והרב שולף ברכותיו ללא היסוס, ובעין טובה ובלב מרחם מאחל למתברך שיהא לו כל אשר יחפוץ.

ובכן וכי הקדוש-ברוך-הוא פחות רחמן מרב או מכל אדם טוב שמאחל באמת טובה לרעהו, והרי הקדוש-ברוך-הוא מקור הרחמים, ורחמי הרב או החבר המה מרחמיו של הבורא, ומהו אם כן שאדם מבקש מהקדוש-ברוך-הוא שיברכהו בבית, בבת זוג, בפרנסה, והקדוש-ברוך-הוא אומר לו: איני רוצה! וכי הקדוש-ברוך-הוא פחות רחמן מאב רגיל המספק לבנו כל אשר יחפוץ, הלא דבר הוא?! אלא כאמור, מי כהקדוש-ברוך-הוא שיודע מהי התכלית הטובה האמיתית שיצא לאדם ממבוקשו, ומה תכליתו בעולמו באמת, שהרי יש לנו להתבונן, וכי אדם בא כאן לעולם לקבל את כל אשר תשאל נפשו מן העולם הזה, והלא קודם בואו לכאן היה לו הכל, היה יושב ומתענג בעולם הנשמות ולא חסר לו מאומה, ומה לו לבוא לעולם הזה לבקש לחם ומים.

ומאידך, וכי תכלית ביאת האדם לעולם היא כדי לסבול צער ויסורים לשם סבל וצער, הלא בסך הכל אין אדם בעולם עם נחת כמובא במסילת ישרים, כל אדם יש לו את בעיותיו וצרותיו, ובכן האם הובאנו כאן לעולם להתגולל עלינו ולהתעלל בנו חלילה, וכי הקדוש-ברוך-הוא הטוב והמטיב הביאנו לעולם לסבול.

אלא כאמור הבורא הביאנו לכאן ''להשקיע'', וההשקעה השקעה בפרוטות של הבלי עולם הזה לוותר עליהם, לקבל את אכזבות העולם החולף הזה על כל שטותיו בסבר פנים יפות, וסבל של קצת עלבונות מבני אדם, ושל קצת הפסדים והטרדות שהמה כלום ממש - יפיקו לו לאדם רווחים גדולים ונצחיים שאינם ניתנים אלא באמצעות השקעות פעוטות אלו, הלא המה הרווחים של עונגי עולם הבא הנצחיים. שהרי כל עונגי עולם הזה על כל מגוון פרטיהם, ממון, כבוד, אכילה ושתיה, ועוד ועוד, שאפילו יהנה האדם בהם לאין סוף שנים ויהא מלא בכל טובות העולם הזה בכל שנותיו יום יום, לא יספיקו לרגע של חיי עולם הבא, אם כן אדרבא ''המברך'' האמיתי זהו רק הקדוש-ברוך-הוא, הוא הממלא אותנו בשפע ברכותיו בשפע נסיו ונפלאותיו בכל יום ובכל עת, כל מצבי האדם יהיו אשר יהיו המה רק לטובתו.

הנה לנבוכדנצר שלא היה אפשר ליתן לו עולם הבא, והיה מוכרח ליתן עולם הזה במקום עולם הבא על מנת להאבידו, הרי שבשביל ג' פסיעות שרץ לכבוד ה' זכה לג' דורות של מלכות, (כמובא בגמרא סנהדרין קו), זהו שכרו של אדם שבלית ברירה היה נצרך ליתן לו שכרו בעולם הזה בגלל היותו רשע שאינו בן עולם הבא, אזי אנו ששכרנו מובטח לנו לעולם הבא, כמה שווה כל השקעה והשקעה, ובפרט של בלימה וסתימת הפה ולקבל הנהגת ה' באהבה לא לכעוס ולא להקפיד, למחול על עלבוננו וכיוצא מתוך אמונה שאין עוד מלבדו, שזה מאמץ יותר מג' פסיעות שפסע נבוכדנצר עבור ה', כמה אם כן מחכה לאדם לעולם הבא שכר לאין סוף עבור אמונתו בה'.

 

פרק יא - מבחנים לאמיתות הביטחון



פרק יא - מבחנים לאמיתות הביטחון


א. עובדות מחיי היום יום למבחן האמונה


אנשים רבים רואים שאינם דואגים ומפחדים ותולים זאת בביטחונם בה' בעוד שלמעשה זהו ביטחונם העצמי. יש אופנים שונים בהם יכול האדם לבחון את עצמו האם באמת בוטח הוא בה', ונביא כמה מהם, ומה תועלת שמביא הביטחון לעבודת ה' מספר ''חובת הלבבות'' שער הביטחון, וממה שנמצא בשאר הספרים הקדושים.

מבחן א: מובא בחובות הלבבות (שער הבטחון פ''א): ''שיש לבעל הביטחון מנוחת הנפש מהדאגות המאפשרות לו להתמסר לעבודת ה'''. עד כאן לשונו. בזאת יבחן האדם את עצמו האם שרוי הוא בשלווה וברגיעה בלעדי הסיבות כמו עימהן, ויבחן את פחדו ודאגתו כאשר רופא, חס וחלילה, נואש מבריאותו, או, חס וחלילה, כאשר מקור פרנסתו נסתם, כי הלא הביטחון מחייב להיות באותו מצב של שלווה עם הסיבות ובלעדיהן.

מבחן ב: ''שאין הוא תלוי בבני אדם, והוא לא מצפה לעזרתם ולא משתדל למצוא חן בעיניהם, והוא לא מחניף להם ולא מסכים עימהם בדברים הנוגדים לעבודת ה' ולא מפחד מהם ולא מהסס מלהוכיחם''.

מבחן ג: האם מסתפק הוא בממונו או שואף להגביר את הונו ולא שמח בחלקו. הבוטח האמיתי יודע שדי לו בהשתדלות מועטת כדי שתשרה הברכה בעזרת ה'. לעומת זאת המשתדל בכל כוחו מוכיח שאמונתו תלויה בסיבות, וחושש שבלעדיהן תמעט פרנסתו. כן היה הרב הצדיק אליהו לאפיאן זצ''ל אומר, שההסתפקות והביטחון שלובות זו בזו. כן כתב בשל''ה בשער האותיות אות ס' סיפוק.

מבחן ד: הכעס. כאשר נעשה דבר שלא לרצונו, יבחן אם כועס הוא. אם ביטחונו בה' חזק, מאמין שגם בהעדר הסיבה לא ייעדר כל צורכו, וכך לא יגיע לידי כעס. על כן אמרו רבותינו ז''ל: ''כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה'', משום שעבודה זרה היא שלילת האמונה שהכל מאתו יתברך. זוהי בדיוק דרכו של הכועס - היות שמאמין הוא במקרה, כועס בהעדרו, כמובא במדרש רבה (צ, י) שהקפיד הקדוש-ברוך-הוא על יעקב אבינו ע''ה כשאמר לבניו ''למה הרעותם לי להגיד לאיש העוד לכם אח'' (בראשית מג, ו), וכאילו תלה את צרתו בסיבת בניו שהם גרמו לירידת בנימין למצרים, והיה לו להאמין שכך גזר ה'.

מבחן ה: הקנאה וצרות העין. יראה בעצמו האם צר לו בשמעו בשורה טובה כעושר וכדומה הנשפע לחברו, או שמשתתף הוא בשמחתו, וכמו כן כשחס וחלילה שומע דבר צרה על חברו בן אומנותו או המתחרה עמו - האם שמח הוא או עצב, בזאת ניכרת אמיתות ביטחונו. הבוטח יודע שאין אדם נוגע במוכן לחברו כמלוא נימה, ומה שמגיע לו אף אדם לא יוכל לקחת ממנו, ודבר שלא מגיע לו - שום השתדלות שבעולם לא תעזור לו להשיגו. על כן צריך לשמוח בכל מעשי ה' והנהגתו בעולמו. יתרה מזו, הקנאה היא ממש ככפירה, שמראה בזאת שדעתו אינה נוחה מהנהגת הקדוש-ברוך-הוא, ולפי דעתו הייתה צריכה להיות ההנהגה באופן שונה.

מבחן ו: הגאווה. גם על זה אמרו רבותינו ז''ל: ''כל המתגאה כאילו כופר בעיקר ועובד עבודה זרה'', ומאותו הטעם כדלעיל, כי מעשהו כמעשה העובד עבודה זרה - שמאמין בעצמו ובכוחו, ''כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה'', ועל כן מתגאה. לו היה משים ביטחונו בה', היה יודע ומבין שאין לאדם לייחס לכוחו ולעצמיותו שום פעולה והצלחה, והגאווה והגדולה - לחי העולמים.

מבחן ז: ביטול תורה ותפילה. הבוטח בה' לא יבטל את קביעות תורתו וזמן תפילתו בשביל עסק משא ומתן, כי יאמין שאין ביכולת שום מניעת משא ומתן להפסיד חלקו שנקצב לו משמים, ובפרט כשנמנע הוא ממשא ומתן עבור תורה ותפילה, בודאי ישלח לו ממקום אחר כפל כפליים.

מבחן ח: הוצאות שבת, הוצאות בניו לתלמוד תורה, לצדקה וכו' - הבוטח בה' לא יימנע מהוצאות אלו באמונתו שהכל נקצב מראש השנה עד ראש השנה מלבד הוצאות אלו.

מבחן ט: עוד מסימני הבוטח - שנותן הודאה על כל שפע וטובה שמגיע אליו, וכשלא נותן הודאה, מראה שמייחס השפע לכוחו, כן מובא בספר ''קב הישר''. ודבר זה השכל מחייבו, שהרי כשמקבל מחברו מתנה בערך פרוטות או על כל טובה וחסד שעושה לו חברו - תכף נותן לו הודאות וברכות, ואילו כשמזדמן לו רווח שבא לו ממשא ומתן וכדומה, אפילו רווח גדול - אין נותן תודה לה' יתברך, בזה מראה שמייחס זאת לעוצם ידו.

מבחן י: המאמין באמת בוחל וסולד ממעוננים, מכשפים, מגלי עתידות למיניהם, ואף מתרחק מאד מחכמי כף היד וחכמת הפרצוף המזייפים הרבים שיש בימינו. מלבד האיסור החמור הכרוך בהליכה אצל שכאלו, עוד מכחיש אצלו את האמונה התמימה, וכנאמר (דברים יח, יג): ''תמים תהיה עם ה' אלהיך'', שהוזהרנו בזה לא לחקור אחר העתידות. המאמין האמיתי פונה בכל הצטרכיותיו בתפילה ובתחנונים ישר לכתובת, וכנאמר (תהלים קמה, יח): ''קרוב ה' לכל קוראיו'', ואינו נבהל ולא מתפחד משום כשפים וקשרים, בהיותו יודע כי גם המה כפופים לגזירת א-ל עליון על מי ועד כמה ישלטו באדם, ועוד דע כי בכוח אמונת ''אין עוד מלבדו'' יש לשבר את כל הקשרים והכשפים שלא יוכלו לשלוט עליו, וגם אם כבר שלטו עליו - שירדו ממנו והיו כלא היו. (ומבואר ענין זה באריכות בספר ''נפש החיים'' שער ג' פרק יב)

מבחן יא: המאמין בפרנסה שהיא מאת ה' לא ימנע מלמסור בניו לת''ת ולישיבות קדושות דוקא, המאמין לא ידאג כלל לעתיד פרנסתם ובפרט כשהוא על חשבון סכנת קיפוח נשמתם - למוסרם חלילה לחינוך בלתי טהור, וכמו כן המאמין לא ימנע מתת את בתו לחתן ת''ח וירא שמים העוסק בתורה יום ולילה, ולא ידאג וירחם על עתידה של בתו, כי יאמין במה שנאמר: ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם.


ב. מבחני אמונה עצמיים


הכיצד תגובתי במצב של אי שביעות רצון במקרים כגון:
1. בדיוק כשהגעתי הבנק נסגר... המכולת נסגרה... או האוטובוס נסע...
2. לאחר המתנה מורטת עצבים בתור, התברר ששכחתי מסמך או חסרה חתימה ועלי להגרר שנית למקום הבלתי נסבל אצלי...
3. היום אין ארוחת צהרים - לאכול רק ממה שיש!...
4. אין להיום בגד מכובס או מגוהץ - ללבוש רק ממה שיש!...
5. המשקפיים נפלו ונשברו... קערה יקרה נפלה ונשברה... המכונת כביסה או המקרר נתקלקלו...
6. החבר, האשה, הבן או הבת עשו טעות בדיבור או במעשה בכוונה או שלא בכוונה וגרמו לי הפסד או בושה...
7. החבר, האשה, הבן או הבת מסרבים לעשות רצוני, או כשבקשתי לא נתבצעה על ידם למרות הבטחתם לעשותה.
8. זמני לחוץ ביותר ובדיוק אז נאבד לי הארנק, התעודת זיהוי, מסמך כל שהוא, המפתחות, או אז... האוטו לא מתניע...!
9. נפלה טעות ושגיאה במלאכה, בספרות, ציור, חיבור, או שאר מלאכה המצריכה טורח רב או מעט.
10. קיבלתי פיטורין מהכולל, מהעבודה.
11. רומיתי על ידי המוכר שלקח ממני יותר, וכן כיצד אני מגיב כאשר ''בטפשותי'' שילמתי יותר, ולו הייתי פוקח עיניים או מברר הייתי יכול להשיג בפחות, וכן כאשר שגיתי בלשוני וגרמתי בכך הפסד לעצמי, כיצד תגובתי, המאשים אני את עצמי או מתבטל לגוזר?!
12. נגרמה לי עגמת נפש מבעל מלאכה שאינו מבצע מלאכתו בזמן הנקבע או כפי שנקבע.
13. הכיצד ואיך מידת הרגיעה והשלווה אצלי במצב של חולי, כשהיא מתוך תקווה לרפואת הרופא, בייחס לתקווה לרפואה מרפואת הרופא כל בשר ומפליא לעשות.
14. כמו כן עד כמה מגיע הפער בין הצער והדאגה שבתקופת הבטלה או הפסד, בייחס לרוגע והשלווה שבתקופת שגשוג.
15. עד כמה ההשקעה בעידן צרה בדרכים טבעיים לעומת ההשקעה בדרכים רוחנים, כגון השקעת צדקה גמ''ח תרומה לישיבות, לעומת ההשקעה ברופאים או בשרים ונגידים.
16. הבוש אני מפני המלעיגים מללבוש בגדי המסורתים, או מלעשות מצוות ה' בפניהם, או מלהזכיר שם שמים בשיחתי איתם ואף שזו איננה שפתם, ואף שעלול נוסח דיבור או לבוש שכזה לדחות את תועלתי מהם...
17. הכיצד חש אני את אמונת ''אין אדם נוגע במוכן לחבירו ואפילו כמלוא נימה''. כיצד טוב העין שלי במקרי שגשוג אצל החבר, כחתונה, הולדת בן, קניית מכונית, קניית דירה, וכדומה.
18. כיצד תגובתי בחיפוש שידוך כאשר הצד השני שולל את ההצעה, ובפרט כשבעיני היה רצון ומשיכה לאותו זיווג, או כמו כן בשלילת התשובה לעבודה או לישיבה או לכולל, או לקניית דירה מכונית וכדומה.
19. השתמשות באופני ההשתדלות לעומת הביטחון, האם הינם לאחר עיון והתייעצות אם אין בהם הפרזה וסתירה למידת הביטחון.
20. כיצד מצב עמדתי ויישוב דעתי כשהנני נקלע ל:
דאגה מפני עצם החיים, דאגה מחולי, דאגת הפרנסה, דאגת חיתון הילדים ובריאותם, דאגת משפט, דאגת מיסים או הפסד, וכמו כן עד כמה השתדלותי בהם לעומת הביטחון בה'.
21. עד כמה הרגשתי צער וכאב על השפלת וחילול כבוד שמים, לעומת הרגשתי בהשפלת וחילול כבודי.
22. הרוגע והשלווה מאוייבינו הסובבים אותנו, מהיכן נובע אצלי? מידיעה בכח צבא ההגנה העומד על המשמר או מידיעה בכח הרועה השומר.
23. המזדהה אני עם הפרשנים לציית לדברי הכפירה והמינות שלהם, או שהנני מרגיש סלידה בשמיעת דבריהם [שהרי זה פשוט, כשפרשן כופר בה' מסביר את ארועי העולם על פי דעתו המובלת ומודרכת בכפירה, הרי הוא כאומר ''אין אלקים''! וכל המציאות הקיימת היא מפני סיבה זו או זו ח''ו, המסוגל אני לשמוע דבריו או שזה מפריע לי, ועל כן מנתק אני מיד את הרדיו].
24. 24היודע אני שאמונה הינה שייכת גם בענייני רוחניות, להסתפק ולהאמין שבהתאם לכלים והאפשרויות שניתנו לי צריך אני איתם לעבוד את ה', ולא להסתכל על חברי שהינם מוצלחים יותר, וכמו כן לא להסתכל על כי הכלים והאפשרויות שלהם יותר מבורכים משלי?!
25. כשנושעתי על ידי בשר ודם, רופא, עורך דין, מנהל עבודה, שר, מהי מידת הערכתי והודאתי לבורא כלפי מידת ההודאה וההערכה לאמצעים הנ''ל.
26. כמו כן כשרווח לי מרעבוני על ידי האכילה והשתיה, וכן כשרווח לי מכאבי על ידי התרופה, מהי מידת התייחסותי לבורא כלפי התייחסותי לגורם, ואת זה ניתן לבחון באיכות כוונת ברכותי.
27. כיצד הנני מקבל את אכזבתי מחינוך הילדים, שגם בזה יש לראות השגחה אחר שהשתדלתי לעשות את אשר ביכולתי, ועם כל זה נחלתי אכזבה.
28. כיצד הנני מקבל את אכזבתי מבת זוגי, כשהמדובר באשה שאינה תואמת לי או כשאינה נוהגת כרצוני.
29. כיצד הנני מקבל את אכזבתי כשאני דחוי ולא רצוי או נטול חן בעיני הסובבים אותי.
30. כיצד הנני מתייחס לייחס עוין או כשאני נתון לייחס המפלה אותי לרעה בעבודה, או בישיבה וכדומה.
31. מה מצבי באמונת ''הכל קצוב מראש השנה לראש השנה חוץ מהוצאות שבת ויום טוב, והוצאות בניו לתלמוד תורה'', וכיצד אני נוהג כאשר נצרך מורה פרטי לסיוע בלימודי הבן.
32. מהי אמונתי בהבטחת ''עשר בשביל שתתעשר'', או בדברי חז''ל ''לעולם אין אדם מעני מהצדקה''.
33. באיזו התרגשות ובאיזו ציפיה חש אני באמונת התועלת מפנייתי לה' בתפילה ובתחנונים, בייחס לתחושת אמונת התועלת מפנייתי לבשר ודם.
34. האם מתפתה אני לסדר סידורי ענייני על חשבון לימוד או תפילה קבועה בציבור, או האם פוגע אני באיזושהי מצוה על מנת להשיג את הצטרכותי.
35. האם מחניף אני למשלם משכורתי ומכך נמנע אני מלהוכיחו או מלהעיר לו. או שמיראה פן יפגע בי מכסה אני על רשעותו ועוולותיו.
36. האם מתרונן ורם לבי בהצלחתי בעושר ובחכמה כלפי חברי המביטים בי בייחס של כבוד או של הכנעה.
37. עד כמה אני מרגיש עצמי תלוי בבורא לעומת הביטחון העצמי שיש לי בענייני היום יום, בפרטים השיגרתיים שלכאורה איני זקוק לעזרת אף אחד כדי לעשותם, כגון ללכת, לקום, לשבת, לאכול, להתלבש וכיוצא המבוארים לנו בברכות השחר.
38. הסומך אני על היתרים לשקר או להעלים סעיפים כדי לזכות במילגות או בזכאויות שונות, שלמעשה על אף ההיתרים סותרת הנהגה זו את האמונה שאת המגיע לי אקבל בהיתר מוחלט, ואין להקדוש-ברוך-הוא צורך בהשתדלות התככים שלי, ובפרט כאשר קיים בהם חשש חילול ה'.
39. היאך מתנהג אני כשבשעת השינה מתעוררים מפריעים למיניהם, אם זה השכן שלמעלה שהחליט לגרור שולחן וכסאות, אם זה הילדים של השכן שהחליטו לשחק ולדפוק למעלה מעל הראש, אם זה בעל מלאכה בסמוך שהחליט לקדוח ולהרעיש דוקא בשעת מנוחתי, אם זה טלפון שעונים לו אנשי הבית בקול מבלי לשים לב להפרעת השינה.
40. בדיוק כשאני ממהר נזדמן לי טרדן, המטריד בשאלות ובפרט כשאינן דחופות, ומעכב אותי כשאני אץ לדרכי, ללימודי, לעסקי, וכיוצא, היאך אני מתייחס לזה, האם רואה אני שנשלח זה עלי מן השמים ונוהג באיפוק ובכבוד הבריות, או כועס וזועף.
41. השכן תפס לי את מקום החניה... הניח פריטיו במחסן שלי... השכן החנה את האוטו ליד חלונות הבית.. השכן בונה ומוסיף חדר ומסתיר לי בכך את השמש...

