• Personal-prayer
Hebrew (Israel)English (United Kingdom)
הרשם לאתר וזכה בתפילה וברכה על ציון הרשב"י הקדוש. שנה טובה ומתוקה
 

אמונה ובטחון

פרק יז - קטעי חיזוק מהספר ''שומר אמונים''



פרק יז - קטעי חיזוק מהספר ''שומר אמונים''


א. מעט יסורים בעולם הזה פורקים מהאדם סבל גדול של יסורי הנפש מהעולם הבא


ונחזור לענינינו כי העונש של אחר הפטירה הוא בשלימות בלי שום וויתור כלל וכלל אם לא עסק בתשובה בימי חייו, כמובא (מדרש תהילים מזמור יז) וזה לשונו מלפניך משפטי יצא, אמר הקדוש-ברוך-הוא לישראל בני עד ששערי תפילה פתוחים עשו תפילה ותשובה, שאני נוטל שוחד בעולם הזה, אבל משאני יושב בדין לעולם הבא איני נוטל שוחד, שנאמר לא ישא פני כל כופר ולא יאבה כי תרבה שוחד עכ''ל, כי הקדוש-ברוך-הוא אינו מוותר כלום, כי שם בעולם העליון הכל בדין ומשפט, וכל מה שתעלה הנפש מעולם לעולם הגבוה ממנו, מדקדקים עמה ביותר אפילו על עבירות קלות שבקלות, והכל צריך אדם לתקן, ולפעמים על ידי יסורים קשים ומרים, ועיין כל זה בספר הגלגולים מרבינו האר''י ז''ל, ומה שהזכיר כאן במדרש ''עולם הבא'' הוא הנקרא בספרים עולם העתיד, כי עולם הבא האמיתי יהיה לאחר התחיה במהרה בימינו.

אבל ביסורים שאדם מקבל בעולם הזה המה בבחינת מועט המחזיק את המרובה, כי כנגד כל דבר קטן אפילו כנגד עשב קטן שבעולם יש כנגדו ברקיע הרבה דברים גדולים ונוראים בלי שיעור, וככה אם האדם מקבל יסורים באהבה בעולם הזה נתפטר על ידי זה מעונשים גדולים ורבים בעולם הבא, וכן להיפך שמכל תענוג בעולם הזה מנכים לו הרבה תענוגים גדולים בלי שיעור בעולם הבא, כי (אבות פרק ד' משנה י''ז) יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה.

וכל יסורים שהקדוש-ברוך-הוא מביא על האדם יהיה מי שיהיה, הוא הכל מגודל חסדו יתברך עם אוהביו עם קרובו, כמו שכתוב (משלי יג) ואוהבו שחרו מוסר, והכל בהשגחת המאציל העליון בצדק וביושר, כמו שכתוב (תהלים צב) להגיד כי ישר ה' צורי ולא עוולתה בו. ואמרו רז''ל (בראשית רבה פר' פ''ח סי' א') כי לא היה ראוי להיות דוויים וסחופים ומנוגעים רק בישראל, כדי לצרפם ולטהרם מעוונם, אבל לא באומות העולם, רק שלא יאמרו כמה מנוגע אומה זו, לכן בעל כרחם גם האומות מתיסרים בכמה מיני יסורים.

[מכאן יש לנו ללמוד דכשהאדם בתקופת יסורים הרי שמשתדר לו בכל רגע שהנו אהוב לה', ולא כמו שהעולם חושב שהמיוסר הנו דחוי ומאוס].


ב. כשמקבל האדם יסוריו באהבה מנכים לו מיסורי עולם הבא לאין שיעור וגבול


וכל יסורים אפילו כל דהוא שאדם סובל בעולם הזה, בפרט אם מאמין בהשגחה עליונה ויש לו דעת לקבל באהבה מאת ה', ואינו מהרהר אחר מידותיו יתברך חס וחלילה, אז מנכים ממנו על ידי זה מיסורי עולם הבא בלי שיעור וגבול, ואלו היה האדם מבין ורואה זאת, היה מרקד מתוך שמחה על חסד הגדול שהקדוש-ברוך-הוא עושה עמו, והוא כמו אם הרוחצת בנה מצואתו, ותינוק שאינו מבין הטובה צועק ובוכה, ואילו היה מבין הטובה והחסד שעושה אתו אמו, היה מנשקה ומחבבה מרוב שמחה ואהבה, וכן אם אינו בועט ביסורים ומצדיק דינו של הקדוש-ברוך-הוא, כמובא לעיל (פרק ד') מאמר הגמרא ברכות מה אשם לדעת אף יסורים לדעת, כי אם מבעט חס וחלילה ביסורים אז חס וחלילה נידון בגיהנם, אם לא חס וחלילה שיש לו יסורים קשים ונוראים, ונפלט מפיו איזה דיבור שלא ברצונו, כדכתיב אצל איוב שהצדיק אותו אליהוא נגד חבריו שהוכיחו אותו על שנפלט מפיו דיבורים נגד מדת הדין, וכתיב שם (איוב לד) איוב לא בדעת ידבר ודבריו לא בהשכיל, ועל ענין כזה שבא שלא מדעת רק מגודל צער, על זה אמרו (בבא בתרא דף ט''ז ע''ב) מכאן שאין אדם נתפס בשעת צערו, ועם כל זה אמרו (ילקוט איוב רמז תתק''ח) אמר רבי חנינא בר פפא איוב אילולי לא קרא תגר כשבאו עליו יסורין, כשם שאומרים עכשיו אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב כך היו אומרים אלהי איוב ע''כ.

ודע והבן אם האדם מקבל באהבה יסורים על כל פנים לפי דרגא דיליה, אז מזדככים אבריו, ונמתקו הדינים ממנו, ונמחלו עוונותיו, כמובא (ברכות דף ס''ב ע''א) קבלה דיסורי שתיקותא ומבעי רחמי, ואשרי חלקו ומה נעים גורלו מי שזוכה לקבל יסורים באהבה, כמובא (תענית דף ח' ע''א) אמר רבי יהושע בן לוי כל השמח ביסורין שבאין עליו מביא ישועה לעולם, שנאמר בהם (ישעיה סד): ''עולם ונושע'' ע''כ, הרי כי לא די מגודל הצלחת הנפש והגוף שנצמחים לו על ידי זה, אלא שמביא ביסורים ישועה לעולם.


ג. אפילו יסורים קטנים בעולם הזה מנכים לו לאדם הרבה מיסורי עולם הבא - כשמקבלם באמונה ובאהבה


ויש אשר נשלח לו יסורים קלים לפעמים דהיינו שנתהפך לו חלוקו, כדאיתא (ערכין דף ט''ז ע''ב) עד היכן תכלית יסורין אמר ר' אלעזר כל שארגו לו בגד ללבוש ואין מתקבל עליו, מתקיף לה רבא זעירא ואיתימא ר' שמואל בר נחמני גדולה מזו אמרו אפילו נתכוונו למזוג בחמין ומזגו לו בצונן בצונן ומזגון לו בחמין, ואת אמרת כוליה האי, מר בריה דרבינא אמר אפילו נהפך לו חלוקו, רבא ואיתימא רב חסדא ואיתימא ר' יצחק ואמרי לה במתניתא תנא אפילו הושיט ידו לכיס ליטול שלש ועלו בידו שתים וכו', וכל כך למה דתנא דבי ר' ישמעאל כל שעברו עליו ארבעים יום בלא יסורין קיבל עולמו, במערבא אמרי פורענות מזדמנת לו עכ''ל.

ואם האדם שנשלחו לו אפילו יסורים קלים מתחזק באמונה שלימה, ומהרהר בתשובה, ומתחרט על עוונותיו, ומבקש מה' שימחל לו, ומכח זה האמונה שמאמין שהכל בהשגחת הבורא אפילו דבר קטן מן הקטנים, על ידי זה נמחל לו מה שפגם במידות העליונות כביכול, ונמתק הדין מעליו, ונחשב לו גם כן כאילו קיבל יסורים הרבה, וכל זה מובא בספרים הקדושים, בפרט בספרי תלמידי בעל שם טוב זי''ע

מובא בספר ''תולדות יעקב יוסף'' (פרשת וישלח בד''ה בפסוק וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה וכו'), וזה לשונו שמעתי ממורי ביאור ש''ס לא גלו ישראל עד שכפרו בה' ובדוד וכו', וביאר ש''ס אין בין עולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלבד וכו', דאמרו בש''ס מי שעברו עליו ארבעים יום בלא יסורין קיבל עולמו וכו', היכי דמי יסורין המושיט ידו לארנקי וכו', והקשה הא אין יסורין בלא עון וכי סלקא דעתך שזה נחשב לכפרת עון, וביאר כי צדיק באמונתו יחיה, כי המאמין בהשגחה פרטית של ה' יתברך ויודע בו כי כל מאורעות של האדם הוא ממנו יתברך, הן דבר קטן או גדול הכל הוא בדין ''אדני'' - דינא דמלכות שמיא והוא לסיבת חטאו, ומיד נתחרט ומלא חרדה ופחד ה', מיד מוחלין לו מאחר שהוא מאמין וחוזר בו ומדבק מחשבתו בו יתברך, לכך גם המושיט ידו וכו' אחר שהוא מאמין שזה לסיבת חטאו ומתחרט נחשב לכפרת עוון.


ד. טעם וסיבת סבלו וצערו של האדם מאשתו המצערתו, או מגידול בניו, או מקושי פרנסתו


ועכשיו נדבר בעזרת ה' בענין קבלת יסורין שאדם נתייסר על ידי איש בעל בחירה המצער אותו, ויש בזה גם כן הרבה פרטים, פרט אחד שאדם מצטער בצער גידול בנים, וכדומה לזה, שנצמח לו חס וחלילה כל מיני יסורים בסיבת יוצאי חלציו, או שמצטער על ידי אשתו, שיש לו אשה רעה ורגזנית וכעסנית וסובל ממנה, אשר זה צער גדול, אשר על זה נאמר (קהלת ז) ומוצא אני מר ממות את האשה, עיין (מסכת יבמות דף ס''ג ע''א וע''ב), אשר על כן מנו רז''ל (מסכת עירובין דף מ''א ע''ב) מהכת שאינם רואים פני הגיהנם מי שיש לו אשה רעה, מסיבת תוקף נסיון והצער שיש בדבר, ואם יזכה לקבל באהבה נתכפר לו במקום גיהנם, או שסובל על ידי תחלואי אשתו חס וחלילה, וכדומה, ה' ישמרנו.

והנה גילה לנו רבינו הבעש''ט ז''ל, שכל מיני צער בנים חס וחלילה מגיע לאדם על ידי פגם הנשמה, שהנשמה משכנה במוח מקום מקור המשכות כח הבן, וצער אשה חס וחלילה מגיע לו על ידי פגם הרוח, וצער של עסקים ופרנסה והפסד נכסיו ומטלטליו, אפילו הפסד דבר קטן וכל שכן דבר גדול, כמו שאמרו רז''ל (בפסחים דף קי''ח ע''א) אמר רב חסדא מאי דכתיב הודו לה' כי טוב, הודו לה' שגובה חובתו של אדם בטובתו, עשיר בשורו, עני בשיו, יתום בביצתו, אלמנה בתרנגולתה עכ''ל, וכדומה, גם הפסד פרוטה אחת, הכל בהשגחה עליונה בלי שיעור, הכל הוא על ידי פגם הנפש.


ה. יסורי האדם על ידי בעל בחירה גם הם בהשגחה פרטית ומכפרים ומתקנים ביותר ובפרט הבזיונות


ויש מיני יסורים שאדם סובל על ידי זולתו, דהיינו כמו שאמרו רז''ל (בחולין דף ז' ע''ב) אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה, כי זה הקליפה שנתהוה מהעבירות שברא זה אדם בעוונותיו, מתלבש בזה האבן או העץ שנלקה בו לכפרת עוונותיו, או לפעמים מתלבש בחי, כמו כלב וחתול עכבר ובהמה וכדומה, ואדם נתבהל חס וחלילה, ועל ידי פחדו נתכפר לו איזה עון וקטרוג שנתהוה בעוונותיו, ולפעמים מתלבש באנשים בעלי בחירה להכותו ולצערו בכל מיני צער חס וחלילה.

ותדע חביבי שיש חילוק גדול בין היסורים שאדם מקבל על עצמו ומעצמו, ובין שמקבל על ידי זולתו שהוא בעל בחירה, כי כל מה שהמייסר רחוק ממנו מצד עצמותו ועניניו, ככה ההמתקה ביתר שאת.

כמו שתראה בשבח האדם, למשל כשאדם משבח עצמו, אז למה הוא נחשב, אדרבה לקלון הוא לו, כמו שאמר הכתוב (משלי כז) יהללך זר ולא פיך, אלא אם כן לפעמים שכוונתו לשמים, אז נתקיים בו (תהלים לד) בה' תתהלל נפשי וגו', ואם אדם מקבל שבח מאשתו או מבניו הוא יותר חשוב, אבל עיקר החשיבות השבח הוא כשמשתבח על ידי אחרים, כמו שאמרו רז''ל (מדרש רבה דברים פרשה ג' סי' ו') וז''ל ברוך תהיה מכל העמים, אמר רבי חייא בר אבא אין שבחה של מטרונא בשעה שמתקלסת מקרובותיה אלא בשעה שמתקלסת מצרותיה עכ''ל, (ועיין ילקוט מלאכי סי' תק''ץ, וילקוט שה''ש סי' תתקצב''ב), וכל שכן אם השבח מגיע לו על ידי רחוקים ממש, שרואים שנתקדש שם שמים על ידו גם בין הנכרים, כמו שמצינו במדרש אצל ר' שמעון בן שטח שהחזיר אבידת גוי לפנים משורת הדין כדי שיתקדש שם שמים על ידו, ואמר זה הגוי ברוך ה' אלקי שמעון בן שטח.

ככה לענין יסורין או בזיון, כמו שיש חילוק בין אם אדם מתייסר בעל כרחו בסיבת עוונותיו, או שאדם מקבל היסורים מעצמו לכפרת עוונותיו כמבואר לעיל, וכן יש חילוק גדול אם מצטער על ידי אחרים ממש אז תקנתו ביתר שאת.

וככה לענין בזיון, כמו האדם שמבזה עצמו ומשפיל גאוותו ורוחו בדרך שנתנו לנו רבותינו הקדושים כמה עצות בזה, ועיין בספר חובת הלבבות מאמר הכניעה, ובראשית חכמה מאמר ענוה, ובשל''ה הקדוש, וביתר ספרים הקדושים, אבל אם האדם מקבל בזיון מאשתו אז יותר נכנע ונשבר לבו כנרגש בחוש, כי חלק הרע נכנע ביותר, וכל שכן אם מקבל בזיון מאחרים ממש, בודאי יותר נכנע חלק הרע שבקרבו.

ונחזור לענינינו כי כל דבר גדול וקטן מושגח בהשגחה עליונה, למשל מי שיש לו איזה צער מאנשים שמצערים אותו, אז מושגח בהשגחה עליונה עד כמה, והאיך, ובאיזה אופן, יגיע לו מהם הצער, או מי שאשתו מושלת עליו, ותקניטנו בדברים, אז צריך להאמין שנותנים בפיה מן השמים ממש כל דיבור שתצער אותו, אם לא שהוא פתי ומביא עצמו לידי מחלוקות, אז פותח בזה לעצמו חס וחלילה נסיונות רבות, אבל מי שמאמין בהשגחה עליונה, שכל דיבור ממש מושגח בהשגחה עליונה עד כמה תצער אותו, אז נתכפרים בזה עוונותיו, כמאמר רז''ל (מסכת עירובין דף מ''א ע''ב) שאינו רואה פני הגיהנם מי שיש לו אשה רעה, ודייקו בהדברים פני הגיהנם דייקא.


ו. מעלת יסורי הבזיונות


לכן כתבו רבינו הקדוש האר''י ז''ל ורמ''ק ז''ל שיותר מועיל קבלת הבזיונות מאחרים יותר מכל מיני סיגופים שבעולם.

מובא בספר (''קול בוכים'' על הפסוק ''יתן למכהו לחי ישבע בחרפה'') וזה לשונו וכמו שהיה מרגלא בפומיה דמורי זלה''ה (הוא הרמ''ק) שהיה אומר שבכל התשובות שבעולם, המעולה שבכולם למרק החטאות והזדונות והפשעים היא סבילת העלבונות והחירופים והגידופים, והוא מעולה יותר מכל מלקיות וסיגופי תעניות שבעולם, כי אם יסגף עצמו לבד, יחלש ויבטל מדברי תורה למאן דלא אפשר ליה ונקרא חוטא, וכן במלקיות וכיוצא, אמנם במדה זו תאכל ותשתה ותעבוד והעוונות מתכפרים, ומבינתך חדל, כי הגע עצמך שיאמרו לך תרצה שיבא לך הפסד ממון נפילת בתים? תשיב: לא, ואם יאמרו לך: תרצה לקבל עליך מיתת בנים? תשיב: חס חלילה, אלא אתה ה' תשמרם, ואם יאמרו: תרצה שיכך ה' בשחפת ובקדחת בקרירי וחמימי? מיד ירוץ לבך ותשיב: רחמנא ליצלן, וכן אם יאמרו לך על המיתה ועל גיהנם ועל הגלגולים הרעים על הכל תשיב חס וחלילה, אם כן תאמר לי בחייך, החטאות והעוונות והפשעים שחטאת ושעוית ושפשעת ופגמת במעלות הרמות בעשי''ה ויציר''ה ובר''יאה ואצ''ילות כפי מחצב נשמתך מיום היותך על האדמה, במה יכופר? והזקן הכסיל בכל יום רודף אחריך עד החרמה כי אין לו מלאכה אחרת, ''ומעולם לא נצחני אלא בעל מלאכה אחת'' קרינא ביה, והסאה הולכת ומתמלאת ותרדמת ה' נפלה ולא תיעור משנתך, ואם גברו חטאתיך לטעום טעם ביאות אסורות לילה ויום לא ישבותו מחשבותיך, ומכל עבירה נעשה קטיגור ועולות אגודות מוטה ומקטרגים, כמו שאמרו ז''ל יורד ומשטין עולה ומקטרג, והדיין הקדוש והישר אזניו קשובות לקול קטרוגיהם ולא יתנו דמי להם עד שיבא עבד מלך הכושי, וחרבו שלופה בידו, ויאמר איש הדמים המלך דבר: עלה אלי ההרה וגופך רדה השכבה את הערלים, מאי איכא למימר מה תשב על תוכחתי, לכן זאת העצה היעוצה מאת ה' צבאות יצאה לאמר יתן למכהו לחי ישבע בחרפה כמדובר ובזה אל יזניחך אלקים לעולם וזהו כי לא יזנח לעולם ה' עכ''ל, וכן מובא בספר שערי הקדושה לרבינו חיים וויטאל (חלק א' שער ו') וזה לשונו ואם עיני שכל לך היה לך לחפש מי שיצערך, כי חיים אתה מבקש לך עכ''ל.

הגם כשאדם מסגף עצמו לכפרת עוונותיו, וכל שכן בשביל אהבת בוראו, בודאי מעלתו ביתר שאת, אף על פי כן הבזיון מזולתו הוא יותר מועיל מכל מיני סיגופים אם מקבל באהבה, כמו שאמר רבינו האר''י ז''ל והרמ''ק ז''ל שאם היו יודעים טובת הבזיונות היו מחפשים זאת בשווקים וברחובות.

ומצינו (במסכת תענית פרק שלישי) אצל רב נחמן (דף כ''ד ע''א) ואצל רב פפא (דף כ''ד ע''ב) דהוי גזרו תעניתא ולא אתא מטרא, ואירע להם חלישת הדעת ותיכף אתי מטרא, הרי שאלו קדושי עולם בתפילתם וזעקתם ועינויתם, ועל ידי גזירת תענית ועינויים של הקהל לא היה מועיל להמשיך גשמים, ועל ידי חלישת הדעת תיכף ירדו גשמים, ותלמוד מזה טובת חלישת הדעת ובזיונות, ואל תהיה פתי לאבד זאת בידים, ותהיה מן (שבת דף פ''ח ע''ב) הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים, ועליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו.


ז. אין להתעלם אף מיסורים קטנים ביותר לראותם בהשגחה ולהצדיק עליהם את הדין


נחזור עוד לענניננו הקדום, שיסוד האמונה בהשגחה פרטית הוא גם (ערכין דף ט''ז ע''ב) אם אירע לו דבר קטן כמו נתהפך לו חלוקו, או שרצה במזיגת חמים ומזגו לו צונן, או שביקש ליקח שלשה פרוטות ונזדמנו לו שנים, או שנתנו לו מאכל מקולקל או שרוף וכדומה, או שנתאחר אצלו נתינת המאכל, והוא ממהר לילך לעסקיו או ללמוד, יאמין וידע כי הכל בהשגחה עליונה, ויצדיק תיכף דינו של הקדוש-ברוך-הוא, והן אם קיבל בזיון וצער מאשתו או מזולתו, ידע ויאמין כי אין בכח שום בריה חס וחלילה לצער אותו יותר מן הנגזר למעלה, כמו למשל בשעה שאדם נושא אשה ונפל בגורלו להיות לו אשה כעסנית ורגזנית, או מושלת עליו, נגזר משמים עד כמה תצער אותו, רק באם יש לו דעת לקבל באהבה וחוזר בתשובה אז נתהפך הכל לטובה ולשלום, כמו שראיתי בעיניי הרבה ענינים כאלו.

ושמעתי בשם אחד מן הצדיקים שפירש הפסוק (בראשית ב) אעשה לו עזר כנגדו, ודרשו רז''ל (יבמות דף ס''ג ע''א) זכה עזר לא זכה כנגדו, הפירוש זכה נעשה לו ממש עזר כפשוטו, ואם לא זכה אז חס וחלילה כנגדו אז זה הוא העזר כשהיא מנגדו ומצערת אותו, ועל ידי זה מתכפרין עוונותיו ואינו רואה פני הגיהנום, אבל (משלי טז) ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו זה אשתו, כדרשת רז''ל (בראשית רבה ריש פרשה נ''ד).


ח. הגם שיש לנו להשתתף ולכאוב את צערן של ישראל - יש להישמר מלהרהר אחר מדותיו יתברך


ואם אדם מקבל היסורים בעולם הזה באמונה פשוטה ובשמחה, ומקבל על עצמו גזירות הבורא באהבה, ואין מהרהר אחר אלקינו, ואחר מדותיו יתברך שמו, והגם שרואה בצרות אחינו ישראל לרבים או ליחיד, בולם פיו מלדבר ולבו מלהרר אחר ה', אז תקונו גדול ונפלא מאד, ויהא לו בזה הכנה רבה על לעתיד לבוא במהרה בימינו.

