• Personal-prayer
Hebrew (Israel)English (United Kingdom)
הרשם לאתר וזכה בתפילה וברכה על ציון הרשב"י הקדוש. שנה טובה ומתוקה
 

אמונה ובטחון

תרופת פלא למתח דאגה וחרדה

כיצד משתחררים מכבלי החרדה המתח והדאגה

עידן החרדה

האושר! מעט אושר בחיים... אולם בראש ובראשונה כיצד משתחררים מכבלי החרדה, המתח והדאגה, המכלים את האדם גופנית ונפשית.

- תקופתינו מכונה בשם – "עידן החרדה" – (AGA OF ANXIETY). חמשה מתוך ששה בני אנוש בחברה המודרנית נושאים בחובם מצוקה נפשית, בדרגה כל שהיא – מזהירים הסקרים. –

אין פלא שהאנושות חולה; הפלא הוא על אלה – המעט – שעדיין שומרים בצורה כל שהיא על בריאותם – מתריעים פיזיולוגים ואנשי מקצוע, בסכמם את מצב המתח והחרדה בו שקועה האנושות.

במחקר קליני שנעשה בשבדיה בחולי אולקוס נתגלה שקרוב לתשעים ושבעה אחוזים מבין חולי האולקוס גילו מצוקה נפשית בדרגה כל שהיא. למעלה מחמישים אחוזים מבין החולים גילו חוסר איזון נפשי כרוני. רק פחות משלושה אחוזים לא גילו קשר אמוציונלי כל שהוא כגורם למחלתם.

 

מפורסמת היא אימרתו, בהקשר, של ד"ר י. מונטגו:

 

"אינך מקבל אולקוס ממה שאתה אוכל; אתה מקבל אולקוס ממה שאוכל אותך...!"

 

עולם חולה ועצוב

ברור שלא מצוקה כלכלית ומטריאלית, לא מעמד חברתי וסוציאלי נחות מהוים את מוקד הבעיה. דוקא הארצות המפותחות והעשירות ביותר, בעלות רמת חיים גבוהה, בעלות שירותי בריאות ורווחה מפותחים – נמצאות במוקד הבעיה.

נמצאים עמנו סקרים בין לאומיים, מארגון הבריאות העולמי ומהמרכז למניעת התאבדויות שבהלסינקי. אין אנו חפצים להעמיס נתונים סטטיסטיים אל פתחם של דברים. הנתונים מצמררים. מדהימים. המאלף הוא, שדוקא הארצות העשירות והמפותחות ביותר מוליכות בראש בעקומות הבעיה.

כל עשרים ושבע דקות מתאבד אדם בארצות הברית, כעשרים ושנים אלף בני אנוש בשנה. אולם בארצות אירופה העשירות ביותר, כארצות הסקנדינביות, הנהנות מתנאי רוחה ורמת חיים מהגבוהים בעולם – שיעור ההתאבדויות בהן הוא כפול ויותר מאשר בארצות הברית. והמצב הולך ומחמיר, הולך ומתדרדר ללא הפסק.

 

רצון חיים – ומשמעות החיים!

במרקם הספר העלינו ראיונות אישיים וסיפורי חיים מאלפים של אנשים שגם במצבים הקשים ביותר, בתוך גיא חושך וצלמות – השכילו להציב סולמות עד שמי רום – ידעו גם ידעו לסחוט חיוך אמונה ובטחון על פיהם – עמדו והתמודדו – גם יכלו!

- "גם זו לטובה!" – "גם זו לטובה" – נחומקה... נשיר "גם זו לטובה" – לחש אב לילדו בתוך מצוקת המחסור והעוני, לאחר שהילד איבד את הפרוטות האחרונות להכנת צרכי השבת... (ראה להלן הסיפור "כוחו של ניצוץ")

הנה לפנינו כמה קטעים מסיפורו המאלף של יוסף מנדלביץ, מהנדס צעיר בן עשרים ושתים, שכל ארג חלומותיו קופד לפתע אל מאחורי סורג ובריח של הכלא הרוסי ומחנות הכפיה האימתניים. עשר שנים ושבעה חדשים עמד הוא הצעיר כנגד מנגנון אדיר של הק.ג.ב. הרוסי המנסה בכל הדרכים לשבור את רוחו –

-          "אתה לא יכול לשער לך מה זה מנגנון של בית סוהר. – זה ממש כל הרע שבעולם כאילו הולך נגדך ודורס אותך...". עשר שנים ושבעה חדשים מתנסה הוא בנורא שבתלאות. להלן נעמוד נוכח עדותו של אסיר המתאר כיצד נראים אסירים לאחר ששה חדשים בטיפול של הבולשת הרוסית. והנה לפנינו תאור של מנדלביץ בצינוק בכלא צ'יסטפו, הנודע לשימצה, לאחר שמונה שנים תמימות של מאסר:

-

"...הימים היו ראשית מאי 1978". (מנדלביץ נאסר ב-1970). "היה יום שישי... התכוננתי לקבל את פני השבת בצינוק... המזון היחיד שהיה עמי היה מנת הלחם התפל הניתן אחת ליומים ליושבי הצינוק... חסכתי את הלחם לכבוד שבת... ערכתי את "השולחן"... פרשתי ממחטה לבנה, שהצלחתי להסתיר בי קפלי בגדי... קרעתי את הממחטה לשנים – ממחציתה האחת התקנתי כסוי לראשי וחציה השני שימש לי כמפית שבת לכסוי "החלה" – מנת לחם הגס והתפל... קבלתי את פני השבת בצינוק בהתרוממות רוח ופצחתי בזמירות שבת...