אלו דברים המקציפים ביותר, ועליהם נצרכת מידת האמונה בממדים גדולים כדי לראות שכך רצה ה' והכל לטובה.
42. באתי בשנים, והנה אני נטל על בני ובנותי שגידלתי ורוממתי... כל אחד משתמט מלעזור, מלהסיע, מלארח, ואני כאיני נסבל בעיניהם... באתי בשנים והחוליים כבדים וקשים מלסובלם... באתי בשנים וקשה עלי לקיים מצוות כתפילה, שיעורי תורה וכיוצא..., נסיון הזקנה הוא קשה למאד, ואם לא ימלא האדם מצברים גדולים של אמונה במשך שנות חייו מה יהא עמו בימי הזקנה?!
43. השתדלתי בדבר מצוה ולא הצלחתי להוציאו לפועל... עמלתי על סוגיא ולא נתבהרה לי כלל... ניסיתי לקום בהשכמה והשתדלתי ולא עלה בידי... גם על דברי מצוה אסור לכעוס, ולכך כשמתבטלת לאדם מצוה מחמת שעכבוהו בני הבית, או בגלל נסיעה משובשת ומפוקקת וכיוצא אסור לכעוס בשום אופן.
44. הבנים לא עלה גידולם וחינוכם יפה כמו שרציתי... הבנים והבנות אף סטו מדרך התורה והמצוות... גם על כגון דא אין לכעוס, מוטל עלינו ההשתדלות בלבד, מה שמעבר לכך עלינו להניח לאמונת ההשגחה, ולהבין שהקדוש-ברוך-הוא הוא היודע שכך נצרך שבנים אלו ירדו ויצטרכו לעלות ממקום ירידתם. וכבר הארכנו בזה בקונטרס יחודי בנושא זה הנקרא ''את עמלנו...''.

 

פרק נ"ח - פרק ס


נח. להעביר היראה החיצונית לשורשה


ידועים דבריו של מרן ה''חפץ חיים'' על מאמר חז''ל לדור עקבתא דמשיחא - ''פני הדור כפני הכלב''.

המשילו חז''ל את דור המסיים לכלב, מדוע? מדרך הכלב, כשזורקים עליו מקל או אבן, מתנפל הוא על האבן או על המקל בכעס ובחימה גדולה, ואינו מתבונן מיהו המשליך את האבן או את המקל, אלא ראייתו קצרה ביותר ומייחס את כאבו ומכתו למקל או לאבן ואינו יכול לראות מעבר לזה.

כמו כן דורנו - אומר ה''חפץ חיים'' - יהא דור שישלוט בו הסתר פנים נורא, ומתוך כך האדם ייחס את מצבו למקרה ולטבע העולם ולא יוכל לראות מעבר לזה.

בהתאם לדבריו נראה בהחלט לקשר את ענייננו: ''סבל המחשבות הטורדות'', חרדות שווא ודמיונות, שכולם נובעים מראייה קצרה חסרת טווח, מהתבוננות פשוטה. וכי ממי יש לירא אם לא מהשם יתברך, אשר מצהיר כביכול על עצמו: ''אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל''. הכל ''אני'' - אומר הקדוש-ברוך-הוא. ואם כן, עד שאתה מפחד מחולי זה או אחר או דואג ממשהו או עצב ומואס בחייך מסיבות שונות, גש ישר למקור היראה ושורשה, שהיא יראת ה', ואת תכונת היראה שבקרבך אל תבזבז אותה על יראות חיצוניות, אלא תעלה אותה לשורשה, אל בעל המכה ובעל המכאוב, שהוא הקדוש-ברוך-הוא, ותירא אותו, ולא תירא מברואיו ולא תדאג ממעשה ידיו, אלא ממנו ישירות.

וכמו שאמר הבעל-שם-טוב עצה לאדם שפתאום רואה אשה נאה ויצרו מקשקש בקרבו, הלא יתבונן: הלא היופי הזה מנין הוא? רק ממנו יתברך, מניצוץ קדוש שעטוף בבריאתו של הקדוש-ברוך-הוא, שהרי לו יינטל ניצוץ קדושה זה - תכף יהיה גוף זה כפגר בעלמא. ואם כן, עד שאני מתאווה לכיסוי והעטיפה, אתאווה לשרשו, שהיא הקדושה שמחיה כל נברא ויצור.

כמו כן לענייננו - עד שאני ירא ודואג מהכיסוי והעטיפה של סיבות ומקרי העולם, אירא ואתכופף לשורש המחיה את הכל שהוא השם יתברך.

ומובא בספרים הקדושים, שהמגביר יראתו ביראת השם דווקא ואת דאגתו דואג רק מלעבור על מצוותיו, וכמו שאומר דוד המלך ע''ה: ''כי עוני אגיד אדאג מחטאתי'' - זוהי סגולה נפלאה להעביר את היראות והפחדים מענייני העולם לגמרי ולהפוך לברייה חדשה ממש.

מובא בספר ''מדרש פנחס'' (אות קנז): שמעתי משמו של הבעל- שם-טוב ז''ל, כשבא על האדם, חס וחלילה, איזו צרה וצר לו מאוד, אין לו תקנה - רק שיבטח בחסד עליון בל ימט, ואז לא יעשה שום דבר ושום רפואה כלל - רק לבטוח, ואפילו שלא להתפלל להקדוש-ברוך-הוא ולא ילך למקווה וכדומה - רק לבטוח.


נט. התמודדות נכונה בתכיפות העליות והירידות


שאלת כל השאלות של כל עובד ה': ניסיתי לא במעט להתגבר, וכן ניצחתי את יצרי פעמים מספר, אולם לא במעט ניצחני יצרי, וכך סובב הדבר וחוזר חלילה עד כדי ייאוש מרצון להמשכיות המלחמה.

על כך יש להשיב תשובה אמיתית, שאולי נראית מחודשת:

המבוקש מהאדם הוא כלל לא לנצח - אלא להילחם. לניצחונות דרושה סייעתא דשמיא מיוחדת הניתנת לבסוף, כשמן השמים מחליטים, אבל כדי שיחליטו מן השמים ליתן לך את מתנת הניצחון, דורשים ממך את מאמץ הלחימה. גלוי וידוע לפניו יתברך שהמעידות תהיינה תכופות, ובפרט בניסיונות של עכשיו. ואם כן, נתבונן, האם הקדוש-ברוך-הוא דורש מאתנו כל פעם לנצח?! הרי זה בלתי אפשרי! וכי יתכן שיוכל מישהו לומר על עצמו שלא נכשל מעולם?! יכול מישהו לומר שלא עברו עליו ירידות ונפילות רבות ולו יהא זה גם אדם גדול?! הלא על זה כבר התאונן הגאון ר' יצחק הוטנר, בעל ה''פחד יצחק'', באמרו: כותבים על גדולי ישראל הגותם, מעלותיהם, מדרגותיהם, מופתיהם, אבל מדוע מתעלמים מלכתוב את דרך עלייתם שהיתה צרופה קשיים וניסיונות לרוב, הלא זה עיקר הלימוד שיש ללמוד מתולדות ה''חפץ חיים'', ה''בן איש חי'', ה''חזון איש'', וכן כל גדולי ישראל.

על אחת כמה וכמה אנו, בירידת הדורות, תשושי הכוח, מחוסרי יציבות, ומאידך נוסף עלינו ריבוי הניסיונות לאין שיעור בכמות ובאיכות, הכיצד יתכן שנדרש מאתנו תמיד לנצח מבלי למעוד? הרי זה שקר גדול לומר כך! וחייבים אנו לומר, שהמבוקש מאתנו - להילחם ולהתחיל כל פעם מחדש בגדרים ובעצות מחודשות, וגם אם נפלנו כמה פעמים באותו יום ובאותה שעה - להתחיל כל פעם מחדש, ובזה אנו עושים את המוטל עלינו. פשוט לא לנטוש את מערכת המלחמה. עם הפציעות, עם הכאבים, לחבוש אותם חבישה זמנית, וכחייל נאמן לקום בשארית הכח להתחלה חדשה.

אכן, בוודאי אין הקב''ה וותרן חלילה, ועל כל מעידה ומעידה חייב האדם לעשות תשובה ואין וויתור חלילה, אולם בלתי נמנע הוא מהלך זה של העליות והירידות, ולכך היאוש הצומח ממהלך טלטול זה שמטולטל האדם בעליות וירידות הוא שקר שמשקר היצר באדם. אכן האדם אשם בנפילותיו וכמו שיבואר להלן, ועל כן חייב לשוב על מעידותיו, אולם באשמתו נצרך הוא שיעבור עליו גלים אלה, ובמהלך שכזה דווקא ישוב ויבוא על תיקונו.

היש הצטיינות גדולה מזו בפרט בימינו?! היש שעשועים גדולים להשם יתברך מאשר לראות תשושי כוח, חסרי עצה, דור יתום המתמודד במעט ידיעתו, במעט כוחו, על מה שכן כבר אפשר להתמודד?!

וברור הוא, שאם אתה אכן עושה את המוטל עליך, והוא להתחיל כל פעם מחדש, הרי שאהוב אתה למעלה ולמטה, כי מה אכפת לך מהירידות והמעידות שעברת, הלא בין כה המה בלתי נמנעות, וכן דרך הגדילה - מנפילות וקימות. את כל הנפילות אפשר בסוף לתקן. חרטה על העבר, תשובה ווידוי מתקנים הכל. העיקר שלא ליטוש את כלי המערכה ולהרים ידיים כשבוי ונכנע לאויב.

עוד היה אומר ר' יצחק הוטנר זצ''ל: ''שבע יפול צדיק וקם'' - אנשים חושבים שכאן בא הכתוב להשמיענו מעלת הצדיק בזה שנופל וקם, ולא מבינים שכאן בא לומר לנו מהות דרך גדילת הצדיק, שהיא רק דרך שבע יפול וקם, שדרך הנפילות והקימות צומח צדיק, וזהו התנאי לצמיחת הצדיק.

אם כן, מה בכך שהתחלת כמה פעמים ולא הצלחת? תמנה את ההצלחות - לא את הכישלונות. שים לב על מה שכן הצלחת לקום ולנצח.

ושמעתי מאחד גדולי המשגיחים כאן בירושלים סיפור נפלא על כך: אחד בא לסטיפלר זצוק''ל ואמר לו: רבנו, אני נכשל הרבה. שאלהו הרב: האם גם אתה מנצח? ענהו אותו אחד: אבל אני נכשל הרבה. שאלהו שוב הרב: אבל לפעמים אתה כן מנצח? ענה לו שוב: רבי, אולם הכישלונות רבים המה. שאלהו שוב הרב: בכל זאת, תענה לי אם לפעמים אתה כן מנצח. או אז הבין התלמיד כבר את שאלת הרב, וענהו: אמת, לפעמים לפעמים אני מנצח. אמר לו הסטיפלר: ובכן, לך בכוחך זה, לך בנצחונותיך אלו המועטים, עליהם תשים לבך, מהם תשאב כח ועידוד ותמשיך הלאה.

כלל גדול בידינו: אין הקדוש-ברוך-הוא בא בטרוניא עם בריותיו במה שהוא מעל כוחותיהם, ואם הדברים אמורים לגבי התביעה על ההשתדלויות שחייב אדם למצוא גדרים וסייגים כדי להימלט מהרע - שאינו נתבע מעל כוחותיו, על אחת כמה וכמה שאין הקדוש-ברוך-הוא בא בטרוניא - להשליך -חלילה מעל פניו אדם שעשה את השתדלויותיו ולבסוף נכשל.

וראיתי במכתב מהגאון הקדוש הסטייפלר זצוק''ל, ואכת''י, שעצם ההתגברות והקימה מהנפילה הוא התיקון הגדול ביותר והוא גופא הניצחון.

ונראה עד כמה שזה אמת בהקדים דבריו המפרסמים של הבעל-שם- טוב זצוק''ל, שהיצר המפתה לעבירה אין כוונתו להסתפק בעבירה עצמה, אלא בעצבות וחלישות הרוח שתצמח לאחר מכן.

הבה ונתבונן למי נכון לקרוא ''סוחר מוצלח''. מי שעובד קשה וגם מרוויח הרבה - הרי סוף-סוף עובד הרבה; עובד הרבה ומרוויח מעט - בוודאי סוחר לא יוצלח הוא. אלא מהו סוחר מוצלח? מי שעובר קצת ומרוויח הרבה.

וזה חשבון פשוט של אותו סוחר - יצר הרע. אומר היצר: מה יצא לי מהעבירה שיעבור האדם, מה אפסיד בזה כל כך? הלוא סוף-סוף יעשה תשובה ואולי גם יהפך לו לזכות, נמצא שאני עובד קשה ומרוויח קצת ואולי גם מפסיד, לכן מטרתו כסוחר מוצלח להחטיא בחטא אחד, ולגרום לחלישות דעת מביכה ומסבכת כתוצאה מאותו חטא, וכאן תהא מפלת האדם בראותו כי השתדלתי, למדתי מוסר, התפללתי, צמתי, זעקתי, נתתי צדקה, עשיתי כל מיני סגולות, ובכל זאת נכשלתי בחטא שלא ציפיתי לו, היש תקווה לאחד כמוני?! איזו השתדלות יכול אני לעשות יותר ממה שעשיתי ובכל זאת נכשלתי. עשיתי את המקסימום. אם כן, אין טעם הגיוני לחזר שוב על אותה השתדלות כשהיא נבחנת ככושלת.

ומיני אז מחליט הוא להגיע לפשרה עם יצרו באומרו: כנראה שמידה זו או תאווה זו היא מעל כוחותי, והדרך היא להתפשר, וזה הרי אסון לחשוב כן.

ובעצם זו מגמת היצר, לבא עם האדם לפשרה, ובכך ימיתנו לגמרי, כי תכליתו להמית! וכנאמר: ''צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו''. ובכך הוא דרך נצחונו של היצר לשבת עם האדם לפשרה ובכך להפילו לגמרי.

ודע והסכת! שזהו באמת כוונת התשובה בקבלה על העתיד שצריך שיקבל האדם עליו שלא ישוב לחטא זה, והוא שיקבל עליו שילחם תמיד ולעולם לא יתפשר. ובהכרח הוא כך, שהרי מי יערב לבו לבא ולהבטיח שלא יחטא יותר, והלא אמרו חז''ל: אל תאמין בעצמך עד יום מותך, ועוד אמרו: ''הן בקדושיו לא יאמין''. ואם כן אם הקב''ה לא מאמין בקדושיו, איך יבוא אדם ויבטיח שלא יחטא יותר, אלא כאמור, בוודאי יתכן שיחטא האדם ויפול שוב, אולם קבלתו צריכה שתהא שלא ישוב לעולם לפשרה, אלא יחליט שהוא נלחם עם יצרו גם אם יפול מאה פעמים, לעולם לא יכריז על כניעה, ח''ו, אלא יתגבר בכל פעם מחדש, (והארכנו בזה בספרנו ''בים דרך'' פרשת ''שופטים'' א').

ובאמת, כמה כח דרוש לאותו עובד ומשתדל לחזר למצבו הקודם, כמה נאמנות דרושה מאותו אדם לבוראו להיות שוב נכנע ומשתדל מחדש. ולאחד כזה יש להשיב:

אין שום התגברות שהולכת לחינם. כל השתדלות ומאמץ פועלים פעולתם קדימה. ולכן טעות לך להבין שמעתה מבקשים ממך יותר ממה שעשית קודם. זה אינו בהכרח כלל. הדרוש ממך הוא פשוט לחזור על אותו מאמץ והשתדלות שעשית בעבר ולא ליפול ולחדול ממנו, וזהו הניצחון!

ובהתבוננות יותר מעמיקה - לכל אדם יש בחירה, וניסיונותיו ברמת הכרת בחירתו, שהרי האדם החרדי המדקדק במצוות אין יצרו תוקפו לקום ולחלל שבת או לגנוב ולשדוד, וזה משום שהתעלה כבר מעל נקודת הבחירה שלו בנושא מסוים זה. ואכן, לא בכל מה שאנו נגועים אנו מתנסים, אולם בכל מה שאנו מתנסים ויצרנו תוקפנו - בו ודאי אנו נגועים. אם כן, בכל מה שיצרנו תוקף אותנו, ולפעמים גם מנצח אותנו, איתות הוא לנו שעדיין לא הושלמנו בו, ובפרט ביצרא דעריות דשייך הוא גם בגדולים, כמובא בגמרא בכמה סיפורים מפורסמים. ורק להקדוש-ברוך-הוא נסתרות עד כמה לבחון את האדם ומתי להרפות ממנו את הניסיונות. ומאחר שעצם היות הניסיון תוקף את יצר האדם, בהכרח שעדיין לא מושלם הוא בנקודה זו שהוא מותקף בה, ורק יודע תעלומות מחליט עד כמה ימשיכו ימי הניסיון בעליות וירידות, ועד אז המוטל על האדם לקום כל פעם ממעידתו ולגדור גדרים ולהשתדל יותר.