הגם שחלילה להתפרד מלהשתתף בצער שכינת עוזינו ובצערן של ישראל הקדושים, וצריך לצעוק כמו איל, ולשאוג בתפילות ותחנונים ובדמעות, וכל מי שיש בו נפש מזרע ישראל יצעוק ויבכה על צרות אחינו ישראל הקדושים, ומי שאינו משתתף בצערן של ישראל נקרא אכזרי, וסימן שאין שורשו מזרע ישראל, ולא יזכה לראות בנחמות ישראל במהרה בימינו, וכל דבורינו לחזק לבבות ישראל הקדושים באמונה ובאהבה לבוראנו ברוך הוא וברוך שמו.

כי מי שמשתתף בצערן של ישראל ובוכה וצועק על ישועתן, ומעורר מדת הרחמים על כנסת ישראל, הגם כי נגזרה גזירה על שונאי ישראל על כלל או על פרט חס וחלילה, מגלגול זה או מגלגולים הקודמים, יש בכח ישראל חברו להציל אותו מצער והצרה חס וחלילה, או להקל מעליו, לפי ערך כח תפילתו וכח נפשו והשייך אליו, ולפי עתות הזמן והרצון.


ט. המשתדל בעבודת אמונת ''השגחה פרטית'' - בכל פרטי ענייניו - כמו כן מושגח הוא לטובה יותר מאחרים


ותדע אחי אהובי אם היה ידוע לך גודל מעלת זה העבודה של האמונה בהשגחה פרטית, היה נתלהב לבבך עד אין שיעור, כי כתיב (תהלים קכא) ה' צלך שהקדוש-ברוך-הוא הוא צלו של אדם כביכול, כידוע מהבעל שם טוב הקדוש זי''ע, וכל מה שאדם עושה גורם ככה למעלה בשמי שמים, ואם האדם חס וחלילה הולך במקרה ואינו שם אל לבו אמונת השגחה פרטית, עליו הכתוב אומר (ויקרא כו) והלכתם עמי קרי והלכתי אף אני עמכם בקרי חס וחלילה, אבל אם משים על לבו גודל השגחת הבורא בכל דבר אז מושגח משמים גם כן בהשגחה פרטית יותר מכל אדם.

ועליו הכתוב אומר (תהלים יד) ה' משמים השקיף על בני אדם לראות היש משכיל דורש את אלהים, כי אלקים רומז לטבע, כמו שמילת הטבע עולה כמספר אלקים, כמובא בספרים, והקדוש-ברוך-הוא משגיח על בני אדם כביכול, (שם קיג) המשפילי לראות בשמים ובארץ, לראות זה המשכיל שדורש כל עניני הטבע, וכל עניני הסתרות הרמוזות לבחינת אלהים שהוא מדת הדין, ואשרי למי שדורש על זה תמיד ולמצוא בהם אלהותו יתברך שמו, אמנם השכינה הקדושה מתאוננת, (שם יד) ''הכל סר יחדו נאלחו אין עושה טוב'', ועוד כי ''אין גם אחד''.


י. אמונת ההשגחה מצלת מן הכעס ומן השנאה ומעוד עבירות חמורות


ואם ירגיל עצמו באמונה של השגחה פרטית, אז לא יכעוס על שום דבר, ולא יבטלנו שום בטול בעולם, ולא יבוא לשנאה ופירוד לבבות, וינצל מעבירות ואיסורים בלי שיעור, כיון שהוא מאמין ויודע שכל זה רק השם יתברך בעצמו, הוא בתוך ההסתרה והוא בתוך הנסיון, ואשרי המחזק עצמו תמיד בחוזק בזה האמונה, בודאי הקדוש-ברוך-הוא מראה לו נסים ונפלאות תמיד עין בעין, כמו שכתוב (מלאכי ג) אני ה' לא שניתי.

לכן אחי אהובי זאת יהיה מלאכתך תמיד להשגיח על כל פרט ופרט שעושה עמך השם הן לטובה הן מה שנראה לרעה חס וחלילה, הגם שבאמת אין שום רע, כי (איכה ג) מפי עליון לא תצא הרעות והטוב, ומה שכתוב והטוב זה קאי על ענין הבחירה להיות צדיק או רשע שזה נמסר לבני אדם, לכן כתוב והטוב בלשון יחיד כמובא באור החיים הקדוש (דברים ל פסוק יט).


יא. נוסח צידוק הדין שיש לאומרו על כל צער ויסורים שמתיסר האדם ומעלת אמירתו


ונחזור לענינינו, כי צריך לקבל על עצמו אמונת השגחה פרטית מעם ה' על כל דבר קטן וגדול, הן שיארע לו איזה צער חס וחלילה, או כל דבר שמזדמן לפניו הן לטוב והן רע, וכל שבא לפניו לפני עיניו, תיכף יקבל על נפשו ובתוכיות לבבו האמונה בהשגחה פרטית, כי מלבד שמקיים בזה מצות עשה מתרי''ג לפי דעת הסמ''ג (עשין י''ז) והסמ''ק (סי' ה'), ולפי דעת יתר המפרשים היא על כל פנים מצוה מן התורה, שהיא (דברים ח) וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך, דהיינו כמו שאב מייסר את בנו בוודאי בלי ספק שכוונתו רק לטובתו, ככה כל יסורים שהקדוש-ברוך-הוא מביא על האדם הוא לטובה ולהתחסד עמו, כאשר נפסק בגמרא (ברכות דף ה' ע''א) אלו ואלו יסורים של אהבה הם, הגם שיש בהם ביטול תורה ותפילה, כי (משלי ג) את אשר יאהב ה' יוכיח, וכן על כל דבר קטן שיארע לו, גם שנתהפך חלוקו, או שכח איזה דבר להביא ומצטער מזה, ואפילו כל מיני צער קטן הנוגע לו, או לאשתו, או לזרעו חס וחלילה, או ממטלטליו, יאמר זה הנוסח.

אני מאמין באמונה שלימה שזה הצער והיסורים שבא לי הוא בהשגחה פרטית מעם ה', והנני מקבל עלי באהבה, וכל זה בא לי מסיבות עוונותי הרבים, וצדיק אתה ה' על כל הבא עלי כי אמת עשית ואני הרשעתי, ויהי רצון שיהיו אלו היסורים לכפרה על עוונותי הרבים, (ואם בעת רצון יאמר גם כן ולהקל בזה צער שכינת עוזינו כביכול וצערן של ישראל), והנה מצד הדין הייתי צריך לפרוט ולשוב ולהתוודות על החטא ועון שבסיבתם בא לי אלו היסורים, אבל גלוי וידוע לפניך שאין אתי יודע עד מה, לכן יהי רצון מלפניך אבי שבשמים שתמחוק ותשריש החטא ועון ופשע שגרמו לי אלו היסורים, וימתקו כל הדינים מעלי ומעל כל ישראל, ויתהפכו כל הצירופים לטובה, וימשוך חסדים טובים ומגולים לנו ולכל בית ישראל עד עולם אמן.

ובזה הנוסח שיאמר בכל לבו יקיים חמשה מצוות, אחד אמונה בהשגחה פרטית שהוא מצות עשה (שמות כ) אנכי ה' אלקיך, מצוה ב' להצדיק דינו של ה', שהוא מצות עשה מתרי''ג מצוות לדעת הסמ''ג והסמ''ק, שהוא מהכתוב (דברים ח) וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך, מצוה ג' מצות עשה של תשובה ווידוי, שהוא מהכתוב (במדבר ה) איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו, מצוה ד' לעורר רחמים על כנסת ישראל, שזה נכלל במצות עשה של (דברים כח) והלכת בדרכיו, כי כן דרכי אלקינו לרחם ולחונן ולהשפיע תמיד, מצוה ה' מקיים מצות עשה מדברי קבלה שהוא (תהלים קא) חסד ומשפט אשירה, ודרשו רז''ל (מסכת ברכות דף ס' ע''ב) אם חסד אשירה ואם משפט אשירה, ועוד דרשו (שם) (תהלים נו) בה' אהלל דבר באלקים אהלל דבר, בה' אהלל דבר זו מידה טובה, באלקים אהלל דבר זו מידת פורענות, ואם משתתף גם כן בצער שכינת עוזינו, אז מקיים מצות עשה (תהלים קלז) אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, שהכוונה שלא ישכח צער השכינה כביכול, שהוא סוד תשכח ימיני.

וטוב שידע זה הנוסח בעל פה, ואם יאמר זה הנוסח אז נמתקים ממנו בעזרת ה' כל הדינים, ויתהפכו כל הצירופים לטובה, ויהיו היסורים כפרה לכל עוונותיו, בפרט אם ירגיל עצמו לומר זאת גם על כל דבר קטן, אז אין שיעור לגודל נחת רוח שיגרום להקדוש-ברוך-הוא בזה, ושמחה בכל העולמות, כי דרכו של אלקינו לנסות את האדם באמונתו, ואם מתחזק באמונת ה' אז גם אם נגזרה עליו גזרה חס וחלילה נמתק הדין מעליו.

והנה כל מיני צער קטן אפילו כל שהוא הכל נגזר משמים, כי (חולין דף ז' ע''ב) אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה, כאשר אמרו (ערכין דף ט''ז ע''ב) עד היכן תכלית יסורין וכו' (מובא לעיל פרק ו'), והתכלית שבתכליתים שיתבונן האדם ויבין על איזה פגם וחטא בא לו זאת, וישוב תיכף בתשובה על זה, אבל מי יתפאר בזה שיבין וידע וישכיל על זאת לידע ולהשיג מקום ומקור הפגם, אבל באמרו הנוסח הנ''ל יצא אז חובתו בזה בחסדי ובחמלת הבורא הרחמן, המרחם עלינו ועל כל ישראל הדורשים עוזו ונפלאותיו והשגחתו יתברך שמו.

וצריך האדם לברכו יתברך על הכל, הן אם הקדוש-ברוך-הוא מתנהג עמו במדת הרחמים, והן חס וחלילה להיפך במדת הדין, יודה וישבח אותו יתברך, כנפסק (ברכות דף ס' ע''ב) חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, אמר רבא לא נצרכה אלא לקבלינהו בשמחה.

ותיכף שנשלח לו חס וחלילה איזה צער ויסורים לא עלינו, יתודה לה' על עונותיו, וידע ויחשוב כי הוא השגחת הבורא הרחמן עליו להטיב אתו באחריתו, ויצדיק דינו של ה', ויחזק בטחונו באלקיו אז ישראל נושע בה'.

כמובא (מדרש תהלים מזמור ק') אמר רבי סימון ורבי יהושע בן לוי בשם רבי חלפתא, מלך בשר ודם בשעה שהוא מודה נותן לו ספקו (פירוש עונשו), ובשעה שאינו מודה אינו נותן לו ספקו, אבל הקדוש-ברוך-הוא אינו כן אלא בשעה שאינו מודה נותן לו ספקו, ומשהודה נוטל דימוס (פירוש פטור והצלה), הוי ומודה ועוזב ירוחם עכ''ל, אם כן תראה לשונו הקדוש של המדרש באם מודה אז נוטל דימוס, ויוצא לחירות מכל יסורים, וגם עוונותיו מתמרקים בלי שיעור, וירוחם מאת ה' הטוב והרחמן.


יב. אופן אמונת ההשגחה למפלת נפלים


ותדע כי השגחת הקדוש-ברוך-הוא על בני אדם הוא בלי שיעור, ואביא לך דבר אחר מספר הקדוש ''שיעור קומה'' לרמ''ק ז''ל, למשל אשה שהיא עוברה ומפלת חס וחלילה, והוא על ידי שזה הוולד הנוצר נגזר עליו בבית דין של מעלה מסיבת חטאיו של גלגול הקודם, אם סקילה נופלת אמו על אבן או עץ ומפלת, ואם שריפה חס וחלילה אז נכוית באיזה דבר ומפלת, וככה על ידי פחד או לשאר הסיבות, וגם אביו ואמו חייבים מעין זה הדבר, לכן מזווגן הקדוש-ברוך-הוא ביחד, וזה (תהלים יט) משפטי ה' אמת צדקו יחדיו, כי סובלים בשותפות זה העונש חס וחלילה, לכן נסתבב שאמו של זה הוולד דייקא מתעברת עם זה העובר.


יג. דיבוריו של האדם - עד כמה - אף הם בהשגחה עליונה


וכן כתבו בספרים הקדושים שכל הדיבורים מנויים וספורים כמה יכול אדם לדבר במספר ימי חייו, וכשיכלו דיבוריו יכלו ימי חייו, לכן אשרי מי שנותן דיבוריו בדברי אלקים חיים ומלך עולם.


יד. הנוהג עצמו להתבונן בהשגחה אינו נצרך לגלגול נוסף


ומובא בשם הבעל שם טוב הקדוש שכתבו תלמידיו בשמו, כי באם האדם הולך באמונה של השגחה פרטית או נזדמנין לו תמיד נצוצי קודש שהם משורש נשמתו, כמו שהיה רגיל לומר תמיד לתלמידיו, כי אוכלין בני אדם, ושותין בני אדם, והולכין בבני אדם, ומשתמשין בבני אדם, דהיינו חלקי נצוצי נשמת האדם שמפוזרים בכל דרכיו ובכל מאכליו ושתיותיו, ובכל חפציו, ובהמותיו, וכדומה לאין מספר, ואם האדם חזק באמונת ה' אז הקדוש-ברוך-הוא מזמין לו הכל לפי ערך תיקון נפשו, ולא יגיעו ויבואו אליו רק הצורך לתקונו ואז נתקן ביתר שאת, ואין צריך להתגלגל עוד בסיבת תיקונו, מה שאין כן אם הולך במזדמן ובמקריות חס וחלילה, נמסר למקרי עולם, כי כך גורם בזה בפתאות ובסכלות לבבו, ומתערבין הניצוצין שלו עם ניצוצין של אחרים, וניצוצי אחרים עם ניצוציו, וצריך לחזור לבוא להתגלגל ולתקן, ואי אפשר להאריך בזה כי המה מסודות אלקינו ואין לנו עסק בנסתרות.


טו. צעדיו של האדם - עד כמה - אף הם בהשגחה עליונה


וכן כל צעדיו של אדם ספורים ומנויים, כמו שאמר איוב (איוב לא) וכל צעדי יספור, ומברכינן המכין מצעדי גבר, ונגזר בשמים כמה צעדים יש לאדם לצעוד בימי חייו ובכל יום ממש.


טז. אי אלו יהיו כליו של האדם, מלבושיו, מאכליו וכיוצא, הכל בהשגחה עליונה


ומובא בספר כתר שם טוב (בסוף חלק א', וכן מובא זאת בספר צוואות הריב''ש, ובספר אור תורה להה''ק רבי ר' בער זיע''א) וזה לשונו התורה חסה על ממונם של ישראל, ולמה כן, כי זה כלל גדול שכל דבר שאדם לובש, או אוכל, או משתמש בכלי, נהנה מהחיות שיש באותו דבר, כי לולא אותו רוחניות לא היה שום קיום לאותו דבר, כי יש שם נצוצין קדושים השייכים לשורש נשמתו, ושמעתי כי זה הטעם שיש אדם שהוא אוהב דבר זה, ויש אדם ששונא דבר זה ואוהב דבר אחר, וכשהוא משתמש באותו כלי או אוכל מאכלין אפילו לצורך גופו הוא מתקן הנצוציות, כי אחר כך הוא עובד ה' באותו כח הבא לגופו מאותו מלבוש או מאכל או שאר דברים, ובזה הכח עובד להשם יתברך - נמצא מתקנם, לכך פעמים אירע שיאבד הדבר ההוא, כשכלה כבר לתקן כל הנצוצות שהיו באותו דבר השייכים לשורש נשמתו, אז לוקח ממנו השם יתברך אותו הכלי ונותן לאחר, ששייכים הניצוצין הנשארים באותו הכלי לשורש אחר, ואמר ריב''ש ע''ה שאוכלין בני אדם, ויושבין עם בני אדם, ומשתמשין בבני אדם, היינו בניצוצין שיש באותו הדברים, לכן צריך אדם לחוס על כליו ועל כל דבר שיש לו, היינו מצד הניצוצין שיש שם, כדי לחוס על ניצוציו הקדושים עכ''ל.


יז. רכושו של האדם, שמירתו, ונזקיו הכל הוא בהשגחה עליונה


ודע כי לא לבד שכל אחד ואחד בכלל ופרט מושגח בהשגחה עליונה על דבר גדול וקטן, רק כל מה ששייך לבני אדם הכל מושגח בהשגחה פרטית, דהיינו כל חפציו וכל בהמותיו ועופותיו, נגזר איזה מהם יחלה ואיזה מהם יבריא, וכמה יעבורו וכמה יבראו, וכן עד כמה תסבול הבהמה והעוף, וכן כל הדברים שנצרך לצורך שימוש בני אדם, כולם המה בהשגחה פרטית דייקא, כיון שהמה לצורכי שימוש בני אדם, כמובא בספרי חכמה.


יח. כל השייך לבני אדם הוא בהשגחה ואפילו הקש והתבן


והיה מעשה פעם אחת אצל הצדיק רבינו צבי מזידיטשוב זי''ע בעל עטרת צבי, שהלך עם תלמידיו על הדרך, וראה עגלה טעונה תבן וקש, ונפל בכל הדרך קצת קש ותבן, ואמר לתלמידיו דעו בניי כי כל כך נפלא ההשגחה עליונה, כי התבן והקש גם כן בהשגחה עליונה איזה יפול לארץ, והאיך יפול, ועל איזה מקום יפול, וההסבר הפשוט הוא, כידוע בכפרים רגילים שעושים שם הלבנים הרכים והשרופים, ונצרך קש ותבן לצורך הטיט של לבנים, והוא בהשגחה באיזה לבינה, ובאיזה כותל יבנה, כי תלוי לפי ערך הניצוץ הקדוש שיש בו, ולאיזה בני אדם שייכים חלקי הנצוצין שיש באלו הלבנים והטיט, והוא מסודות אלקינו ברוך הוא וברוך שמו.

וכן אילן שנופלין ממנו העלין הוא בהשגחה עליונה איזה עלה תפול מקודם, ועל כמה ידרסו בני אדם, ואיזה מן העלין ישארו לבסוף, ולפעמים יש בו ניצוצין ונשמה וזה הוא תקונם, כמובא בדברי רבינו האר''י ז''ל, וסדר ואופן תקונם, איזה פרי התולעת יאכלנו, ואיזה יבוא למאכל אדם, או לצדיקים ועובדי ה', ולהבדיל לנכרים, באם הניצוצין לא הגיעו זמנם להתברר ולהכנס בחולקא דקדושה, הכל בהשגחה עליונה מדוייקת, (דברי הימים ב טז) כי ה' עיניו משוטטות בכל הארץ, וכתיב (איוב כח) קץ שם לחושך ולכל תכלית הוא חוקר אבן אופל וצלמות, כי הקדוש-ברוך-הוא חוקר הכל, וגם על הניצוצין אשר בחושך וצלמות ובאבן, שכולם יתקנו ויתבררו ויתעלו.


יט. גם הפרטים שאינם שייכים לבני אדם - חיותם וקיומם מהשפעת חיותו יתברך המתמדת עליהם, דאם לא כן לא היה להם קיום כלל


ודע אחי כי גם ביתר ענינים שאין שייכים לבני אדם, ואין מגיע תועלתם לבני אדם, הגם כי מובא מאיזה קמאי שהמה מושגחים רק בדרך כלל, אבל אין הכוונה שהקדוש-ברוך-הוא מסיר השגחתו מאיזה דבר חס וחלילה, כי אין עוד מלבדו, ואין דבר שבעולם שיהא לו חיות בלתי חיות הבורא ברוך הוא, שהוא זן ומפרנס מקרני ראמים ועד ביצי כנים הכל בהשגחה גדולה, רק הכוונה שאין מתנהגים בדרך נסי כבני אדם, והמה מושגחים בדרך טבע הבריאה שבכל דבר שאין מושגח בדרך נסי, כמאמר רז''ל (שבת דף נ''ג ע''ב) אדם אית ליה מזלא ובהמה לית לה מזלא, והכוונה מזלא עילאה דכולא ביה תליא, וזה כוונת רז''ל (זהר נשא דף קל''ד ריש ע''א) הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל, הוא מזלא עילאה, עיין בספר שערי אורה, וכן מה שאמרו רז''ל (יבמות דף ס''ד ע''ב) מזלא גרים, אין הכוונה המזל בפשטות חס וחלילה, רק עוונו גרים ונידון במזל העליון, כמבואר בספרי הרמ''ק ז''ל אבל הכל מושגח בהשגחה עליונה.


כ. צער בעלי חיים וצעקתם אף היא נשמעת לפני ה'


לכן נאסר לנו לצער שום בעל חי, ואמרו רז''ל (בבא מציעא דף ל''ב ע''ב) צער בעלי חיים דאורייתא, ואם אדם מצער אפילו הקטן שבנבראים בחינם עולה צערו לפני ה', וחס וחלילה האדם מסכן עצמו, ועיין בספרנו שולחן הטהור במאמר צער בעלי חיים שם תמצא כמה דרושים וענינים נפלאים בזה בעזרת ה'.

ותדע ותבין שהשגחת הבורא ברוך הוא היא על כל פרט ופרט, (וגם החכם (בעל ספר הברית חלק ב' מאמר י''ב פרק ג') הגדיל עצה בזה בראיות ברורות ולא נטה בזה לדעת החוקרים), רק השגחת הבורא הרחמן על האדם ביתר שאת, וכל שכן על ישראל, וכל שכן על צדיקיו ויראיו, שהבורא ברוך הוא משגיח עליהם בהסברת פנים, בצהלה ובשמחה, בעינא פקיחא עילאה, וביותר מכל העולמות והברואים הקדוש-ברוך-הוא משגיח על צדיקיו ויראיו, שהמה עיקרא ותכליתא דכל עלמא.

ועובדא הוה פעם אחת בבוצינא דנהורא עילאה רבינו הבעל שם טוב זי''ע שהיה עם תלמידיו בשדה, ופתאום עבר על רגע רוח חזק ונפלו כמה עלין לארץ, ואמר בניי תדעו שזה הרוח שעבר עכשיו על רגע היה בשביל תולעת אחת שהיתה בסוף איזה עלה, והיה החמה זורחת עליה ביותר, והיתה צועקת לה' בצעקה, ושלח ה' זה הרוח, ונפלו כמה עלין לארץ, ונפלה גם היא עמהם, ואמר להם זאת להודיע להם גודל השגחת הבורא ורחמנותו על כל בריין דעלמא כמובא בלשון התיקונים הנ''ל.