- מה אספר? היתה סיבה למסיבה. אותו יום נודע לי מפי מחלק הלחם לאסירים של הצינוק, כי חברי, אחרוני נידוני לניגרד, השתחררו עתה ממחנה הכפיה 36 באורל ובמחנה 19 במורדביה" –

- - -

- "קיבלתי פני השבת בצינוק בהתרוממות רוח..."

מנדלביץ חוגג איפוא שמחת שחרור חבריו מבית הכלא, בשעה שהוא נשאר לבדו, אחרון, בצינוק. מי שיודע טיבו של צינוק רוסי יוכל לשער כמה גבורת נפש צריך כדי לחגוג מסיבת שבת מעין זו בשמחת שחרור חברים וזאת לאחר שמנוה שנות בלוי בבתי הכלא.

 

- "דבר פשוט אין דבר שבעולם שכדאי לפחד ממנו... אין דבר שאי אפשר להתגבר עליו... כאשר השתחררתי מפחד זה שיקרה מה שיקרה...

- כי ידעתי שעלי לתלות את חיי על הדבר שהוא תמיד יהיה סמל בחיי – שהוא לא ישתנה ואני ידעתי שזה הקדוש ברוך הוא...!"

(ראה להלן סיפורו של מנדלביץ – "לחיות ללא פחד". מנדלביץ הואיל למסור תאור חי על נסיון חייו לקוראי הספר בהקלטה חיה מאלפת.)

 

זה לעומת זה

לעומתם, נוכל לראות אדם בשיא כושרו ובפסגת הצלחתו, משופע בחוסן כלכלי והזוכה לכבוד ולתהילה אין גבול – ועם זאת ממקד בנסיון חייו את הנברוזה הפסיכו-פתלוגית בכל חומרתה. לפנינו, לשם אילוסטרציה, כמה קטעים אוטוביוגרפיים של אחד מגדולי סופרי רוסיה:

 

..."וכל זה אירע לי בזמן שחיי היו לפי כל הנסיבות החיצוניות מה שקוראים חיים של אושר... רשאי הייתי לחשוב בלי כל הגזמה, ששמי יצא לתהילה בעולם... ולא זו אף זו, לא הייתי משוגע ולא חולה. אדרבה, עצמה גופניות ורוחנית היתה בי במידה שלעיתים רחוקות ראיתי כמוה בין בני גילי... ובכל זאת הגעתי לידי כך שלא יכולתי למצוא פשר הגיוני לפעולה כל שהיא בחיי... כל הוויתי השתוקקה לעזוב את החיים... לא ידעתי מה רצוני... מפחד הייתי מפני החיים... שואף הייתי לפנות להם עורף... כי הדבר ששימש תמיד משען לחיי נשבר בקרבי...  לא נשאר לי דבר להאחז בו, כי מבחינה מוסרית נעצרו חיי... הצרה היא שאין כאן אפילו כלום מן המצחיק והתמים, אלא מן האכזרי והטפשי – פשוטו כמשמעו..."

אלו הם קטעים מוידויו האישי של ל.נ. טולסטוי, גדול סופרי רוסיה המתאר באריכות התנסות אישית של מצוקה נפשית בכל אימתה, בשעה שאלפי בני אדם עולם לרגל לחזות בסופר "המאושר" באחוזתו העשירה רחת הידים – יַסְנַיַה – פּוֹלְיַנַה. – "וכל זה אירע לי בזמן שחיי היו לפי כל הנסיבות החיצוניות מה שקוראים חיים של אושר... כי מבחינה מוסרית נעצרו חיי...!"

 

במבט הפסיכולוגיה – הצהרתו של ד"ר יונג

האם מסוגלת בכלל הדיסציפלינה המדעית לתת מענה החלטי לבעיות האדם למצוקותיו?

ראויים הם לציון הצהרותיו של אחד המיתולוגים הראשיים בפסיכולוגיה, ד"ר ג. קרל יונג, שקרא תגר כנגד היומרנות האנושית לפתור את בעיות נפש האדם:

"- מתודה אנושית אינה יכולה לעבד איזו שיטה או אמת סופית שתוכל לתת לחולה את שהוא זקוק לחייו – אמונה – תקווה – אהבה – והכרה... – זהו למעשה יותר ענינה של הדת, מאשר ענינו של הרופא..." (האדם המודרני בחיפוש אחר נפש)

ד"ר יונג נטש את הזרם הפרוידיסטי וקבע אסכולה משלו, אחת משלוש האסכולות הראשיות בפסיכוליגיה-פרויד, אדלר יונג. ניסוחו בהקשר הוא חד ונוקב:

- "מה זה תודעה?

- ומה זה נפש? – תשובה על כך היא מעבר למדע..."

 

היסוד המרכזי בשלמות האדם ובחוסנו הנפשי. יסוד האמונה...

מהו איפוא הגורם המרכזי בשלמות נפש האדם, בשמירת חוסנה ושלמותה, מההיבט הנסיוני, הפרגמטי, של הפסיכולגיה גופה?