ואדרבה, עיקר חלישות הדעת צריכה להיות מהתרשלות בהשתדלות, ולא מהכישלון. הכישלון רק מורה שהיה חוסר השתדלות. בני אדם נשברים מהכישלון, אולם אינם מתעוררים להישבר ממחדלם בהשתדלות, ומסתפקים בעבודתם איכשהו, ודווקא הדאגה במצב של ההשתדלות טרם הכישלון היא דאגה חיובית לתבוע מעצמו שאינו משתדל מספיק, היות ואין בדאגה זו לשבור את האדם, כיוון שאז אינו במצב נפילה, אולם תכף לאחר נפילה, אזי הדאגה והעצבות שליליות הם, כיוון שבנפילה זו קיבלת רק תמונת מצבך על השתדלותך, ועיקר התביעה על מחדל ההשתדלות ולא על עצם הנפילה, וכמבואר בגמרא (נדרים לב): ''דבעידנא דיצר הרע לית דמדכר ליה ליצר הטוב כלל''.

אם כן, לא בהכרח שמבקשים ממך לעשות יותר מכוחך, אלא פשוט להסתבלן בעוד כמה פעמים של נפילות וקימות, ולנקוט בכל פעם בגבורה ועוז בגדרים וסייגים באופנים שונים. ואם כן, אתה רק צועד קדימה בכל קימה נוספת לאחר נפילה, ועצם זה שאתה מגלה נאמנות לבוראך - שאינך חדל מלחזור אליו פעם נוספת, זה עצמו מראה על שהינך בוש ממנו מתוך אמונה שמלוא כל הארץ כבודו.

וכאן נבחנת האמונה והנאמנות של האדם האם ימשיך בנפילתו או שבכל זאת יעשה את אשר ביכולתו לקום שוב על אף חלישות הדעת הנוראה שנוצרה בקרבו וכולו מתוסבך מעצמו ואינו יודע את מקומו, ובכל זאת בשארית דעתו וכוחו שב לבוראו.

וזהו בעצם נחת הרוח של הקדוש-ברוך-הוא מהצדיק - שבע יפול צדיק וקם. הצדיק משעשע את הקדוש-ברוך-הוא בהפגנת נאמנות לבוראו בכך שאף שנפל ונחבט שוב בקרקע וכח הרע מדמיין לו: הנה אתה שייך לי, אינך שייך לכח הקדושה ואין לך עסק עימהם ולא להם עסק עמך, מאוכזבים המה ממך ואינם מצפים כבר ממך לכלום, ובכל זאת גוער הוא בכח מפתה זה ואינו מקבל דבריו בשום אופן, ובלב שבור ונדכה על מעידתו קם שנית ומפגין נאמנות לבוראו ומתחיל מחדש - כבר בזה יש לכפר לו על נפילתו ולקבלו בהתחלה חדשה וחוזר חלילה.

ומכאן נבוא להעמיק, שכמה שהנפילה הייתה חזקה יותר ותלולה יותר, והקשי, אם כן, לקום ממנה מסובך יותר - כן השעשוע שגורם הקם ממנה הוא נשגב ומעולה יותר.

ובזה נבין מאמר חז''ל (עבודה זרה זק ע''ב): ''לא היה ראוי דוד המלך לאותו חטא, אלא להורות תשובה ליחיד''. דוד המלך ע''ה קם מירידה תלולה שאין לשערה. דוד המלך - מלך, ראש הסנהדרין, עיני ישראל אליו תלויות, סמל הקדושה ורוח הקודש בישראל, סמל הצדקות והגבורה נופל באשת איש. אפשר להבין זאת?! באיזה פנים ייראה לעמו?! באיזה פנים יתייצב בפני הסנהדרין?! כמה מחשבות ייאוש וחלישות הדעת היה בהם כדי להצדיק נפילה ללא קימה, ובפרט שלא חסרו לו שונאים שדאגו לפרסם קלונו ברבים ולשמוח במפלתו באומרם אלקים עזבו, רדפו ותפשוהו כי אין מציל. מכל כיוון ניסו ליאשו ובכל זאת החזיק בתשובה נוראה, כמובא בחז''ל: שבעה חודשים נצטרע דוד, נסתלקה ממנו רוח הקודש, עינה נפשו בצום, והיה טובל פתו בדמעותיו.

וחז''ל, בראותם עצם פליאה זו, החליטו שבעצם לא היה דוד ראוי לאותו חטא, שהרי אפילו פשוטי עם יראי ה' עומדים בניסיונות קשים, ואם כן, דוד המלך ע''ה לא יכול היה לעמוד בכך?

ומתרצים חז''ל: ''להורות תשובה ליחיד!''

הקדוש-ברוך-הוא, בחסדו ובטובו עם עם ישראל לבל יפלו בייאוש ובחלישות הדעת, לקח צדיק נשגב שלא ראוי לחטא, הכשילו, וכל זה להראות אות ומופת גבורת התשובה לכל יחיד ויחיד עד כמה עליו להיות מעודד ויציב לשוב גם כאשר נופל בחטא שכזה.

הילכך, אל תדרוש מעצמך לעלות השמימה אחר שראית שכל השתדלויותיך עלו כביכול בתוהו ושוב נפלת, אלא תמנה ותספור את הניצחונות ולא את הכישלונות, ותאמין שהנפילות אינם ל''משתדל'' אלא לשמש כמטרת איתותים למצבו ומעמדו זה עתה על מנת לזרזו לגדור גדרים וסייגים נוספים, כך שאם ייקח לקח חיובי זה מהנפילה, יעזור לו הדבר להתחזק, אולם אם מבטו על הנפילה יתפרש כאיתות לדחייה, הרי שיבוא מכך לייאוש וחלישות הדעת ואסונו יהא הרבה יותר מעצם הנפילה.

והנה נסיון זה של חלישות הדעת מתכיפות הירידות והעליות, זו עבודה כשלעצמה שבחר בה הבורא לדורנו יותר מכל הדורות, גוון עבודה שכזו להיות איתן גם כשחשים תחושה של מיאוס ודחיה מן השמים זהו גוון עבודה שלא נתנסו בה כל כך בדורות עברו כי לא היה מגיע להם להתנסות בזה, בדורנו התרכזו נשמות מיוחדות - דור עקבות משיחא, שעיקר תיקונם יהא בגוון עבודה זו להיות איתנים ויציבים גם במשברי חלישות הדעת, ולעבוד את ה' גם ללא ''הרגשים'', וללא התפעלות והתלהבות, ולכך נקרא דורנו דור ''העקבים'' שזהו תפקיד העקב, ללא שכל, וללא שום חוש מחושי האדם - לילך על בוץ אבנים וחצץ מבלי אומר ודברים, תפקידנו עתה לעבוד את ה' מתוך נסיונות קשים של הליכה על בוץ וחצץ של פיתויים וגירויים למיניהם שלא היו מעולם, ולדרוך עליהם בגבורה ואף שאין לנו שום חוש וטעם בעבודתנו. וגוון זה של עבודה הוטל עלינו דור העקבים, ואף שניפצע במהלך הליכה זו, עלינו להמשיך ולהמשיך ולא לתת לחלישות הדעת להשתלט עלינו.

ואף שאין מצוותינו ומעשינו מגיעים באיכותם ובכמותם למעשיהם של גדולי הדורות שעברו, אולם עלינו להתעודד ולדעת, אכן, מצוותיהם של הדורות הקודמים היו כאש של אבוקה, ואילו שלנו כשל נרונים קטנים, אולם המה הביאו מצוות כאבוקה ביום, ואילו אנו מביאים מצוות כנרונים אולם בלילה. ונרון בלילה לא נופלת חשיבותו מאבוקה ביום. לרוב נסיונותינו וקשיינו ישנה חשיבות גדולה לכל התגברות ומצוה הנעשית היום פי כמה מהעבר. והמה דברי האר''י למהרח''ו (כמובא בספר ''שבחי מהרח''ו) שאמר לו האר''י על דורו של אז שהיו צדיקים ומקובלים, שכל מעשה שלהם שקול כהרבה של דורות קודמים לרוב ריבוי הטומאה, ומה נענה בדורנו אנו...

שמעתי ממורי [הבעל-שם-טוב], כי אדם השלם אם יזדמן לו איזה ביטול תורה ותפילה, יש לו להבין שגם זה הוא בידו יתברך, שדוחה אותו כדי שיתקרב יותר, בסוד ''שמאלו תחת ראשי וימינו תחבקני וכו''' (שיר השירים ח, ג), ו''דברי פי חכם חן''. וזה שכתוב (תהלים טז, ח): ''שיוויתי ה' לנגדי תמיד''. (''תולדות יעקב יוסף'', וישב).

''שיוויתי ה' לנגדי תמיד'' - דהיינו, גם כשה' כביכול ''לנגדי'' ודוחה אותי תמיד, עם כל זה ''שיויתי ה''' - לדעת שהכל ממנו לטובתי.


ס. גם על אמונה יש להתפלל


בספר ''שומר אמונים'' מסופר על אחד מגדולי צדיקי הדור שהאיר את העולם בצדקותו ובקדושתו, ובתחילת עבודתו נאחזו בו בלבולי אמונה, רחמנא לצלן, והבעל-שם-טוב זי''ע צפה זאת ברוח קדשו, וביודעו את כוחו של אותו צדיק לאיזה מדרגה נעלה הוא יכול להגיע, נסע במיוחד למקומו של אותו צדיק, וניגש אליו ואמר לו: ''גם על זה עליך להתפלל לפני השם יתברך...'', היינו, שגם על עצם האמונה צריכים לבקש מהשם יתברך שנזכה לאמונה טהורה, לבטחון חזק ואיתן בו יתברך. ואותו צדיק אמר שהבעל-שם-טוב הציל את נפשו על ידי זה. עד כאן.

כי יש הטועים וחושבים שמי שחזק באמונה - מתפלל, אולם אין מבינים שגם מי שחלש באמונה חייב להתפלל שתתחזק אמונתו, ובפרט בימינו שהאפשרות היחידה לקיומנו ולבלתי נמעד ונתמוטט היא רק האמונה, וכמו שהארכנו בתחילת הספר, כמה יפה היא הצעקה יום יום לה', שיטע בלבנו אמונתו, ונהא חזקים באמונתנו כיתד בל ימוט, ובהתבוננות מעמיקה ברבותינו גדולי הדורות הכיצד היתה האמונה והבטחון תקועה בלבבם, והתמימות בה' היתה נתיבתם בכל ארועי חייהם, ועל אף היותם בעלי חכמה ותבונה עד כי שערת ראשם עבה היא ממותנינו בחכמה ובפלפול, עם כל זה התמימו עצמם עם ה' כבהמה וכבער, וזכו לחכמה האמיתית ולידיעה האמיתית שהיא דוקא לדעת שאין האדם יודע מאומה מהנהגת ה', וכשנתבונן בזה נחמוד ונצפה שתיקבע גם בלבותינו מידה זו של האמונה והתמימות בה', ועל מידה זו נזעק ונתפלל לה' יום יום שיטע אותה בקרבנו ובקרב זרענו וזרע זרענו עד עולם.

כששהה הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ''ל בגלות סיביר, הוא הגיע כשרק בגדים קלים מכסים את גופו. נוסף לכך, היה עליו לרוץ יחף על השלג בכל בוקר, וכל זאת, כשהטמפרטורה הגיעה לעתים לארבעים מעלות מתחת לאפס. אנשים רבים קפאו מקור ומתו.

נשא הרב עיניו לשמים ואמר: ''רבש''ע, אמנם 'צנים ופחים ביד אדם', כי בידו של אדם להשמר מהם, אבל במצבי היום בטל טעם זה, כי הרשעים הללו אינם מניחים לי לחמם את גופי. נמצא, שחובת השמירה חוזרת אליך... אם כן, אני מתחנן: 'שמרני קל כי חסיתי בך'''.

וראה זה פלא, הרב, שבילדותו היתה אמו עוטפת את גופו בצמר גפן מחמת חולשתו, והיה מצטנן מכל רוח מצויה, לא חלה שם אפילו פעם אחת!

 

פרק מ"ח - נ"ז


מח. דרך האמונה למתנסים בכך שלא זכו להיפקד


אומרים חז''ל: מפני מה היו האמהות עקרות? - מפני שהקדוש-ברוך- הוא מתאווה לתפילתן של צדיקים.

כדאי לו להקדוש-ברוך-הוא לצער את האמהות, ללא שום עוון ועוול בכפם, פשוט רק כדי שנח לו ומתאווה הוא כביכול לתפילתן, שכמובן, בסך הכל התפילה היא לתועלת המתפלל.

אם כן, אין לנו שום יחסיות בערכים, מה שוה יותר ממה; לנו נראה שוודאי מה יותר טוב מאשר יש לאדם בנים ובנות סביב לשולחנו, ואילו הקדוש-ברוך-הוא אומר: לי יותר חשוב שתשב כך בביתך ללא נפש חיה, ורק בשביל שתרים את עיניך אליי, וצער זה ועגמת נפש זו תגרום לך להיות קשור עם ה' בלב נשבר, ומתוך אמונה וקבלת היסורים בשמחה, וזהו העונג הגדול ביותר שיש לה' יתברך ממך.

וכן יתבוננו זוג זה כמה מתאפשר להם בכך להרבות מעשי חסד וצדקה, מה שאין מזדמן למטופלים.

וכן יש להם להתבונן בדברי ה''חובת הלבבות'' שאומר, שתמיד צריך לראות את הצד הטוב שביסורים.

ולכן, יתבוננו כמה סובלים אותם שאמנם זכו להיפקד, כמה דאגות, עגמת נפש, עצבים, מתחים לאין סוף מבריאותם ושמירתם, עמל פרנסה ימים ולילות, לגדלם, לכלכלם, להלבישם, ולהמציא להם כל צורכיהם, וביותר לבסוף להשיאם אשה. ובקיצור, עד סוף ימיו של אדם מלא הוא מדאגות מבניו ובנותיו.

וסיפור נורא ראיתי ב''תולדות החפץ חיים'':

עוד לפני שישים שנה באו זוג לפני מרן ה''חפץ חיים'', ואמרו לו שלא זכו להיפקד.

ענה להם: מי אמר שבדור שכזה כדאי בכלל להביא ילדים לעולם? דור שחינוך הילדים בסכנה, גידולם קשה, בן קם באביו, בת באמה, וכו', דור שהצלחת חינוך הילדים כרוך בהמון מסירות נפש. ואם כן, מי אמר שנוכל לבצע חובתנו כראוי בחינוך בנינו, ולא ניתבע על מחדלינו. ואם כן, בסך הכל אולי יותר טוב כך ללא ילדים...

זאת אמר ה''חפץ חיים'' אז - ומה נאמר היום?!

לך ושאל ברחובה של עיר, וראה כמה הורים רבים אומרים על ילדיהם שלא הצליחו וסרו מדרך הטובה: והלוואי ולא הייתי מביאו לעולם.

אפשר לספור את אותם בתים שזכו שכל בניהם ובנותיהם הולכים בדרך ה'. אנו בדור שהחינוך קשה ומאכזב מאוד.

ולכן, לעולם ישמח האדם במצבו.

וכמו שהביא ה''חובת הלבבות'' (בסוף שער הבטחון) בשם החכם שאמר: ''מעולם לא קמתי ממיטתי ורציתי מצב אחר ממה שהייתי שרוי בו''.

ביום היארצייט המקובל של רחל אמנו, בי''א מרחשוון בלילה, בא רבי חיים שמואלביץ והתפלל על קברה של רחל אמנו, והנה נשמע באוזניו מהצד השני קולה של אשה חשוכת בנים אומרת ומתחננת: ''אמא רחל! הרי את בעצמך הרגשת את הטעם המר הזה בלי בנים, רחמנא לצלן. אם כן, אנא, אמא, המליצי טוב בעדי שאפקד בזרע של קיימא...''

מיד כששמע רבי חיים תפילה זו, התרגש מאוד ואמר: ''בטוחני שתפילה זו נתקבלה במרומים, ובשנה הבאה אני רוצה לשמש סנדק בברית זו''. הוא ביקש לברר מי היא אותה אשה, וכך היה - לשנה הבאה שימש כסנדק אצל אשה זו.
(ספר הזכרון)


מט. דרך האמונה למתנסים בגידול ילדים פגועים


''ושבתי אני ואראה... והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם'' (קהלת ד, א). אומר ר' יהודה במדרש: אלו הקטנים הנגנזים בחייהן בעון אבותם בעולם הזה, ולעתיד לבוא הם עומדים בצד חבורה של צדיקים.

בפשטות מתכוון המדרש לאבות המשכלים את בניהם הפעוטים, אבל לשון ''הנגנזים בחייהם'', אומר הגר''ש ואזנר שליט''א, רומז לילדים אומללים הפגועים בגוף או בנפש שלא זכו לבוא בחברת בני אדם בעולם הזה, והם נגנזים בבתיהם ומתנוונים והולכים, וחייהם אינם חיים.

ואכן, נוראים הם חייהם של אותם עשוקים, הנדכאים והנאנחים, המזילים דמעות ואין להם מנחם! מי יכול לנחם נשמות אלו הזועקות ממאסר כלאם מגופם המוגבל: מה נשתנתה נשמתי שכך באתי לעולם פגום בגוף או בנפש?! ''ואין להם מנחם'' - אין אדם בעולם שיכול להשיבם דבר במבט המוגבל והמצומצם של בשר ודם. רק הקדוש-ברוך- הוא, ריבון כל המעשים, אדון כל הנשמות, יודע על מה ולמה.

ולפי גודל אומללותם - כן גדול שכרם של אותם שנזדמנה מצווה לידם וביכולתם להעניק לאותם עשוקים קורטוב של נחמה. אותם רחומי לב המוכנים לנחם נשמות טובות ומיוסרות אלו, אותם המוכנים לתת להם מסגרת לחיים, לטפחם ולשקמם, לקדמם ולחשלם, ובכך לנגב דמעות אשר אין להם מנחם - הרי אין ערך לשכרם!

דומה כי הוריהם ובני משפחת ''הקטנים הנגנזים בחייהם'' וכל המתעסקים בטיפוחם ושיקומם יוכלו לשאוב תקווה ועידוד ולקבל פיצוי על עגמת נפשם בהמשך דברי המדרש - ''ולעתיד לבוא הם עומדים בחבורה של צדיקים''. (מתוך ילקוט ''לקח טוב'')

הגאון ר' יצחק זילברשטיין שליט''א מביא תשובה על שאלת אֵם לילד נכה מדוע אירע לה כך.