ומובא (בקב הישר פרק ז') שפעם אחת היה מתאכסן האר''י ז''ל אצל בעל הבית אחד, הזכיר לפניו זה הבעל הבית איך שאשתו פסקה מלהוליד, ואמר האר''י ז''ל שהסיבה בשביל שנטלה הסולם של העופות, וקשה להם העליה, והמה מצטערים בזה, לפיכך הקדוש-ברוך-הוא תבע צערן של העופות, כי היו עדיין קטנים וסבלו צמאון גדול, ועלתה צפצופם לפני הקדוש-ברוך-הוא המרחם על כל מעשיו, ועל כן נגזר עליה להיות עקרה, והחזיר הבעל הבית הסולם למקום הראשון וה' נתן לה הריון.


כא. צער בעלי חיים או מנוחתן בהשגחה פרטית


אבל עם כל זה גם כל הברואים מושגחים בהשגחת הבורא עליהם בהשגחה היתירה, איזה מהם יתפסו, ואיזה מהם ימלטו, ואיזה בהמה תעבוד עבודת הפרך, ואיזה בהמה תהיה בהרחבה ומנוחה אצל בעליה, ואיזה לשחיטה, ואיזה לגידול, כי רובא דרובא הם נשמות מגולגלים בתוכם, והוא לצורך תיקונם, וכן בשביל תיקוני הניצוצין שבהם, שצריכים להתעלות באופן כזה בתוך שאר ניצוצין קדישין, והבהמה סובלת כל זאת בשמחה כדי שתגיע לתכלית תיקונה, כמאמר רז''ל (ר''ה דף י''א ע''א) כל מעשה בראשית בקומתן נבראו לדעתן נבראו לצביונם נבראו, כי הסכימו להבראות באופן וסדר כזה, כדי שיגיעו לבסוף לתכלית תיקונם ועליותם, ולעתיד כולם יבואו לתיקון, כל בהמות וחיות ועופות, בעילוי גדול ויתר שאת, ולא ידח ממנו נדח חס וחלילה שום ניצוץ ושום נשמה ושום בריה.


כב. כוחו, אופיו, חכמתו, נסיונותיו, יסוריו של האדם כולם גזורים ומנויים קודם הוולדו, וניתן לשנותם לטובה על ידי אמונה ותפילה


והאדם כשנברא אז נגזר עליו (נדה דף ט''ז ע''ב) אם יהיה גבור או חלש, חכם או טפש, ממילא באותו רגע מביט הקדוש ברוך הוא כמה יסבול בעולם, כמה נסיונות יסבול על ידי חולשתו, או על ידי טפשותו, או על ידי חכמתו וגבורתו, או על ידי עניו ועשרו, ובא לעולם בחשבון מדוייק כמה נסיונות יעברו עליו, כפי גזירות המקום מגלגול הקודם, ולפי תיקון נשמתו וניצוציו, וכן כמה יצטער על ידי אשתו ובניו ושכניו ומטלטליו, ואם שב בתשובה לפני ה', או על ידי אמונה ובטחון, נתהפך הגזירה לפעמים משנה ליום.

כי מידה טובה מרובה ממידת פורעניות, שמצינו אצל יוסף הצדיק שנגזר עליו תחת שני ימים שני שנים, (ועיין בספר מגלה עמוקות פרשת מקץ), וכן אצל המרגלים נגזר (במדבר יד) יום לשנה, וכל שכן להיפך בחמלת הבורא על האדם שנתהפך הגזירה משנה ליום, או עוד יותר, ונתהפך הצירוף מרע לטוב, או לפעמים על ידי תפילת צדיקים ועובדי ה', ועל ידי זו האמונה נפטר מקנאה ושנאה וכעס ורוגז ומחלוקות וקטטה ומריבה ולשון הרע, וכמה רעות בלי שיעור.

ואמר הכתוב (דברים לא) הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה, לפי שהאדם מחשב שזה אינו בהשגחה עליונה, שאין אלקי בקרבי, ואינו מאמין שהבורא ברוך הוא מנהג אותו ומשגיח עליו בכל פרט ופרט ועל כל דבר גדול וקטן, על כן מצאוני חס וחלילה הרעות האלה.

וכן מי שמדוכה לא עלינו ביסורים וחלאים חס וחלילה, אז קודם שנשתלח עליו היסורים חס וחלילה, נגזר בשמים עד כמה יסבול, והוא בחשבון מדוייק דקה מן הדקה כדרשת רז''ל (מסכת ע''ז דף נ''ה ע''א) וחליים רעים ונאמנים, רעים בשליחותן ונאמנים בשבועתן, שמשביעין אותם שיצאו ביום פלוני ובשעה פלוני וכו', ותיכף שהגיע הזמן שיעברו חולפים ועוברים, ולפעמים נגזר מן השמים שיסבול חס וחלילה כל ימי חייו, לכן בהרגל הזמן נשכח ממנו אמונת השגחה פרטית.


כג. אימתי היסורים נזקפים להחשב כזכויות להכריע כף הזכות ואימתי לא

/ מעשה נורא

כמו דהוי עובדא, שסיפר אחד מן הצדיקים הקודמים, שהביאו בשמים נשמה אחד שהיתה מוכה ביסורים הרבה בימי חייו לא עלינו, ואולם היה מנוגע מחלאי עוונותיו הרבים שהכריעו לכף חובה, ובא מלאך אחד ואמר שהביא אתו היסורים שסבל זה האיש, ובאמת היה ביסורים שלו די ומספיק להכריעו לזכות נגד עונותיו, ואמרו בשמים אם היה רגיל לומר רבונו של עולם צדיק אתה על כל הבא עלי כי אמת עשית ואני הרשעתי לפניך, ויהי רצון שבאלו היסורים יתכפרו עונותי, אז היו לו אלו היסורים כפרה לעונותיו, אבל באם לא היה רגיל לומר כך, והניח הדבר על הטבע אז יחזור להתגלגל.

לכן ידע האדם ישכיל על כל פרטי דרכיו, כי בשמים ממתינים על כל דיבור של אדם, וכל שכן על אמונתו ובטחונו באלקיו, כמובא (בזוה''ק תזריע דף מ''ו ע''ב) שמענישים על דיבור שיכול לומר ואינו אומר, וזה לשונו כמה דעונשא דהאי בר נש בגין מלה בישא, כך ענשיה בגין מלה טבא דקאתי לידיה ויכול למללא ולא מליל, בגין דפגים לההוא רוחא ממללא דהיא אתתקנת למללא לעילא ולמללא לתתא וכלא בקדושה עכ''ל.


כד. יסורי השכחה בהשגחה פרטית


וכן מה שאמרו רז''ל (ערכין ט,ז ע''ב) הרוצה ליטול שלוש פרוטות מכיסו ונטל שתים, או נהפך לו חלוקו, יאמין שהוא בהשגחה פרטית, וכן מי שהוא בטבע שכחן שזה גורם לו צער הרבה, שזה נמשך מכח שכחה אשר השר השכחה ממונה על זה להשכיח מבני אדם לימודו, וכן מה שצריך לעשות, וזה הצער שמגיע לו, על ידי זה מתכפרים עוונותיו, לכן עכשיו בדור הזה שנתרבו הקליפות לכן נתרבה השכחה, כי באם האדם מזכך נפשו הולך ממנו השכחה, כידוע פירוש הצדיקים ''אין שכחה לפני כסא כבודך'', כי גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, ומי שעוסק בתשובה כל כך עד שמגיע תשובתו עד כסא הכבוד, אז אין עוד שום שכחה, ויהי רצון שה' יזכנו וישימנו מחלקם של אלו הבעלי תשובה, ולכל הפחות המקצת מהם.

ולכן מי שהוא בטבע שכחן, אל יתלה זאת במקרה, או בחולשת הטבע, או בחולשת העורקים והעצבים, כדרך העולם, הגם כי באמת אלו דברים גורמים השכחה כאשר יעיד החוש, אבל עם כל זה ידע וישכיל כי בשעה שנגזר עליו הצער או החולשה חס וחלילה שבסיבת זה נתגלגל ונתהוה לו שכחה, ואם נחלשו חס וחלילה כלי הזכרון ממילא הוסר חוש וכח הזכרון, שהוא אחד משלשה, ויש אומרים ארבעה, חושים וכוחות שבכלי המוח, ואז ממילא תיכף בא השכחה חס וחלילה, ונמסר לכח השר שנתמנה על השכחה, ואז באותו שעה נגזר בשמים כמה פעמים ביום ישכיח אותו, כי כל יום ממספר ימיו הוא ענין בפני עצמו ממש, ואם האדם משים זה האמונה בנפשו, ואומר בכל פעם שהוא בהשגחה עליונה למרק עוונותיו, אז לאחר אריכות ימיו ושנותיו נמתקים ממנו הרבה עונשין בלי שיעור, כי בכל פעם שאירע לו צער מהשכחה מודה לה' על זה, ומבקש כפרה על עוונותיו, אז מצטרף בהמשך הזמן לחשבון גדול.

וכן אם הולך בדרך וטעה והלך למקום אחר, ואפילו בעיר שטעה מרחוב לרחוב, או שטעה מבית לבית, יאמין שהוא בהשגחה פרטית.


כה. הדבק באמונת השגחה פרטית מושגח הוא כמו כן בדרך נס מעל הטבע, ואף נעשים על ידו נסים ונפלאות


ונחזור לענינינו כי המתדבקים תמיד באמונת השגחת הבורא מושגחים יותר בהשגחה פרטית, כי כל ענין ומצוה יש לו סגולה מיוחדת, וכמו למשל מי שעוסק במצוות ובמעשים טובים תמיד, יש לו סגולה מיוחדת לפעול ישועות, ולהמשיך חסדים לישראל, וכדומה מי שעוסק הרבה בתורה או בתפילה וכדומה הכל במידה לפי מעשיו, ככה ממשיך השפעת אלקות בסגולה מיוחדת אם הוא מוסר נפשו לה' בזה הענין, מה שאין חברו אפילו גדול ממנו, אינו זוכה למצוות כאלו, או לתפילות כאלו, להמשכות השפעות כאלו.

ככה גם כן המתדבק בזה האמונה הגדולה של השגחת הבורא אז משתלם לו מידה במידה, שמושגח גם כן בהשגחה עליונה יותר מצדיק לפעמים, שכמו שהוא משגיח על מעשי ה', ככה משגיחים עליו, כי הקדוש ברוך הוא מתנהג עם האדם כצל.

ומי שהולך באמונה של השגחה פרטית, אז הקדוש ברוך הוא השגחתו עליו בכל פרט בהשגחה של פנים כדרך הצדיקים, ואפילו כל העולם כולו בצער יכול להנצל ביחוד מכל העולם, ולא עוד אלא שזה האיש גורם לעורר עינא פקיחא עילאה, שהקדוש ברוך הוא ישגיח בעינא עילאה פקיחא על כל העולם כולו במידת הרחמים, וגורם להמתיק הדין וגבורות הרבה מישראל, ולעורר רחמים רבים וחסדים גדולים, אשרי חלקו.

ואם אדם מרגיל עצמו בזה האמונה של השגחה פרטית, נעשים על ידו נסים ונפלאות הרבה.


כו. הדבק באמונת השגחה פרטית זוכה אף יותר מצדיק הגדול ממנו כשאינו אוחז במידה זו


ונחזור לענינינו דעיקר השגחה פרטית מן הפרטית הוא אשר יוחד ה' לצדיקיו ויראיו, דכתיב בהו בחינת עינים, דכתיב (תהלים לד) עיני ה' אל צדיקים וגו', וכתיב (שם לג) הנה עין ה' אל יראיו למיחלים לחסדו, ועוד כתיב קרא (ישעיה סו) ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי, ואינון מאנין תבירין דקוב''ה משתעשע בהון, כמו שאמר שלמה ע''ה (משלי לד) כפה פרשה לעני וידיה שלחה לאביון, ואביון הוא שפל יותר מן בחינות עני.

והנה בהכתוב הנ''ל דכתיב הנה עין ה' אל יראיו למייחלים לחסדו, כולל הכתוב את יראיו שהוא מדריגה גדולה כידוע, לאינון דמיחלים לחסדו דהיינו המקושרים באמונה דהשגחה פרטית, דאינון נקראים המיחלים לחסדו, כמו שכתוב (איכה ג) טוב ה' לקוויו לנפש תדרשנו, וכתיב (תהלים יד) ה' משמים השקיף על בני אדם לראות היש משכיל דורש את אלקים, לדרוש בכל מילי דעלמא לחפש בו גניזא דקוב''ה, וגם גבי עני ונכה רוח (המובא לעיל מישעיה סו) כולל עמו גם וחרד על דברי, דהיינו תיכף שיזדמן לו איזה ענין בין לטובה ובין להיפך חס וחלילה, בכל ענין יחרד לבבו לחשוב תיכף שהוא דבר ה', וגנוז בו כח ה', ואין שום מקרה חס וחלילה, אז הקדוש-ברוך-הוא גם כן משגיח בו בהשגחה פרטית, כי מי שדבוק בהשגחה פרטית, אז לפעמים יותר חשוב בשמים ומושגח בהשגחה יתירה, מצדיק גדול וירא שאינו במדריגה זו.

כמו שדרשו רז''ל (במסכת סוטה דף מ''ח ע''ב) על הכתוב ''כי מי בז ליום קטנות'', מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנם לעתיד לבוא - קטנות אמונה שהיתה בהם. ולכאורה האיך שייך אצל צדיק קטנות אמונה, אם כן למה נקרא צדיק, אלא ידוע מה שאמרו רז''ל שם (סוטה דף מ''ח ע''ב) תניא ר' אליעזר הגדול אומר כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר אינו אלא מקטני אמנה ע''כ, כי יש לפעמים אפילו צדיק גדול וירא עם כל זה יש לו להטותא אחר ממונא, כמובא במגיד משרים לבית יוסף זי''ע עיי''ש, ובשביל זה בהכרח שיפול לפעמים לאיזה שקר כל זמן שיש בו רצון אחד מעניני הזמן, הגם שכוונתו לשמים עם כל זה כל רצון גשמי הוא סכנה גדולה ליראי ה'.

ואם כן זה האיש פשוט ותמים שאינו מבקש מותרות ומרכין ראשו לגבי גזירות קוב''ה, ושייף עייל ושייף נפיק, ואינו מהרהר אחר מעשי ה' כלום, ומבטל רצונו לגבי רצון קב''ה, הגם שאינו במדריגה שיקרא בתואר צדיק וירא ונכה רוח, שהמה מדריגת הקדושים, עם כל זה נקרא בשם מיחלים לחסדו, וחרד על דבר ה', כדכתיב (ישעיה סו) שמעו דבר ה' החרדים אל דברו.


כז. גם הרשעים מושגחים בהשגחה עד כמה ישקעו בטומאה וכן מושגחים המה להסתייע לסור מטומאתם


ונראה לפרש הפסוק הנ''ל שמעו דבר ה' החרדים אל דברו, כידוע מרבינו הבעל שם טוב ז''ל כי קול ה' מתפוצץ ויוצא ומכריז שובו בנים שובבים, ואם אין שומעין מה מועיל הכרוז, רק אינהו ההשתוקקות והרהורי תשובה שנצמח בלב כל ישראל כל חד לפי דרגא דיליה.

והקדוש-ברוך-הוא קורא לכל איש ומרמז לו בכמה רמזים, ומשגיח מן החלונות ומציץ מן החרכים אפילו על עוברי עבירה, כמאמר חז''ל (ברכות דף כ''ט ע''ב) אמר רב חסדא אמר מר עוקבא אפילו בשעה שהם עוברים על דברי תורה יהיו כל צרכיהם לפניך, (נדה ל''א ע''א) ועל דבר זה נסתם עינו של בלעם, לפי שאמר מי שהוא טהור וקדוש ומשרתיו טהורין וקדושין יסתכל בדברים הללו.

והקדוש ברוך הוא מתלבש גם בעוברי עבירה שלא ישתקעו בטומאות התהום ורואה להם תקנה, וזה ההרגש שיש לכל בעל עבירה כאילו אדם משגיח עליו, ואם יש לו דעת שהוא חרדת אלקים אז יכול להנצל מהעבירה. וזה הסוד (ברכות דף כ''ח ע''ב) שאמר ר' יוחנן בן זכאי שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם, וזה מהסתרות אלקינו ברוך הוא וברוך שמו.

ואעתיק מספר הקדוש מאור עינים פרשת פנחס וזה לשונו כמאמר הבעל שם טוב נשמתו בגנזי מרומים על הכתוב משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים, כי אפילו בשעה שהרשע הולך לעשות עבירה בחדר מיוחד נופלת עליו יראה, ומתדמה לו כאילו רואה אותו שום אדם, זהו שהיראה עליונה מצמצמת את עצמה אצלו בעת ההוא להביא יראה בלבבו, בכדי שיירא מהבורא ברוך הוא ויעזוב סכלותו, ואדרבה באהבה ויראה ההיא יהיה נקל לו להתחיל לאהוב אותו יתברך, ועל כן מתדמה לו כאילו אחד משגיח מן החלונות ומציץ מן החרכים עכ''ל.

ואם כן שהקדוש-ברוך-הוא משגיח על עם קרובו אפילו בשעה שעוברים על דברי תורה חס וחלילה, וכל שכן שמשגיח עליהם בשעה שאינן עוברין על דברי תורה, וכל שכן היאך הוא ההשגחה בשעה שעושים רצונו יתברך שמו במצות ובמעשים טובים, וכל שכן כשעושים לשמו יתברך לבד במסירת נפשם אליו, וכל שכן אינון דמתדבקים תמיד באמונה זו של השגחת הבורא, בודאי שאלו זוכים תמיד לשמוע ולהרגיש דבר ה', כי (ישעיה מ) דבר אלקינו יקום לעולם.

וכתיב (ישעיה סו) יען קראתי ואין עונה דברתי ולא שמעו ויעשו הרע בעיני ובאשר לא חפצתי בחרו, וזה הכל כאשר דברנו לעיל, שהקדוש-ברוך-הוא קורא לאדם ברמיזא ומשמיע לו דבריו כביכול, ואין עונה לו חס וחלילה, וזה הכוונה באשר לא חפצתי בחרו, לתלות במקרי הזמן, ולהפוך האמת לתהו, וכתיב אחר כך שמעו דבר ה' החרדים אל דברו, שהחרדים שומעים ומרגישים הכרוז שובו בנים שובבים, וכתיב אחר כך אמרו אחיכם שונאיכם מנדיכם אלו פושעי ישראל ועמי הארץ עיין רש''י ומדרש רז''ל (בבא מציעא דף ל''ג ע''ב, ילקוט ישעיה רמז תקי''א), וכתיב אחר כך למען שמי יכבד ה', הכוונה אמרו להמון עם ותודיעו להם אמונת השגחתי, למען יכבד שמי בפי כל, ועל ידי זה ונראה בשמחתכם, כי יתגלה ישועות ה' בלי ספק, והם יבושו.

ונחזור לענין דלעיל כי מי שמאמין בהשגחה פרטית, ודוחק עצמו תמיד להשיג ולהתקשר בזו האמונה, אז אין שום הסתר לפניו, ומתגלה לפניו האור הקדוש ואמונתו יתברך שמו, וגם בכל מיני הסתרות ואפילו בתכלית הסתרות, כמובא (בתיקוני זוהר דף ע''א ע''ב) (מובא בזה המאמר סוף פרק י''ח), והתבונן באלו דברי התיקונים המועתק שם המשבר טינרין תקיפין האיך שאין הקדוש-ברוך-הוא משתנה בכל עדן ובכל זמן, רק לגבי חייביא, דכתיב בהו (דברים לב) בנים לא אמון בם, מה שאין כן זרע קדושים עליהם נאמר (תהלים סו) באנו באש ובמים, (שם מד) ועליך הורגנו כל היום, (ישעיה מג) כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך.

 

פרק טז - התבוננות


פרק טז - התבוננות


א. התבוננות המאמין להיות פיו ולבו שווין


הרופא קרוב! ה''בוס'' קרוב! האבא קרוב! השכן קרוב! השדכן קרוב! העשיר קרוב! ואילו הקב''ה רחוק?!

האבא מרחם! החבר מרחם! הרבי מרחם! הרופא מרחם! ואילו הקב''ה אינו מרחם?!

הלא מאמינים אנו, יודעים בידיעה שכלית את השגחתו הפרטית של הקב''ה, ויודעים אנו שכל סיוע שנקבל ממאן דהוא, מרופא את רפואתנו, מהבוס את משכורתנו, מהאבא את כל הנצרך לנו, וכיוצא, אין זה אלא מתוך רחמנותו של הקב''ה ששולח לנו שליחים לסייענו ולתננו לחן לחסד ולרחמים בעיני התומכים והמסייעים לנו, אולם מה שקורה לנו שמתנתקים אנו מהבורא - שולח כל השליחים, ומתיחסים לשליחים ככח בפני עצמו.

ולמה הדבר דומה?

למנכ''ל המחזיק מפעל מסועף בכל רחבי העולם, והוא כבודו במקומו מונח, וממנו יצאו תפקידים למנהלי עבודתו בכל מפעליו ברחבי העולם, תחת כל מנהל נתונים כמה עשרות פועלים המבצעים את העבודה, ובכל חודש מקבלים את משכורתם מידי אחד הפקידים העובדים במפעל.

ובכן, היתכן שיעלם מהם שפקיד זה אינו בעל הבית שתלותם בו?! הלא ברור לכל, שהבעל הבית הוא המנכ''ל והוא המקציב את משכורת העובדים מידי חודש בחודשו, ומתקצב סכום הנצרך למנהל עבודתו, ומנהל עבודתו הוא שמחלק את הסכום לפועליו איש איש כפי מפעלו.

והרי פשוט שאותו פקיד שבידו תלושי הצ'יקים לחלק לעובדים בסוף החודש, ועובר הוא מפועל לפועל ליתן לו משכורתו, לא עליו תהא תלונות העובדים במקרה וסכום משכורתם נראה חסר מהראוי להם, או כאשר כמה מהעובדים לא קיבלו ''מעטפותיהם'' מידי הפקיד באותו חודש, ברור הוא שלא על הפקיד תהא תלונותם, להיותו אומר להם: וכי אני הקובע בזה?! והלא איני אלא פקיד הנתון תחת מנהל, והוא נתון תחת המנכ''ל, ומה אני כי תלינו עלי?!

כמה טפש יהא זה שיעשה מריבה עם אותו פקיד, באמור לו: אתה הוא זה שמעלת במשכורתי..., אתה הוא זה שקפחת את פרנסתי..., ברור לכל שטועה הוא בכתובת.

כן הוא בענין חובת ההסתכלות של המאמין, לראות גם את ה''בוס'' בשר ודם שנתון הוא כביכול תחת ידו להיותו הוא מנהל כל המפעל בו הוא מתפרנס - שאינו אלא פקידו של הבורא, והבורא נתן תחת ידו לשבט או לחסד את נתיניו, וכפי אשר יגזור עליהם הבורא כן יתן בלב המעביד להתנהג כלפיהם.