מהו הגורם המכריע לבעיות הנפש, בערעור שווי משקלו הנפשי של האדם בנסיון המצטבר של הפסיכו-תרפיה?

ד"ר יונג מביא סיכום של פרקטיקה רפואית פסיכי-אטרית של שלושים שנות נסיון. דבריו מאלפים ביותר:

- "...אני חייב לציין את העובדות הבאות (כותב ד"ר יונג) "במשך שלושים הנשנים האחרונות, אנשים מכל ארצות התרבות באו לבקש את עזרתי, טיפלתי במאות חולים...

- אך בכל החולים, שהיו במחצית השניה של חייהם, מגיל שלושים וחמש ומעלה – לא היה אף אחד שבעייתו לא היתה בסופו של דבר בעיה של מציאת השקפת עולם דתית בחייו.!

- זה בטוח לומר שכל אחד מהם חלה משום שאיבד את אשר נותנת האמונה החיה בכל דור למאמיניה...

- ואף אחד מהם לא נתרפא ממש – אלא לאחר שרכש מחדש את בסיסו האמונתי...!"

 

דבריו של ד"ר יונג מאלפים ביותר וראויים לציון בניסוחם ההחלטי, שאינם שכיחים כלל בטרמינולוגיה ההיפוטטית של הפסיכולוגיה.

- אני חייב לציין... זה בטוח לומר שכל אחד מהם חלה... ואף אחד מהם לא נתרפא אלא לאחר שרכש את בסיסו האמונתי... אלו הם ניסוחים נוקבים שאינם מותירים מקום לספקולציות. אין הפסיכולוגיה, בכל הטרימונלוגיה המדעית שלה, רווחת במינוח פסקני וחד משמעי כגון אלה.

 

גאולת האדם – ממנו – מתוכו...

גם הפסיכולוגיה, ביסודה, מתווה איפוא, חץ ברור בכיוון הפתרון למצוקות האדם ולחוסנו הנפשי: אמונה – תקוה – אהבה – אמונת חיים. ומשמעות חיים. נמצא עמנו חומר מאלף בנושא. בהמשך, במצע הספר, העלינו מעט מן החומר. ראויה לציון בהקשר חוות דעתו המקצועית – הפסיכו-תרפית-המעוגנת בנסיונו האישי – נסיון חייו – של פרופסור וויליאם ג'יימס.

 

פרופסור וויליאם ג'יימס, מהמרצים הבכירים של אוניברסיטת הרוארד, בשלהי המאה התשע עשרה, הנחשב לאחר ממניחי היסוד של הפסיכולוגיה המעשית המודרנית – עבר משבר נפשי חמור. מרשימותיו, הנושאים אופי ביוגרפי, מצטיינת תמונת מצב חמורה ביותר:

- "סובל היה ממצבי דכאון נפשי שגרמו לו גם הפרעות בחוש הראיה...

"- היה מתנסה בעצמו בכל מערכת ההרגשים הבוקעים ונכנסים לתחום הנפש החולה – עד למרה שחורה והאלוצינאציות..."

- אך כוח הרצון החזק בקרבו עזר לו להתגבר על תחלואיו... כשתקף עליו הפחד מפני האין הגדול והמבעית שנפער לנגדו ביקש לו אחיזה בפסוקי תהילים..."

אלו הם מעט מהתיאורים הביוגרפיים המתארים את המצב החמור אליו נקלע. אין פלא שבמצעו הפסיכו-תרפי טבע את הנוסחה הבסיסית:

"תרופת התרופות כנגד הדאגה – היא האמונה..."

 

 

 

לפנינו אחד הסיכומים המאלפים:

 

"האדם הדתי האמיתי – אינו נתון לזעזועים ומלא שלוות נפש, ונכון בשקט לכל אשר ילד יום...! (the gospel of relaxation)

 

מן המקור

ההיסק הוא ברור וחד. שקוי הפלאים ממעיינות הישע של אם האמונות – היהדות!

"לא בדברים שמחוץ לנפש שוכן האושר... בלב האדם פנימה נשמעים צלילי העוגב של הטוב והיפה – בהכרה זו תלויה בריאות הנפש ובריאות הגוף..."!

 

אימרה קולעת זו – אשר יש המיחסים אותה להרמב"ם – מהוה תשתית יסוד במצע הספר. יעדו של הספר – בתכנו ובמסגרתו – להפגיש את הקורא עם אותו עוגב מופלא הטמון בנפש כל אחד ויחיד, להרעיד בו הנימים הטבעיים המופלאים הרקומים בין קפלי נפשו – נפש ונשמת היהדות – מתוכם עולה בריאות הנפש ובריאות הגוף... אל האושר האמיתי...

 

- "ניצוץ אחד עשוי לשרוף את כל הרע, כי מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך" – היה אומר האדמו"ר רבי חיים שלמה מקוידינוב זצוק"ל. אכן, תשבץ מלהיב של ניצוצות חיים מופלאים מאמת החיים של חכמי הנפש האמיתיים – פרוש לוחש, מנצנץ במרקם הספר, בתוך מצע עיוני ומעשי משולב בנסיון חיים אישי מאלף ומרתק, סיפורי חיים מאלפים של כיבוש החיים מתוך אמונה, אמונת חיים ודבקות חיים – מתוך מעיינות הישע שביהדות.