מצאנו ב''ילקוט שמעוני'' (סדר ''כי תשא'' רמז שצח): משל למלך שהיה חייב לו אחד מאה מנה. שלח אליו שליח וכו' היה מיצר. מה עשה המלך? עמד בלילה ונטל כיס ובתוכו מאה מנה וזרקו דרך החלון, ואחר כך שלח אליו אחר וכו'. בא ופרע לו. נמצא זה פורע חובו - והמלך נוטל את שלו. כך הבריות - עשה אדם עבירה שחייב עליו מיתה, והקדוש-ברוך-הוא ממתין לו עד שישא אשה, והוא מוליד בן ראשון, ושני, הקדוש-ברוך-הוא חוזר ונוטלו ממנו. נמצא זה פורע חובו - והקדוש-ברוך-הוא נוטל את שלו, והגוף במקומו. עד כאן.

וכתב בפירוש ''עץ יוסף'', הובא בסידור ''אוצר התפילות'' (דף צט) על הפרק ''רננו צדיקים'' (תהלים לג), שזוהי הכוונה בפסוק ''אוהב צדקה ומשפט, חסד ה' מלאה הארץ'': השם יתברך משפיע לאדם טובות וברכות מצד הרחמים והחסדים, אך בחשאי, מפני הדין. אחר כך, כאשר יתגבר הדין, שולח המקטרג ונוטל מאתו החוב הזה. וזהו ''אוהב צדקה ומשפט'' - רוצה לומר, מתחילה צדקה, ואחר כך משפט.

הורים אשר נולד להם, רחמנא לצלן, ילד בעל מום, יקל סבלם בהכירם כי ילד זה טובה הוא למשפחה כולה, ושכרם רב על הביאם לעולם הזה ילד שמתקן פה תיקונו. וכבר תמה בהגהות הסמ''ק, משום מה מחללים שבת על ילד שראשו מרוצץ שוודאי ימות, הרי ידוע הכלל של ''חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה'', והיכן השבתות הרבות של זה שראשו מרוצץ? ותירץ הגהות הסמ''ק בשם ר' אליהו בעל שם, שכידוע כל משפחה ועיר נידונות לפי הרוב, ואם רובם צדיקים - נידונים כולם לחיים. ואם כן, בעבור ילד או חולה זה שראשו מרוצץ יזכו כולם לחיים, מאחר והוא צדיק גמור. נמצא שפעמים רבות נותן הקדוש-ברוך-הוא חיים אף לאלו שאינם זכאים לכך בזכות חולה או ילד בעל מום הנמצא במשפחתם כשמטפלים בו במסירות.

ואיוב היה מנחם כל בעלי כישלון. כשהיה סומא בא אצלו, היה מנחמו ואומר לו: אם היית בונה בית, לא היית רוצה לפתוח לו חלונות? כך עתיד הקדוש-ברוך-הוא להשתבח בך, שנאמר (ישעיה לה, ה): ''אז תיפקחנה עיני עוורים'' (ילקוט איוב ד). כלומר, איוב היה מנחם את בעלי המומים והיה אומר להם: הרי כל בנאי חפץ לפתוח חלון לביתו, ובוודאי הקדוש-ברוך-הוא רצה לפתוח גם לך עיניים, ומה שלא עשה כן הוא לטובתך, כדי שתתקן מה שקלקלת בעבר, ואם תצדיק עליך את הדין ותכיר בכך שלטובתך אתה סומא, ישתבח בך השם יתברך.

לגאון מוילנא נפטרה בת לפני חופתה. לאחר כמה ימים באה אליו אמו בחלום ואמרה לו: אם היית יודע מה שזכית על ידי שקיבלת את הדין, היית רוקד בלווייתה יותר מחופתה.

המדרש אומר: ארבע תשוקות הן: אין תשוקתה של אשה אלא לאישה, שנאמר (בראשית ג, טז): ''ואל אישך תשוקתך''; אין תשוקתו של יצר הרע אלא על קין וחבריו, שנאמר (בראשית ד, ז): ''ואליך תשוקתו''; ואין תשוקתן של גשמים אלא על הארץ, שנאמר (תהלים סה, י): ''פקדת הארץ ותשוקקה''; ואין תשוקתו של הקדוש-ברוך-הוא אלא על ישראל, שנאמר (שיר השירים ז, יא): ''ועליי תשוקתו'' (ב''ר כ.).

הגר''א מוסיף תשוקה נוספת: כאשר אדם נלקח לבית עולמו ורואה כמה אפשר לזכות בעולם הבא באמצעות זה העולם, נכנסת בו תשוקה לרדת שוב, והוא מוכן לסבול כל היסורים שבעולם בכדי שיוכל לזכות לזה. וזה שאמרו חכמינו ז''ל: דבר אחר ''דום לה' והתחולל לו'' (תהלים לז, ז) - צפה להקדוש-ברוך-הוא, דכתיב (איכה ג, כו): ''טוב ויחיל ודומם וגו''', ואומר (תהלים מב, יב): ''הוחילי לאלקים'' - אם הביא עליך יסורין, אל תהי מבעט בהן, אלא הווי מקבלן כחוללים [מלשון חליל].

סיפר הגאון ר' יצחק זילברשטיין שליט''א: בשכנותו של המהר''ל מפראג היה גר ילד חירש-אילם בן שמונה אשר לא ידע ולא הבין מאומה. פעם אחת הגיעה לפני המהר''ל שאלה קשה ביותר על כשרותו של עוף. ביקש המהר''ל לקרוא לאותו ילד ושטח בפניו את השאלה. משסיים המהר''ל את דבריו, פתח האילם את פיו, ולהפתעת הכל פסק את ההלכה ומת.

פשרו של דבר, אמר אחר כך המהר''ל, כי בילד זה נתגלגלה נשמתו של גדול פלוני אשר חי בתקופה שלפניהם. גדול זה הקפיד תמיד שלא לפסוק שאלות בהלכה מבלי לעיין היטב בדבר. רק פעם אחת אירע שבאה לפניו שאלה בערב שבת בשעה מאוחרת, ואז פסק הרב מבלי לעיין כדרכו. כאשר נפטר ובא בפני בית דין של מעלה, נמצא שמקרה יחיד זה היווה פגם בשלמותו. אי לכך ביקש הרב לרדת לעולם הזה עד שתזדמן לו שוב אותה השאלה. בקשה נוספת היתה לו, והיא - שירד באופן שלא יוכל לחטוא. שתי בקשותיו נתקבלו: הוא ירד חירש-אילם עד שנשאל את השאלה, ואז שבה נשמתו לצור מחצבתה.

הוסיף הגר''י זילברשטיין שליט''א וציין, שכל הילדים הפגועים הנם גלגול של נשמות צדיקים גדולים במיוחד אשר ניתנה להם האפשרות לרדת ולתקן. (''לקח טוב'')

שכנה של אם שנולד לה תינוק עם תסמונת דאון, הציקה לה ואמרה: ''עכשיו רואים את פרצופך האמיתי. במשך כל השנים העמדת בפנינו פני צדקת. עכשיו שנולד לך ילד כזה, הראו לנו משמים מי את באמת...''

במצוקתה פנתה האם אל המשגיח הגאון ר' יחזקאל לוינשטיין זצ''ל, והסיחה את מר לבה לפניו. בשמעו את סיפורה, אמר לה המשגיח: אילו ידעת כמה טוב לך שנולד לך ילד כזה, היית יוצאת לרחובה של עיר ורוקדת מרוב שמחה...

*

הורים שנולדה להם בת עם תסמונת דאון, פנו אל הגאון ר' יצחק זילברשטיין שליט''א בשאלה מה עליהם לתקן במעשיהם, הואיל וברור להם, שאם נולדה להם בת כזו, בוודאי יש עליהם תביעה משמים. השיב להם הרב: ''לתקן?! הרי זו זכות לקבל ילד כזה, מה יש אפוא לתקן?''


נ. דרך האמונה למתנסים בהפלת נפלים


כתב בספר ''שיעור קומה'' לרבנו הרמ''ק ז''ל (אות נד, ההשגחה הה'): יש כמה מיני מיתה - הראשונים הם הנפלים ממעי אמן, והם אותן הנשמות שנתחייבו גם כרת וגם מיתת בית דין ונכרתו פעם אחת, ועדיין יש להם לטעום טעם מיתה - יתגלגלו בעוברים וימותו. וכיוון שנתחייבו טעם מיתה, הרי זה טעם מיתה אליהם, וגם אמן נתחייבה באותו צער, גם אביהם שהולידם נתחייב בייסורין אלו, ונמצאו ''משפטי ה' אמת צדקו יחדיו'' (תהלים יט, י).

''מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו'' (איכה ג, לט), פירש רש''י בגמרא בקדושין (פ:): אומר הקדוש-ברוך-הוא, מה יש לו לאדם להתרעם עליי על הקורות אותו אחרי כל החסד שעשיתי עמו, שהשארתיו בחיים ולא הבאתי עליו מיתה - ''גבר על חטאיו''?! - וכי גבר על חטאיו שלא חטא לי ובצדקתו הוא חי?! עד כאן. וזהו שיש לאדם לחשוב, שהיסורים הפוקדים אותו בממון וכו' הרי הם כופר נפש עליו להשאירו בחיים, כי חפץ בו ה' שיחיה.


נא. דרך האמונה למתנסים בצער ''השכחה''


מי שהוא בטבע שכחן, שזה גורם לו צער הרבה, שזה נמשך מכח שכחה אשר שר השכחה ממונה על זה להשכיח מבני אדם לימודו וכן מה שצריך לעשות, וזה הצער שמגיע לו - על ידי זה מתכפרים עונותיו. לכן, עכשיו, בדור הזה שנתרבו הקליפות, לכן נתרבתה השכחה [כי באם האדם מזכך נפשו, הולך ממנו השכחה, כידוע פירוש הצדיקים ''אין שכחה לפני כיסא כבודך'' - כי גדולה תשובה שמגעת עד כיסא הכבוד, ומי שעוסק בתשובה כל כך עד שמגיעה עד כיסא הכבוד, אז אין לו עוד שום שכחה].

ולכן, מי שהוא בטבע שכחן, לא יתלה זאת במקרה או בחולשת הטבע או בחולשת העורקים והעצבים כדרך העולם, הגם כי באמת אלו דברים גורמים השכחה, כאשר יעיד החוש, אבל עם כל זה ידע וישכיל, כי בשעה שנגזר עליו הצער או החולשה, חס וחלילה, שבסיבת זה נתגלגל ונתהווה לו שכחה, ואם נחלשו, חס וחלילה, כלי הזיכרון, ממילא הוסר חוש וכוח הזיכרון, שהוא אחד משלשה [ויש אומרים ארבעה] חושים וכוחות שבכלי המוח, ואז באותה שעה נגזר בשמים כמה פעמים ביום ישכיח אותו, כי כל יום ממספר ימיו הוא עניין בפני עצמו ממש. ואם האדם משים זה האמונה בנפשו ואומר בכל פעם שהוא בהשגחה עליונה למרק עוונותיו, אז לאחר אריכות ימיו ושנותיו נמתקים ממנו הרבה עונשין בלי שיעור, כי בכל פעם שאירע לו צער מהשכחה, מודה לה' על זה ומבקש כפרה על עוונותיו, אז מצטרף בהמשך הזמן לחשבון גדול.

וכן אם הולך בדרך וטעה והלך למקום אחר, ואפילו בעיר - שטעה מרחוב לרחוב או שטעה מבית לבית - יאמין בהשגחה פרטית.

מעשה היה אצל הבעל-שם-טוב זיע''א שטעה פעם אחת ורצה ליכנס לאיזה חדר ונכנס למרתף וציווה לבדוק המזוזות, ושאל אותו איש אחד: וכי באם טועים מחדר למרתף צריך לבדוק מזוזות? והשיב לו, כי אין שום מקריות בעולם, ואם כך סיבבו בשמים שטעיתי למרתף, מסתמא צריך לבדוק המזוזות. כי זה היה דרכו של הבעל-שם-טוב זיע''א - שכל דרכיו היו באמונה פשוטה. (שומר אמונים ח''א עמ' קלג)


נב. ''ערום ראה רעה ונסתר''


על האדם להיות חכם בענייני רוחניות לא פחות מהסוחר בענייני מסחרו. כל סוחר פשוט מעדיף להשקיע מעט, וכביכול להפסיד מעט על מנת להרוויח הרבה, כי עדיף להפסיד מעט כעת מאשר להפסיד הרבה לאחר זמן.

כן הוא בעניין היסורים - ערום ראה רעה ונסתר. פירושו - כשרואה ראה, נמלט על 'נפשו' ועושה תשובה, ולא אומר מקרה, חס וחלילה, כדי שלא יצטרך לקבל 'תזכורת' אחרת, ולרוב - יותר חריפה.

ומעשה נפלא לזה מסופר על הגאון ר' איסר זלמן מלצר זצ''ל (מובא בספר ''עת מלחמה''). המעשה היה עם הגאון ר' דוד אוירבך ז''ל שזכה לשמש להגאון ר' איסר זלמן זצ''ל, ומעשה שהיה כך היה: הגאון ר' איסר זלמן היה הולך מהישיבה לביתו בליווי של הגאון ר' דוד אוירבך, הנזכר לעיל, וכשהגיע לביתו מהישיבה, דרכה של הרבנית היה להכין לר' איסר זלמן כוס חלב על גבי הפתיליה, והיה זה ממש צורך גמור לבריאותו, ואמרה לו שישגיח וישים לב שבעוד מספר דקות יוריד לכלי הבישול מעל גבי האש. ומובן, דהגאון ר' איסר זלמן, בהיותו ראשו ורובו שקוע בתורה הקדושה, שכח מהחלב, ומרוב בישול גלש החלב מהסיר ונשפך כולו, ומיד נזכר ר' איסר זלמן דשכח לכבות האש. והגאון עמד רועד כולו מפחד, ואמר לר' דוד: מה זה עשה לי כן האלקים? מה עבירה עברתי היום דמהשמים מענישים אותי מיד על המקום? והתחיל לחפש ולחשב בדרכיו, עד אשר נזכר דאולי בשל כן הדבר. כי היה יהודי תימני יושב בפתח היציאה מישיבת ''עץ חיים'', וכל יום היה הרב עובר ונותן לו פרוטה, וכנראה - חשב לעצמו - היום לא שמתי לבי לאותו יהודי ועברתי מבלי לתת לו הפרוטה. ושיער לעצמו, דהשווי דהחלב שנשפך היה בשווי הפרוטה שלא נתן, ולכן נענש מידה כנגד מידה. ומיד ציווה לר' דוד, הנזכר לעיל, שירוץ ויתן להיהודי את הפרוטה שלא נתן. וכשחזר ר' דוד וסיפר לר' איסר זלמן שפגש היהודי ונתן לו הפרוטה, מיד נרגע הגאון זצ''ל והיה שקט בעצמו. עד כאן המעשה.

הבה ונתבונן במעשה זה ונלמד לעצמנו איך אדם גדול ניגש למצב בחיים, דלא קיים אצלו שום חשבון אחר מאשר חשבון דשכר ועונש, ואם נגרם לו נזק, אפילו פעוט כשווה פרוטה, אינו מייחסו למקרה, אלא תובע לעצמו ומיד מתקן הקלקול.

והוא על דרך מה דנעשה בהשבטים בפרשת מקץ (בראשית מב, ט), דהעלילו עליהם דמרגלים אתם, ערוות הארץ באתם לראות. והתגובה הראשונה שלהם היתה - לא כיצד נפטרים מהעלילה של הגוי, ולא כיצד מתחמקים ובורחים מהסכנה, דידוע הרי דהיו גיבורים גדולים והיו מסוגלים לכך, כדאיתא בפרשת ויגש, אלא מיד אמרו (שם כא): ''אבל אשמים אנחנו''. ובמצב כזה אין שום עצה לברוח, דאף במצב דבריחה אין הם גורמים להוריד האשם מעליהם. וכעת היה כל החשבון שלהם כיצד לתקן את מעשיהם ואיזו התייחסות אל מלכות שמים חייבים הם לקבל על עצמם בכדי לתקן החטא. ועלינו ללמוד מהם כיצד אנשים גדולים ראו להתייחס על כל מעשה ועל כל מקרה, וכיצד היא גישת החיים למצב בו נתבעים משמים על דבר פלוני, ומיד לחשוב על מה אנו נתבעים. עד כאן.

פעם תקף את הסבא מקלם כאב רגליים קשה, והיה מצטער והולך ומעיין למה באתו הצרה הזאת, ולבסוף פשפש ומצא שקיצר פעם בהליכתו האיטית להיכנס לסוכה ולא הלך בזריזות.
(המאורות הגדולים)


נג. למתנסים בסבל בלבול מחשבות טורדות ומציקות


נאמר בפסוק (דברים לז, יז-יח): ''ואמר ביום ההוא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה''.

וכידוע אמרת הבעל-שם-טוב: פוחד אני מקללה זו שנאמרה לדור של אחרית הימים שילקו בחשך של הסתרה כפולה, וכנאמר: ''ואנוכי הסתר אסתיר'' - הסתרה כפולה.

ומבאר דבריו ה''שומר אמונים'': ישנו הסתר פנים שמסתיר ה' פניו מהשגחתו מהכלל או מהפרט, וממילא נלקים אנו בצרות ויסורים, אלא כאשר יודעים מי מונח מאחורי המכות הללו - שהלא היא היד הרחמנית של הקדוש-ברוך-הוא - עדיין אנו בתוך הסתרה אחת בלבד שהיא המהווה את עצם היסורים. אולם כשנחשך אור האמונה ומתעלם ונסתר מאתנו מי מונח מאחורי מכותינו וסבלנו ורואים אנו את יסורינו כמקרה וטבע העולם, זהו הליקוי הקשה ביותר שנקרא: הסתר אסתיר - הסתרה כפולה. אם כן, הסתרה אחת היא המהווה את עצם המכה, והסתרה שניה - מי מונח מאחרי המכה.

אדם שקם על חברו ודקרו במחט עד זוב דם רב ממנו, בוודאי שיקום המוכה בזעם ובחמה להשיב לו מנה כגמולו, אולם אדם ההולך לרופא ומתאונן על מחלתו, והצעת הרופא אינה אחרת מאשר להזריקו זריקה במחט גדולה וכואבת - מהי תגובתו של החולה לאותו רופא?

''תודה לך, אדוני הרופא, על זריקתך! כמה אני צריך לשלם? צריך לבוא שנית לזריקה או די בזריקה אחת?''

המוכה הראשון לקה ללא תכלית או תועלת, אולם האחרון כמו כן לקה, אבל במודעות ברורה שזהו לתועלתו, לרפואתו. המכה היתה מידו הרחמנית של הרופא. וכמו כן לעניין נושאנו - סבל רדיפת מחשבות טורדות - אמנם אין בידך לעצור את ההסתר פנים הראשון ולמנוע את ביאת יסוריך מעליך, אולם בידך הדבר שלא ללקות בהסתר הכפול, שהיא ראיית פני הדברים כמקרה וטבע העולם, אלא בידך להתבונן, שמונח מאחרי יסורים וסבל המחשבות השוטפות ברצוא ושוב ללא מנוח ידו הרחמנית של הקדוש-ברוך-הוא שבחר בחכמתו הגדולה דווקא ביסורים כאלה ליסרך, כי הבנתו הגדולה והנשגבה ראתה לנכון שבכך הוא כיבוס נשמתך בדוקא. ולכן, למעשה:

כשנתקף הנך בהתקפת שטף מחשבות דמיוניות, פחדים, חרדות, שכב לך על מטתך או שב בניחותא וברוגע במקום שקט, ותתרכז במחשבה כזו: 'יודעני, ריבונו של עולם, שמחשבות אלו המשתוללים ומתרוצצים בקרבי הינם שלוחיך, ואתה הרחמן מונח מאחריהם, ואין כאן שום מקריות וטבעיות כלל, כי אין שום כוח מלבדך בעולם כלל, ואתה הוא השליט על הכל.' ותשתדל להעמיק במחשבה זו ככל האפשר - במחשבה בלבד, אף מבלי להוציא בפה שום הגה, כבר בכך תיחלץ בצורה מהירה - לפחות זמנית - מהתקפתך.