אם כן, מאחר וכל רחמנות המעביד, האבא, הרופא, החבר הטוב, אינה אלא מרחמנות ה' שנתן בלבם לרחם עליך, או לתתך לחן ולחסד בעיניהם לרצות בך ולהיטיב לך, ובכן היאך יעלה על הדעת, שהאבא קרוב, הרופא קרוב, המעביד קרוב, ואילו הקב''ה רחוק! זהו הרי סכלות ממש, הרי כל מציאות קרבתם ורחמנותם של אלו היא ממציאותו יתברך הקרובה לאדם בהשגחה פרטית ומרחמנותו על ברואיו, והאדם רואה באמצעים - שאינם אלא מוכתבים ומונהגים, כמכתיבים ומנהיגים. להם הוא מחניף, עבורם בטל הוא מתורה ומצוות כדי למצוא חן בעיניהם וכיוצא.

היעלה על הדעת שאם אותו פקיד שמחלק המשכורות יבקש מאחד העובדים שיבטל יום אחד מעבודה בשבילו, הישמע לו?! הלא בכך אומנם ישיג חן וחסד בעיני הפקיד, אולם יתבונן תיכף, מה לי למצוא חן וחסד בעיני הפקיד, ומאידך בזה להכעיס את ה''בוס'' ולקפח בזה את פרנסתי. הלא בודאי כל חשבוני יהא ביחס לבעל הבית ולא ביחס לאותו פקיד, אחר ששנינו תלויים בבעל הבית.

וכן הוא ביחס לרופא, כמה טעויות הרסניות רואים אנו אצל הרופאים, זה יאמר את אבחנתו בכה, וזה יאמר בכה, ויבוא השלישי ויכריע את אבחנתו בכה, והחולה נתון בידי ג' או ד' דעות נבוך ומבולבל אחרי מי ילך, ומצב זה מצוי לפחות עד המסקנא הסופית באם יגיע אליה לבסוף, וגם עד שיגיע אליה - בינתים הבלבול יכול להוות מצב הרסני לחולה.

והנה אומרים אנו בתפילה: ''והעלה ארוכה ומרפא לכל תחלואינו כי א-ל רופא נאמן ורחמן אתה''. כל יהודי מאמין ויודע שרופא נאמן ורחמן אינו אלא הקב''ה, שהרי לצערנו רואים אנו את הרופאים בימינו, אצל לא מעטים מהם כלום רחמנות יש בהם?! כלום נאמנות יש בהם?! הלא השחץ והגאוה תפח עליהם למעלה ראשם, בקושי יענו ויקשיבו לחולה על שאלותיו, בשחץ ובגאוה ישיבו בחצי פה, וגם במה שישיבו ישתמשו במילים שאינן מובנות לחולה, והעיקר לדחותו מלהטריחם בשאלות, וכמו כן כמה פעמים מחמת שחצנותם וגסות רוחם לא יודו על טעותם ואף כאשר חיי החולה תלויים בהכרעתם כביכול. איפה הרחמנות?! איפה הנאמנות?! הלא אצל לא מעטים מהם תראה רק אכזריות, גסות ושקר, ולפעמים, אף מהפקר חייהם של בני אדם לא יימנעו.

והנה תראה גם בני אדם המאמינים בה' יתלו תקוותם ברופאים, וכשיתן הרופא תקוה למחלתם יתמלאו ברוגע ושלווה, וכשישלול הרופא התקוה מהם יחושו ביאוש ובדכאון. ולא יבינו שגם כשהרופא נותן תקוה או שוללה, תלוי הוא ועומד כפי אשר יחפוץ ה', ולא ישכילו אף המאמינים לחוש זאת באמת, ויחניפו לרופאים ויתרפסו לפניהם ויחושו את תלות חייהם ברופאים ורפואותיהם.

אכן המבחן הוא קשה, הקב''ה הנהיג את עולמו באופן המקשה עלינו את האמונה בו למאוד, ובאופן נורא, חד ונוקב נבחן כל אדם על אמונתו, האם ילך אחר עיניו, האם המקרה והמציאות הנראית לעין תצליח לתעתע בו ולהוליכו שולל אחריה בקסם פיתוייה, או יצליח להכיר בשקרה ולהכחישה בכל כוחו.

שהנה לעין נראה, אדם הולך לעבוד - יש פרנסה, עובד יותר - יש יותר פרנסה, אדם הולך לרופא ולוקח תרופה - מתרפא, ואם לאו מדוכא הוא ביסוריו ויכול להתפתל בהם זמן רב. אם כן השקר חוגג לנו בעינים: מבלי עבודה תשאר עני! מבלי רופא תשאר חולה! מבלי עזרה וסיוע על ידי גורם כל שהוא לא תוושע בשידוך שאתה מחפש, בעבודה שאתה מחפש, בדירה שאתה מחפש, וכיוצא.

כך בנוי העולם, וכמה אם כן קשה עלינו העבודה לראות את כל הסיבות והגורמים כאמצעים ושליחים לגזירה האמיתית שכבר נגזרה במשפט צדק מאת הבורא בלבד, ללא שיתוף שום גורם אחר, שהוא גדול העצה ורב העליליה לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, במידה כנגד מידה ממש כפי חשבונו העמוק של הבורא.

וכאן המבחן.

אדם נושע על ידי מעביד, על ידי רופא, על ידי שדכן, מבחנו הנוקב הוא האם יראה אותם כפקידים בלבד המבצעים את פקודת בעל הבית שהוא הבורא, או יראה בהם כגוף לעצמו שעל ידם באה לו ישועתו. והרבה מדריגות יש בין כל מאמין ומאמין, עד כמה רואה הוא בהם כפקידים בלבד, ומתבטא הדבר במידת תחושת תלותו בהם, עד כמה רואה את ישועתו או את אכזבתו תלויה בהם, האם במחדליהם מלהושיעו כועס הוא עליהם, וכאשר ברשלנותם מלבוא לעזרתו כביכול נמנעה והתעכבה ישועתו, עד כמה תולה הוא זאת באשמתם או בגזירת הבורא, וכיוצא, מדריגות רבות ישנם בין המאמינים.

ובכן המבחן הוא בהקדמת ההודאה או בקבלת דין שמים. דהיינו המאמין כשישועתו באה על ידי גורמים, מיד מקדים הוא ונותן שבח ותהילה לבורא, ומסמיך לישועתו מיד את הודאתו לבורא, מבלי שיקח לו זמן להתאושש ולהכיר לאחר זמן שבעצם ישועתו באה לו מהבורא, אלא מיד יתרומם לבו להודות לה' על טובתו עמו, ורק אחר כך נזכר שישועתו באה לו על ידי גורם ושליח טוב ומודה לו על טוב לבו ונאמנות שליחותו לבצע גזירת ה', כלומר, מקדים הוא באופן טבעי את הודאתו מיד לבורא קודם לכל.

למה הדבר דומה?

לאדם שמקבל משכורתו מהפקיד בנוכחות המנכ''ל, וכי יקדים את תודתו לפקיד כאשר המנכ''ל לפניו?! וכמו כן אדם המקבל תרופתו מהרוקח על פי הוראת הרופא הקובע את תרופתו, והנה כאשר נתרפא וכי יתכן ליתן את הודאתו והבעת רגשותיו בהצלת חייו לרוקח, ובפרט כאשר הוא בנוכחות הרופא?! הלא כדי בזיון וקצף יעשה בעצמו בנוהג זה להשפיל את המשפיע ולהרים את המושפע והמקבל.

כן הוא כאשר האדם נושע על ידי רופא, או מתפרנס הוא באמצעות מעביד, היתכן שבנוכחות הבורא - מלוא כל הארץ כבודו, יקדים ליתן הודאה לשליחים ואחר כך למשלח ולמשפיע?! זהו הרי טפשות, ומלבד זאת גם זלזול נורא בכבוד שמים.

ולעומתו המאמין שאמונתו פחות חושית, באופן טבעי מיד ירוץ לבו להודות לשליח, לרופא או למעביד, או לכל מי שטובתו, ישועתו ובקשתו נתמלאה על ידו, ואחר כך יתעורר - במוקדם או במאוחר - תלוי כפי דרגת אמונתו - להודות לה'.

כי המאמין יראה את המנכ''ל כפקידו של הקב''ה גרידא, ואת הרופא כרוקח גרידא המגיש את התרופה כפי אשר הורה לו הבורא בדעתו להצליח באבחון המחלה.

וכמו כן כאשר נתקל אדם בסירוב או באכזבה לבקשתו, אם זה ממעביד או רופא, וכיוצא, שוב כמו כן נבחן הוא ברגע זה למי משייך הוא בהקדם את אכזבתו, האם לשליח, לרופא, למעביד וכיוצא, שבמחדלם או שמרשלנותם או מאי רצונם נבצרה ישועתו, ומאשימם על כך, או שמיד מתיחס הוא באכזבתו לראותה שאינה אלא מאת האדון לכולם, ומסכים בלבו על כך להתרצות באשר ירצה ה', מתוך אמונה שכל מה שעושה ה' הכל לטובתו האמיתית והנצחית.

והדברים אמורים עד הפרטי פרטים, כשאדם מקבל טובה כל שהיא, ואפילו מבני ביתו, שנעשה רצונו בכיבוס הבגדים, ובהכנת ארוחותיו וכיוצא, למי מקדים הוא ליחס את תודתו, לגורמים או לסיבת כל הסיבות. וכן כשמתעגמת נפשו בכך שלא נעשה רצונו, היאך יחסו בראשונה, האם לבורא שהוא מנע ממנו לטובתו את רצונו, או שזעמו וזעפו על בני ביתו, ורק אחר כך מתאושש הוא להבין שבעצם זהו רצון ה'. וכאמור מדריגות מדריגות יש בין המאמינים האם מתאושש הוא מיד או לאחר זמן, וכמה זמן, וכיוצא.

ואכן, מותר ונצרך לאדם להעיר לבני ביתו על רשלנותם ומחדלם, ובפרט שעקב מחדלם בטל הוא מתורה וכיוצא, אולם במחאתו בבני ביתו או בחבירו יש להזהר מאד שלא לצרף את היצר, שכביכול ומתכוון הוא לשם שמים, להוכיחם כדי שיהיו עניניו מסודרים לבל יתבטל מתורה, ובעצם משותף פה הרבה מן הכעס והזעם על אי ביצוע רצונו.

ולכן הדרך היא, שלאחר שירגע ויתאושש מאכזבתו מתוך אמונה שהכל מאת ה' בלבד, אז יגש למחאה בנועם או בפנים זועמות אולם מלב ודעת מיושבת, להוכיחם על מעשיהם לשם שמים כדי שלא יחטאו יותר, הן כלפי שמים והן כלפיו שלא יביאוהו לידי נסיון בכיוצא בזה, ואז יוצא הוא מורווח מכל צד, מצד אחד קיבל באהבה את גזרת ה' מבלי להתרעם על שום סיבה, ומאידך יצא ידי חובת תוכחה, וכמו כן למונעם מלהביאו שוב לידי נסיון, וזאת עשה לשם שמים ללא כעס וזעם.

כך שגם האדם המאמין בכל לבו בה' שהוא רופא והוא מרפא, והוא המכלכל חיים בחסד, ואין עוד מלבדו, לא יתהה בלבבו על מה פרנסתו ובריאותו בא לו דוקא בדרך אמצעים, כי ידע שלבעבור נסותו בא האלקים ליתן צרכיו דוקא בדרך טורח ואמצעים, לבחון את מידת הכרתו, דהיינו, עד כמה רואה הוא באמצעים כאמצעים בלבד, וכגון בבשורות טובות עד כמה מתייחס הוא לאמצעים והגורמים לעומת יחסו לבורא, וכן באכזבות כמו כן עד כמה מיחס הוא את אכזבתו לגורמים לעומת יחסו אותם לבורא ולקבלם באהבה.

וכפי מידת יחסו כן מדרגתו, המאמין השלם מאפס לגמרי את התיחסותו לגורמים ושלם הוא ביחסו את מאורעותיו לבורא בלבד, וממנו ולמטה ירבו המדריגות איש כפי שכלו- השכל וידוע את ה' כן יתהלל המתהלל באמונתו.


ב. חשבון נוקב


אדם מתיסר בחוליו ומזדעק מכאביו. מזמין הוא תור אצל רופא, הולך הוא לקופת חולים, ובדרך שוכח את מטרתו, ובמקום להיכנס לרופא ולתנות את מצבו, עושה הוא טיול - סיבוב בחדרי ומשרדי קופת החולים, וחוזר הביתה. וכשנשאל האם היה אצל הרופא, משיב: אוי, שכחתי, הייתי שם ושכחתי להכנס לרופא...

אדם החפץ בסכום כסף לשלם חובותיו או לצרכי בני ביתו, הולך הוא לראיון אצל מנהל עבודה במפעל מסוים כפי שהוקבע, ובמקום להכנס למשרד המנהל לראיון עבודה ולבקש על נפשו, שוכח הוא מטרתו ועושה הוא טיול - סיבוב במפעל וחזרה הביתה. וכשנשאל האם נפגש עם המנהל, משיב: חבל, דוקא הייתי במפעל ורק שכחתי להכנס למנהל...

והלא הרבה מהמאמינים כך נוהגים לצערנו.

יש להם חולי או חולה בתוך ביתם, עומדים המה בתפילה, מתכוננים לשוחח עם הבורא על מנת לשפוך נפשם בברכת ''רפאנו'' או ''שמע קולנו'', והנה מסתיימת התפילה בהיסח הדעת משפיכת נפשם לפני ה', ועומדים כביכול לפני ה' מבלי לומר דבר.

אנשים בבעיית פרנסה קשה, באים לפני ה', יש להם הזדמנות לבקש מה' על פרנסה ב''ברכנו'' או ב''שמע קולנו'', והנה לפתע מסתובבים המה במוחם ומטיילים במחשבתם הנה והנה ושוכחים את צרתם ובקשתם מבלי לפנות לבורא כלל. ואולי אף ישוטטו במחשבתם בהיותם ב''רפאנו'' או ''בברכנו'' או ב''שמע קולנו'' לאיזה רופא ללכת או ממי לבקש הלוואה... נורא! אתה עומד לפני ה' ובמקום לשפוך נפשך לפניו אחר שבידו בלבד לעורר רחמים ורצון על בני אדם לעזור לך, ואתה כשאתה עומד לפניו משוטט אתה במחשבות היאך אשיג רפואה ופרנסה, למי אפנה אולי לההוא ואולי לההוא... ושוכח שאתה עומד לפני ה' ממש ברגע זה וממנו תוצאות הכל.

אם יתבונן בזה המאמין בעומק יראה עד כמה עדיין נצרך הוא לשפר את אמונתו ולהעמיק בה, כדי שלא יבוש בעולם הזה ולא יכלם בעולם הבא בראותו בדיוק מהי מדרגת אמונתו.


ג. שתי קופות הן...!


החפץ לבוא על תכליתו בעולמו, והוא להיות במדריגה הראויה כפי כוחו במוחשיות האמונה, יוכל להעזר בציור דלהלן היאך יש להביט באופן נכון ומועיל במאורעות העולם הטובות והרעות.

אדם הסתבך בחובות רבים והנושים רבו עליו להדאיבו ולהכאיבו עד שיפרע חובותיהם, וכמו כן מצבו של זה היה בכי רע ללא שום הכנסות.

בא אליו יועץ עסקים, איש טוב החפץ להושיעו, בהצעה כזו: החזק בביתך ב' קופות, קופה אחת תהא קופת ''הפרעון'', וקופה שנית תהא קופת ''רווחים'', ובכל הזדמנות תכניס כפי כוחך מהכסף המזדמן לך בקופות אלו, ואזי בתור איש עסקים, אוכל לסדר שמכל מעט סכום שתכניס לקופת ''הפרעון'' יתקזז לך חובות גודלים מבעלי החוב הנושים בך. וכמו כן בכל מעט שתכניס לקופת ''הרווחים'' אוכל לסדר לך באופן המועיל שיגדל הונך פי כמה וכמה ממה שתכניס.

כן יש לאדם לחוש בעולמו, על כל מאורע ומאורע המאכזב והמעגם, ולו הקטן ביותר, וכמו להכניס את היד ליטול ג' פרוטות ועלו בידו ב', ונצרך לטרוח להכניס ידו שנית, על כל שכחת דבר מסוים המטריחו לשוב שנית, על כל אבדה שאבדה לו ואפילו לשעה, על כל עיכוב ארוחה, עיכוב נסיעה, הפרעת מנוחה, כבישת חניה, קניה בטעות, על כל הונאה שנתאנה בממון או בדברים, צער כאב וחולי שלו או של אחד מבני ביתו, צער עיכוב שידוך, צער גידול בנים, צער חינוכן.

להבין שאז מכניס הוא השקעה לקופת ''הפרעון'', ואפילו המעט שנכנס לקופה זו מנקה לו חובות רבים וגדולים, עד שיעלמו חובותיו לגמרי.

וכמו כן יחוש שבכל מצוה, לימוד תורה, ואפילו של הלכה אחת, משנה אחת, עניית קדיש, קדושה, תפילה בציבור, מעשה חסד, הארת פנים או אפילו חיוך לזולת, ואפילו פסיעה קטנה שפסע לכבוד ה', לא תעלם מחשבון השקעותיו הנכנסות לקופת ''הרווחים'', שממעט אשר כאן יפרצו ויגדלו רווחיו לעתיד לאין קץ.

והחש בזאת לעולם הוא בשמחה, גם אם יתאכזב ויתעגם בנפשו מתוצאות מאכזבות, הפך תקוותיו ושאיפותיו, וגם אם יראה את חבריו מצליחים ביותר במה שהוא שאף להצליח ולא הצליח, לא יקנא בהם, לפני שיחוש שבעצם הוא המאושר האמיתי, כי הוא חוסך והמה מבזבזים, ומה יש לקנאת במבזבזים כספם בטיולים ובילויים כשלבסוף המה ישארו העניים באמת.

והדבר דומה לב' ידידים שננסעו למדינת הים לאסוף כסף לפרוע חובותיהם, וכן לחסוך לבני ביתם. האחד היה רציני במסחרו, ויום ולילה לא שבת מלעסוק בעבודות קשות ובמסחר, וחסך מפיו כל פרוטה כדי להביא לביתו מנה הראויה להתכבד לכל ימי חייו. והשני נתפתה מאותה עיר יפה והחל לטייל ולבלות. וכי יקנא זה הטורח וחוסך, בחבירו המבזבז?! הלא בוז יבוז לו על היותו מקלקל לעצמו ולבני משפחתו, ומה יביא בכפו לבני ביתו?!

כן החש במציאות ב' קופות: ''הפרעון'' ו''הרווחים'', לעולם ישמח בחלקו ולא יקנא ולא יתחרה בתועי לבב, וגם אם מנת חלקו יסורים ומכאובים ויתר עגמת נפש המצויים בעולם, יאמין שהנו אומנם סובל, אולם בכך ממלא הוא את קופת ''הפרעון'' לפרוע חובותיו מצד אחד, ומאידך ממלא קופתו השניה ברווחים של תורה ומצוות כפי כוחו.


ד. מבחן פשוט


המבחן הפשוט הוא, היאך מתיחס האדם למאורעותיו המאכזבים, ובמידה אשר מקבלם בסבר פנים יפות ובצידוק הדין כראוי, בכך נמדדת דרגת אמונתו, וההסבר לכך הוא פשוט.

שופט ששפט רוצח ל- 10 שנים מאסר, הרי התיחסות הנידון לפסק דינו של שופט זה תיתכן על ב' אופנים.

אם שופט זה הוא שופט צדק, לא נושא פני עשיר, ולגדול ולקטן חורץ דינם בשווה, רחוק הוא מחנופה ושוחד, ואינו חת מפני כל, ואך ורק האמת נר לרגלו, הרי שהנידון יקבל פסק דינו בהבנה ובצדק, אחר שיודע הוא שעונש כזה חורץ שופט זה לכל פושע אשר יעשה כמעשהו.

אולם אם שופט זה אינו שופט בשווה, אלא איפה ואיפה במשפטו, לזה יתן 10 שנים, לזה 8 ולזה 4 וכיוצא, בוודאי יתרעם הנידון על חריצת משפטו כשהוא באופן הקשה אחר ששופט זה פעמים מקל בעונש אחרים.

אם כן, הרי שככל שמשוכנע האדם בצדק משפטו של השופט, כן פחות תהא לו תרעומת עליו, ובאם יש לו תרעומת, בהכרח שאינו משוכנע מצדק משפטו של שופטו.

כן הוא באמונה, אדם הזועף וזועם על הנהגת ה' עמו, בהכרח שאינו משוכנע בצדקת משפט, וככל שיתבטל האדם לגזירת שמים כן תיווכח בהירות אמונתו להיותו משוכנע בצדק דינו של הבורא עליו.

 

פרק טו - אמונה ובטחון


ב' סעיפים שהזכרנום לעיל בפרק ו' שהמה האחד: הכל בהשגחה, והשני: הכל לטובה, המה בעצם הנקראים אמונה ובטחון.

הנה אמונה במציאות ה', ושבהמצאותו נמצאו הנמצאים זהו אף אמונת הגוי, אין לעם היהודי שום יחודיות באמונה זו, שהרי ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה', רם על כל גויים ה', גם הגויים מודעים לכוחו של הבורא, ועל בריאתו את עולמו יש מאין.

המיוחד שבעם ישראל שהינם מיוחדים באמונתם לה', היא אמונת ההשגחה התמידית, והוא שהשפעת חיותו יתברך משפעת בתמידות על כל העולמות והברואים, ואלמלי תיפסק השפעת חיותו ואפילו לרגע מן העולמות היו כולם כלא היו.

ובנוסף לכך קשור עם זה שאין נעלם מעיני ה' מעשיהם ואף מחשבותיהם של בני אדם, והנהגתו עם ברואיו היא בהנהגת מדה כנגד מדה, וכנאמר(ירמיה לב, יט): ''גדול העצה ורב העליליה, אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו''.

ואמונת השגחה זו היא יחודית לעם ישראל, ולא עשה כן לכל גוי להשיג השגת אמונה זו שאין שום מקריות בעולם בשום פרט ממש, והוא המחייב אותנו להתענג על ה' בכל רגע ממש להיות אמונתנו שהוא יתברך עינו עלינו כל היום והלילה להשגיח עלינו בהשגחה פרטית בפרטי פרטיות ממש, ויש לנו לערבו וליחדו בכל מעשינו גדולים וקטנים, ושלא ימוש זכרונו מעינינו אפילו לרגע. ולא תתנתק תלותנו בו בשום מעשה אשר נעשה, ולחוש שכל עסקנו אינו אלא אתו, אתו אנו קונים, אתו אנו מוכרים, אתו אנו מתרפאים, וכיוצא, ואין שום מפנה אשר נפנה בו מבלעדו, וכמו כן כל אשר יארע לנו - אינו אלא מאתו, הן בטוב והן ברע כי אין עוד מלבדו ואפס זולתו.