 

גאולה אמת... מוחלטת!

ספרים למכביר גודשים את השווקים המציעים פתרונות ונוסחות פלאים לגאול אדם האדם – ממצוקתיו – אולם ביסודם אינם אלא מקור אכזב – באשר העיקר חסר מן  הספר – הנפש! הנפש האמיתית! מרכז הכובד של המאמץ אינו אלא ברבדים שוליים – שאינם יכולים לתת מענה לבעיות הקיום הפנימי, הקיום האמיתי של האדם.

קולע הוא המשל, בהקשר, של רבי יוסף דוב סולבייצ'יק זצוק"ל – משל לאדם שנכנס לביתו של כפרי וראה את הכפרי עורם על השולחן ערימת ספרים גדולה.

- הו, מה משכיל ומלומד צריך להיות בעל הבית כאשר נזקק הוא לכל כך הרבה ספרים – הגה האורח בהתפעלות.

להפתעתו נוכח שבעל הבית – הכפרי – ממשיך להוציא ספרים מארון הספרים ועורמם על ערימת הספרים, שהתנשאה לגובה רב.

- מפליא!

אולם, לבסוף ראה שהכפרי עלה על השולחן נעמד על ערימת הספרים הושיט ידו אל המדף האחרון – העליון – של ארון הספרים והוריד משם... חתיכת גבינה... חתיכה גבינה נוקשה שהיתה חבויה שם...

 

יהדות של שמחה – ושמחה של יהדות...

עשרה שמות נרדפים לשמחה נמצאים בתכנה של היהדות, באוצר לשונה במקרא:

- "בעשרה שמות נקראה השמחה – ואלו הן: ששון, שמחה, גילה, רינה, דיצה, חדוה, צהלה וכו'". (אבות דרבי נתן, פרק לד-ט)

כותבי רשומות מציינים רבוי זה של בטויי השמחה, שאין לו אח וריע בלשונו אחרות, כסימן היכר יחודי לרוח העידוד, האופטימיות וההתאוששות, ליסוד השמחה שהיו למקור חייה של היהדות.

אכן, השמחה היא בטוי היהדות. שמחה של מצוה מהותה הפנימיות. נשמתה. השמחה מקפת את כל הליכות היחיד והכלל. לפנינו כמה מן הביטויים המאפיינים את רוח היהדות:

-          ושימח את אשתו – ושמחתם לפני ה' אלוקיכם – והיית אך שמח – ושמחת בחגך – ושמחת אתה וביתך – אין עצבות לפני הקדוש ברוך הוא – הוי מקבל את כל האדם בשמחה – אין עומדים להתפלל אלא מתוך שמחה... אין רוח הקודש שורה אלא על לב שמח...

-

אלו הם כמה מן הביטויים במקרא ובמדרשים שמתוכם אתה למד על מרכזיותה של השמחה בהויה היהודית, בכל הליכות חייה.

מאלף ביותר הוא המדרש הבא:

- "אמר ר' יוחנן: כיפה של חשבונות (בית מיוחד לחשוב בו חשבונות) היתה מחוץ לירושלים, וכל מי שמבקש לחשוב הולך לשם.

- למה?

- שלא יחשוב בירושלים – וייצר (דהיינו, שלא יבוא לידי צער אם לא יעלה חשבונו יפה, ובירושלים אסור להצטער)

- לפי שנקראת "קרית מלך רב-משוש כל הארץ" (תהלים מח-ג) (מדרש רבה פרשת פקודי)

- והיינו, שעשו כיפה מיוחדת מחוץ לירושלים, וכל מי שעולה לרגל ומגיע לירושלים ורוצה לעשות חשבונותיו אל יעשה אותם בתוך העיר, שמא נמצא שהפסיד ויבוא להצטער, ובירושלים אסור להצטער כי נקראת "משוש" כל הארץ, כל נדנוד צער אסור בה...! ולשם כך בנו כיפה מיוחדת מחוץ לעיר שבאה להזכיר לכל מהלך בחוצות ירושלים לבטל כל נדנוד של צער...! הצער אסור הוא!

מאמר מאלף ביותר כתב בנושא הסבא מסלבודקא, רבי נתן צבי פנקל זצוק"ל, על הקשר בין היראה ובין השמחה ביהדות. המאמר הוא מופלא וראוי לעיון מדוקדק. אולם כאן, בהקשר, נצטט ממנו פסקת אחדות:

"...ומדוע היה כן? בשביל מה היתה צריכה להיות ירושלים שמחה כל כך?

- בשביל שירושלים היתה צריכה להיות קדושה לאלוקים! – מלאה תורה ויראת שמים! – ועל כן צריכה להיות מלאת חיים ועונג שאין דוגמתם, באשר כל פגימה בשמחה ובעונג,  היא פגימה גם ביראת השם ובחיי התורה...!

...כל כך היה נדרש רגש השמחה בירושלים, עד שבשביל אי שביעות-רצון בלתי מורגש, כמעט, כזה של איזה איש היושב על ספר חשבונותיו והחשבון אינו יוצא לו כל כך כהוגן, בנו כיפה מיוחדת מחוץ לעיר... היה נחוץ להוציא מן העיר גם את נדנוד הצער הזה, למען תישאר בעיר אוירה של שמחה שלימה, שלא נפגמה במשהו...!