מקור הדברים הוא בדברי הבעל-שם-טוב, שקבלה ממנו מסורה ביד תלמידיו, כשנתקף אדם בצרה ואין הוא יכול להיחלץ ממנה, אזי אפילו אם לא יתפלל ולא יוציא הגה מפיו אלא יתרכז במחשבה בלבד במחשבת ''אין עוד מלבדו'' - תכף ייפרדו כל פועלי אוון ממנו.

וכן מובא בספר ''תולדות אדם'' פרשת ויגש: איתא בספרים הקדושים ובשם הבעל-שם-טוב ז''ל, כי בעת שחס וחלילה הדין שורה על האדם - לא יתפלל על ביטול הדינים כי אם במחשבה, כדי שלא יוכל לקטרג המקטרג, חס וחלילה.

וכן מובא בספר ''מדרש פנחס'' (אות קנז): שמעתי משמו של הבעל-שם- טוב ז''ל, כשבא על האדם, חס וחלילה, איזו צרה וצר לו מאוד - אין לו תקנה רק שיבטח בחסד עליון בל ימוט, ואז לא יעשה שום דבר ושום רפואה כלל - רק לבטוח, ואפילו שלא להתפלל להקדוש-ברוך-הוא ולא ילך למקווה וכדומה - רק לבטוח כנזכר לעיל. עד כאן לשונו.

ומעיד הרב ''שומר אמונים'' על עצמו (מאמר השגחה פרטית פרק ד): ואני השפל הכותב גם בעצמי, בחנתי זאת כמה פעמים, והיה לפלא זאת העצה מהבעל-שם-טוב זי''ע, והוא עניין הפלא ופלא למי שיזכהו ה' להתחזק בעת כזאת בביטחון. עד כאן לשונו.

וכמו כן מובא בספר ''פורת יוסף'' (פרשת מקץ): שמעתי ממורי זלה''ה הבעל-שם-טוב זי''ע, כי בידיעת האדם שהשם יתברך מלוא כל הארץ כבודו, וכל תנועה ומחשבה הכל ממנו יתברך שמו, אז בידיעה זו יתפרדו כל פועלי אוון. עד כאן לשונו.

וכמו כן מבוארים הדברים וברורים ב''נפש החיים'' (שער ג פי''ב): ובאמת הוא עניין גדול וסגולה נפלאה להסיר ולבטל מעליו כל דינין ורצונות אחרים שלא יוכלו לשלוט בו ולא יעשו בו שום רושם כלל - כשאדם קובע בלבו לאמור, הלא ה' הוא האלקים האמיתי, ואין עוד מלבדו יתברך שום כח בעולם וכל העולמות כלל, והכל מלא רק אחדותו הפשוט יתברך שמו, ומבטל בלבו ביטול גמור ואינו משגיח כלל על שום כח ורצון בעולם, ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ברוך הוא - כן יספיק הוא יתברך בידו שממילא יתבטלו מעליו כל הכוחות והרצונות שבעולם, שלא יוכלו לפעול לו שום דבר כלל. עד כאן לשונו.

ואני, כותב שורות אלו, דיברתי עם כמה שסבלו מכך ומסרתי להם זו העצה, והודו לי מאוד על גודל הצלחתה הפלא ופלא.

ומבוארים הדברים יפה ונפלא גם בדבריו של ר' צדוק הכהן מלובלין (מחשבות חרוץ ז ע''ב): שעל ידי האמונה מתבטלין הדמיונות שווא.

ומביא זאת הגאון הצדיק והמקובל רבי יעקב מאיר שכטר שליט''א בספרו ''ונכתב בספר'': כי האמונה היא למעלה מן השכל, ואילו הדמיונות שווא והפחדים המה למטה מן השכל. ואם כן, השכל אינו יכול לענות כסילים כאיוולתם, כי הדמיונות והפחדים המה למטה ממנו. ואם כן, מה העצה? להפעיל את הכח שהיא למעלה מן השכל, והיא האמונה. כי שכל כאן לא יעזור, ורק על ידי כן יוכל להתבטל ממנו כל דמיונות השווא וההבל המפחידים ומבעיתים את האדם, כיוון שהמה מחשבות למטה מן השכל, והוא בא עליהם לא בדרך השכל אלא בדרך שלמעלה מן השכל, והיא האמונה הפשוטה שאין עוד מלבדו והוא יתברך מונח בתוך אותן מחשבות ומתדבק בו, ואזי יתפרדו ממנו כל פועלי אוון.

''תאמינו לי, אחיי, כי אם לא זו הידיעה שבכל תנועה אלופו של עולם והשגחתו יתברך על כל פרטות ועל כל תנועה, כבר ימים רבים הייתי אובד מן העולם, אשר עברו עליי מן הדוחק ועוני וטלטול וצער וגלות וחרופין, ואחרון הכביד חלישות הדעת, וה' עזרתי לי שאיני מרגיש בזה, כי ידעתי שבכל תנועה אלופו של עולם, וכשאדם מאמין באמת שאין שום מציאות בלתי ה' יתברך, אזי כאילו וכו' נמתקין ומאירין במדרגות החסד ה' באמונה, ואין צריך לא לזעקה ולא לתפילה, אלא על ידי ביטחון ואמונה מיד הם חסד ה' ואין מורגש שום צער ויסורין''.
(הרב מקאמרנא, ספר ''זוהר חי'' פרשת וארא)


נד. ''איוולת אדם תסלף דרכו''


במשל מאלף מלמדנו ה''חפץ חיים'' למה דומה הכסיל, שאין רואה אלא את שעתו בלבד ואינו רואה את הנולד. למה הדבר דומה? לאותו כפרי שהיה מוכר לבן עיר שקי חיטים לרוב, ולצרך ידיעת מניין שקי החיטים קבעו ביניהם, שעל כל שק שמכניס הכפרי למחסן העירוני - יטיל העירוני פרוטה נחושת לקערה, ולבסוף ימנו את הפרוטות, וכמניין הפרוטות כן מניין השקים, וכפי זה ישלם העירוני על כל שק ושק, וכן התחילו. והנה יצר הכפרי הסיטו, בהיות העירוני טרוד בסחורה, לגנוב מדי פעם מהפרוטות שבקערה ולהכניס לכיסו. בוודאי טיפשות גדולה זו, שהרי לבסוף, כשימנו את הפרוטות שאין להם ערך, שהם רק בתורת סימן למניין השקים - יחסרו פרוטות, ויקבל מעט יותר עבור סחורתו בשקים.

לכך דומה האדם שרואה כך את שעתו הרגעית ולא מחשב עתיד, וכלשון רבנו יונה, שהכסיל דומה למי שאמרו לו: אכול ושתה - ולמחר יגרס השופט בחצץ שניך, וכמו שנאמר בפסוק (ישעיה כב, יג): ''אכול ושתו כי מחר נמות'', ולכן אמרו: איזהו חכם? הרואה את הנולד.

כלה שעיניה יפות אינה צריכה בדיקה (תענית כג.). כלה - כנסת ישראל, אהובה, אחותי, רעייתי, יונתי! כשבת-עין, נקודת יהדות, אמונה בידיעה ברורה ובעיניים יפות שאין שום מציאות דבר קטן וגדול בלתי לה' יתברך - אז אין צריך בדיקה, ואין מידת הדין בודקת אחריו, כי באמונה שלמה כורת כל הרע, ומעלה הקדושה עד עתיק יומא.

(זוהר חי, שמות יח)


נה. הפחד והחרדה - יצר הרע ולא חולי


ידועה אמרת רבי אהרן הגדול מקרלין זיע''א: אין מצווה מפורשת בתורה להיות בשמחה, ואין עבירה מפורשת בתורה למי ששרוי בעצבות, אולם למדרגות שהשמחה יכולה להביא את האדם, שום מצווה לא יכולה להביאו. ולטמטום הלב וצמצום המוח שהעצבות יכולה להביא את האדם, שום עבירה לא יכולה להביאו.

העצבות התוקפת את האדם, וכמו כן הפחד, יש לראותם לא כחולי, אלא כפיתוי היצר להפיל את האדם, וזה לא אחר מאדם שיצרו תוקפו לגזול או לכעוס או לדבר לשון הרע, כי כמו כן יש סוג יצר הרע התוקף את האדם להתעצב ולדמיין לעצמו דמיונות ולא ללכת בתמימות ובאמונה פשוטה.

אלא שברור הוא שאין האדם נתבע לסלק פחדיו וחרדותיו בקצב מהיר כל כך כמו לסלק את יצרו המפתהו לגזול או לכעוס, אולם בעיקרון כמו שאתה מבין, שכשהיצר מסיתך לעבור על איזו שהיא עבירה, הפתרון הוא לחפש דרכים על פי דרך התורה ועצות חז''ל להינצל ממנו, והכל בישוב הדעת ובמתינות, כמו כן על יצר המטיל עליך מחשבות פחד וחרדה יש לטפל בו בדרך עצות מהתורה ומדברי חז''ל במתינות וביעוץ עם חכם בישראל.

אל יפול לבבכם מבגידת הזמן, שאין הזמן שולט על המתחזק עצמו בביטחון חזק ואמונה יתרה בשמחת הלב.
(יסוד העבודה מכתב נב)


נו. אל תיפול בעיני עצמך


אומר היה הרבי מקוצק זצ''ל: אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה - אל תאמר: לכשאתפנה מכל טרדותיי ובלבולי המטרידים, אז אשנה ואעסוק בתורה ובמצוות, שמא לא תפנה - שמא לעולם לא תפנה, ורוצה הקדוש-ברוך-הוא שתעבדהו דווקא מכך שהינך טרוד ומבולבל, כי חשובה לו עבודתך מתוך טרדה וטירוף הרבה יותר מעבודתך מתוך נחת ושלווה.

וראיתי בספר ''שומר אמונים'' שמביא בשם ''התניא'', שבדורות של עקבתא דמשיחא תהיה נבחרת סוג עבודת ה' מתוך עניות וטירוף הדעת בדוקא, ואצל הרבה אנשים תהא עבודה זו דווקא תיקון נפשם יותר מאשר יעבדו את בוראם מתוך נחת ושלווה. ואמנם שבכך מתמעטת עבודתם לכאורה, ונדמה להם שאילו היה להם יישוב הדעת היו עובדים את ה' ביותר, אולם זו טעות! כי אם לפניו יתברך גלוי וידוע שכך טוב יותר עבור תיקון נפשך לעבדו במעט איכות והרבה סבל יותר מאשר הרבה איכות ומעט סבל - הכנע לרצונו ועבדהו כרצונו ובטל רצונך לרצונו.

והגלויות יוכיחו, שהנה אף שבעקבות הגלויות מעדו ישראל וירדו מהתורה והמצוות, וכמו שבגלות מצרים מצינו שעבדו עבודה-זרה, ובגלות בבל נשאו נשים נכריות, ובגלותנו זו הארוכה ירדנו עשר מעלות אחורנית, ועם כל זה מאמינים אנו שהגלות מכפרת ומתקנת ונסתרים דרכי ה', כן הוא בגלות הפרטית של כל אדם ואדם באשר הוא, יאמין שביסוריו מתקן הוא יותר מאשר בשלוותו, אחר שכך בחר לו ה'.

כתבנו זאת, כי פעמים רבות הסובלים מטרדת מחשבות, בכך אינם פנויים לתפילה ולעבודת הלב, ולא די בכך - אלא גם חושבים בסבלם כי ה' עזבם ואינו חפץ בהם ודחויים המה מאצלו, ונחשבים בעיני עצמם ככלי נשבר שאין בו שום תועלת, וממילא מתרשלים גם ממה שיש ביכולתם לעשות ונופלים לייאוש נורא. זו טעות! וכפי שהבאנו מדברי קדוש עליון, שפעמים רצון ה' אפילו בעבודה באיכות קטנה ומתוך סבל רב יותר מעבודה באיכות מרובה ומתוך נחת ומרגוע.

ויותר נכון, שעליך - הסובל מטרדת המחשבות וחוסר מרגוע - לחשוב מחשבה זו: 'לו הייתי בשלווה ומרגוע, וכי הייתי מנצל זאת לעבודת ה' כראוי? הלא יודע אני, כשהייתי במצבי רגיעה ושלווה, הכי ניצלתי זמן זה כראוי לתורה ולתפילה? הלא לדאבון לב בזבזתי זמני השלווה והרוגע לשטותי והבלי עולם, לשחוק וקלות ראש, ואם כן, מה אני כי אתאונן שה' עזבני ואינו חפץ בי ומרחיקני מאהבתו ויראתו בכך שלבי אינו עמי?' ולכך חֲשֹׁב, אדרבה, בכך שדווקא חפץ ה' בך - מדכאך בייסורים, כדי שמתוך שברון הלב תנוס אליו ותתקרב אליו - מה שאינך מסוגל לעשות לו יהיו השלווה והרוגע אצלך.

וזהו מה שאמר הכתוב (ירמיה ב, ל): ''לשווא הכיתי את בניכם מוסר לא לקחו''. אמר הקדוש-ברוך-הוא: אני התכוונתי במכות שנתתי לקרבם אליי, ואילו הם - לא לקחו מזה את המוסר הנכון, ואם כן, המכות היו לשווא. והרי שבכך האדם סובל בחינם - גם הוא מוכה ומיוסר, וגם אינו מפיק את התועלת שרצה הקדוש-ברוך-הוא ביסורים אלו. אולם החכם מבין שהיסורים המה תמיד לתועלת ולקרב בלבד, ואף שנראים היסורים כמרחיקים ודוחים את האדם מקונו, כי האמת אינה כך, אלא שזו תקופת מעבר לזיכוך ולתיקון, והעובדה - שאלו שזכו והעבירו תקופה זו באמונה ותמימות - בדוק ומנוסה מרבים שסבלו בכך - הגיעו למדרגות נפלאות וזכו להציל את עצמם וגם רבים אחרים איתם, כי אין חינוך יותר טוב מההאלצות להתמודדות עם הסבל והניסיונות. וכי מתי ישנה הזדמנות לאדם לנצל כוחותיו? הלא רק כאשר הוא זקוק להתמודד עם סבלו, אחרת כוחותיו ויכולתו מבוזבזים ואינם מנוצלים כלל, ובכך שזכה וניצל כוחותיו, יש בידו להיות מורה דרך גם לאחרים שאינם מאמינים בכוחם ויכולתם להוכיח להם שהדבר אפשרי.

''עשה האלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים'' - אומר רבי רפאל שמשון הירש זצ''ל, ''חשבונות רבים'' המה אויבי השמחה שרכשו בני האדם לעצמם על ידי חשבונות רבים.

החיים המה פשוטים וישרים לאיש הפשוט והישר, אלא שבני האדם המה המסבכים את עצמם בנטותם מהישרות של החיים, ולזאת בקשתנו בימים הנוראים: ''אבינו מלכנו! כתבנו בספר ישרים ותמימים!''


נז. שמחה אמיתית לעומת שמחה מדומה


מי יפאר ומי יתאר גודל מעלותיה של ה''שמחה'' כמה טובה היא לגוף ולנפש יחדיו. קשה לקנותה ככלי זהב, ונוח לאבדה ככלי זכוכית. אמת, שלא כל אחד יכול לקנות מידה מופלאה זו, אולם עלינו - לכל הפחות - לברוח מאויביה של השמחה.

הפסוק אומר (תהלים צז, יא): ''אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה''.

ויבואר על פי מה שהסביר הרב רפאל שמשון הירש זצ''ל: ''עשה האלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים'' (קהלת ז, כט) - 'חשבנות רבים' המה אויבי השמחה שירשו בני האדם לעצמם על ידי חשבונות רבים.

רבים המה אויבי השמחה, מהם החשבונות הרבים שבקשו בני האדם ולא הציבו להם את דרך האמונה והתמימות בה', אלא בקשו לשית עצות בנפשם ולפתור בעיותיהם בדרך סיבות מקריות וטבעיות בלבד, ומה' רחק לבם.

וכמו ששמעתי פעם מהצדיק רבי ישעיה אריה קליין זצ''ל, מזקני הדור הקודם, פירוש על פסוק ''עד אנה ה' תשכחני נצח, עד אנה תסתיר את פניך ממני, עד אנה אשית עצות בנפשי'', שאומר דוד המלך ע''ה: ריבונו של עולם, יודע אני 'עד אנה תשכחני נצח', ויודע אני גם 'אנה תסתיר את פניך ממני', והוא - 'עד אנה אשית עצות בנפשי'. דהיינו, כל זמן שאשית עצות בנפשי ואחפש דרכים מסיבות הזמן בעצות שונות. אבל כשאחליט שאין לי שום עצה אלא רק לזעוק אליך ולהבין שרק אתה יכול לעזור לי - אז ידעתי כי ישוב חרון אפך ממני וכבר לא תשכחני ולא תסתיר פניך ממני. והוא מדרך מדתו של הקדוש-ברוך-הוא - מידה כנגד מידה, כשאדם שוכח מהקדוש-ברוך-הוא, הרי שהוא במצב 'עד אנה ה' תשכחני נצח', וכן כשהוא מסתיר פניו מהשם יתברך ומחפש עצות, הרי הוא במצב 'עד אנה תסתיר את פניך ממני', אבל כשמסלק את העצות מנפשו - סר ממנו היגון והאנחה.

עד כאן דיברנו באדם שמחפש את דרכי רפואתו בסיבות טבעיות והולך ומבקש עצות להיחלץ ממצבו ומן ה' יסור לבו.

על אחת כמה וכמה שטועה הוא האדם והולך מפח אל הפחת בבקשו את רפואת נפשו - השמחה - בשדות זרים, שמחה של הוללות, שמחה של עריות, וחושב שבכך יביא מזור ותרופה לנפשו הכואבת.

מובא בספרים הקדושים, שרוב מכאובי הנפש - הדיכאונות, הפחדים וחוסר יישוב הדעת, נובע מפגם הקדושה, כגון: הסתכלות על נשים, תערובת אנשים ונשים, שחוק וקלות ראש, שיחה עם נשים, וכמו כן חוסר צניעות לאשה הנכשלת ומכשילה את הרבים, הן הנה היו לבני ולבנות ישראל לפוקה ולמכשול ליטול את שלוות נפשם ומרגועם.