זהו אמונה, אמונה ברורה שאין עוד מלבדו כלל ואפס זולתו. ומהו בטחון?

מלבד האמונה שהכל בהשגחה עליונה, מצווים אנו לבטוח בו שעושה הכל לטובתנו, ולהיות בטוחים ללא שום חשד וללא שום הרהור וערעור בהנהגתו הצודקת של הקדוש-ברוך-הוא, וכנאמר: ''אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא'', ולא רק שהיא צודקת אלא כוונתו יתברך תמיד להיטיב לבריותיו, ואין רע יורד מן השמים. וכשם שאמרו בגמרא (סנהדרין נט ע''ב): שאין דבר טמא יורד מן השמים, כן אין דבר רע יורד מן השמים, וכל אשר נעשה עם בני האדם הכל לטובתם ואף מה שנראה רע.

וכמו שהיה ה''חפץ חיים'' אומר: לעולם אל יאמר אדם: ''רע לי'', אולם יוכל לומר ''מר לי'', כי כאשר אומר ''רע לי'' טוען בזה שעשה לו הקב''ה רע, וזה אינו נכון, אולם לומר ''מר לי'', שרי, כי גם תרופה המועילה ומרפאה יתכן ותהיה מרה, כך שבזה משתמע מהאדם שמסכים בצרה שהיא לטובה ולרפואה אלא שהיא מרה.

והוא ביאור בטחון על אמיתותו.

והדברים מפורשים בדברי ה''חזון איש'' בספרו ''אמונה ובטחון'' ריש פרק ב', השולל את ביאור הבטחון שמבינים הטועים הטוענים שבטחון הוא להיות בטוח שיארע לאדם את אשר לבו חפץ, ואם אינו בטוח שאכן יושיעו ה' לאדם בדבר שחפץ בו אם בעושר בבריאות וכיוצא אינו בעל בטחון. דזה אינו נכון, לפי שאלו דברי נבואה להיות בטוח בעתיד, מי יכול להיות בטוח בעתיד? רק נביא. אלא כאמור שהבטחון הוא להיות בטוח וסמוך בכל לבו שהאלקים מחפש את טובתו של הנברא, ומה שנעשה עם הנברא הוא לטובתו, כי אין מי שרוצה בטובת ברואיו כמו הבורא, ואין מי שיודע באמת מה טוב עבורם לנצח כמו הבורא. וכן הביא ה''שומר אמונים'' בשם הרב ''קדושת לוי'', וכן מבואר הרבה ב''חובות הלבבות''. ולאהבת הקיצור קיצרתי בציטוטי לשונם, אולם הוא ברור ומבואר כי זהו חובת הבטחון. להיות בטוח וסמוך לבו בה' שעושה רק את אשר הכי טוב עבורו, ולכן הבטחון מחייב את האדם לא לדאוג ולא לפחד מכלום כי מה שיעשה ה' זה באמת טוב, וכמאמר נחום איש גם זו: ''גם זו לטובה, וכמאמר רבי עקיבא תלמידו: ''כל דעביד רחמנא לטב עביד''.


הבטחון מחייב רוגע ושלוה בכל מצב


פרט נוסף מחייב הבטחון בה', והוא להיות רגוע ושלו בהעדר הסיבות הטבעיות להצלה ולישועה כמו בקיומן. דהיינו כמו שהאדם רגוע ושלו כאשר הסיבות הטבעיות בקיומן ובמלוא עוצמתן, כן יש לו להיות רגוע בהעדרן, אחר שאין מעצור לה' מלהושיע בין רב למעט.

וכמו למשל, אדם עומד לפני משפט מסובך, או לפני ניתוח קשה ומסוכן, או לפני עסק שעומד לנחול מפלה, הולך הוא לעורך דין, או לרופא, או לאיש עסקים ואומרים לו, שמצבו נואש, ואין הם רואים סיכוי להצלתו. חייב הוא לחוש כמו אילו אמרו לו שיש סיכויים טובים להצלתו. כי העדר הסיבות הטבעיות אסור שיגרמו סיבה לטירוף ולבלבול, וכמו שחייב האדם להאמין אך ורק בה' גם כאשר מציאות הסיבות מחייבות הצלה, ולא לתלות את הצלתו בסיבות, כמו כן אין לו לחוש שבהעדר הסיבות יורע מצבו. אחר שלגבי הקדוש-ברוך-הוא הסיבות הטבעיות אינן משנות כלום, ואין מעצור לה' מלהושיע בין רב למעט.

ואין זה סותר להאמור לעיל, שאומנם אין אנו יודעים העתיד הברור, ואין בטחוננו בעתיד היאך יהיה אולם הרוגע והשלוה חייב שיהיה תמיד בלבנו, אחר שלעולם התקווה לטוב חייבת שתהא לעינינו שהמציאות לעולם יכולה להתהפך לטובתנו, ובהיצרף לכך הבטחון האמור שבכל מקרה אשר יארע - גם אם למראית עין נראה הוא רע - היפך ממה שציפינו - מאמינים אנו ובוטחים בה' שעושה זאת לטובתנו - בכך נשלם האדם באמונה ובבטחון.


אין אדם נוגע במוכן לחבירו


פרט נוסף יש לצרף לאמונת הבטחון, שהבורא גוזר על האדם את כל ענייניו, ומה שנגזר על האדם שמגיע לו שום אדם לא יוכל לקחת זאת ממנו, וכמו כן הוא לא יוכל לגעת במוכן לחבירו כמלוא נימה, אלא שנצטוינו להשתדל בדרכים טבעיים להשיג צרכינו לקיים גזירת ''בזעת אפך תאכל לחם'', ורצון ה' להנהיג עולמו בדרך הטבע לשם הנסיון והמבחן, ולמעט בניסים ככל האפשר על מנת לבחון את ברואיו האם עיניהם טועות אחר האחיזת עינים והתעתועים של העולם או שחזקים המה לראות שהכל בהשגחה על אף שהסיבות והגורמים הטבעיים המה לכאורה המובילים למציאות הנעשית.

ומצב זה הוא מקללתו של אדם הראשון, והוא הקנס שקנס הבורא את האדם ותולדותיו, לעמול לטרוח ולהשתדל ועם כל זה להאמין שאין בסיבות שום יכולת ואמת, ורק הגזירה היא האמת כפי שנקבעה מראש.

ובזה נצטוינו לנהוג בדרך של: ''שבור את החבית ושמור את יינה'', דהיינו עלינו לילך במהלכים טבעיים ובסיבות וגורמים הנהוגים בעולם, ועם כל זה לשמור את האמונה שלא תישפך מאתנו החוצה.

ואמונה זו מחייבת כמה חיובים וכמו שיבואר להלן.


בחר לך עבודה נוחה לאופייך ולכישוריך וממנה אל תזוז


הבטחון בה' מחייב לעבוד בעבודה הנוחה לאדם, עבודה המתאימה לאופיו ולכישוריו, וגם אם רואה הוא מצב של שפל בעבודתו יתחזק באלקיו ויקווה לו שיביא לו פרנסה בדרך שהשתדל בה.

ואינו נכון שבשביל שרואה שאין פרנסתו מצויה ממלאכתו זו שעוסק בה שילך ויחפש עבודה אחרת ובפרט קשה ומפרכת. העושה כן לקוי הוא בהבנת וקיום מצות הבטחון, והטעם לכך הוא דמאחר שעוסק הוא בגוון מלאכה כזו שבני אדם אחרים מרוויחים ממנה, כך שבעצם אין זו מכת מדינה, אלא אצלו לא כל כך הולך הפרנסה ממלאכה זו, אזי עליו להאמין שמה שנגזר עליו מן השמים יקבל ומה שלא נגזר לא יעזור לו שום תחבולה.

ולכן כמה טעות יש לבני אדם המחליפים עבודתם ממלאכה זו למלאכה אחרת ומעסק זה לעסק זה, וממסחר למסחר, שהרי אחר שהנך עוסק במלאכה או במסחר שבדרך הטבע יש בו כדי להפיק רווחים, ובני העולם כמו כן עוסקים בזו המלאכה ומתפרנסים. אלא שאצלך לא הולך העסק בזו המלאכה הרי שאין כאן רשלנות בהשתדלות שלך, אתה משתדל כראוי לצאת ידי חובת ההשתדלות אלא שקיפחת את פרנסתך במעשיך, אם כן מה יועיל לך לסבב למקומות רחוקים, או לשנות מלאכתך ממלאכה למלאכה אחרת, אחר שבמקומך אפשר לאחרים להתפרנס ממלאכה שכזו.

ובזה יבואר מאמר הגמרא (ברכות לב ע''ב): ד' דברים צריכים חיזוק, ופירש רש''י שיחזק האדם עצמו בהם תמיד בכל כוחו, ואלו הן: תורה תפילה, מעשים טובים ודרך ארץ, דרך ארץ היינו משא ומתן. ומעולם היה קשה לי, דמילא, בתורה תפילה ומעשים טובים צריך אדם לחזק עצמו בהם בכל כוחו, כי מצוי בהם עליות וירידות, וצריך האדם לבל ייאש עצמו ויחזק עצמו בהן. אולם ''דרך ארץ'' שהוא משא ומתן מה יש לחזק בו האדם עצמו, וכי כולי עלמא נצרכים המה להתחזק כדי לעבוד, אדרבא, בחשק וברצון הולכים המה לעבודתם, ומה צורך יש לחזקם בעבודתם?

אולם לדברינו יובן, דכאן הגמרא באה לומר לאדם שיחזק בטחונו באלוקיו, וכמו בתורה ותפילה ומעשים טובים לפעמים האדם נופל בהם ונכשל, וחייב הוא לחזק עצמו לשוב ולהתחדש בעקשנות בכל פעם מחדש ולחזור לאותם מעשים טובים בתורה ותפילה, כן הוא בדרך ארץ, אדם רואה שעתה בעבודתו זו יש שפל אצלו במסחר, ורואה הוא שבמקומו משתכרים אנשים בעבודה זו, אזי יחזק עצמו לבלתי לשנות עבודתו בכל פעם מעבודה זו לעבודה אחרת, אלא יחזק עצמו באלוקיו שימציא לו פרנסתו ממלאכה זו, כי הכל ההשתדלות אינה אלא לצאת ידי חובת ההשתדלות כדי להנהיג עצמו בדרך הטבע לבלתי הצטרך לנס ותו לא. ואם כן מה לי מלאכה זו שעוסק מה לי מלאכה אחרת.

והנה רואים אנו חנויות נסגרות ונפתחות, לצערנו זהו מחוסר בטחונם של בני אדם, קונים או שוכרים חנות ממלאים אותה בתכולה, ולאחר חודשיים שלוש או חצי שנה סוגרים, ומוכרים את כל תכולתה בחצי מחיר, וכך נופלים יותר ויותר, החזק בבטחונו אינו משנה מלאכתו שנוחה לו לאופיו ולכישוריו ואינו משנה מקומו בכל פעם ממקום למקום, אחר שבאופן הסביר ניתן להשתכר במקומו ובאותה מלאכה, ולכך אינו משנה בשביל תקופת שפל אצלו את מלאכתו ומקומו.


לא להתיגע ''בשעות נוספות''

עוד מחובת הבטחון שלא יפריז אדם בהשתדלות לעבוד שעות מרובות ובפרט כאשר הוא על חשבון תורתו ותפילותיו.

שהרי אחר שכל העבודה אינה אלא לצאת ידי חובת ההשתדלות ותו לא, על האדם להשתדל לצאת ידי חובתו, והמשתדל ביותר, ובפרט כאשר בשביל כך מפסיד הוא תורה ותפילה טועה הוא טעות גדולה וחסר הוא חוסר גדול בבטחון.

שהרי הבורא שצווך לעבוד צווך גם להתפלל וללמוד, ואם כן הכי יעלה על דעתך, שיאשימך הקדוש-ברוך-הוא באשמת רשלנות ובטלנות על היותך גוזל מזמן עבודתך ומלאכתך בשביל תורה ותפילה, והלא הבורא עצמו צווך ללמוד ולהתפלל, וכי יעלה בדעתך שבשביל כך יחסיר לך מפרנסתך.

ואדרבא, זה אשר עוסק במלאכתו על חשבון תורתו ותפילתו, הוא אשר יצטרך להתיגע יותר, אחר שאוחז הוא בדרך המקרה והטבע אזי יזרק כמו כן למקרי העולם ולטבעיו, כי הכריז בזה שמסיר הוא את בטחונו באלוקיו ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו.

והנה לך דבריו הנחרצים של הרב ''חובות הלבבות'' (שער הבטחון, פתיחה):


ואי אפשר לאדם להיות משוחרר מדאגות אלא אם הוא בוטח בה', מפני שאם הוא לא בוטח באלקים, הוא בוטח במשהו אחר, או בבני אדם, או בעושרו, או בחכמתו וכוחו, וכדומה, ומי שהוא בוטח במשהו אחר חוץ מה', האלקים מסיר ממנו השגחתו, ועוזב אותו ביד מי שבטח עליו.
 

פרק יד - הכעס



פרק יד - הכעס


הסתירה הגמורה שסותר האדם את עצמו עם אמונתו הוא הכעס.

כתב הרמב''ם (הלכות דעות פ''ב ה''ג): ''כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה'', והסיבה לכך להיות הכועס מייחס כח מבלעדי ה' שאליו הוא מפנה את כעסו, ועצם זעמו וקצפו על הרע שנעשה עמו מורה שרואה הוא בסיבה שסבבה לו את הרעה כגורם בעל כח עצמי שיכל להרע לו, כי אחרת לא היה תולה בה את האשמה.

והנה למשל ראובן שהיה סבור ששמעון הרע לו, הזיקו הפסידו, ירד לחייו, והחל בשביל כך ראובן בפעולת תגמול נגד שמעון שהרע לו, והנה מתברר לו במהלך פעולת נקמתו שבעצם לא שמעון הוא זה שהרע לו אלא לוי, הלא מיד ובנקל תתקרר רוחו מלזעום על שמעון, ויסור בן רגע זעמו וקצפו משמעון אחר שהוברר לו שפשוט טעה, ושמעון כלל לא הוא זה שהרע לו.

המאמין השלם, גם כאשר ישנה סיבה שסיבבה את הרעה שקרתהו, וכגון הזיקו אדם, קללו, ביזהו וכיוצא, יודע הוא שבעצם עליו מיד להסב את הכתובת לבורא, ויודע הוא שטועה הוא באם יחשוב ששמעון שהרע לו הוא הסיבה לרעתו, רק בכך יהא בנקל לו להיגמל מהכעס והנקמה.

ובאם לאו, בשום אופן לא יוכל לכבוש כעסו וזעמו, וכי לב האדם לב אבן הוא שלא חלי ולא מרגיש את כאבו ובזיונו, ומדוע אם כן שישתוק? ולא רק שישתוק אלא עוד שיסיר כל הקפדה מלבו מאותו שהרע לו, היתכן?! הדרך היחידה לכך היא רק כאשר יתברר לו שיש לו טעות, ואותו זה שחשב הוא שהרע לו, בעצם לא זה הוא שהרע לו, רק אז יוכל להסיר זעמו וקצפו ממי שקצף עליו.

אמונתנו ביחוד ה' מחייבת להאמין שאין עוד מלבדו ואפס זולתו כפשוטו ממש, דהיינו, אכן הפושע והמזיק שהזיק לחבירו יבוא על עונשו, אולם זה מבחינת חשבונו של המזיק עם הבורא שגלגל חובה על ידו, אולם מבחינת הניזוק והמבויש והמופסד חייב שיהא חשבונו אחר לגמרי - ''האלקים אמר לו קלל'', זה לא הוא בכלל שהזיק לי, הקדוש-ברוך-הוא הסית אותו ושלחו עליי להזיקני, ואילו לא היה מגיע לי נזק לא היה ביכולת שום אדם להזיקני.

והנה כך נהג דוד המלך כשקללו שמעי בן גרא, וכך נהג יוסף עם אחיו, לאחר שזרקוהו לבור ומכרוהו לעבד וישב י''ב שנים בכלא בצער גדול, ומה היתה תגובתו: ''לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלקים''.

והנה לנו כאן חידוש גדול, שגם בנזק שניזוק אדם מבעל בחירה חייב להאמין שזו גזירה מן השמים, דהיינו לא מבעיא כאשר ניזוק האדם על ידי עצמו וכגון שעשה טעות מסוימת ובשבילה הפסיד, או דיבר דבר שלא במקום ובשביל כך הזיק לעצמו, או שנשבר לו חפץ, או שהפסיד בעסקיו וכיוצא שההפסד נגרם שלא על ידי בעלי בחירה שבודאי שיש לאדם לראות זאת גזירה מן השמים ולא לכעוס על הנהגת ה', אלא אף כאשר נזקו או הפסדו היה מבעל בחירה, וכאן יכול אדם לומר שבהיות והאדם הוא בעל בחירה, אם כן בבחירתו שלו הפרטית והרצונית הוא הזיק לי, אולם ראינו מדוד המלך ויוסף הצדיק שלא כן הדבר, אלא אף גם כאשר נעשה הנזק מבעל בחירה אזי מבחינת הניזוק יש לו לראות זאת כגזירת שמים.

ובאמת אין בזה סתירה, דאומנם המזיק הינו בעל בחירה, אולם הענין הוא כך, להקדוש-ברוך-הוא יש לו רשימה של ''מופרעים'' האוהבים וחפצים לעשות רע מתוך חפצם ובחירתם ברע, ואזי כאשר מגיע לאדם שיעשה לו רע, את מי ישלח הקדוש-ברוך-הוא להרע לו? איזה צדיק או ירא שמים?! בוודאי לא, אלא את מי מסית הקב''ה להרע לזה שנגזר עליו רע? הלא זה המופרע וחפץ ברע הגר בסביבתו או שיש לו מגע עמו, אותו ישלח ה' בו, שהוא ירע לו, ואז מסיתו הבורא להרע לו מאיזה סיבה שהיא שהבורא מסבבה בחכמתו, ואם כן הניזוק ניזוק כי כך נגזר עליו מן השמים, והמזיק שהזיק יבוא על עונשו כי חפצו במילא להרע, והוא מה שמובא בחז''ל: ''מגלגלין חובה על ידי חייב''.

כך שבעצם להסיר הכעס וההקפדה, הנקמה והנטירה, הוא רק באופן זה שיבין האדם פשוט אני טועה בכתובת! זה שאני חושב שהזיקני אני פשוט טועה בו, זה לא הוא!

לכן הכעס הוא עוון חמור מאד, כי האדם בכעסו מתכחש לעיקרי האמונה שהוא עשה ועושה ויעשה לכל המעשים, ומתכחש לעונשי שמים הנשלחים על בני האדם בהשגחה וחוטא הוא לראותם כמקרה, ולתלותם בסיבות ובכך שורט הוא שריטות רבות במשקפי ראיית האמת המחייבים להיות נקיים מכל שריטה, באופן שתהא הכרת האדם ברורה לראות את האמת כפי שהיא - ''אין עוד מלבדו ואפס זולתו''.

ולא ראיתי קטע מתאים לנושא שלנו יותר מאשר הובא בספר ''בלבבי משכן אבנה'', ובו מספר קטעים נפלאים בענין זה של כבישת הכעס שפתרונה היחיד הוא אך ורק על ידי האמונה.

לאחר שביררנו כיצד האדם משריש בקרבו את האמונה הפשוטה והטהורה בהנהגתו יתברך שמו, עתה נראה כיצד קביעות אמונה זו בלבו של האדם, צריכה להחליש את מדת כעסו. ובאמת שמידת הכעס הוא קנה מידה לאדם, שעל ידו ניתן לבדוק עד כמה קנה האדם את האמונה בהשגחתו הפרטית של הבורא יתברך שמו. שככל שקנה האדם את האמונה בהשגחתו יתברך שמו, כן הולך ונחלש כעסו של האדם. וככל שרחוק הוא האדם מן האמונה בהשגחתו יתברך שמו, כן גדל כעסו (כל זאת מלבד חילוקי הטבעים, שיש שקרובים לכעס בטבעם, ויש רחוקים, ואין כאן מקום להאריך). ולכך, אם האדם רוצה לבחון את עצמו, האם עבודתו עשתה פרי, והאמונה בהשגחתו יתברך שמו קנתה מסילות בלבו. אחת הבדיקות לזה, שיבדוק את מידת כעסו. והיה, אם לא תשתנה צורת תגובתו, והרי כעסו שווה עתה לעבר, הרי שלא קנה באמת את האמונה בהשגחתו יתברך שמו. אולם אם מידת כעסו הלכה ונחלשה, ידע, שכפי חולשת מדת הכעס, כן מידת קנית האמונה בהשגחתו יתברך שמו.

נקדים הקדמה קצרה, קודם שנבאר כיצד יתקן האדם את מידת כעסו על ידי השרשת האמונה בקרבו. יסוד מוסד הוא לכל צורת העבודה האמיתית, והוא. צורת העבודה בכלל, וצורת העבודה בפרט. במידת הכעס שבה אנו עסוקים עתה, הוא על ידי הכנסת הקדוש-ברוך-הוא לתמונה. כלומר, כל מהלך ומהלך של עבודה, תיקון הדבר והעמדתו על דרך היושר, צריך שיהיה על ידי הכנסת הקדוש-ברוך-הוא למהלך הדברים. ''ואם אני כאן (כלומר הקדוש-ברוך-הוא) אזי הכל כאן''. כלומר, אם נותנים ביטוי לקדוש-ברוך-הוא בצורה הנכונה בתוך מהלך הדברים, בהכרח שיותקן הדבר כראוי, כי כאשר הקדוש-ברוך-הוא נמצא באמת בפנימיות הדבר, בהכרח שאין שם רע וחוסר כלל, והדבר מתוקן ומושלם כראוי. נמצא כל עבודתו של האדם, להכניס את הקדוש-ברוך-הוא לדבר בצורה נכונה, ובאופן הנכון.

נעסוק עתה ונבאר את תיקונו של מידת הכעס, וכיצד מכניסים את הקדוש-ברוך-הוא במידת הכעס, ועל ידי זה נתקנת מדת הכעס.

מה מביא את האדם לידי כעס? הבחינה הראשונה והפשוטה היא, כל דבר שמנגד את רצונו של האדם, הוא מביאו לידי כעס. פעמים כעס קלוש מאד, שכמעט ולא מורגש בנפש בגילוי, ופעמים כעס חזק מאד, אשר יש לו גילוי מאד בלב, עד הכעס החזק והתקיף, שיש לו גילוי אפילו בחיצוניות, בפניו של האדם. בחינה נוספת שמביאה לידי כעס (היא נכללת בבחינה הראשונה, אלא שהיא יותר דייקנית ומפורטת). הוא כאשר פוגעים בכבודו של האדם, ומזלזלים בו, ודבר זה מכעיסו, וכל זאת, מפני שהוא סבור שמגיע לו כבוד, ונוטלים זאת ממנו.