...וכי מה היא הוראת התורה בכלל – אם לא הקריאה לחיים? ומה דרישתה מן האדם אם לא – "ובחרת בחיים"!"

- - -

"ורבי עקיבא מצחק..."

אין יאוש... אין יאוש כלל! עליה מתוך הירידה... העליה גם מתוך העצבות, ואולי – דוקא מתוך העצבות... אלו הם המסרים החשובים היחודיים של היהדות. "כיתרון האור מן החושך" – דוקא מן החושך ממנו עולה האור. "המכסה שמים בעבים – המכין לארץ מטר (תהלים קמז-ח) – בתוך קדרות העבים – שם טמונה טיפת הגשם, טיפת הברכה המצמיחה" – אומר רבי צדוק הכהן מלובלין זצוק"ל. הקדרות יש והיא הכנה לטוב – לצמיחה מחודשת, רעננה של האדם. אין יאוש כלל – קוראה, לוחשת היהדות!

אכן, השמחה, התקוה, העידוד והאופטימיות לא נטשו את העם, לא נטשום מעולם – גם בימי מצוקה, רדיפות ועינויים. "ורבי עקיבא מצחק" – כסמל על במתי ההסטוריה ניצב חרות מבט האמונה הנצחי של רבי עקיבא, גם אל נוכח סרדיוטות של רומי המסרקים את בשרו במסרקות של ברזל, מקבל באהבה יחוד שמו של הקדוש ברוך הוא. צאצאיו בכל הדורות – מוסיפים שרטוטים להוטים לאותו חיוך הנצח. אין יד אמן שיכול לתאר פרופיל של אותו מבע פנים... עצם השמים לטוהר ועומק תהומות לא יוכל לתת לו מימד – "ורבי עקיבא מצחק...!"

רישומיו מונצחים בחרט הנצח של חזון הנביאים, בתוך הד ההויה ... עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל, עוד תעדי תופייך ויצאת במחול משחקים – עוד תטעי כרמים בהרי שומרון, נטעו נוטעים וחללו! – כי כה אמר ה' רנו ליעקב שמחה וצהלו בראש הגויים, השמיעו הללו ואמרו – הושע ה' את עמך, את שארית ישראל!

- הנני מביא אותם מארץ צפון וקבצתים מירכתי ארץ, בם עור ופסח הרה ויולדת – יחדיו קהל גדול ישובו הנה – בבכי יבואו ובתחנונים אובילם, אוליכם אל נחלי מים – בדרך ישר לא יכשלו בה, כי הייתי לישראל לאב ואפרים בכורי הוא – אז תשמח בתולה במחול ובחורים וזקנים יחדו, והפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונים...!" (ירמי' לא)

- - -

"שתי לידות הן לאדם: אחת בעל כרחו ואחת מדעתו. – אחת על ידי אחרים ואחת על ידי עצמו. ראשונה לקתה בחבלי לידה. שניה בחבלי יצירה. ראשונה מאורע לשעתה – שניה – נמשכת כל ימי חייו של אדם. ראשונה – עיקרה לידת גוף, שניה – כולה לידת נשמה. ראשונה – יציאתו מבטן אמו לאוויר העולם, שניה – התגלות מהותו על ידי תורה ומצוותיה. וכך אמרו חכמים: כל העושה תורה לאמיתה – מעלין עליו כאילו הוא עשה וברא את עצמו...! (תנחומא תבוא, א) ...כל מעשה מצוה מדליק את פנסי הנפש, נותן לנפש בטוי בחיים. ומתן חיים – זה הוא מעשה בראשית של בריאה חדשה. כי בתתו בטוי בחיים למלוא מהות הנפש שבו,  הוציא אז אדם חדש לעולם הביא עצמו מן העלם אל הגילוי, מסתר-חביון למרחב חיים. – נולד מחדש...!"  [לחיות אל סף האושר]

 

שש מצוות תמידיות


בס"ד

ו' מִצְווֹת תְּמִידִיּוֹת

 


הקדמה - מצוות אלו תלויות בלב ובמחשבה, וחיובן תמידי בכל רגע ובכל זמן

א. אנכי ה' אלוקיך - להאמין שיש אלוהים אחד בעולם, שהמציא את כל הנמצאות

ומחפצו ורצונו הוא כל מה שהוא עכשיו, היה ויהיה לעולמי עד,הוא הוציא

אותנו ממצרים באותות ומופתים, הוא נתן לנו את התורה, וכל זה לא היה חס

וחלילה במקרה אלא בהשגחה פרטית, כיוון שהוא משגיח בכל העולמות

 

ב. לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני - שלא נאמין בשום אלוקים זולתו כי רק

הקב"ה שולט בכל העולם, והוא לא מסר את הנהגת העולם למלאך או כוכב או

אדם כלשהו. הקב"ה בכבודו ובעצמו שולט בכל ואין לאף נברא שום כח לעשות

דבר נגד רצונו

 

ג. שמע ישראל - ליחד את ה' שהוא אחד ויחיד בלא שום שתוף הוא בעל היכולות

והכוחות כולם, אדון הכל  ה' היה, ה' הווה, ה' יהיה לעולם ועד

 