ומובא בגמרא (סנהדרין ע''ה פ''א), מעשה באדם אחד שחלה באהבת אשה אחת, ואמרו הרופאים, שרפואתו שידבר עמה. ואמרו חכמים: ימות, ואל ידבר עמה ואפילו מאחורי הגדר.

ידעו חכמים כי הדיבור עם האשה הוא האויב הגדול לנפש, וגם אם למראית עין יביא לאדם רפואה לנפשו החולה - סופו שיחלה במחלת נפש קשה ממנה עד כדי שכדאי לו שימות, כי עתיד הוא לסבול בעוון זה יסורי גוף ונפש קשים מסבלו של עכשיו.

אנשים הולכים לפסיכיאטרים להירגע ולהתרפא מדיכאון נפשם, ופעמים תשובתם אליהם לילך למקומות בילוי, להסתכל בסרטים ובמראות אסורות. אוי ואבוי! היאך אפשר להתרפאות מהמחלה בהלעטת חיידקי המחלה בעצמם? הלא אלו גורמי חליי הנפש החדים ביותר, הפוגעים ישירות בנפשו ומוחו של האדם לטמטמו וליטול ממנו את בינתו ויישוב דעתו.

לכן, הרוצה לזכות לשמחה, ייזהר ויישמר מחיקויי השמחה, וידע להבדיל בין שמחה אמיתית לבין שמחה מדומה, שסופה תוגה, תאניה ואניה. כל מצווה, כל חסד, כל התעסקות בתורה, הם הם בכוחם להביא את השמחה האמיתית לאדם. חיזוק באמונה, זהירות מחטא, תשובה שלמה, תפילה מקירות לב בשפיכת הנפש לה', המה העצות היעוצות, מפי ה' יצאו על ידי עבדיו הנאמנים, וכנאמר: ''פיקודי ה' ישרים משמחי לב, מצוות ה' ברה מאירת עינים'', ''אור זרוע לצדיק, ולישרי לב - שמחה''.

והנה, כל מי שימצאהו מקרה בלתי טוב מפגעי הזמן, השם יצילנו, והוא משלמי הדעת, בוודאי לא תמצאהו הרעה, כי אם בעת השכחה והפסק הדבקות, וכמו שמצינו בדוד המלך ע''ה. ולפי ערך השכחה ופחיתות ואריכות זמנה, חס וחלילה, תהיה ערך מקרה ההיא, הרחמן יצילנו.
(''פרי הארץ'' מכתב ל)

 

פרק ל"ט - מ"ז


לט. כיצד להתייחס לניסיון מום או כיעור פנים


כלל גדול יהא בידך - חשיבות האדם לא נקבעת לפי מה שבני האדם מחשיבים, אלא לפי מה שהקדוש-ברוך-הוא מחשיבו.

אנו נמצאים בעלמא דשקרא. וכן בעולמנו - עולם השקר - אדם גבה קומה, יפה תואר ומראה, הוא המאושר והחשוב, ומשתייך לשכבה העליונה בציבור.

אולם כבר ראינו אצל שמואל הנביא, כשבא להמליך את אחד מבני ישי, ונתן עינו באליאב, אחי דוד, וסבר שמואל שוודאי עליו נתכוון הקדוש-ברוך-הוא להמליכו, ומיד אמר לו ה' בנבואה (שמואל א' ט''ז, ז'): ''אל-תבט אל-מראהו ואל-גבה קומתו, כי מאסתיהו, כי לא אשר יראה האדם, כי האדם יראה לעינים, וה' יראה ללבב''.

והוא סוד גדול, שאם יתהלך עמו האדם, לא תמצא העצבות אצלו את מקומה, שהרי מדרכו של עולם, למי יש לאדם לעשות חשבון אם לא לחכם הגדול ביותר או לגיבור או לעשיר הגדול ביותר, או לכל מי שיותר בעל יכולת, הלא לאל אחד שכזה כל העיניים נשואות.

ומי יותר גדול ומועיל לאדם יותר מבוראו? ואם כן, כל החשבון שלך יהא עד כמה אני חשוב ונושא חן בעיניו, ולא עד כמה אני חשוב בעיני בני אדם קרוצי חומר, מעוטי יכולת, שאין עומדים לו לאדם בשעת צרתו, מחלתו ועוניו.

שים עיניך מהו המודד את מדת חשיבותך ונשיאות חינך בעיני ה', ה' הלא לא מביט על מראה מכוער או יפה, שלם או בעל מום, אלו אינם ההבטות של ה' יתברך שלפיהן הוא מחשיב את האדם או משפילו. הבטתו יתברך על לבו הטהור וכישרון מעשיו של האדם, שלמות ויפי נשמתו, ולא על שלמות ויפי גופו מביט ה', ולא על פיהן נקבעת מהות האדם, כך שמצבך דוקא מאפשר לך לצמצם את יחוד מעשיך לנשיאת חן בעיני המקום בלבד ללא פניות, וכמה בנקל לך להתיחד עם קונך אחר שאינך משתווה עם השקר שבעולם, והדלת של עולם השקר נעולה בפניך ולעומתה דלת עולם האמת פתוחה לפניך.

ועוד תתבונן כמה ניצל אתה מגאוה וגסות רוח בה נופל הנאה והחסון, כמה יצרו הרע של זה הנאה חזק ותקיף עליו בגאוה ובתאוה וכמו שאומר רש''י (תענית ז' ע''ב): ''אי אפשר לנאה להשפיל דעתו'', ואתה זוכה למתנה הגדולה ביותר - לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה, להיות תמיד רצוי לפני ה'. ומה גם ששקר החן והבל היופי, מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך, מעשי האדם המה הקובעים אם יתרחקו הבריות ממנו או יתקרבו אליו ולא יופיו של אדם.

בהיותי שבור ורצוץ כל הימים - ולא זכיתי לשום עונג מתענוגי החיים, נוסף לכאבי הגוף ושבירתו כל הימים - העונג היחידי הוא לי לעשות רצון קוני, ואין לי צער יותר גמור מכישלון בעוון.

(אגרות ''חזון איש'' ח''א קנג)


מ. חיזוק האמונה למתנסה בקשיי פרנסה או מהתמוטטות עסק


נסיון העושר קשה מניסיון העוני, אומרים חז''ל. המעלה הגדולה ביותר המקרבת את האדם לבוראו הלא היא לב נשבר, וכנאמר: ''קרוב ה' לנשברי-לב''. וכמה רחוק העשיר ובעל עסק משברון לב. ולעומתו כמה קרוב העני, או היורד מנכסיו ללב נשבר. כל עזותו וגאוותו נדעכת, ונעשה אהוב לה'.

כמובן, כל זה אם יודע לנצל את משברו לטובה, ולא לבעוט ביסוריו.

ובפרט כמו כן יש כאן כפרת עוונות התלויה ביסורים באופן הנעלה ביותר, שהרי אומרים חז''ל (שמ''ר, לא, יא): כל היסורים בכף מאזניים אחת, והעוני בכף שניה, מכריע את כולם. אם כן, בזה מזדכך ומתנקה מעוונותיו. זמנו יותר מאפשר לו לעסוק בתורה, לעסוק במצוות, ולמלא חובתו בעולמו, מה שאין כן העשיר והמרבה בעסקים, אובד הוא אחר ממונו.

ולגבי שפלותו בעיני בני אדם, בעקבות עוניו או ירידתו מנכסיו, יתבונן במה שכתבתי בקטע קודם, שלא מה שבני אדם מחשיבים, כן היא מידת חשיבות אצל הקדוש-ברוך-הוא, ואם בני אדם מחשיבים את העשיר ומבזים את העני, אצל הקדוש-ברוך-הוא זהו בדיוק להפך.

ואף אדם שנהג יפה בצדקות וחסידות בזמן עושרו, אל יצטער כשניטל ממנו עושרו, והוא על פי מה שאמר ה''חפץ חיים'', שכשסטודנט משתלם במקצוע מסוים, עובר ללמוד עוד מקצוע, ואם השתלמת אתה ועמדת בניסיונות העשירות, רוצה הקדוש-ברוך-הוא להשלימך בעמידה בניסיון העוני, כדי שתהא מושלם בכל סוגי הניסיונות, והכל תלוי בגלגוליו ובתיקוני נפשו של האדם. והחי באמונה וביטחון, ויודע שה' מנהיגו ואין שום טבע ומקרה בעולם, אין מאושר כמוהו. וראה עוד בספרנו ''נחמת ישראל'' עמ' סא, בעניין מעלת העניות.

ובפרט בסוף הימים, מובא על כך בתיקוני זוהר שעתידין ישראל לעשות תשובה בסוף הימים, והקב''ה ימיר להם את עונש המיתה המגיע להם מחמת עוונותיהם בעונש העוני ובכך ינצלו ממוות ומיסורי גוף ונפש אחרים. והארכתי בזה בפרק מיוחד לנושא זה בספרי הנקרא ''עקבתא דמשיחא''.

פעם האריך הרב שמחה זיסל, הסבא מקלם, בתפילת שמונה עשרה, ובינתיים בא אחד שהיה צריך לו. האיש חיכה עד בוש והלך לו, ואחרי שסיים הרב שמחה זיסל תפילתו סיפרו לו על האיש. ענה במנוחה ואמר: אם הוא צריך לי - הלא יבוא בחזרה, ואם נאמר שלטובתי הוא בא, אז גם אינני מצטער. כי ממה נפשך: אם טובה זו אמיתית היא ונגזרה עליי, הרי היא לא תמנע ממני בין כך ובין כך, וההוא שהלך ולא הייתה לו סבלנות לחכות, סימן שאין זה לטובתי האמיתית.
(מגדולי המוסר דנוברדוק)


מא. חיזוק האמונה והשמחה לאמהות המתמוטטות מנטל גידול הילדים הקטנים


כלל פשוט ומוסכם: דבר יקר - עולה ביוקר.

ומה יש יותר יקר לאדם מלראות האושר הגדול ביותר בחייו שאין כמוהו - והוא בן ובת הולכים בדרך ה', מחונכים בדרך ארץ כלפי הוריהם וכלפי כל אדם? מה יש יותר אשר לאדם, כשפוגש אותו חברו, ואומר לו: אשריך, איזה בן יש לך, מתמיד, ירא שמים, אשרי יולדתו! היש ערך השווה לזה?!

עומדים אתם לגדל דור הממשיך את תפארת עם ישראל. אמנם נכון, לא תמיד התוצאות הן כמו התקוות, אולם כעת, כשהבנים קטנים, ודאי זוהי תקוותכם. ואדם משקיע בעסק, אפילו שאינו בטוח בוודאי בתוצאותיו, אלא משקיע, ושווה לו להשקיע, על הקווי והסיכוי שבעזרת ה' ייתכן ויגיע.

ועוד, מה לנו לחשוב על סוף עתידו של אותו ילד? נראה יום יום את הרווח היומי; אותו בן הולך לתלמוד תורה ללמוד, והלא אין העולם מתקיים אלא על הבל פיהם של תינוקות של בית רבן. לא משתלם להשקיע את ההשקעה היומית בלבד עבור התוצאה היומית בלבד? כל יום שהבן הולך לתלמוד תורה וקורא א' ב' ג', בונה עולמות, ומקיים את כל העולם כולו.

לו היית, את האמא, צריכה להכין סנדוויץ' לאיזה אדמו''ר גדול או לאיזה צדיק בעל מופת, יום יום, באיזו שמחה היית עושה זאת? ולא היית נותנת זכות זו לאף אחד בכל מחיר. ולמה קשה לך להכין את הבן, ולשלחו בשמחה, בתופים ומחולות לתלמוד התורה? הרי בהבל פיו פועל הוא יותר מרב פפא ואביי, כמובא בגמרא, שהבל פיהם של תינוקות חשוב יותר מתורתו של רב פפא ואביי. לרב פפא ואביי לא היית מוכנה להשקיע עבור תורתם?! עכשיו הלא את מקבלת תוצאות לא פחות טובות...

ועוד תתבונני את, האם, כמה מקנאים בך אותם שאין להם ילדים ולא זכו להיפקד? כמה מוכנים הם לקבל פי כמה וכמה מסבלך עבור שיהא להם בן או בת! ואת, שזכית בפיקדון נפלא, יקר זה, קשה לך לגדלו?! ובפרט אם בעלך בן תורה, אשריך יותר ויותר, שהרי בגידול הבנים לתלמוד תורה את מאפשרת לו ללמוד תורה בהשקט ושלווה, וחלק כחלק לך בתורתו.

וידוע מה שאומרת הגמרא (ברכות י''ז ע''א): נשים במה יזכו לתחיית המתים, הרי אינן עוסקות בתורה? ומתרצת הגמרא, שיש להם חלק בתורת בניהם ובעליהן. אם כן, את כאן בונה לך את זכות קימתך לתחיית המתים. היש אוצר יקר מזה?!

ועוד, כל הצלת האדם בחייו ולאחר מותו, הם בניו ובנותיו שהולכים בדרך ה', ולאחר 120 שנה שלך, תצטרכי את עזרתם, שיצילוך מכל מרעין בישין, וכמה ישתלם לך כל השקעתך.

ובהקשר לזה ישנו סיפור נפלא מאמו של ר' אליהו לאפיאן, שהייתה אם לעשרה ילדים, והיתה שם בחוץ לארץ תקופה קשה בכלכלת הבית. ורבים הוציאו בניהם מהישיבות שיעזרו להוריהם בפרנסה, ופנו לאמא של ר' אליהו ואמרו לה: יש לך עשרה בנים, תוציאי אחד או שניים מהם לעבודה, ויקלו מעליכם קצת עול הפרנסה. והשיבה: עכשיו איך שהוא אני יכולה להסתדר, ואיני צריכה את עזרתם של בניי, את עזרתם אני אצטרך לאחר 120 שנה שיצילוני מגיהנם, ולאז אני שומרת את אפשרות עזרתם, וזאת רק על ידי שיגדלו לתורה ויראת שמים.

וחייבים לחזק את האמונה בהשגחה פרטית, שכל ילד וילד ואופן גידולו נגזר מלמעלה וזהו האופן שצריכים הורים אלו דוקא לגדל ילדים אלו דוקא, והיא טובתם האמיתית, כי ההשגחה הפרטית קובעת מדוע ילד זה יפול להורים כאלה דוקא, והיאך יהא גידולו בנקל ובקושי, והכל במשפט צדק של גזירת שמים, משפט הצודק לילד ולהוריו גם יחד - ''משפטי ה' אמת צדקו יחדיו''.

* כשהבן מתפלל ומקדש ה' ברבים, פודה אביו ואמו מגיהנם. (רמ''א יו''ד סימן שעו)

* ''וחיו את בניהם ושבו'' (זכריה י, ט) - ששבו האבות מלירד לגיהנם בזכות בניהם שחיו. (נשמת חיים)

* וכשהבן מתפלל ומקדש ברבים, פודה אביו ואמו מן הגיהנם. (כל בו)


מב. חיזוק האמונה והשמחה לאיש שנפלה בחלקו אשה רעה, או להפך


הגמרא ביבמות (ס''ג) אומרת: ''הנני מביא רעה אשר לא יוכלו לצאת ממנה'' (ירמיה יא) - זו אשה רעה וכתובתה מרובה.

ומה יש יותר לנחם אדם זה מאשר דברי הגמרא (עירובין מ''א ע''ב) שאינו רואה פני גיהנם. אולם בכל זאת עליו לדעת, שזכות זו - כשהיא רעה אליו מטבעה ומאופייה הקשה והגרוע, אבל אם הוא המגרה את הריב בבית וגורם לה לכעוס עליו ולקללו ולבזותו, אין זה בכלל. כן כתב בספר ''שומר אמונים''.

ולכן ישתדל הוא בכל יכולתו לעשות את המוטל עליו ולהתבונן יום יום בהתבוננות ספרי מוסר, כי אם לא יחזק עצמו, מי יחזקהו בניסיונות קשים ומרים אלו? אבל אם ישב עם עצמו יום יום ויקרא בספרי מוסר מהי מעלת היסורים, מהי מעלת השתיקה בשעה שמבזים אותו, הרי בזה מכין תבלין ליצר הרע, הם דברי חז''ל ותוכחתם, כמו שפירש החיד''א.

וכן להפך - אשה שנפל בגורלה איש רע, עליה גם נאמר שלא תראה פני גיהנם, וצריכה היא להשתדל בסבלנות מרובה לסבלו ולכבדו, ויזכו למה שנאמר: ''ברצות ה' דרכי-איש גם-אויביו ישלים אתו''. ומי הם אויביו? ''אויבי איש אנשי ביתו''.

וידעו שהכל מעוונותיהם, וזהו תיקונם בהשגחה פרטית, וברצות ה' מעשיהם על ידי תשובה ומעשים טובים, יתהפכו הלבבות לאהבה ושלום.

כי הכל מושגח בפרטיות, כמה יסבול האדם מאשתו או האשה מבעלה, כמה בזיונות, כמה מריבות, וכשלוקח זאת באמונה ובשתיקה בא הוא בזה על תכלית בריאתו לעולם.

וגם אם תחשוב: לו היתה לי אשה טובה, הייתי צדיק יותר וכיוצא - גם זו מחשבת טעות, כי מי אמר לך שהקדוש-ברוך-הוא רוצה את עבודתך הנראית לך? אולי, וכך, מסתמא, חפץ הוא יותר בעבודתך זו, ודווקא כך, בתוקף נסיונותיך.

כל שהקדוש-ברוך-הוא חפץ בו, מדכאו בייסורים, שנאמר (ישעיה נג, י): ''וה' חפץ דכאו''. (ברכות ה)


מג. חיזוק האמונה לאדם שהינו ''קורבן'' לביקורת ולביזיונות תכופים וליחס עוין בחברה


ראשית עליך להתחזק מאוד, ולא ליפול במחשבתך, שאם בני אדם אינם מחשיבים אותך הרי שבאמת אינך שווה כלום. זו טעות!

יחסי ציבור לפי כלליהם, כלל וכלל אינם כללי התורה. מה שנחשב לפי כללי התורה, זהו ממש להפך ממה שנחשב לפי כללי בני אדם בעולם השקר.

ואם הנך רואה שאתה משתדל להיות תואם עצמך לחיובי התורה וסר למשמעתם, הרי שאין חשוב כמותך לפי כללי התורה, שהם כללי ה' יתברך, שעובד, כביכול, לפי כללי תורתו. ואם כן, מה לך ליפול מכך שלבני אדם יש כללים נגד התורה?

והרחבנו נושא זה לעיל בפרק זה (אות לט) בסובלים בכיעור גופם ופניהם.