באופן כללי, הדבר שמביא את האדם לידי כעס, מתחלק לב' אופנים. א. ביטול רצונו שנעשה שלא על ידי אדם, אלא על ידי דרכי הטבע. ב. ביטול רצונו שנעשה על ידי אדם, ניתן דוגמאות לדבר. אדם קם בבוקר, ונוסע, לפתע נעשה חור בגלגל, ואי אפשר לו לנסוע כרגע. מעשה זה לא נעשה בידי אדם, אלא זהו טבעו של גלגל שנשחק, עד אשר מתקלקל לחלוטין. מעשה זה יכול להביא את האדם לידי כעס, שהרי נתבטל רצונו להגיע למקום פלוני בשעה פלונית וכד'. אולם אין לו אדם שיוכל לכעוס עליו, שהרי מעשה זה לא נעשה בידי אדם כלל. אם כן, אם תשאל את האדם, על מי אתה כועס, על הגלגל? בודאי ישיב תשובה ניצחת, לא! אינני כועס על הגלגל, אלא על המצב בו אני נמצא, שמחשבותי ותוכניותי אינם עומדים במבחן המציאות. נמצא שלכאורה אין כעס מוגדר נגד מישהו (להלן יבואר שבאמת אינו כן).


והנה האופן השני הוא, כאשר דבר קורה לאדם על ידי אדם, כגון שפלוני שבר לו את חלון ביתו וכדומה. בסוג מן האופן הזה, הרי באופן טבעי יש כלפי מי להפנות את הכעס, והוא כלפי אדם מבורר, שהוא מהזיק. נמצא אם כן שיש ב' אופנים של כעס, א. כעס שאינו מבורר כלפי מי כועס, מפני שאין על מי לכעוס. ב. כעס כלפי האדם שהוא גרם לו לכעוס.

אולם באמת בפנימיות הדברים, לעולם כל מיני הכעס שווים הם, ונבאר את הדברים. כאשר האדם יבין את האמונה היטב במוחו, ויכירה היטב בלבו, אזי ישכיל ויבין, שבכל האופנים של כעס, מי שבאמת עשה את הפעולה שהביאתו לידי כעס, אינו אלא הבורא יתברך שמו.

נתבונן תחילה באופן הראשון של הכעס, ולאחר מכן בעזרת ה' באופן השני.

אדם קם בבוקר, נכנס למכונית, ונוסע, ולאחר כך הגלגל מתקלקל. אם כך הוא מהלך הדברים, כלומר, מעשיים סתמיים החסרים התבוננות אמיתית ומעמיקה, אזי באמת כאשר הגלגל מתקלקל, בטבעו של האדם שהכעס ישכון בלבו. אולם אם אדם חי בצורה נכונה, הרי צורת חייו היא כדלהלן. האדם נכנס למכונית בבוקר. ראשית, הוא מתבונן, מי נתן לי את המכונית? הקדוש-ברוך-הוא! מהיכן יש כח למכונית לנסוע? הקדוש-ברוך-הוא נתן ונותן לה כח לנסוע בכל רגע ממש מחדש (כפי שבואר לעיל, ''מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית'', בהווה.) כאשר זו השקפת האדם במוחו ולבו, אזי כאשר מכוניתו פוסקת מלנסוע מכל סיבה שהיא, הרי מחשבתו של האדם היא כך. מי נתן בה את הכח לנסוע עד עתה? הקדוש-ברוך-הוא! ומי נטל ממנה את הכח לנסוע מעתה? הקדוש-ברוך-הוא! נמצא שאם ח''ו אכעס על העדר היכולת לנסוע במכונית, פרושו שהנני כועס חס וחלילה על הקדוש-ברוך-הוא, שהרי הוא הוא שנטל ממני את האפשרות לנסוע עתה במכונית.

כאשר חיי האדם הם בסתמיות, והוא איננו זוכר במוחו - קל וחומר בלבו - שרק הקדוש-ברוך-הוא נותן בו את האפשרות הרגע לנסוע במכונית וכו' וכו', ואינו חש בכל דבר שרק הקדוש-ברוך-הוא המנהיגו ומוליכו בכל צעד ושעל, אזי בודאי כאשר יש לו תקלה בדרכו וכד', קשה מאד פתאום להתחיל מיד בפשיטות לחשוב על הקדוש-ברוך-הוא, ולזכור שרק הקדוש-ברוך-הוא מנהיגו. שהרי אף בשעה שקדמה לתקלה, זכירת הקדוש-ברוך-הוא לא היתה מרכז מחשבתו, ואזי כעסו מקבל נופך. אולם כאשר מחשבתו של האדם זוכרת בתמידיות שהכל מונהג ממנו יתברך שמו בהשגחה פרטית גמורה, אזי אף בשעה שדרכו נראית כאיננה צלחה, ויש לו מכשולים בדרכו, אזי גם אז יזכור במוחו ויחוש בלבו שרק הקדוש-ברוך-הוא הוא זה שהוליכו עד עתה, ואף מעתה רק הוא זה שמונע בדרכו, ולא שום גורם אחר. ואזי ישכיל ויבין שעצירה זו מידו יתברך שמו.

המעשה הזה כמעט ומפורש בתורה הקדושה. אין המדובר שם במכונית, אלא באתון. בלעם הולך לו לדרכו, והאתון רובצת לו ומונעת את דרכו. בלעם סבור לו שזו בחירתה של האתון למונעו בדרכו, אולם באמת זה איננו כן כלל. האתון איננה נעצרת מבחירתה, אלא על ידי המלאך, שלוחו של הקדוש-ברוך-הוא. כלומר, כל עצירתה ואי המשך הליכתה, הוא תוצאה ישירה ממנו יתברך שמו. אולם בלעם שלא השכיל זאת, על מי הוא כועס? על האתון! וכאשר השכיל והבין שזה ממנו יתברך שמו, הבין שאין על מי לכעוס. אילו ישכיל כן האדם בכל דרכיו, יבין שאין לכעוס על החפצים הגשמים, אלא הכל בכל מכל כל נעשה על ידו יתברך שמו. ישכיל, שאם כועס, כועס חס וחלילה כביכול על הקדוש-ברוך-הוא, וזה בודאי אין האדם רוצה בכך. ישכיל האדם ויבין שכל עסקו בחיים אינו אלא עם הבורא עולם בלבד, ויכון מבטו כלפי הקדוש-ברוך-הוא, ויזכור היטב עם מי כל עסקו. ולא יתן דעתו כלל על האמצעים הרבים, אלא רק יתן דעתו על העומד מאחרי הכל, הלא הוא הקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו.

והנה כאשר השכיל האדם בדעתו ובלבו שכל מקרה ומקרה אינו אלא מאתו יתברך שמו ממש, עתה צריך שיתבונן בכך. האם מעשה זה של הקדוש-ברוך-הוא נובע מאהבתו של הקדוש-ברוך-הוא אליו, או חס וחלילה להיפך, משנאה? ברור הדבר, שהקדוש-ברוך-הוא אוהב את האדם מאד מאד, אהבה שהיא למעלה מגדרי אהבה של נברא, אהבה ששייכת במהותה רק אצל קל יחיד. הרי שבירר לו האדם, שמעשה זה נעשה על ידי הקדוש-ברוך-הוא, וסיבת עשית מעשה זה נובע מאהבתו של הקדוש-ברוך-הוא אליו. אם כן ברור הדבר, שמעשה זה שנובע מאהבה, אינו אלא מעשה ההטבה לאדם. ואף אם הדבר אינו נראה, ניכר, ונגלה לאדם, כיצד מעשה זה הוא הטבה לאדם, וכיצד נגלה האהבה שמניעה את הנעשה במעשה זה, מכל מקום על האדם להאמין ולהשכיל זאת במוחו ולחוש זאת בלבו, שמעשה זה נובע מעומק אהבת הקדוש-ברוך-הוא אליו. וכל כולו של מעשה זה, אינו אלא להיטיב עמו, אף שאינו משיג את מהות ההטבה. (והוא אשר הארכנו לעיל פ''ו בב' סעיפי האמונה הנדרשים והנחוצים לשלמות האמונה: א. הכל בהשגחה ב. הכל לטובה).


והנה כאשר השכיל האדם בדעתו ובלבו שכל מקרה ומקרה שנקרה בדרכו אינו אלא הטבה גמורה הנובעת מעומק אהבת הקדוש-ברוך-הוא אליו, אזי אין מקום לכעס כלל. מכיון שהכעס ענינו כאשר מישהו פוגע באדם, ומבקש רעתו, וכיוצא בזה. אולם אם כל כולו של המעשה הטבה גמורה, ואין בו מקום לרע כלל, ומניע המעשה עומק אהבת הבורא אליו, מה מקום לכעס יש כאן?

נסכם אם כן את הדברים. השלב הראשון, שהאדם צריך לידע ולחוש, שרק הקדוש-ברוך-הוא פועל כל פעולה. השלב השני, שהאדם צריך לידע ולחוש, שהקדוש-ברוך-הוא אוהב אותו עד למאוד. השלב השלישי, שהאדם צריך לידע ולחוש, שהקדוש-ברוך-הוא היחיד שיודע באמת מה טוב לו. ואם הביאו למקרה זה, בהכרח שלפי חכמתו האין סופית של הקדוש-ברוך-הוא, הוא יודע שזו דרך ההטבה הראויה לאדם זה בשעה זו.

פעמים היצר הרע משטה בו באדם, ומכניס בו הרהורים לאמר. הן אמת שזו הטבה גמורה, אולם מדוע הקדוש-ברוך-הוא לא מיטיב עמי בצורה אחרת, בצורה שגם אני אראה בעיני הגשמיות שזה טוב? צריך להאמין להשכיל ולהרגיש, שהכל גלוי וידוע לפניו יתברך שמו. ובחכמתו האין סופית, קבע הבורא, שזו דרך ההטבה היחידה הראויה עתה לאדם.

כאשר הפנים האדם את הדברים היטב בלבו, כל מקרה שיקרה בדרכו, ראשית איננו כועס. ונוסף על כך, שמח בו. כמו שאמרו חז''ל ''שמחים ביסורים''. שזה נובע מההכרה מי מביא את הפעולה, ומדוע הביא אותה עלי. וכאשר השכיל האדם, וחש את הדברים באמת בכל לבו, בהכרח שאין מקום לכעס, אלא לשמחה. כל זמן שהשמחה אינה ממלאה את לבו של האדם, וקל וחומר אם עדיין יש מקום לכעס בלבו, בהכרח שאמונתו עדיין איננה זכה ובהירה כל צרכה. זו עבודת האדם, להפנים את הדברים בלבו היטב. ראשית, על ידי התבוננות מרובה בדברים. ושנית, על ידי דיבורים רבים, לחזור ולשנן את הדברים בפיו, עוד פעם ועוד פעם. לומר לקדוש-ברוך-הוא: אני יודע שאתה עשית את פעולה פלונית, ואני יודע שאתה אוהב אותי, ואני יודע שפעולה זו היא הטבה גמורה, זכני שארגיש את הדברים. וכך יחזור האדם ויאמר את הדברים בפיו, אלפי פעמים, ואף יתר על כן, עד אשר יזכה לחוש את הדברים היטב בפנימיות לבבו.

אף אם נפל האדם, וכעס, לא יתפעל מכך. אלא יחזור וישריש בקרבו את האמונה כנ''ל, אלפי אלפי פעמים. הן לפני שבאו עליו מקרים בלתי נעימים, והן בשעת ביאת מקרים אלו. ויחזור וישריש הדברים בלבו, ללא הפוגה, וללא יאוש כלל מנפילות. וכאשר יתמיד בכך, על אף הכשלונות והנפילות, ולא התפעל מכך, בודאי יזכהו ה' יתברך שמו לקנות אמונה טהורה בלבבו.

עד עתה ביארנו כיצד לתקן את הכעס שבא על ידי מקרה וכדומה שאין יד האדם מעורבת בהם, עתה בעזרת ה' נדבר על כעס שבא בידי אדם, כלומר שהמוליד את הכעס הוא אדם. וכבר ביארנו שזו נקודה קשה יותר, כי כאשר אין יד אדם נוגעת בסיבת הכעס, ברור שאי אפשר לכעוס על האבן שנפל או על הגלגל שנתקלקל וכדומה, אלא משכיל האדם (אם זכה) שזה מידו יתברך שמו. אולם כאשר המניע לכעס הוא אדם, שם נראה לאדם, שכיון שחבירו בעל בחירה, הרי דבר זה אינו נגזר מאתו יתברך שמו, אלא תלוי בבחירתו של האדם, ואזי באופן טבעי, הוא נוטה לכעוס על חבירו שבבחירתו בחר להרע לו ולהזיק לו וכדומה.

ישנה עובדא ידועה שהיתה בבית דינו של ה''בית הלוי''. פעם בא אדם לפני הבית הלוי עם שאלה בכשרות של בהמה, ופסק לו הבית לוי לאיסור. סבר הלה וקיבל את הדברים בנחת, על אף הנזק הכספי הגדול שנגרם לו מכך. לאחר זמן, בא אותו פלוני לפני הבית הלוי לדין תורה עם רעהו, ולאחר שפסק הבית הלוי את דינו של פלוני הנ''ל לחובה, ואת רעהו לזכות, רגז הלה עד למאד. שח ה''בית הלוי'' ואמר, שאף שמשאלתו הראשונה ניזוק פלוני יותר מן שאלתו השניה, מכל מקום בראשונה לא היה על מי לכעוס, לא היה למי להתנגד, הבהמה איננה בר התנגדות לאדם. אולם במקרה השני, יש כאן אל מי להתנגד, לרעהו, ונוצר מכך יצר של מלחמה.

הרי לנו ב' נקודות, כאשר הכעס בא בגרימת אדם. א. נראה לאדם בשכלו שפלוני בחר להרע לו. ב. עצם כך שהעסק עם אדם, יש כבר יצר של מלחמה נגדו, מכח מידת הגאוה והכבוד. תיקון הדברים אינו אלא על ידי אמונה טהורה וצרופה. כאשר אדם חי באמונה אמיתית, לגביו אין נפקא מינה כלל מי הזיקו, אבן, מים, אדם, או כל דבר אחר. רק אי בהירות פנימית באמונה מולידה חילוקים וכעס.

[וכבר הוכחנו לעיל דגם גבי בעלי בחירה חייב האדם להאמין שהוא בהשגחה בלבד, והוא מיוסף שאמר לאחיו - ''לא אתם שלחתם אותי כי האלקים'', ומדוד המלך לגבי שמעי שקיללו קללה נמרצת, ועל כך הגיב דוד: ''הניחו לו ויקלל - ה' אמר לו'' וכעין זה עוד לקמן].

והנה מצינו בזוהר הקדוש משל מן הכלב שכאשר מכים את הכלב במקל, דרכו של הכלב לרוץ אחר המקל וללחום עמו. וזאת מחוסר הכרה שעיקר המכה אינה מן המקל, אלא ממי שאוחז את המקל. כן הדבר באמת לעולם, שכל האמצעים הרבים והמקרים הרבים והן בני אדם, הם אינם אלא בבחינת מקל בידו יתברך שמו. ועל האדם להבין מי המכה, המקל או הקדוש-ברוך-הוא. ופעם המקל מתראה בצורה של אבן, ופעם בצורה של מים, ופעם בצורה של אדם. אולם הצד השווה, שבכל האופנים יש רק כתובת אחת לכל ענין, והוא הקדוש-ברוך-הוא בלבד. אצל דוד המלך כתיב לגבי הקללה שקללהו, ''ה' אמר לו קלל''. זהו היסוד של האמונה, ''ה' אמר לו קלל'', ודומה לזה ה' אמר לו הכה, ה' אמר לו שבור, ה' אמר לו בייש. ואף שלא מצינו את הדוגמאות הללו מפורש בכתובים, די לחכם להבין ולקלוט את הנקודה מן ''ה' אמר לו קלל'', ולהבין שלעולם המהלך הוא ה' אמר ותו לא מידי.

צריך להבין את פנימיות צורת הבריאה. יש ב' אופנים כיצד אדם מביט על הבריאה. א. יש בבריאה דומם, צומח, חי, ומדבר. מבט זה, הוא המבט החיצוני, כי האדם מסתכל על חיצוניות הנברא, ב. ''אתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנברא העולם''. אילו בידיעה זו לא היה כל צורך בה לעבודת האדם את קונו, לשם מה גילו לנו חז''ל ידיעה זו? כלל ברור הוא, כל ידע שסיבבה ההשגחה העליונה מאתו יתברך שמו שידע האדם דבר מה, בהכרח שנצרך לו לעבודת קונו ידע זה, וכן הוא הדבר לגבי אומרם, ''אתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנברא העולם''. חז''ל אומרים ומגלים לנו צורת מבט חדש על הבריאה, לא להסתכל רק על דומם צומח חי ומדבר, שכל הבחינה על ''משנברא העולם''. אלא צריך לחיות בתוך המשנברא העולם, במהלך של ''עד שלא נברא העולם''. צורת הסתכלות זו, היא צורה פנימית לחיים. היא נותנת מבט פנימי אמיתי למהותם של הנבראים.

ביאור הדברים: כאשר האדם רואה את הדומם, צומח, חי, ומדבר, כדבר עצמי, במהלך של ''משנברא העולם''. אזי בכל אופן שהוא נפגש עמהם, הוא מתיחס אליהם כמציאות עצמית. ועל ידי זה למשל, הוא בא לידי כעס, מפני שפלוני עשה לו מעשה פלוני. אולם מי שבכל דבר רואה, את ה''עד שלא נברא עולם'', אזי בכל דבר הוא מוצא את הקדוש-ברוך-הוא. הוא אינו רואה דומם עצמי, אלא את הקדוש-ברוך-הוא בקרבו. הוא אינו רואה צומח עצמי, אלא את הקדוש-ברוך-הוא בקרבו. וכן בחי ומדבר. ולכך לעולם אין לו עסק עצמי עם שום נברא, אלא עם הקדוש-ברוך-הוא. ולגביו כל דבר הוא כביכול לבוש לבורא עולם. והוא אינו מתעסק עם הלבוש, הנברא, אלא עם המולבש, עם הקדוש-ברוך-הוא. ולכך בכל דבר שנפעל, הוא אינו רואה אלא שהוא יתברך שמו פעל הדבר, ולא כל גורם אחר כלל וכלל. צורת חיים זו, היא משנה את כל צורת חייו של האדם. הוא יוצא מצורת חיים של חיצוניות, של נבראים, ודבק בצורת חיים פנימית, של בורא. ואין לו עסק ומשא ומתן בעולם כלל אלא עמו יתברך שמו. (זהו עומק מה שאמרו חז''ל באסתר, שכאשר אמרה ''יבא המלך'' נתכונה למלכו של עולם. כי זו היתה צורת חייה, שלעולם ראתה את הקדוש-ברוך-הוא בכל דבר, וכל עיסקה ודיבורה לא היה אלא עמו יתברך שמו).

יש להבין, הסתכלות זו, היא ההסתכלות הפנימית האמיתית על הברואים. כאשר מסתכלים על הנבראים כמציאות עצמית, הרי מורידים את ערכם, כי כל מעלת דבר, נמדד עד כמה יש אלוקות בקרבו, וזו כל מעלתו. שאר דברי המעלות המורגלות בעולם הזה, הם גדרי מעלות של עלמא דשקרא. אולם באמת מעלת כל דבר לפי גילוי האלקות שבקרבו. ולכך כאשר אדם רואה את הדומם צומח חי ומדבר, לפי מבט פנימי של האלוקות הטמון בקרבו, אזי הוא מעלה את מדרגת הנבראים כולם, ממדרגת נברא כפשוט, למדרגת נברא שדבוק באלוקות, ויש לאלוקות גילוי בקרבו. זו כל מעלת הנברא, עד כמה שדרכו משתקף ומתגלה האלוקות, הקדוש-ברוך-הוא.

כאשר אדם זוכה והוא מביט בצורה של ''עד שלא נברא העולם'', גם בתוך ה''משנברא העולם'', אזי מכל דבר בבריאה, הוא יכול להתקרב ולהתדבק על ידו לקדוש ברוך הוא, והבריאה איננה מהווה חציצה בינו לבין קונו. וזאת על ידי שהאדם מפשיט את הצורה החיצונית, ומגלה את הקדוש-ברוך-הוא בקרב כל דבר. אזי, ראשית הוא לעולם לא מחובר למקרה הנבראים וכל מעשיהם, אלא הוא מכיר שלעולם אין יד של נברא באמצע, ועל ידי כך שולל את התחברותו לנבראים, מעשיהם, ותולדת מעשיהם. יתר על כן, על ידי הפשטת הצורה של הנבראים, וגילוי פנימיות הנבראים, שהוא הקדוש-ברוך-הוא, אזי ביד האדם להתחבר מכל דבר לקדוש ברוך הוא. הארכנו קצת בענין זה, כי הוא מיסודי היסודות של הבנת פנימיות החיים וההתקשרות לקדוש ברוך הוא.

כאשר זוכה האדם להשכיל ולהבין את הדברים, ולאחר מכן להפנימם אל תוך לבבו, אזי זוכה לקשר חזק ואמיץ לבורא עולם. כי אין דבר שמהווה מחיצה בינו לבין קונו. בכל דבר הוא מתקשר לפנימיותו, לקדוש ברוך הוא, ואזי צורת הדברים החיצונים איננה מהווה מחיצה לדבקותו בקונו. כלומר, אדם זה יכול להתקשר לקדוש ברוך הוא לא רק מן לימוד התורה וקיום המצוות בלבד, אלא הוא חי בבחינת ''בכל דרכיך דעהו''. ובכל דרכיו ממש, הוא יודע את הקדוש-ברוך-הוא (ידיעה מלשון חיבור והתדבקות כנודע), ומתחבר אליו. זו עבודתו של האדם, לשלול את כל מראה עיניו שרואים את החיצוניות, את הנבראים, ולדבק עצמו בכל עת ובכל שעה לנקודת הפנימיות של הכל, שהוא הקדוש-ברוך-הוא. בכלל קנין זה, בודאי יש הכרה ברורה במציאתו יתברך שמו, והשגחתו, כפי שבואר עד עתה. על ידי קנין צורת חיים זו, אדם יוצא מעולם של נפרדות, ודבק בעולמו של הקדוש-ברוך-הוא ''ה' אחד ושמו אחד'', ''יחידה ליחדך''. תכלית וסוף מדרגה זו, היא דבקות גמורה בא''ס. וכל אחד ינסה לזכות בה עד כמה שביכולתו.