ד. ואהבת את ה' אלוקיך -  על האדם לדעת שכל התענוגים שיש בכל העולם הם

כאין ואפס נגד אהבת השם יתברך. האדם יגיע לאהבה זו ע"י התבוננות בתורה

הקדושה וככה יכיר בגדולתו שאין לה ערך וקץ

 

ה. את ה' אלוקיך תירא - לירא מפני ה' כי למרות שהוא נעלם מכל ובהסתר, מכל

מקום וזמן הוא רואה את מעשינו ויודע את מחשבותינו ולכן אסור לזלזל בו

וצריך לפחוד ממנו מתוך חרדת כבוד

 

ו. ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם - מחשבות זרות ואסורות הם הפך דעת

התורה ומי שלא שומר את עיניו מתעסק בתאוות והבלי העולם הזה, וכך לא

מפנה את מעשיו לשם שמיים –לא לחשוב שהעולם הזה הוא הפקרות וכל אחד

יכול לעשות כרצונו וככל העולה על רוחו בחופשיות ומי שנסחף אחרי היצרים

האלה סר מדרך ה'

 

 

 

שכר ועונש


כיצד נתן לנו לפשט בדעתנו את מהות הגיהנום?


המכתב מאליהו כתב בזה ד' אופנים שניתן לפשט בדעתנו את מהות הגיהנם.

והנה לך דבריו:

אופן א':

כתב הרמב''ן זצ''ל בשער הגמול, שכל יסורי איוב במשך כל ימי חיי האדם אינם דומים ליסורי גיהנם עבור חטא קל אחד.

כבר כתבנו (כרך א' עמ' 296) מה ששמענו מרבותינו בשם הגרי''ס זצ''ל, איך שאדם יכול, וצריך, לצייר לעצמו ציור חי מעונשי הגיהנם. ידמה לעצמו, אם ישים אדם אצבע קטנה לרגע לתוך האש, כמה יכאב לו. ואם יעכבו אצבעו שני רגעים, ומה גם שלושה רגעים... ומה גם חצי שעה וכו' ואם יוסיף אצבעו השנית, וגם השלישית.. וכל ידו... וגם רגלו... וראשו, וכל גופו... וזה רק הציור של אש פשוטה. אחר כך יצייר לעצמו אש כפולה פי שנים... פי שלש... וכל שכן פי ששים... ולא רק חצי שעה... אלא י''ב חדש בלי הפסק! כך ציירו לעצמם גדולי בעלי המוסר, בגודל לבבם למדו דעת את ענשי הגיהנם, והתגדלו ביראת שמים.

אופן ב':

כיון שנתקטנו הלבבות, אנו זקוקים לחשבונות מופשטים יותר. הבאנו (שם עמו' 302) את דברי המהר''ל, שענין גיהנם הוא העדר. וציירנו איך ירגיש האדם בהיותו בבית הסוהר, נפרד מכל אשר יענין אותו. הרי הבדידות היא העונש והצער הכי גדול. ומכל מקום עדיין יאכל ויישן שם, ויחשוב בדברים המענינים אותו. אבל במותו הלא יעזוב פה את כל אשר התענין בו, וכמו שכאן לא הכיל בקרבו שום ערך רוחני אמיתי, כמו כן שם בעולם האמת אין לו שום רכוש רוחני שיוכל להתענין בו. זהו ההעדר הגמור - הויה ללא כלום. אין צער יותר עמוק מצער שבהכרה שהויתו היא ריקה, אין בה ממש, בלי שום התענינות ושייכות לאיזה דבר שהוא, הרגשה איומה של העדר בכל המובנים.

אופן ג':

יש הבחנות אחרות בעונש גיהנם שנשיגם יותר בהבחנות שכליות. אמרו רז''ל בגנות הכעס: ''המשבר כליו בחמתו יהא בעיניך כעובד עבודה זרה'' (שבת קה). הכועס - משבר כלים של עצמו כתחליף לרצונו לשבר כלי אויבו, ומה גם כתחליף לרצחו נפש. ואם ראינו שהמשבר כלי עצמו במרץ רב וכעס פנימי, משביע על ידי זה את יצרו, מה היה סיפוקו אילו הצליח לשבר כלי אויבו, וכל שכן אילו הצליח להכותו ממש, עד כמה היתה בזה כל מהותו באה לידי סיפוק ונחת רוח. הרי קל וחומר הוא: אם בתחליף נהנה כל כך, קל וחומר אילו היה מוציא לפועל את כעסו בעצם הענין שכעסו מכוון אליו. הן אמרו אנשי החכמה, כי כל השנאה שבעולם אינה אלא תחליף לשנאת המצפון, אשר ישנא האדם את עצמו מפני רוע מעשיו. אם כן, הרי הדברים קל וחומר: אם כל השנאה והקנאה וההיזקים והחבלות והחורבנות שבעולם אינם אלא מצד התחליף, אם כן כמה גדולה השנאה המחריבה שישנה בלבו ובמצפונו על עצם העון והחטא, שהוא מקור לכל התחליפים!...