ובפרט מעלת הביזיונות, מי יכיל מעלתם, והנה לך קטע ממעלת הביזיונות:

מובא בספר ''קול בוכים'' על הפסוק (איכה ג, ל) ''ייתן למכהו לחי ישבע בחרפה'' [ודבר זה יצא מפורש גם מפי האר''י ז''ל, ומובא דבריו בכמה ספרי יראים], וזה לשונו: וכמו שהיה מרגלא בפומיה דמורי זלה''ה [הוא הרמ''ק], שהיה אומר שבכל התשובות שבעולם, המעלה שבכולם למרק החטאות והזדונות והפשעים, היא סבילת העלבונות והחירופים והגידופים, והיא מעולה יותר מכל מלקיות וסיגופי תעניות שבעולם, כי אם יסגף עצמו לבד, ייחלש ויבטל מדברי תורה למאן דלא אפשר ליה, ונקרא חוטא, וכן במלקיות וכיוצא. אמנם, במידה זו של סבילת עלבונות, תאכל ותשתה ותעבוד, והעוונות מתכפרים. ומבינתך חדל, כי הגע עצמך - שיאמרו לך: תרצה שיבוא לך הפסד ממון, נפילת בתים? תשיב: לא. ואם יאמרו לך: תרצה לקבל עליך מיתת בנים? תשיב: חס ושלום, אלא אתה ה' תשמרם. ואם יאמרו לך: תרצה שיכך ה' בשחפת ובקדחת בקרירי וחמימי - מיד ירוץ לבך, ותשיב: רחמנא לצלן. וכן אם יאמרו לך על המיתה ועל גיהנם ועל הגלגולים הרעים - על הכל תשיב: חס וחלילה. אם כן, תאמר לי: בחייך, החטאות והפשעים שחטאת ושעוית ושפשעת ופגמת במעלות הרמות, בעשי'ה ויציר'ה ובריא'ה ואצילו'ת, כפי מחצב נשמתך, מיום היותך על האדמה - במה יכופר? והזקן הכסיל בכל יום רודף אחריך עד החרמה, כי אין לו מלאכה אחרת, ומעולם לא נצחני אלא בעל מלאכה אחת קרינא ביה, והסאה הולכת ומתמלאת, ותרדמת ה' הופלה ולא תיעור משנתך.

ואם גברו חטאתיך לטעום ביאות אסורות, לילה ויום לא ישבתו מחשבותיך, ומכל עבירה נעשה קטגור, ועולות אגודות מוטה ומקטרגים, כמו שאמרו זיכרונם לברכה: עולה ומשטין, עולה ומקטרג. והדיין הקדוש והישר, אוזניו קשובות לקול קטרוגיהם, ולא ייתנו דמי להם, עד שיבוא מלך הכושי [מלאך המוות], וחרבו שלופה בידו. ואמר איש הדמים: המלך דיבר עלה אלי ההרה, וגופך רדה השכבה את ערלים. מאי איכא למימר, מה תשיב על תוכחתו? - לכן, זאת העצה היעוצה מאת ה' צבאות - יצאה לאמור (איכה ג, ל): ''ייתן למכהו לחי ישבע בחרפה'', כמדובר, ובזה לא יניחך ה' לעולם, וזהו ''כי לא יזנח לעולם ה''', (שם לא).

וכן מובא ב''שערי קדושה'' לרבנו חיים ויטאל (ח''א שער ו): ואם עיני שכל לך, היה לך לחפש מי שיצערך, כי חיים אתה מבקש לך.

ב''תומר דבורה'' (ספ''ב) כתב: החלק השלישי מהדרך להתרפא מחולי הגאווה - שיחשוב על עוונותיו תמיד, וירצה בטהרה ותוכחת ויסורים, ויאמר: מה הם היסורים היותר טובים שבעולם שלא יטרידוני מעבודת ה' - אין חביב בכולם מאלו שיחרפוהו ויבזוהו ויגדפוהו, שהרי לא ימנעו כוחו ואונו בחלאים, ולא ימנעו אכילתו ומלבושו, ולא ייענש, חס וחלילה, בחייו וחיי בניו במיתה. אם כן, יחפוץ ממש בהם, ויאמר: מה לי להתענות ולהסתגף בשקים ומלקיות המחלישים כוחי מעבודת ה', יותר טוב אסתגף בביזיון בני אדם וחרפתם לי, ולא יסור כוחי ולא ייחלש. ובזה, כשיבואו העלבונות עליו, ישמח בהם, ואדרבה, יחפוץ בהם.

עולם הזה הוא הפך עולם הבא. שפלות העולם הזה תגרום להם [לישראל] גדולה לעתיד לבוא, בימות המשיח ובתחיית המתים - גם לגופם, ובעולם הבא - לנפשם. (מנורת המאור אות שב)

ודע עוד שבזיונות זהו לאו דוקא בזיונות וחירופים שדמו של אדם נשפך בהם. כל מילה של פגיעה ואפילו קטנה, יש בה כפרה גדולה, ולפעמים ימצא שאומר אדם לחבירו מילה אחת או הערה אחת שלא במקום ובזה משפילו ומעליבו, ובכך מביאו לידי כעס גדול וצער גדול, בזה נהיה לאדם כפרה גדולה ממילה קטנה, וכמה השקעה זו טובה היא המפיקה רווחים לאין שיעור, שהרי בכך אין נדרש מהאדם אלא לשתוק בלבד, ולהאמין שמן השמים שילחוהו עלי לומר לי מילה זו. וכמאמר דוד המלך כשקללו שמעי בן גרא: ''הניחו לו ויקלל כי ה' אמר לו''. ומה זכה בכך? אומר החיד''א (בספר מתוק מדבש אות ט'): להיות רגל רביעי שבמרכבה. הנה לך לראות שבשביל שתיקה קטנה זוכה למעלה גדולה לאין שיעור - להיות בצוותא מרכבה לשכינה עם האבות הקדושים.

בזיונות רבים לאין שיעור סבל בחייו רבי יחזקאל לוינשטיין זצ''ל, משפיע רוחני דישיבת מיר ופוניבז', ותמיד השתדל להתעלות. מעשה ונכנס אליו פעם תלמידו ומצאו שרוי בשמחה יתרה. הרהיב התלמיד ושאל את רבו: לשמחה מה זו עושה? השיבו רבי יחזקאל: אדם אחד ביזה אותי ביזיון גדול מאוד, וה' עזרני ולא השבתי לו מאומה, על כן אגיל ואשמח מאוד!
(חוברת מעלת התפילה י''ד)


מד. התבוננות כללית על היסורים


מעלות הייסורים רבים המה, אולם בכללות יש לומר עליהם, אשר הם ''הצלת נפשות'', ונמנה כמה ממעלותיהם ומתוצאותיהן המבורכות של היסורים.

הבט!

כמה גרמו לך הייסורים להתקרב אל ה';

כמה גרמו לך הייסורים קשר עם הקדוש-ברוך-הוא, אתה אליו והוא אליך;

כמה - בגלל הייסורים - הנך מוכרח להרים עיניך להשם יתברך.

ולא עוד, אלא פעמים רבות הייסורים כל כך תוקפניים, עד שאם אתה מעט תסיח דעתך מהביטחון והאמונה בו יתברך, מיד תרגיש שהנך נופל, ולא מחזיק מעמד רגע. ואם כן, זכית למצב שבו אתה צריך להתמיד את התקווה והתלות שלך ברבונו של עולם, לילה ויום.

כמה התעלית בתיקון מדותיך על ידי היסורים;

למדת להיות סבלן. למדת להיות עניו - לב נשבר;

למדת להרגיש כאב הזולת, אחר שהרגשת זאת עליך. למדת לרחם על הבריות;

למדת לההביל את ענייני החומר, ולהתבונן יותר על תכליתך;

למדת להיות למוד סבל, ויודע להתמודד ולעבוד את ה' בכל מצב;

למדת להבין שאין האדם יכול לעשות ביכולתו כלום, ואין כלל כוחי ועוצם ידי, אלא הכל בגזירת אל עליון.

וביותר, אם, חס ושלום, המדובר במחלה כל שהיא נוראה שתקפה אותך באופן שנדרשת לנס - כמה למדת אתה ולימדת אחרים שצריך רק להתפלל לה' וחשובה התפילה, שהרי אמרו רז''ל: למה האמהות היו עקרות? - כדי שיתפללו. הרי שחשוב לה' לייסר בן אדם רק כדי שיתפלל אליו, ואין החיים ביד האדם, וזכית שעל ידך מתעוררים אנשים לתשובה ולפחד מה'.

וכמו שראיתי סיפור על הגאון ר' יונה יוסף ארנטרוי זצ''ל שחלה במחלה הנוראה והידועה והיה צורח מכאביו, והיו בני ביתו רוצים לסגור החלון שלא יישמעו צעקותיו. אמר להם: תפתחו החלונות, אדרבה, שישמעו בני אדם כאביי וצעקותיי, ויראו שהעולם בוגד, ויום אחד צריך האדם לעלות לבוראו ולתת דין וחשבון, וישובו מהר בתשובה ולא ימתינו, פן יאוחר.

וכן עליך לדעת, יסורים לא תמיד באים על אדם רע, הרבה פעמים באים על אדם טוב, לתועלתו, ולגלות לו את פנימיותו האמיתית, כי איננה מתגלה רק בשעות קשות, ורק אז יודע האדם כיצד להשלים את חסרונו.

וביותר, אם זכית שעל ידי יסורין למדת כיצד להדריך אחרים הסובלים גם הם מיסורים, ולהיות אתה ''הקרבן'' של ''אין חכם אלא כבעל הניסיון'', ומתוך הרפתקאותיך הרבות הנך מלומד מלחמה, היודע ''ללמד לבני ישראל קשת'' כיצד יתמודדו גם הם ביסוריהם, והנך מזכה הרבים שאין כדוגמתך, שהרי אין יותר חשוב לפני ה' כמשמח ומחזק לבותיהם של ישראל.

וזה כמסופר בגמרא (תענית כב.) שאליהו הנביא גילה לר' ברוקא שישנם באותו שוק שעברו בו רק שני בני אדם שהם בני עולם הבא, והראה לו אותם. הלך רבי ברוקא ושאלם מה מעשיהם. השיבו לו שהם בדחנים, שמחים ומשמחים בני אדם עצובים.

ואין חולי קשה כחולי העצבות ודיכאון הנפש, וכמו כן אין לך מצווה גדולה כהמרפא חולי נפשות אלו ומעודדם. ומובטח הוא להיות בן עולם הבא, וזאת יכול לעשות רק איש אשר כמוך שסבל ונחלץ מסבלו, ללמד לשמח ולחזק אחרים הסובלים ולעודדם עדי יצאו מצרתם.

הגאון ר' שמואל רוזובסקי זצ''ל היה אומר: עיקר וקושי הניסיון להתגבר על היסורים הוא רק בתחילת העבודה שצריכים להתגבר על העוקץ של היסורים, ואילו לאחר מכן, כשהקדוש-ברוך-הוא עוזר ועוברים את השלב הקשה, ההמשך כבר נקל הרבה יותר בסייעתא דשמיא, וכעין מה שאמרו חז''ל כל ההתחלות קשות, וסוף הישועה לבוא בסייעתא דשמיא.


מה. משבר המצוי אצל בני התורה שאינם מסתפקים בהצלחתם בכותלי בית המדרש


אותה מידה אומללה הנזכרת לעיל בדברי ה''מסילת ישרים'' יכולה להימצא אפילו בין כותלי בית המדרש, חס ושלום. נטה אוזנינו לדברי אחד מגדולי דורנו:

פעם אחת נכנס בחור אצל הגאון ר' יעקב ישראל קנייבסקי זצ''ל. אותו בחור לא ראה סימן יפה בלימודו ושקע בעצבות, ובא לבקש מהגאון הנ''ל עצה ותושייה. ענה לו הגאון: אתה יודע למה יש בחורים שפתאום מאבדים את החשק בלימוד, ונכנסים למשבר? - יש לזה סיבה אחת: מפני שבשעה שלומדים, חושבים על הכבוד, כי התלמיד רוצה שראש הישיבה יחזיק ממנו, ושיכבד אותו, וכואב לו שחברו יודע יותר ממנו, ושחבריו שואלים שאלות טובות בשיעור והוא איננו שואל, וכל זה גורם לו צער, והקנאה אוכלתו.

אבל דע לך, שהאמת היא שלומדים תורה רק בשביל דבר אחד ויחיד: שאחרי מאה ועשרים שנה באים לעולם האמת, עולם הנצח, ושם לא תופס שום חשיבות, שום עניין שבעולם, לא רכוש ולא נכסים, ולא שום דבר, רק דבר אחד ויחיד: תורה. ושם, כל המשא ומתן הוא רק בתורה, ושם יבחנו כל אחד ואחד על ידיעותיו בתורה, ויאמרו לו: עמוד וערוך מקרא שקרית ומשנה ששנית, וכל התורה שבן אדם לומד כל ימי חייו, צריך להיות רק לתכלית זה: שלא יבוש ולא ייכלם לעולם ועד - בעולם האמת הנצחי.

וכאשר לומד לתכלית הזו בלבד - אז לא אכפת לו שום ענייני כבוד, ושום קנאה לא תעלה על לבו, ולא יהא אכפת לו אם מחזיקים ממנו כאן, ואם מכבדים אותו כאן, שום דבר לא אכפת לו, כי כל מחשבותיו נתונים רק להוסיף עוד ועוד תורה לעולם שכולו תורה, ואז אין לו משברים ותמיד הוא בשמחה... (תמצית לשון פניני רבנו הקהלות יעקב, עמ' ט).

הגאון ר' יעקב ישראל קניבסקי זצ''ל גילה, שגם התורה הקדושה יכולה להיות נתפסת כקרדום לחפור בו ולהשיג עליונות חיצונית, חס ושלום. וכאשר נדמה לאדם שהוא לא הצליח להשיג אותו ''הישג'', הוא שוקע בעצבות.

הרב קנייבסקי זצ''ל מוסיף עוד נקודה ביסוד הנ''ל בספרו ''חיי עולם'' (פרקים י''א וי''ב). נעתיק מעט מדבריו המאירים: רבים מהתלמידים חושבים, שעיקר ההצלחה בלימוד היא כשיכול לחדש חידושי תורה. אם להמציא קושיה ממקום למקום, או לתרץ איזו קושיה שהאחרונים זצ''ל נשארו בצריך עיון. וכשאין זה עולה בידו, חושב עצמו לבלתי מצליח, ולבו עליו כואב. [וכל זה בא בעבור שהחברה רוחשת כבוד בעיקר למי שיותר חריף ויותר מפולפל, ויכול לחדש חידושי תורה.] ובאמת זו טעות - כי לחדש חידוש או סברא ישרה, אינו אלא סעיף אחד מכישרון הלימוד, ועיקר הצלחה בתורה היא הבנת הסוגיה היטב, לכל פרטיה וטעמיה. זה נקרא תלמיד חכם מופלג וראוי לעלות לגאון ולתפארת. וכתב בספר שאילתות (בשם מרן הגר''ח מוואלאזין): חידושי תורה נקרא - כל מה שלומד יותר ומתבררים הדברים ומתחוורים אצלו, וכשחוזר יותר, נתבארו טעמים ופירושים, וזה אצלו חידושים.

הגאון ר' שלמה וולבה מאריך עוד ביסוד הנ''ל (מבואר במכתב בספר עלי שור ח''א עמ' לז): מה מאד אני מרגיש איתך את צערך על הלימוד ש'אינו הולך'... בבואך לישיבה אולי היו לך דמיונות מופרזים על עצמך וכשרונותיך. אבל יום יום ראית יותר ויותר שכישרונות של אחרים - מגרעות אצלך... וביום אחד נתמלאה הסאה. הנך חש בעצמך כי אין לך כלום, לא כישרון ולא הצלחה ולא תקווה, רק אפיסת כח, עצבות, צער. הרגשה זו נקראת - קנאה. ותהא זאת נחמתך, ידידי, כי כל צעיר סובל מקנאה...

המכיר את עצמו ויודע תכונותיו, ויודע כי מה שחננו הבורא יתברך - מתנה גדולה היא, ואם רק ינצל את כוחותיו, יגיע לכל מעלה חמודה, וישיג בתורה הקדושה מה שבורא עולם רצה שהוא ישיג, ובאופן שהבורא עולם רצה שישיגהו - אדם זה אינו סובל עוד מקנאה. אבל הצעיר, אשר טרם מכיר את עצמו ותכונותיו הכרה מפוכחת וברורה - הינו מביט על עצמו בעיניים לא לו. הוא מודד את עצמו בקנה המידה של חברו, מה שהוא רואה אצל חבריו - זהו בעיניו הטוב, והוא רוצה להיות כמוהם. לכן, המגע עם החברים מעמיד אותו תמיד על גבולות שכלו וכישרונו, והוא רואה עצמו לא מתוך עצמו, אלא מהגבולות, ושם הוא רואה אצל עצמו יותר את השלילה. זוהי בחינה של ''רקב עצמות - קנאה'', הנגוע בקנאה הוא מזניח את הטוב והחיובי אשר חננו ה' עד כדי ''רקב עצמות'', ורק מעלותיהם של אחרים, חבריו וסביבתו, הן מעלות בעיניו...

הן הקדוש-ברוך-הוא הבוחר בתורה, נתן לך כל הכוחות הדרושים כדי שתקבל חלקך בתורה. תוכל לברך בשמחה רבה בכל בוקר: ''ברוך אתה ה', אלקינו מלך העולם, שעשה לי צורכי'', גם בגשמיות וגם ברוחניות. כל מה שצריך לי בכדי למלאות תפקידי בעולם, כל הדרוש לי לזכות לחלקי בתורה - הכל הוא יתברך נתן לי!

*

וכדי לחדד ענין חשוב זה נוסיף עוד כמה פרטים למחשבה.

אנו רואים בגדולי ישראל שהיו מופלאים ועצומים בתורה וחסידות, ועם כל זה אי אפשר לומר שהמקובלים שהתעסקו והתעצמו בתורת הקבלה היו גדולים בפשט כמו גדולי ההוראה והפסק, וכמו כן גדולי ישראל בתורת הנגלה לא השיגו בקבלה כחכמי הקבלה, וכמו כן היו שהתעצמו בתחום ההלכה ולא בפלפול, והיו שבפלפול יותר מבהלכה, וכמו כן היו שהתעצמו בחסידות ביותר - ואחרים בתורת המוסר ביותר, כמו כן חלקם בעיון - וחלקם בבקיאות, וזאת רק מכך שראו את מכשורם ותכונות נפשם שחנן אותם הבורא, והבינו שזהו היעד המבוקש מהם והשקיעו בו את כוחותיהם.

אדם לומד יפה עיון ומשתדל להעמיק בלימודו - מה עושה יצר הרע לבלבלו? בא ואומר לו: חבל, חבל שאתה משקיע כל כך בעיון, ראה את חבריך שעוסקים בבקיאות דף אחר דף בגמרא, סימן אחר סימן בשו''ע, וכיוצא. וכשלומד בקיאות במרץ והתלהבות בא יצרו ואומר לו: חבל, חבל שאתה משקיע בבקיאות, ראה את חבריך המעיינים ומתעמקים בלימוד. וכך האדם נופל מכל חשקו בלימוד התורה. וכמו כן בקלות, חס וחלילה, יכול להיכשל בקנאה ושנאה מתוך צרות עין.