הבלימה הרוחנית


לכל מכונית ישנם בלמים. לשם מה? כדי לבלום ולעצור את המכונית בשעה הנחוצה. במכונית פועלים כוחות מנוגדים. המנוע - יש בכוחו להניע את המכונית, אך הבלמים - יש בכוחם לעצור אותה.

האדם הינו מכשיר נפלא, יציר כפיו של הקדוש-ברוך-הוא. כוחות רבים לאין ספור פועלים בו. כוחות המניעים אותו לפעול, לנוע. אך מן ההכרח הוא, שיפעל בו גם הכח הבולם, העוצר אותו בעת הצורך.

אמרו בגמרא: אמר רבי אילעא, אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה, שנאמר ''תולה ארץ על בלימה''. בזכות אותם אנשים היודעים כי עת לחשות, יש קיום לכל העולם. ואימתי עת זו? - שעת מריבה. בשעת מריבה אין אנשים מוכנים לשתוק. והתוצאה היא השתלטות הכעס על האדם. מדוע כועסים אנשים על זולתם? התשובה מזעזעת ומחרידה, אבל אמיתית - חוסר אמונה גורם לכעס.

כאשר ניגש לאדם הכועס, ונאמר לו: אינך יהודי מאמין! הוא יזדעזע. האם משום שאני כועס על חברי שפגע בי, שהעליב אותי, שגרם לי נזק, אינני בכלל יהודי מאמין? וכי מה הקשר בין השנים?

אדם הכועס חושב שחבירו גרם לו רעה, אבל לאמיתו של דבר החבר הוא רק שליח מההשגחה העליונה, כדי שהאדם יקבל עלבון או נזק המגיע לו. ומה טעם לרגוז ולקצוף על שליח?! מכאן שהכועס חושב חס ושלום, שענינים מסוימים נחתכים על ידי בשר ודם, והרי זוהי כפירה!

הבולמים פיהם בשעת מריבה, חיים בהרגשה ומצהירים: כי רצון ה' הוא השולט והמנהיג. ולכן תגובתם במקרים כאלו היא השתיקה, כי הרי ה' אמר לו קלל!

בשפתנו הקדושה לשון הקודש, נקראת המילה ''תיבה'' מה לתיבה דפנות הסוגרים אותה, אך גם דלת לה לפתחה בשעת הצורך; אף המילה כן, היא אינה נהגית מהר כל כך, כי יש לה דפנות סביב לה השפתים והשיניים. כאשר מחליט האדם שהגיעה השעה לדבר, נפתחת הדלת והמילה נאמרת. כאשר מוטב לשתוק, שוב נדמית המילה כתיבה.

מה תיבת נח, שמרה והגנה על נח הצדיק מפני המבול, אף האוחז במידת השתיקה - שתיקתו מגינה עליו. המילים שלא נאמרו, למרות שרצה האדם מאד לאומרן, ומה עוד להשיב לחורפיו דבר, נעשות כתיבות הרבה להגן ולשמור עליו מכל פגע ומחלה גופנית ורוחנית כאחד! (מאורות :46 ח. סטיפנצקי). (כצאת השמש בגבורתו)

 

פרק יג - דרכים לקנית אמונת ההשגחה והבטחון


פרק יג - דרכים לקנית אמונת ההשגחה והבטחון


א. להבין את נחיצות בהירות האמונה


חובה להבין באופן ברור ומשכנע שהאמונה היא פסגת המעלות, ונצרכת היא להיות, מחודדת אצל האדם הן לחלק הסור מרע והן לחלק העשה טוב, שהרי מבלעדיה יטרד האדם מכל ה''עשה טוב'' - מתורה ותפילה ולא יגיע לשום מעשה טוב כראוי, וכמו כן בחלק ה''סור מרע'' - חיי הרחוק מאמונה - הינם חיי מרורים, חיים של כעס, קנאה, הקפדה, גאוה, גזל ואונאה, חיים של התרעמות וטרוניא, חוסר סיפוק, לקיחת החיים בקושי ובקוצר רוח, ובפרט לעת זקנה. ובפרט יש להתבונן במה שביארנו באריכות לעיל בתחילת הספר שהוא האפשרות היחידה לאדם בדורנו - דור עקבות משיחא - לצאת עם משהו מהעולם, זאת ראה חבקוק במידה זו כאפשרות יחידה להגיע למדריגת השלימות - צדיק, וכנאמר: ''וצדיק באמונתו יחיה'', מי יוכל לתת אפשרות אחרת, ולכך מאן דדא ביה כלא ביה, לפי שממידה זו יבוא להכל, ולעיל בפרקים הקודמים הארכנו בזה הרבה לבאר על נחיצות מידה זו ובפרט בימינו, ולהבין שמבלעדי מידה זו אין לאדם שום סיכוי להגיע למדריגה כל שהיא, ובאם לא יתאמץ לקנותה בכל מחיר - ערום יצא וערום ישוב. פשוט, אין לו עם מה לבוא, וכמו שביארנו זאת לעיל באריכות, ואילו הבא עם אמונתו השלימה - לנצח נצחים תיקבע מדריגתו כאחד הצדיקים אשר בארץ.


ב. רצון


לאחר שהוברר מעלת ונחיצות השלימות במידה זו של אמונה ובטחון יש לרצות בכל לבו לקנותה, ולחזק את השאיפה והחשק לידבק במידה זו, וזאת בשינון הנחיצות והמעלה שבמידה זו, שאי אפשר מבלעדיה, בשכרה העצום ובתכליתה, ולהתלהב להשיגה, ולהתענג במחשבתו ובדמיונו היאך חי הוא עם מדה זו, כמה מאושרים חייו, כמה קרוב הוא לה', כמה עושה הוא נחת רוח לה' בבואו בזה על תכלית רצון ה' בבריאתו.


ג. החלטה


לאחר ההבנה בנחיצות מידה זו של האמונה והבטחון, ולאחר חיזוק הרצון וההתלהבות, יש לבוא למעשה - להחלטה. להחליט שאני הולך עם מידה זו בכל כוחי, מכיון שבמידה זו אני רואה את אפשרות הצלתי היחידה, ובאופן נחרץ להחליט שעל מדה זו אני משקיע את כל כוחי ומרצי. וכמה כדאי ושווה שישב האדם בכל יום כרבע שעה, ויתבונן על מעלת וצורך מידה זו של האמונה, ועד כמה היא תכליתית, כדי לחזק בכל יום את ההחלטה בלבו כדי שלא יצטנן מהתלהבותו ליתן את השקעתו בה בכל כוחו.

מספיק יקרה מידה זו של האמונה ששוה להשקיע בשבילה כל יום רבע שעה של מחשבה, להתבונן היאך הכל בידו יתברך ובהשגחתו והכל לטובה, ולקבל מחדש בכל יום החלטה ליישום מידה זו שתביאהו לטוב ונחת בב' עולמות.


ד. עיון


עיון נמרץ בסוגית אמונה ובטחון, בספרים העוסקים במדה זו, ובראשם ספר ה''חובות הלבבות'' ''שער הבטחון'', ועוד בספר ''אור יחזקאל'' חלק ''אמונה'', מאמרי השגחה ומאמרי בטחון, ועוד בספר ''המספיק לעובדי ה''' לרבי אברהם בן הרמב''ם, ועוד בספר ''שומר אמונים'' חלק א' מאמרי השגחה ובטחון, וכיוצא עוד מספרים המצוים בה בימינו בשפע.

העיון הנמרץ בספרים הנ''ל תועלתם שמלבד זה שבכך האדם עסוק באמונה, עוד מקנה לאדם ידע והדרכה היאך לילך במידה זו, ומקשר אותו בעבותות של חשק והתלהבות להלך במידה זו.


ה. שינון


להתרגל לדבר מהשגחתו הפרטית בכל עת, לומר מידי יום מספר פעמים: אני מאמין באמונה שלמה שכל הנעשה הוא בהשגחה פרטית, ואין שום מקרה בעולם כלל, וכל הנעשה עמי הוא הכל לטובה.

ובפוגשו חברים, במקום לדבר פטפוטי מילים, ידבר מענייני אמונה, ויהיה תמיד מוכן בראשו רעיונות בענייני אמונת ההשגחה לשננם, ולדבר בם בלכתו בדרך עם חבריו.

וכמו כן בספרים הנ''ל שהזכרנו ללמוד בהם - לא ילמדם פעם אחת בלבד, אלא ישננם לעצמו מספר פעמים, ולא ימאס ולא יקוץ, אחר שיבין שזו תכליתו בעולמו, והוא ''הפרוייקט'' שעליו לקחת על עצמו שהוא תכלית חייו, שרק עמו יש לו עם מה לבוא אל אביו כצדיק ומתוקן.

וכמו כן ישנן לעצמו שהינו נזקק לעזר ה' בכל פרטי עניניו ממש, ומבלי סיעתא דשמיא לא יוכל עשות דבר הקטן ביותר, והבעיה הפעוטה ביותר - מבלי סיעתא דשמיא תוכל להסתבך אצלו באופן שלא יוכל לצאת ממנה, ואילו עם סיעתא דשמיא יוכל לפתור בנקל גם את הבעיה הסבוכה ביותר. מבלי סיוע מהבורא גם קניה קטנה או לסדר איזשהו סידור פשוט באיזה משרד, יכול להסתבך שיצטרך האדם ללכת ולחזור, להתעכב, להתעצבן, ועם סיעתא דשמיא גם סידור שנצרך לו כמה שעות או עסקא וקניה מסובכת או משפט קשה ומסובך או חלילה ניתוח סבוך וסרוך יכולים כולם להסתדר מהר על הצד הטוב ביותר.

לכן חייב שישנן האדם לעצמו תמיד שנצרך הוא לעזר ה' בכל פרט ממש.

וכן קודם כל קניה או סידור ענין מסוים שהולך הוא לעשותו ישנן לעצמו, אני הולך עכשיו לקנות ולסדר ענייני, ואני מאמין שהכל הוא בהשגחה פרטית, ואיני אלא משתדל אולם האלקים את אשר יחפוץ הוא יעשה, ויאמר זאת בפה מלא בכל פעם לפני קניה, לפני הליכתו, לפני דיבורו עם מי שנצרך הוא לבקש ממנו דבר.


ו. הלכה למעשה


ועתה הגענו לעיקר העבודה שהיא היישום למעשה את אמונתו בהשגחה.

והוא לראות בכל דבר שהוא בהשגחה, הן בדברים המאכזבים והן בדברים המשמחים.

יתרגל לשים לבו עד לפרטי פרטים לראותם שאינם במקרה אלא בהשגחה, וכגון מזגו לו כוס שתיה חמה ללא סוכר, ידע, זה בהשגחה שצריך אני לטרוח עתה ולשים לעצמי סוכר, קם בבוקר ואבד לו חפץ הנצרך לו זה עתה - יאמין שהוא בהשגחה ולטובה, ויקפוץ זעמו וקצפו וישמח בלבו על הנהגת ה' עמו, וכן על כל מאורע שיארע לו באותו יום, וכגון שהכעיסוהו במילה שלא במקומה, עלבון, ביקורת וכיוצא, ואז יאמר בפיו או בלבו ''הכל בהשגחה והכל לטובה'', וכן ירגיל עצמו על כל אירוע ואירוע, וכגון אם הופרעה שנתו מכל סיבה שהיא וכן על כל הפסד ממון, טרחה יתרה בתור או בסידור מסוים, טעות בדבור שלו שגרמה לו נזק או שנגרם נזק מחמת דיבורם של אחד מבני ביתו, וכיוצא, ירים עיניו ויאמר הכל בהשגחה והכל לטובה, אלא שיהא זה בצנעה שלא ישמעוהו ויראוהו בני האדם כדי שתהא עבודה זו פרטית ואישית, ולפחות בתחילת העבודה כדי שלא יקומו על עבודתו מפריעים למיניהם וד''ל.

וכאמור לעיל שבכל יום מכין הקדוש-ברוך-הוא לכל בני האדם מספר נסיונות ומבחנים לראות היש משכיל דורש את אלקים, ועיניו יחזו, עפעפיו יבחנו בני אדם לראות תגובתם.

וידע ויאמין שלבסוף כל מבחניו יעברו מיון ובקורת וכפי תוצאות המבחנים כן תהא מדרגתו.

וכן ירגיל עצמו לקבל באמונת ההשגחה כל טובה וטובה שתבוא לו, ולא יתלה בכוחו או בחכמתו, וכגון ביום שמקבל פרנסתו, או כבוד כל שהוא, או רווח כל שהוא, או כל סיעתא דשמיא שרואה בעניניו וכגון שהלך לו מהר לסדר עניניו וכיוצא יאמין שהוא בהשגחה ושהתחסדו עמו מן השמים.

וזאת יש לדעת, כי ''הרגל על כל דבר שלטון'', ובכך שיתרגל על כל דבר לומר שהוא בהשגחה ולטובתו, יהפך לו זה להרגל, ויהא בנקל לו להכניע עצמו להתבטל לרצון ה' אחר שהרגיל עצמו בכך, והוחלט אצלו שכך תהא הנהגתו.

כך שבמשך הזמן העבודה תקל מעליו, ויתענג עליה, וירגיש אושר עצום בעבודתו, ובפרט כשידע שבזה תלוי כל תכליתו, וכי זו האפשרות היחידה שבהישג יד שנותרה לו להשתלם בה כראוי באופן מושלם.

ההרגל הוא חשוב מאד בעבודה זו, כי אז יהא רגיל על לשונו בכל מקרה להיות ב''היכון'', ואפילו כאשר טרדתו מבעל בחירה, וכגון בא אדם וביזהו או הפסידו או אפילו בא סתם מישהו טרדן לדבר עמו בזמן שהוא אץ לדרכו, המשנן פרקי אמונה מיד רגיל הוא להיות זכור: זה עתה נשלח אלי טרדן זה או הפסד ואבידה זו - מן השמים, והכל בהשגחה ועלי לנהוג באיפוק ובהכנעה.

מקבל הוא טלפון בזמן שהוא לחוץ, מבין, זה עתה נשלח אלי זה לשיחה עמי בהשגחה פרטית מן השמים ועלי להתיחס ולהגיב כראוי לעבד הנאמן לאדונו. וכן כשנאבד לו משהו ובפרט בשעת לחץ, מתעכב הוא בתור ארוך, או שסתם נוצר עיכוב מאיזה סיבה, פקקים בדרך בנסיעה, ואפילו עיכוב קטן, וכמו שממהר הוא לאיזה מקום, והרמזורים מאותתים דוקא ''אדום'' - מה שמעכבהו במרוצתו, או שנתקע מכונית לפניו וכיוצא, כשרגיל האדם באמונת ההשגחה אינו צריך להפעיל בכל פעם את כל תורה זו מחדש, כבר מורגל הוא מיד לדעת מה תפקידו במקרה שכזה, כי רגיש הוא כבר לכך להשתיק ולחסום את מרדנותו בכל פעם שמתעוררת בקרבו התעוררות כעס, הקפדה, מתח, אכזבה וכיוצא, מיד רגיל הוא להיות זכור שהכל בהשגחה והכל לטובה.


ז. תפילה


יתפלל לה' על זה גופא שיזכה לאמונה, והוא עצה נפלאה שהציל הבעל-שם-טוב בעצה זו לצדיק גדול אחד כמובא ב''שומר אמונים'', וראה ענין זה בהרחבה לעיל פרק י' אות ס.

ועוד ירבה בתפילה לה' בכל עת, בלשונו שלו ובשפתו הפשוטה והרהוטה שרגיל בה, ממש כדבר איש אל רעהו, ותפילה זו יכולה להיות בכל עת בלכתו בדרך ובסידור ענייניו תוך כדי סדורם, להתפלל לה' על כל פרט שנצרך הוא לעשות טרם עשותו שיהא בהצלחה, וכמו שאמרו חז''ל על יוסף הצדיק שהיה שם שמים שגור בפיו, ובזה ''וירא אדוניו כי ה' עמו'', והיה על כל שירות ושירות שמשרת לאדונו מתפלל שיהא זה בהצלחה ובנשיאת חן בעיני אדונו.

לכך קודם שהולך הוא לקנות דבר לביתו וכגון איזשהו רהיט, חליפה, משקפיים, כובע וכיוצא, יתפלל לה' שיכוונהו לקנות את מה שמתאים לו, כי מאמין הוא שאין שכלו יכול לעמוד לו כלל, ובנקל יכול לטעות באם ירצה ה' שיטעה, ולכן יבקש שיהא לו סיעתא דשמיא להצליח בקניתו.

ולא רק בקנית צרכים הנ''ל אלא גם בסידור דברים פשוטים יותר וכגון כשהולך למכולת, או לשוק או לקנות בגד פשוט כגרבים או חולצה ירגיל עצמו להתפלל שלא יהא תקלה ומכשול בקנייתו, וילך הקניה מהר ללא עיכובים שונים ומשונים וכיוצא.

ובפרט יש לעובד על אמונתו לחזקה בזמן שתלוי הוא בדעת אחרת, שאז בנקל עלול האדם להיכשל לתלות את הצלחתו בדעת השני, וכגון כשנצרך הוא למצוא חן בעיני זה שנצרך הוא לבקש ממנו דבר, יתפלל שיתן ה' את חינו בעיני כל רואיו ובעיני זה שרצונו לבקש ממנו עזרה וסיוע, ויאמר, מאמין אני שאיני עושה אלא השתדלות, אולם משליך אני את ההצלחה או להיפך על הליכות הגוזר, ואף שהאדם בעל בחירה להיטיב לי או שלא להיטיב לי, מאמין אני שאקבל הטובה אם נגזר עלי, ובאם לאו - לב מלכים ושרים ביד ה' למנוע מלהיטיב לי. ויתפלל שלא יהא לו שום כעס והקפדה על שום אדם במהלך סידור עניניו.

וכן כל יום לפני צאתו לעבודתו או לישיבתו יתפלל של יארע תקלה בינו לבין חבריו כיוצא כמו שניסחו לנו חז''ל ויאמר זאת בכוונה.

ובעצה זו שהיא התפילה, ראיתי להביא מספר קטעים נפלאים מספר ''בלבבי משכן אבנה'' הממחישים את חיזוק האמונה בדרך תפילה שיתפלל האדם על כל פרט ופרט ממש בשפתו שלו, ומתוך הבעת משאלת לבו בתמימות כאשר ידבר איש אל רעהו, והנה לך דבריו:


לאחר שזכה האדם, ואמונתו בקב''ה חזקה, והוא רואה וחש את הנהגתו יתברך שמו בכל דרכי חייו. עתה מן הראוי שיזכה להכנס לעולם של תפילה. כשכתבנו עולם של תפילה, דקדקנו בדברינו בדוקא לכתוב לשון של ''עולם''. וזאת מפני, שענין של תפילה זה אינו ענין של ג' תפילות ביום ותו לא, אלא על האדם להכנס לתוך עולם של תפילה. חיים עם תפילה, זהו חיים בעולם אחר לחלוטין. דוד המלך אמר ''ואני תפילה''. כלומר, שכל הלך נפשו במהלך של תפילה, הוא חי בעולם של תפילה. כאשר אדם חי בעולם של תפילה, הרי שלא עובר עליו פחות מכרבע שעה לערך שהוא אינו פונה במחשבתו או בפיו בתפילה לרבונו של עולם. הדבר הראשון שיש להבין, שהתפילה היא צורת חיים של אדם, ולא ענין פרטי לזמן מה ביום.

נבאר את הדברים: צורת חייו של היהודי האמיתי, הוא במהלך שכל כולו של היום הוא חי עם הקדוש-ברוך-הוא, תורה עם הקדוש-ברוך-הוא, מצוות עם הקדוש-ברוך-הוא, וכו' וכו'. הנקודה שמקשרת את האדם לאורך כל היום לקב''ה, שנותנת לחייו צורה של חיים בצוותא עם הקדוש-ברוך-הוא זהו תפילה. כלומר, התכלית הפנימית של התפילה, הוא להביא את האדם למהלך שכל חייו הוא בצוותא עם הקדוש-ברוך-הוא. כאשר מבינים שזוהי התכלית של התפילה, ברור הדבר שאין שייך שענין התפילה יהיה זמן מה ביום, כג' פעמים וכדומה ותו לא. שהרי אם כן נחסר עיקר תכלית התפילה, שהוא הקשר התמידי עם הקדוש-ברוך-הוא לאורך כל היום. ואם התפילה רק זמן מועט ביום, כיצד תפילה זו תיצור קשר לאורך כל היום? ברור הדבר, שמהלך התפילה מוכרח שיהיה לאורך כל היום כולו
(כפי שיבואר להלן כיצד). ועל בחינה זו אמר דוד המלך ע''ה ''ואני תפילה''. כלומר, שכל כולו, הן מבחינת תפיסת הנפש, והן מבחינת זמן, כל כולו היה במהלך של תפילה.

נבאר את הדברים: אם האדם לאורך כל היום אינו זוכר את הקדוש-ברוך-הוא, כיצד יתכן שיפנה אליו בכל עת ובכל שעה? אם עצם זכירת הבורא נשכחת, קל וחומר שבתפילה לא עסקינן בה כלל. ולכך ברור הדבר, שראשית על האדם לזכור את הקדוש-ברוך-הוא לאורך כל היום, כפי שבואר לעיל בהרחבה. זאת ועוד, אף אם האדם זוכר את הקדוש-ברוך-הוא, אולם אינו זוכר בתמידיות שהכל מושגח מידו יתברך שמו, הכל בכל מכל כל, בכל עת ובכל שעה ממש ללא יוצא מן הכלל, מדוע שיפנה אליו לעזרה, הרי עתה הוא איננו זוכר וחש שהוא הכתובת היחידה שיכולה לעזור לו בכל ענין? ולכך ברור הדבר, שבשביל לחיות במהלך של ''ואני תפילה'', מוכרח שיקדם לכך זכירה תמידית שיש בורא לעולם, וזכירה תמידית שיש מנהיג לבירה, שהוא הבעל הבית היחיד לכל פרט ופרט.

כאשר האדם חי לאורך כל היום, במחשבה ובהרגשה שכל מעשיו, הצלחתו בהם וכן להפך חס וחלילה, תלוי רק בו יתברך שמו. הרי בכל דבר ודבר שהוא עושה, קודם לכך, ואף בשעת מעשה, מחשבתו או פיו ממללים תפילה לקב''ה שיצליח דרכו ומעשיו.

ניתן דוגמאות לדבר.