וכמו מעשה ששמעתי פעם מאחד משגיחי הישיבות שבא אליו פעם אחד הבחורים הטובים בעיון שבישיבתו, ואמר לו שיש לו קנאה בחבר אחר המוצלח מאוד בבקיאות. והנה יום קודם בא אותו הבקי למשגיח והתלונן שיש לו קנאה באותו המעיין שבא היום ומתלונן על עיונו...

זהו עבודתו של היצר - לגזול את האמונה מהאדם, כי המאמין יודע שתכונותיו וחשקו במה שלבו חפץ זהו בהשגחה פרטית, ועליו לנצל את הכוחות שניתנו לו בדוקא ולא לחמוד ולהתאוות כאשר לרעהו.

לסיום - התבאר לנו כי מידת הכבוד היא אשר הפכה את הרדיפה אחר הידיעה והחכמה לשם ההצלחה המדומה והתחרות החברתית, וכן הוא בכל תחומי החיים - הכבוד הוא אליל האנושות. לו היו בני אדם בוחנים את הצלחתם בקנה מידה של אמת, כי אז קל היה להם יותר להיחלץ מהשפעת העולם הרועש והרוגש, והיו מרפים מאותה תחרות אין סופית, והיו משיגים את האושר האמיתי אשר האנושות בורחת ממנו במרוצתה.

וכתב הרב רוח חיים (אבות ו, ו): יכול אדם להספיק בלימודיו בשעה אחת של שמחה יותר מהרבה שעות של עצבות (וראה עוד מענין זה בפרק זה אות לו).

וכאמור לעיל בשם החובות הלבבות (שער הבטחון פ''ד), שברוחניות, אף שהמוטל על האדם ההשתדלות שהרי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, אולם התוצאות המצליחות זהו בגזירת ה', ולכך טועה האדם המצטער ומתאנח על מה שלא נתבקש שהמה התוצאות המצליחות, על האדם להצטער ולהתאנח על מה שמוטל עליו שהוא ההשתדלות ותו לא.

בירושלים הייתה מתגוררת אלמנה צדקנית מסורבלת ביסורים ורתוקה למיטתה שהיתה זקוקה לטיפול מיוחד. המהרי''ל דיסקין זצ''ל היה נוהג בכל ערב חג לעבור דרכה ולברכה בברכת החג. פעם אחת, כאשר בא מהרי''ל לביתה, והנה להפתעתו האלמנה מבקשת ממנו שיברך אותה באריכות ימים... המהרי''ל תמה ואמר: לשם מה זקוקה זקנה בעלת ייסורים לאריכות ימים, בזמן שכל גופה מסורבל בייסורים ואפילו להתפלל ולברך איננה יכולה [מחמת ניקיון הגוף]...? האלמנה ענתה, שפעם בשבוע, כאשר באה האחות ורוחצת אותה, ומיד לאחר מכן הרי היא מצליחה לחטוף איזה ברכה בנקיות, אם כן, כדאי לה לחיות בשביל ברכה אחת בשבוע אשר אין ערך למתן שכרה.

(''לשכנו תדרשו'')


מו. איזהו מאמין? היודע את רצון ה' ממנו זה עתה!


לא פעם קורה לאדם שהוא מחליט: אני עכשיו רוצה לישון כמה שעות, כדי שיהיה לי כח ללמוד אחר כך תורה! והנה נכנס הוא למיטתו לישון, נרדם, ולאחר זמן קצר אשתו או אחד מבני ביתו הרעיש והפריע את מנוחתו. מצוי וטבעי מאוד שדבר זה יגרום לקצף ולעצבנות, ובפרט כשמחשבתו לכאורה צודקת: איך לא חשו לבטלני מתורה?

וכמו כן, אדם מבקש מבני ביתו להכין לו האוכל בזמן, כדי שלא ייגרם לו ביטול זמן או ביטול תורה, ולא עשו כרצונו, דבר הגורם לכעוס.

או כמו כן מצוי מאד שיכעס האדם כאשר בא הוא לנוח ואז דוקא השכן החליט לקדוח בקיר בקול רעש גדול, או השכנים מלמעלה מפריעים ביותר, או ילדי השכונה משחקים מול חלונות ביתו וכיוצא, ובכך הופרעה מנוחת האדם, ובפרט כאמור שבשל כך נטרד הוא מלימוד תורה ומתפילה כראוי.

יסוד גדול עלינו לדעת:

לא מה שאנו מבינים ורוצים לעשות נחת רוח ליוצרנו, הוא מה שהקדוש-ברוך-הוא רוצה לקבל את הנחת מאתנו. הרבה פעמים הנחת שהוא רוצה לקבל מאתנו הוא לא מה שאנו רוצים לתת לו, אלא מה שהוא מבקש מאתנו, ומה לנו לעשות אם לא לכבד את רצונו?

הלא תבין, שרצונו יתברך ממך זה עתה שתתמודד עם ניסיון הכעס שלך, על כך שעוררוך משנתך, או על שלא הכינו מאכלך בזמנו, וזה רצונו של הבורא ממך, וחשוב לו יותר איפוק כעסך מתוך אמונה שאין עוד מלבדו יותר מאת אשר היית משיג בלימודך אחר שינה או אחר אכילה זו, והדבר הוא פשוט, שהרי אין שום הגיון שיחפוץ ה' שעתה תכעיסנו בכעסך על מנת שתצטיין לו לאחר מכן בלימודך, פשוט הוא שרצונו שתתגבר עתה על הנסיון העומד בפניך.

אין אנו יכולים להחליט להקדוש-ברוך-הוא מה לדרוש מאתנו, אין ברשותנו לתת לו מה שאנו רוצים כשהוא רוצה אחרת.

נכון, יש כללי התורה מהו רצון ה' מאתנו, ואנו צריכים להשתדל בהם. אבל אם אנו רואים שקורה לנו, שלא לרצוננו, דבר לא צפוי, סימן שכעת זה רצונו מאתנו.

וכמה נחת רוח יעשה אדם לבוראו כשיחשוב: ''ריבונו של עולם, רציתי לעשות נחת רוח לפניך בעסק התורה לאחר השינה ולאחר האכילה, ועכשיו שאני רואה שרצונך והנחת שלך שיפריעו לי מהשינה, או שלא יכינו את האוכל בזמן, ובכל זאת שלא אכעס, אדרבה ואדרבה, אעשה רצונך כרצונך ולא כרצוני''.

זהו דרך אמיתית שיכולה למנוע אדם מהרבה כעס ומריבות, והוא כלל ''ביטול הרצון'' הנאמר ב''אבות'' - ''בטל רצונך מפני רצונו'', לבטל רצוננו במקרים שקורים לנו, ולראות שכולם בהשגחה פרטית, ולתאם עבודתנו אליו, כפי רצונו המתגלה אלינו במקרה המפתיע אותנו, שאינו כלל לפי תכניותינו, אבל הוא לפי תכניתו יתברך, כך שאל לנו לכעוס ולהתמרד עם המניעות החוסמים בפנינו אף את עבודתו יתברך, והארכתי בזה לעיל בפרק זה באות לו, בהסבר ובסיפורים נפלאים.

הגאון רבי חיים עוזר זצ''ל, כאשר בתו היחידה היתה בימי נעוריה והיתה חולה אנושה ונוטה למות, שעה ששעותיה היו ספורות, נתיישב לכתוב תשובה מסובכת בהלכה לשאלה שעמדה על הפרק בקהילה אחת, ונימוקו עמו: מאחר שראה שקיצה קרב, ואז לא יוכל לענות על השאלה למשך כל ימי השבעה, לכן הזדרז לכתוב בשעות האחרונות כדי שבני אותה קהילה לא יצטרכו להמתין שבוע ימים.
(''לשכנו תדרשו'')


מז. חיזוק באמונה למתנסים באיבוד יקיריהם


רבים מהמאבדים יקיריהם נשארים לפעמים שנים במצב רוח קודר ונשקעים במרה שחורה, ופעמים רבות פוגע הדבר עד חוסר תפקוד לצרכים המינימליים.

באמת קשה מאוד לרדת לעומק כאבם של ההורים השכולים או של בני הזוג המאבדים את בן זוגם, אולם עליהם להתבונן ברווחים הרבים הנגרמים להם כתוצאה מכך.

ראשית יש להתבונן בדברי הגמרא(ברכות ה' ע''ב) המספרת על רבי יוחנן ששיכל עשרה בנים, וכשנפטר לו בנו האחרון, קברו, והשאיר עצם קטנה ממנו בכיסו. וכשהיה הולך תמיד לנחם אבלים, היה אומר: זהו עצם מבני העשירי, ולכן תתנחמו גם אתם מצרתכם.

כמו כן יש לנו לומר, רק אותם שכולים יכולים לנחם שכולים אחרים, ואם יד ה' פגעה בכם, הרי שיש בכם את הכח וההזדמנות להיות מגיבוריו, מנאמניו וממקבלי גזירותיו, ולשמש דוגמה של אמונה וביטחון מושלם בה', ואם בכם בחר ה' ליסרכם הרי שאתם ראויים לקדש שמו ומחוזקים די הצורך לכך. ועליכם להתחזק באמונה ובשמחה, ולהראות לה' יתברך ולעולם כולו את חוזק אמונתכם בה', וממכם ילמדו אותם חסרי כח וחלושי הלב, והיה זה שכרכם, מלבד השכר הפשוט על יסורים אלו שמועילים לעצמכם, להיות נקיים לפני ה' ואהובים לפניו.

וכמו שמצינו, כשניחם משה רבנו לאהרן על מות בניו, ותגובת אהרן הייתה: ''וידום אהרן'', שקיבל דין שמים בשתיקה. ואומר המדרש: בזכות וידום אהרן, שלא הרהר על ה' יתברך, זכה שנתיחד עמו ה' בדיבורו עמו פרשת שתויי יין (רש''י ויקרא י', ג'). וודאי כמו כן גדול שכרם של המקבלים בדומייה ובאמונה. ובזאת ייבחנו אם אכן קיבלו את יסוריהם בשמחה - כאשר חוזרים למהלך חיים רגיל, ומעתה מתקשרים עם הקדוש-ברוך-הוא ביתר שאת ודבוקים בו יתברך יותר, הרי שהיסורים עשו את תכלית רצון גוזרם, ובפרט כשהיה אסונם באופן שהשיבו נפש בניהם ובנותיהם בטהרה ללא חטא, וייחשבו בניהם ובנותיהם אלו להם לעתיד לבוא בתחיית המתים כמובא בדברי הרמ''ק והנה לך דבריו.

כתב בספר ''שיעור קומה'' לרבנו הרמ''ק ז''ל (בהשגחה ז'): בגמרא במסכת ברכות (פרק קמא) אמרו: אם היו לו בנים ומתו - הנה הם יסורין של אהבה, ואם לא היו לו בנים כלל - הנה הם יסורין שאינם של אהבה. והעניין, שיש יסורין שהם על עוון, ופעמים באים באהבת ה' ובחמלתו על האיש ההוא שנתחייב הוא עצמו מיתה, ומתכפר לו במיתת בניו, ולכן יתן לו בנים וימותו ביד פשעו ויכופרו עונותיו, והרי אלו הם נשמות גם הם מצידם שהיו ראויות להסתלק אל הזמן הנועד ההוא לסיבת הגלגול, וגזר חכמתו על הנשמה ההיא שתבוא - כבן - לאיש ההוא. והאיש ההוא - אם חייב מיתה כמה פעמים, יתן לו הקדוש-ברוך-הוא בנים אלו, ובמיתת כל אחד ואחד מהם יקבל צער מר כמוות ויכפר עליו כאילו קיבל את המוות, והם - מזבח כפרה. והיינו יסורין של אהבה על כמה דרכים: הא' - שפורע חובו ומתכפר. הב' - חזרה בטהרת אותם הנשמות, כשחוזרים בטהרה לשמים בלי עוון. הג' - לתחיית המתים יקומו וייחשבו לבניו. הד' - שזוכה בחינוכם במצוות, מה שאין כן מי שמתייסר במה שאין לו בנים, שאינו זוכה בשום אחד מאלו. עד כאן לשונו. ומובא זאת גם בספר ''אילימה'' (עין כל תמר ה' פרק לא).

*

על הצדיק רבי נחום מהוראדנא זצ''ל מסופר (בספר ''תולדות מנחם'' עמ' קד) כי פגעה בו מידת הדין פעמים רבות, כי מתו בניו יוצאי חלציו על פניו, ויצטער הצדיק מאוד. אף אם חייה נפשות רבות בתפילתו - נפש בניו לא חייה. ותתאונן עליו אשתו הראשונה במר נפש - וידום הצדיק ויקבל באהבה ולא ענה דבר. אך אחרי אשר עברו ימי האבל, דיבר על לבה דברים טובים, דברי ניחומים, ויאמר: הטוב אני מאהרן קדוש ה' אשר מתו בניו הצדיקים נדב ואביהוא בחייו, או הטוב אני מרבי יוחנן שמתו עליו עשרה בנים?! הלא קראת ב''צאינה וראינה'' מאמר חז''ל ''דין גרמא דעשיראה ביר'', בקרובי ה' יקדש שמו הגדול והקדוש, וזאת היא לנו לכפרת עוון, כי רבות חטאנו לפניו. מלבד זאת, נגלו לה' כל תעלומות עד סוף כל הדורות, ולו ידע כי מיוצאי חלציהם פרי צדיק פרח שושן וענפי הדס, אז לא בא הכורת עלימו, אך גלוי וידוע לפני כיסא כבודו כי לא יצא צדיק וקדוש ממעיהם. ברוך המקום שלקחם השמימה ויקטפם בעודם באיבם, ועלינו לקבל באהבה וברצון את מוסר ה' ולהודות לשמו כי בנינו יורשי גן עדן הם (ב''ק לח), ותשבע בצחצחות נפשם בין צדיקי עולם ונשמתם תתענג על נועם ה'. יהי שמו הגדול מברך.

כאשר מת על הצדיק בנו השבעה עשר, רחמנא לצלן, באו רבים לנחמו. וכה היה דברו: כי האיש המאמין והחרד עליו לקבל באהבה את כל הייסורים והצרות הבאים עליו, ועוד הוא צריך לשמוח עליהם, כי את אשר יאהב ה' יוכיח, וזהו סימן טוב לו. בכל זאת עליו לבקש את ה', כי לימים הבאים לא יביא עליו ה' עוד צרות וייסורין, אולי, חס וחלילה, יחלש כח ביטחונו. ואמר, למשל, אם יתרחב מסחרו של איש, אז ירווה נחת. בכל זאת, האיש המבין יישמר מזה, כי לפעמים מרוב התרחבות והתפתחות מסחרו יוכל לבוא במצוקת כסף ולעשות שמיטה לנושיו. ובדרך זו ביאר את דברי בן ישי (תהלים כה, טז): ''צרות לבבי הרחיבו'' - הצרות נתנו הרחבה ללבי, כי זהו סימן טוב לי, בכל זאת אתחנן לפניך כי לעתיד ''ממצוקותיי הוציאני'' - תשמרני לבל אבוא, חלילה, לידי מצוקה.

האדם אינו חייב אלא לקיים את מה שצותה עליו התורה, ובמקרה דנן חובת האב היא לעסוק בפריה ורביה - להינשא ולהוליד בנים. ובין אם הבנים חיים ובין אם לאו - יקבל את שכרו, והקדוש-ברוך-הוא עושה מה שהוא חפץ לטובת האדם. ודעו, כי גם אם הלך הבן לעולמו, הוא לא נאבד מן העולם. כשם שאם הבן עקר מקום מגוריו לעיר רחוקה עדיין לא נגרע מאומה מהיות בנו - אף כאן, וסופו של דבר שההורים יתקרבו אל בנם ויהיו עמו בעולם הנצח שנים אין ספור.

זאת ועוד, יתכן שאילו היה הנפטר נשאר בעולם, היה סובל מצער וממחלות שונות, ואפשר שהיה סוטה, חס וחלילה, מדרך הישר, ואז היו ההורים מעדיפים את העדרם מן העולם על פני מציאותם העגומה. עתה בטוח הבן מכל נזק ופגע, ובמותו יצאו לקראתו להגן עליו מכל צר ומסטין כדי להכניסו לגן עדן.

כיוון שכך - מדוע להרבות בבכי יותר ממה שקבעו חז''ל (מועד קטן כז) ''שלושה לבכי, שבעה להספד, שלושים לתספורת'', ולעבור על דברי חז''ל ולהיענש על כך? ואין כל תועלת בריבוי הבכי, כי את אשר נעשה אין להשיב, ואין לאדם לעשות אלא את ציווי ה', כי לשם כך בלבד באנו לעולם, וה' הטוב עושה את מה שהוא חפץ בעולמו. (מובא ב''לקח טוב'')

לאחר ה''שבעה'' מפטירתו של ר' אברהם זצ''ל, בנו העילוי של ה''חפץ חיים'', כשה''חפץ חיים'' הסתגר בחדרו, שמעוהו אומר: שטן, שטן! רצונך להפריע לי באמצע עבודתי בחיבור ה''משנה ברורה'' - לא אשמע לך! הריני ממשיך בעבודת הקודש!

כאשר חזר בעל ה''דברי חיים'' מצאנז זצ''ל מהלוויית בנו אריה לייבש'ל [שנפטר בגיל שבע שנים והלווייתו הייתה בשעת בוקר מוקדמת לפני תפילת שחרית], אמר את הדברים דלהלן:

הולך אדם לתומו לדרכו ולפתע הוא חש במכה חזקה בגבו. הוא פונה אחורה כדי לראות מיהו המכה. הוא נוכח לדעת כי ידיד נפשו הוא אשר נתן לו את המכה כאות אהבה וחיבה. אין ספק שגם אם מתחילה סבור היה לכעוס על המכה - עתה יקבל זאת באהבה, ואדרבה, ישמח על גילוי החיבה של ידידו-אוהבו. אף אני - הוסיף בעל ה''דברי חיים'', ואמר - קיבלתי היום מכה איומה. כאשר התבוננתי ממי קיבלתי מכה זו, אמרתי לעצמי: הרי הבורא יתברך הכני, הבורא שאני כל כך אוהבו. אם כן, בוודאי אקבל זאת באהבה ושמחה.

בסיימו דברים אלה פתח מיד בעבודת הקודש בתפילת שחרית והכריז בקול: ''הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו, שירו לו זמרו לו..''
(מובא ב''לקח טוב'')

 
JPAGE_CURRENT_OF_TOTAL
הנך נמצא ב: דף הבית hidden אמונה ובטחון

התפילין שלי

תפילין

התפילין שלי

טובה אמיתית ליקירי משפחתכם

עילוי נשמה מכבדים בחיים ולאחר החיים

בשמחת כלולותיכם

חתן וכלה

מתפללים להצלחתכם

בשמחת הבר מצווה

בר מצווה

מתפללים להצלחת צאצאיכם

  • Login
    מלל מעל טופס הרישום
    מלל מתחת טופס הרישום
  • יצירת חשבון
    *
    *
    *
    *
    *
    Fields marked with an asterisk (*) are required.