אדם ניגש להתפלל תפילת שחרית, הרי מנסיונות של ימים רבים, אנו יודעים עד כמה קשה לכוון בתפילה כראוי. מי יכול לעזור לאדם בכך? בודאי שמצד האדם, על האדם לנסות כפי כוחו לכוון עד כמה שביכולתו, אולם לולי עזרתו של הקדוש-ברוך-הוא, האדם אינו יכול להצליח כלל וכלל. וכבר אמרו חז''ל ''בכל יום ויום יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום וכו', ואלמלי הקדוש-ברוך-הוא עוזרו אינו יכול לו''. הרי שהאדם מצד כוחותיו אינו יכול להצליח לכוון בתפילה. מי יכול לעזור לו בכך? רק הקדוש-ברוך-הוא! הרי אם האדם בר דעת, עליו לפנות לקב''ה לפני התפילה, ולבקש ממנו שיזכה להתפלל בכוונה ראויה. וכן אם בשעת התפילה קשה עליו עבודת התפילה, יעצור מעט ויתפלל
(במחשבה או בפה לפי הענין) לקב''ה שיעזור לו שיוכל להמשיך ולכוון בתפילה כראוי.

דוגמא נוספת. אדם ניגש ללמוד את התורה הקדושה. על האדם להבין, שלולי עזרתו יתברך שמו, אי אפשר להשיג את אמיתות התורה הקדושה. התורה הקדושה היא למעלה מהשגת שכל אנושי, ונקראת בספרים הקדושים, ''שכל נבדל''. מפני שהוא נבדל ועליון מן שכלו של האדם. ולכך ברור הדבר, שאי אפשר בשכלו של האדם, שהינו שכל אנושי, להשכיל ולהבין את עומק פנימיות אמיתות תורתנו הקדושה. אם כן, כיון ששכלו של האדם אינו בר הכי להשכיל את עומק התורה הקדושה, כיצד יזכה האדם להשגת התורה הקדושה כראוי? דבר זה אפשרי רק על ידי סיעתא דשמיא ממנו יתברך שמו, ''כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה''. זו האפשרות היחידה שעל ידה יוכל האדם להשכיל ולהבין את אמיתות תורתנו הקדושה. ולכך כיון שהאדם מבין שאי אפשר לו בכוחות עצמו להשיג את התורה הקדושה, וכל האפשרות לכך רק על ידי עזרתו יתברך שמו, לכך מוטל על האדם לשפוך שיח לפניו יתברך שמו, מעומקא דליבא, בלשונו הוא, שיזכה להשכיל ולהשיג את אמיתות תורתנו הקדושה. דבר זה אמור הן לפני שמתחיל ללמוד, שעל האדם להתחנן לפניו יתברך שמו שיבין התורה הקדושה כראוי. והן תוך כדי לימוד, בכל קושיה או אי הבנה שהוא נתקל בה, על האדם לפנות באופן טבעי אליו יתברך שמו, ולבקש ממנו שיזכהו להבין הענין שבו עסוק עתה. כאשר האדם לומד באופן זה, הרי אף בשעה שעוסק בתורה, הוא מקושר להשי''ת, והרי תורתו ותפילתו כרוכים זה בזה. לולי זאת, כלומר אם האדם בשעה שלומד את התורה הקדושה הרי הוא שוכח לגמרי מהקדוש-ברוך-הוא מרוב העיון בה וכדומה, הרי חס וחלילה יוכל לבוא לידי סכנה, שאף בשעה שקם מן הספר, ישכח חס וחלילה את השם יתברך. ולכך הדרך הראויה לעסוק בתורה הקדושה בצורה שזכרנו לעיל, ועל ידי כך תורתו תהיה תורה שמקושרת ומקשרת את האדם לקונו, ולא חס וחלילה להיפך. דברים אלו אינם עומר הבא מן החדש, אלא זו היתה צורת לימודו של מרן החזון איש, כפי שמובא בתולדותיו, שבכל שעה שהיה נתקל בקושיה או באי הבנה, היה פונה לקרן זוית, ושם שפך את צקון לחשו לפניו יתברך שמו, שיזכהו להשכיל ולהבין את הענין לאשורו. וברור הדבר לכל משכיל, שאין צורך לפנות דוקא לקרן זוית לשם כן, וכל אחד ינהג לפי נפשו. ובודאי שאפשר לעשות כן גם לפני הספר, לפנות לקדוש ברוך הוא בפיו או במחשבתו
(ענין תפילה במחשבה אי מהני הוא ענין עמוק ואין כאן מקום להאריך), ויבקש ממנו יתברך שמו שיעזרהו להשכיל את התורה הקדושה. (במאמר המוסגר, לבד מעסק התפילה תוך כדי הלימוד כנ''ל, שבכוחה לקשר את האדם לקונו. מן הראוי שהאדם בכל עת שזכה להבין תוספות וכדומה, בסוף כל ענין, יודה לקב''ה במילים קצרות. כגון, רבונו של עולם הנני מודה לך מאד שזיכית אותי להשכיל ולהבין תוספות זה וכו'. ועל ידי כך מקשר עצמו תוך כדי לימודו בכל עת ובכל שעה לקב''ה, וזו עצה נפלאה עד למאוד, למען יזכה להדבק בקונו דבקות אמיתית כל הימים). כן ירגיל האדם את עצמו לבקש ממנו יתברך שמו על השגת התורה הקדושה, לפני הלימוד, תוך כדי הלימוד, ולאחר הלימוד שיזכור הדברים ויזכהו גם על העתיד. אם יזכה האדם להתמיד בכך, יוכל בעזרת ה' לקנות בכך קנין גדול מאד. הן את השגת התורה הקדושה שבה עסוק, והן את הדבקות הנקנית עמה.

דוגמא נוספת. אדם הולך לקנות שולחן כסאות וכדומה. כבר ביררנו לעיל, שעל האדם לפני שהולך לקנות שולחן וכדומה, עליו להתבונן בענין האמונה, שהכל קבוע רק ממנו יתברך שמו, איזה שולחן יקנה, וכן בשעת הקניה עליו להתבונן כן. נוסף על ההתבוננות באמונה כנ''ל, על האדם להרגיל עצמו לפני קנין של כל חפץ, כשולחן כסאות וכדומה, לפנות אליו יתברך שמו, ולספר לו את כל לבו, שחסר לו שולחן, והוא רוצה ללכת לקנות, והוא חושב לנסות בחנות פלונית וכדומה, כל הענין כולו לפרטי פרטיו ישיח לפניו יתברך שמו. ואזי יבקש ממנו יתברך שמו, שיכוון אותו בדרך הראויה, שיקנה השולחן הראוי, ולא יצטרך לטרוח הרבה, ויזכה לשמור את עיניו בדרך, וכו' וכו', כל הענינים הנצרכים עקב קנית שולחן זה. כלומר יספר לפניו יתברך שמו את כל פרטי הענין, ויבקש על כל הפרטים הנצרכים עקב כך.

מן דוגמאות אלו שנקטנו, יבין וישכיל העובד, שהם בבחינת דוגמאות בעלמא, אולם באמת על האדם להרגיל את עצמו בהדרגה
(דתפסת מרובה לא תפסת'', ועוד שאין בכך תועלת, שהרי הוא ענין של גישת הלב, והלב אינו בר שינוי באופן מידי וקיצוני), שכל דבר ודבר שהוא עסוק בו, יתפלל לקב''ה שיצליח דרכו. הן אם מתקן חפץ שנשבר, והן אם מכין מאכלים, והן אם נוסע למקום פלוני ונצרך להגיע בשעה פלונית, והן כאשר הולך לקנות חפץ כל שהוא, והן כאשר מחפש חברותא וכו' וכו'. עד אשר ירגיל את עצמו, שפיו או מחשבתו קבועים בכך להתפלל לקב''ה על כל פרט ופרט, בכל עת ובכל שעה. ועל ידי זה יזכה לקשר את עצמו לחי החיים, הקדוש-ברוך-הוא. זו עצה נפלאה עד למאד.

יש לידע, שאף שבודאי בכוחה של תפילה לפקוד עקרות, ולרפאות חולים, ולפתוח שפע של ברכה ופרנסה בגשמיות וברוחניות, ודרכה אפשר להשיג כל מילי דמיטב, מכל מקום, על האדם להבין, שכל אלו הם רק הנספחים לעיקר מהותה הפנימית של התפילה. אולם עיקר מעלת פנימיות התפילה היא, שעל ידה האדם יכול להתקשר ולהדבק בחי החיים, הקדוש-ברוך-הוא. ועל האדם לזכור כאשר מתפלל למען השגת דבר מה, בין רוחני ובין גשמי, מה העיקר במעשה תפילה זה. ובאמת זהו כל סוד החיים, לראות בכל דבר את העיקר ואת הטפל, ולעולם לראות בכל דבר ובכל ענין, את השגת הקרבת ה' והדבקות בו שאפשר להשיג על ידי הדבר ההוא או הענין ההוא. וזה הוא העיקר של הדבר, וכל שאר הענינים הם נספחים וטפלים לנקודת הקירבה והדבקות בו יתברך שמו. ובמיוחד הדברים אמורים לגבי התפילה, שכל צורתה ומהותה הוא דיבור עם הקדוש-ברוך-הוא, קשר עם הקדוש-ברוך-הוא, קירבה לקדוש-ברוך-הוא, ודבקות בקדוש-ברוך-הוא. וזו עבודת האדם, לעולם לא להיות שקוע במה שמבקש בתפילה, אלא בעצם מהות התפילה, שהוא דיבור עם הקדוש-ברוך-הוא וקרבתו. ולכך נקראת תפילה תפילה, מלשון ''נפתולי אלקים נפתלתי'', שהוא לשון דבקות, כמו שכתוב בספרים הקדושים. מפני שזהו כל מהותה הפנימית של התפילה, התקשרות והתדבקות בקדוש-ברוך-הוא.

והנה כאשר האדם מתפלל ושח עם קונו, יש לכך ב' אפשרויות, א. שמדבר עם הקדוש-ברוך-הוא בלשון נסתר, ''הוא''. ב. שמדבר עם הקדוש-ברוך-הוא בלשון נוכח, ''אתה''. ובאמת שעיקר תכלית התפילה כצורתה, הוא לשוח עם קונו בלשון נוכח. ואף שבתחילה זה קשה מאד, כי הנפש לא מרגישה כן, שהקדוש-ברוך-הוא נוכח בצידה. מכל מקום, על האדם להתרגל לעשות כן, ובמשך הזמן, לאט לאט, יזכהו ה' יתברך שמו שירגיש את הקדוש-ברוך-הוא לידו. וגם זאת בודאי יש לעשות בהדרגה, שבתחילה עיקר צורת דיבורו יהיה בלשון נסתר, הוא, ורק מעט מזעיר בלשון נוכח. ולאט ולאט , כאשר חש מעט חיבור ללשון נוכח, ירחיב את היריעה, עד אשר יזכה שכל דיבורו יהיה בלשון נוכח, ויזכה להרגיש את בוראו כנוכח לידו ממש. עבודה זו, היא נקודת הפנימיות של החיים. כי תכלית המכוון של חיי האדם עלי האדמות, לחיות עם בוראו, ולחוש שהקדוש-ברוך-הוא ניצב לידו ממש ממש. ובאמת שזו מן העבודות הקשות שיש, כמו שכתב הרמח''ל
(מסילת ישרים פרק יראת חטא) ''שהחוש סותר לזה''. אולם כאשר ירגיל האדם עצמו לכך, לאט לאט בתמידיות, בודאי שיעזרהו ה' יתברך שמו, ולבסוף יחוש את הקדוש-ברוך-הוא נצב לידו ממש, וישוח עם קונו כדבר איש אל רעהו (לשון מסילת ישרים פרק החסידות). בתחילה הדבר נראה רחוק מן האדם, אולם ככל שהאדם מרגיל את עצמו, ראשית שכל יומו מסביב לקב''ה, ומרגיל את עצמו שלאורך כל היום ידבר עם קונו כפי שבואר לעיל, דבר זה יקל עליו בהרבה, ויקרבו לעבודה נאצלה זו, לחוש את בוראו כנוכח לידו ממש, ולדבר עמו בכל עת ובכל שעה כדבר איש אל רעהו. בפשיטות גמורה, ובטבעיות גמורה. כך היתה צורת חייהם של גדולי הדורות בכל הדורות, הם הרגישו בחוש גמור שהקדוש-ברוך-הוא ניצב לידם ממש ממש.


ח. כוננות


אין לקבל קבלות גדולות לזמן מרובה, דהיינו באופן כללי אכן נצרך שתהא אומנם החלטה להשתלם במידה זו של אמונה בהשגחה, אולם בקבלה - לקבל על עצמו בפועל - יש לעשות זאת לזמן קצר, או אפילו לכל מקרה לעצמו. ובכך יהא בהיכון לקראת הבאות. סיכויי הנצחון למתאבק עם חבירו המה כאשר התכונן למאבק, ולעומתו - זה שלא התכונן למאבק ופתאום תקפו אויבו, הרי שאחוזי ההצלחה אצלו לנצחון אפסיים.

ונבאר ענין זה ביתר ביאור.

כשאתה יודע שעלול לקרות ''תקרית'' של כעס ומתח הקפדה בבית או מחוצה לו, מאיזה סיבה שהיא תכין עצמך באופן פרטי על אותה סיבה, ותקבל עליך שאינך כועס בשום אופן במקרה זה.

וכגון בא אתה לביתך ויודע אתה שעלול להיות מתח על כך שלא הכינו מאכלך, וכיוצא, אזי קודם כניסתך לביתך תאמר, אני מקבל עלי שבאם זה עתה לא יהא אוכל מוכן מקבל אני שלא אקפיד כלל.

או שעושה הוא מלאכה מסוימת כגון סופרות, נגרות, וכיוצא, ויודע שעלול הוא לבוא לידי תקלה בכתיבתו, ומכך לבוא לכעס. יקבל עליו קודם: אני מקבל עלי שבאם תהא לי תקלה במלאכה זו איני כועס ומקבל באהבה.

וכן בכל קניה שקונה משהו יקבל עליו בקבלה גמורה, שאם יתברר שטעה, או שרימוהו ועלול הוא לכעוס - שאינו כועס, אלא מקבל הנהגת ה' באהבה.

וכן כשהולך הוא לשוחח עם מישהו שעלול הוא לבוא לידי כעס עמו, יחליט מראש שלא יכעס במקרה זה.

והתועלת מכך היא לאין שיעור, שכאשר האדם מכין עצמו למאבק עם יצרו רוב הסיכוי שיצליח וינצח.

או כאמור שתהא הקבלה לזמן מסוים וכגון ליום אחד או אפילו לחצי יום, שבזמן זה אינו כועס בכל אופן אשר יקרהו.


ט. התאוששות


גם כאשר הנסיון היה מעל יכולתך וכגון שבעל כרחך כעסת, הקפדת, התאכזבת למאוד מחמת טעות שתלית בעצמך או שהטעוך אחרים וציערוך וכיוצא, דע כי עדיין הנצחון בידך! והוא בכך שתשתדל להתאושש כמה שיותר מהר.

וככל שתקדים את ההתאוששות מהצער והאכזבה ותבוא לרוגע ולישוב הדעת כן תעלה מדרגתך באמונה.

והנה כל אדם לבסוף מתאושש מאכזבתו, ושתהיה האכזבה הקשה ביותר, וכגון ביטול שידוך שהתקדם, פיטורין מהעבודה, עלבון קשה, הפסד גדל בעסקא, מריבה בתוך הבית עם האשה או הבנים, הרי בסופו של דבר האדם נרגע, ומקבל לבסוף את הנהגת ה', ומבקש שיהא זה לכפרת עוונותיו וכיוצא, אלא שנדרש לאדם כמה שיותר לצמצם את הזמן שבין המכה נחתה עליו לבין ההתאוששות ממנה.

והנה הרחוק מאמונה נרגע מזעמו וקצפו או מאכזבתו הגדולה - לאחר חודש, היותר מאמין נרגע לאחר שבועיים, והיותר מאמין נרגע לאחר שבוע, והיותר מאמין נרגע לאחר יום, והמאמין השלם נרגע מיד!

ולכן גם אם אין אתה במדרגה גדולה כל כך של אמונה, הרי שיש להשתדל ולצמצם את פער זמן הכעס והמתח, כי ככל שיצמצם האדם את זמן כעסו וזעמו ויחזור לישוב דעת ורוגע מתוך אמונתו - מדרגתו גדולה באמונה.

וכדי להועיל להצליח בזה להתאושש מהר יתבונן, הרי בין כה בסופו של דבר אני ארגע, אם לא היום - מחר, ואם לא מחר אז מחרתים או יותר מאוחר, ואז הרי שצרתי זו תהא כלא היתה, ואודה לה' על הנהגתו, ואבקש שיהיה לי זה לכפרת עוונות, אם כן למה שלא אעשה זאת כמה שיותר מוקדם ככל האפשר, הלא בזה אשתלם במעלה הנפלאה של האמונה, וכנאמר גבי אהרון שמתו לו ב' בניו - ''וידום אהרון'', מיד שתק וקיבל, לא לקח לו זמן להתאושש, ובשביל כך זכה שנתיחד הדיבור של הקדוש-ברוך-הוא עמו כמובא בחז''ל.


י. צידוק הדין


בכל ארוע וארוע המאכזב ירגיל לצייר לעצמו מיד שהנה הקדוש-ברוך-הוא עומד עליו ומדבר עמו ואומר לו: בני, זה אני! אני הוא שסובבתי עליך אירוע זה, והכל לטובתך!

ויחוש בחוש ממש בכל מקרה המביאו לכעס ואכזבה, אם זה מחמת מחדלו שלו, שהוא גרם לעצמו הפסד, או עלבון, או שנתרמה מחוסר פקחותו ומאשים את עצמו, או שכעסו מתעורר מחמת אחרים שהכעיסוהו, הפסידוהו, העליבוהו וכיוצא, יצייר לעצמו מיד: בורא עולם מדבר עמי, ואומר לי: בני, זה ממני! והכל לטובתך!

בא טרדן להטרידך בזמן שאתה אץ לדרכך, קרה לך עיכוב בלחץ זמנך עמוד וחשוב: בורא עולם מדבר עמך, בני: זה ממני! זה לטובתך!

וכן על כל ארוע וארוע לאין ספור שנתקל בהם האדם המעוררים אותו לכעס וזעם וזעף על עצמו או על זולתו, מיד ירגיל עצמו לראות בחוש שהבורא מדבר עמו, וכביכול מרגיעו ומעמידו על טעותו באמור לו: בני, זה אני, והכל לטובתך! וכביכול מתחנן אליו שיקבל זאת באהבה כי הדבר לתועלתו הנצחית.

ומיד יצדיק דין שמים עליו, ויאמין שהדבר בסיבת עוונותיו, וישמח שיהיה לו זה לכפרת עוונות, וכמו כן ישמח שיהיה לו לזכות, כי עצם זה שזכה להתעלות מעל רגשי קצפו וכעסו ולהתבטל לרצון ה', זו כשלעצמה זכות שאין כמוה.

וישמח בכל פעם שזוכה להתגבר, ויתלהב לבו להמשיך בדרך זו בזכרו, זוהי הדרך שתובילו לעולם הבא בכבוד גדול, ללא בזבוז שולחן, וכאומרנו: ''ולעולם לא נבוש כי בך בטחנו'', הרי שהעצה לבוא לעולם הבא ללא בושה, שזהו לא דבר קטן כלל, לצאת מן העולם ללא בושה זוהי בקשה שמבקשים אנו בתפילה: ''ולא ניעול בכיסופא קמך'', היאך זוכה לזה האדם כאשר: ''כי בך בטחנו'', ולעיל הארכנו שבמידה זו זוכה האדם שלא יבוש גם כשיש לו מחדלים רבים בתורה ומצוות - מידה כנגד מידה, כי כשם שהוא שבע רצון מה', כן ה' שבע רצון ממנו - ''באשר הוא שם''.


יא. עצה לאמונה - להיות למוד לדון לכף זכות


רבותינו לימדונו שהאדם אינו יכול לפצל אישיותו, ולמשל, אמרו חז''ל: ''כל הכופר בטובתו של חברו כופר בטובתו של הקב''ה'', דהיינו לא יתכן שיאמר אדם: כלפי בני אדם אהיה מתנכר ומתכחש לטובתם מבלי הכיר להם טובה כלל, ורק כלפי הקב''ה אהיה מכיר לו טובה כראוי על כל טובותיו.

לא יצליח האדם בכך, אלא אם אישיותו מקולקלת לכפור בטובתם של בני אדם, בסופו שיכפור בטובתו של הקב''ה. הרי שההתחלה צריכה להיות עם בני אדם, ומהנהגתו כלפי בני אדם יבוא לשלימות כלפי הקב''ה.

וכיוצא בזה לגבי ענוה, לא יתכן שיאמר אדם: כלפי בני אדם אנהג בגסות רוח ובגאוה, ורק כלפי הבורא אהיה שפל ברך וענותן. לא יעלה הדבר בידו, כי אם ירגיל עצמו כלפי בני אדם להיות גס רוח, כן יהא כלפי הקב''ה. וכמו שכן יראה הרואה באיגרת הרמב''ן בדרכי קניית הענוה שמתחיל הוא כלפי בני האדם, עיי''ש.

אם כן גילו לנו חז''ל שההתחלה צריכה להיות מההנהגה עם בני אדם, ומכך יבוא לנהוג גם כלפי הקב''ה.

ולענייננו ענין האמונה. נצטוינו בתורה ''בצדק תשפוט עמיתך'', ולדעת הסמ''ג (מצוה קו), והסמ''ק (מצוה רכ''ה), ומקורם ברמב''ם (עשין קע''ז), כוונת מצוה זו לדון כל אדם לכף זכות, ולמצוא לעולם צד זכות גם כאשר נראה הדבר נוטה לחובה, והיינו לאדם שהינו בחזקת כשרות, כמבואר בחפץ חיים (כלל ג' סעי' ז-ח), וכשירגיל עצמו בזה לראות תמיד שחברו לא נתכוון לרעה, ויצדיקנו על הצד הטוב, כן תהא הנהגתו כלפי הקב''ה להצדיק דינו ומשפטו, ולהאמין שבודאי כוונת הנהגת ה' עמו לטובה.

והוא עצה נפלאה לתכלית זו לראות שהכל לטובה, שהוא יסוד אמונתנו, ועליה באנו כתכלית בעולמנו, להתחיל עם בני אדם לדונם לזכות, ולראותם בעין חיובית ומצודקת, ומכך יזכה לאמונה השלימה בבורא להצדיק דינו מתוך הכרה שהכל לטובה.

 
JPAGE_CURRENT_OF_TOTAL
הנך נמצא ב: דף הבית hidden אמונה ובטחון

התפילין שלי

תפילין

התפילין שלי

טובה אמיתית ליקירי משפחתכם

עילוי נשמה מכבדים בחיים ולאחר החיים

בשמחת כלולותיכם

חתן וכלה

מתפללים להצלחתכם

בשמחת הבר מצווה

בר מצווה

מתפללים להצלחת צאצאיכם

  • Login
    מלל מעל טופס הרישום
    מלל מתחת טופס הרישום
  • יצירת חשבון
    *
    *
    *
    *
    *
    Fields marked with an asterisk (*) are required.