ואם כן, הרי יש לנו דרך להבין את עונש הגיהנם, שהוא ענין החרטה והשנאה שיהיה במצפונו על מעשי עצמו. אלא שכעת נדחו פנימה, מתחת לסף ההכרה, ובאה במקומן שנאת הבריות בעניני הבלי העולם הזה. וכשיסתלקו במותו כל עניני העולם הזה, יתגלו כל החורבן השנאה העצמית שבפנימיותו, כל החרטה על מעשי עצמו. אלה הם יסורים וצער איומים ונוראים מאד, שאין דומה להם.

אופן ד':

עוד נוכל לצייר לעצמנו יסורי גיהנם מצד הבחנת הפחד. אמרו רז''ל שרק החוטא מפחד שנאמר: ''פחדו בציון חטאים'' (עי' ברכות ס.). ובזוהר מבואר יותר, שהפחד בעניני העולם הזה אינו אלא דמיון, שנדמה לאדם שמפחד מפני סכנת העולם הזה, אך בקרב לבו האדם מפחד מפני חטאיו, כלומר הפחד מעניני העולם הזה אינו אלא תחליף לפחד מפני החטא. נצא נא ונחשוב, ונתאר לנו את הפחד אשר יפחד האדם כשחרב חדה של שונאו בנפשו - נחת על צוארו, כשברור לו ששונאו רוצה, ויכול, לרצחו נפש. מכל מקום פחד זה אינו אלא תחליף, ושורש פחדו הוא פחדו מפני עונשי הגיהנם על חטאיו. כי אילו היה שלם בנפשו, בלי שום פגם, לא היה מפחד כלל. הדבק בדבקות גמורה אל ה' ית' - מה יש לו לפחד? ''ה' לי לא אירא, מה יעשה אדם לי!''. הרי הדברים קל וחומר: אם הפחד מחרב חדה הוא כל כך גדול, כל שכן אילו נתגלה לפנינו שורש הפחד, דהיינו החטא עצמו. כמה היה מתרבה הפחד בכפלי כפלים...! זהו ציור חזק להבין ענין הפחד הנורא שבגיהנם.


האם האדם עצמו מצטער בהפרד נפשו מגופו או לא?


מבואר במכתב מאליהו (ח''ד עמ' 169), דתלוי הדבר בין צדיק לרשע, הצדיק אינו מצטער בהפרד נפשו מגופו, ואין המיתה אצלו אלא שינוי לבוש בלבד, להפשיט הגוף החומרי וללבוש מעתה לבוש רוחני הנקרא ''חלוקא דרבנן''. והוא ענין מיתת נשיקה לצדיק שהוא ''כמשחל ביניתא מחלבא'' (ברכות ח') - כמו להוציא ולנתק שערה מעל גבי החלב, ולכן הצדיק מיד שמכיר שרצונו ית' לשים קץ לחייו בעולם הזה, מקבל באהבה גזרת ה' ומסכים ברצון לפשוט את מלבוש הגשמי - הגוף.

כל הקושי שבמיתה הוא לרשע שהוא דבוק ואדוק בנפשו ללבושו החומרי, ודבק בגופו הגשמי ולא היה לו דבקה רוחנית אחרת, ולכך קשה לו בהפרד נפשו מגופו, אחר שמעתה אינו יכול לספק לנפשו את רצונותיו תאוותיו וחשקיו החומריים.

ולא רק שקשה לרשע רגע ההפרדות של גופו מנפשו, אלא גם לאחר יציאת נפשו מגופו, נפשו משוטטת וסובלת מאד מאד, ומשתוקקת לחזור לגוף, והמה יסורי חבוט הקבר ויסורי כף הקלע המוזכרים בגמרא (סנהדרין מ''ז, ושבת קנב).


האם המת נהנה מהכבוד שמכבדים אותו בהלויתו, או שאינו מרגיש בדבר?


הגמרא אומרת (סנהדרים מו ע''ב) שההספד הוא משום ''יקרא דשכבי'', כלומר כבוד המתים, מוכיח מכאן ה''מכתב מאליהו'' (שם) שהנפטר נהנה מהכבוד שעושים לו גם לאחר פטירתו.

ועוד ידוע שנפשו של המת אף נוקמת לזמן מרובה ממי שהרע לה, וכדוגמת נבות היזרעאלי שנקם מאחאב על שגזל ממנו את כרמו והרגו, ולאחר מותו של נבות היתה רוחו מחזרת לפתות את אחאב ולהפילו במלחמה. וכן ידוע שהנושא אלמנה, רודפתו נפש בעלה הנפטר ועלולה להזיקו, ולכן יש לעשות פעולה מסוימת שתיקנו המקובלים קודם שישא אדם אלמנה.


לפי מה נקבעת דרגת האדם בעולם הבא?


דרגת האדם בעוה''ב נקבעת לפי עמלו, לא לפי שכלו, לא לפי חריפותו, לא לפי השגתו וידיעתו, לא לפי חידושיו, אך ורק לפי עמלו.

ונצטט שורות אחדות מהרב ''מכתב מאליהו'' (ח''ג עמ' 20-21) אשר יש בהם כדי לזעזע את הנפש למאד, להבין מה תפקידה של הנשמה בעולם להיות עמלה וזריזה בתורה ומצוות, והקורא שורות אלו בודאי יקבל פן חדש בביקורת עמוקה לבדוק את מעמדו כהיום ולבוא לשינוי מהותי בחייו.

''אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו'' (פסחים נ.)- לא בשכלו אלא בידו; פירוש: מה שקנה בהשתדלותו בעמל. מכאן שלעולם הבא אין תורתו של אדם נדונה לפי כשרון שכלו, אלא לפי עמלו בתורה. וכן מפורש בכתוב (משלי ט''ז, כ''ו): ''נפש עמל עמלה לו'' - רק מה שעמל בו שלו הוא כי נעשה קנין בנפשו. נמצא, שחכם מהיר-השכל, חזק-הזכרון ובעל הרבה ידיעות, אבל יגיעתו בתורה היתה מעטה - יהיה עם-הארץ לעולם הבא! ואילו אחר ששכלו גס, זכרונו חלש וידיעותיו מעטות, אבל עמל ויגע הרבה בתורה - ישיג הרבה בעולם הבא, מפני שמה שרכש על ידי עמלו הוא כולו שלו. והיינו בחינת ''עולם הפוך ראיתי - עליונים למטה ותחתונים למעלה'' (פסחים שם).

נמצאנו למדים, כי מהיר-השכל אשר לא יזדרז ויעמול ללמוד, יהיה חלש-ההשגה לעולם הבא; אבל הזריז בעמלו, הוא אשר יהיה מהיר בהשגתו בעולם הבא, זהו שכרו חלף זריזותו. זה ביאור מה שכתוב במסילת ישרים פרק ז':

''הזריזות היא מדת שלמות גדולה... ומי שמתגבר ותופש בה כל מה שיוכל, הנה לעתיד לבוא יזכה לה באמת, אשר הבורא ית' יתנה לו בשכרו, חלף מה שהשתדל אחריה בזמן עבודתו''.

איתא בספרים הקדושים (ועיין במאמר ''רצונו ית' מתקיים על כל פנים'') שלעתיד לבוא יגלה השי''ת לעיני הצדיקים את כל הנעשה בכל אלפי שנות הבריאה, והם ילמדו נוראות חסדי ה' ומשפטו ית'; זהו גדר ''נהנים מזיו השכינה''. כשישוטו בעיונם למרחקים, להביט מסוף העולם ועד סופו, להשיג את כל סודות הבריאה וההשגחה, יהיו הבדלים גדולים ביניהם בעומק ההשגה. גם במלאכים מצינו גדרים שונים בזה, וכן איתא בגמרא (ברכות ד':) שיש מלאכים שטסים מסוף העולם ועד סופו בטיסה אחת, ויש בשתים, ויש בארבע וכו'. כעין זה יהיה גם בצדיקים לעולם הבא. הזריז בעולם הזה יזכה לשוט במהירות של אוירון. אבל העצל יהיה כרמש הרומש על פני הארץ, אשר גם באלף שנים לא יתקדם מרחק רב. ואז, בזוכרו את חריפות השכל ומהירות המחשבה שהיו לו בעולם הזה, וכל שכן בראותו את זה שהיה גס השכל בעולם הזה, ומשום זה היה מבזה אותו בלבו תמיד, והנה בעולם הבא הוא טס בהשגותיו במהירות רבה, הלא אין לשער את צרת לבבו. הוא מה שאמר הכתוב (קהלת י' ז'): ''ראיתי עבדים על סוסים, ושרים הולכים כעבדים על הארץ''.


האם נשמות הנפטרים יודעים מאנשי העולם החיים או לא?


הרב ''מכתב מאליהו'' (ח''ב עמ' 62) מביא בשם ה''יערות דבש'' דאף שנראה מהגמרא ברכות פרק ''מי שמתו'' שיש מחלוקת לגבי אותה שנקברה במחצלת של קנים והתענינו היא וחברתה במה שיהא בעולם, אולם אלו ואלו דברי אלקים חיים, והמציאות היא כך.

אם אלו נשמות ירודים, שהיו בעלי תאוות וחמדות עוה''ז, אזי מכיון שבכך נשאר מצבן גם לאחר פטירתן להיות רעבים לתאוות כפי שהיו מורגלים - אלו שיודעים מהעולם להיותן תחתונים וקשורים לחומריות העולם.

אולם נשמות הצדיקים שהיו ברמה רוחנית גבוהה, אלו לאחר פטירתן מתעלים למדרגה גבוהה ומתנתקים מהעוה''ז לגמרי ואינם יודעים ממה שהולך אצל החיים, ולכן הוצרך ירמיהו הנביא לעורר את האבות הקדושים להתפלל על עם ישראל להיותם במקום גבוה.

ומבואר שם, כי הרעבון של הרשעים בעלי התאוות רודפם אפילו לאחר מיתתם לחפש תאותם מקצה העולם ועד קצהו, וזהו עונש ''כף הקלע''.


מה קשה יותר לנפש המת ענש כף הקלע ונדידת הרוח ממקום למקום או הגיהנום?


עונש כף הקלע ונדידת הרוח קשה מאד יותר מעונש הגיהנם, והביאור לכך מבואר ב''מכתב מאליהו'' (ח''ב עמ' 63) הגיהנם הוא תיקון, ששם מהרהרת הנפש בתשובה, וכמו שמצינו גבי בלועי קרח שבגיהנם עושים תשובה ומכריזים ''משה אמת ותורתו אמת ואנחנו הבדאים'' ומכך באים המה לתיקון, והוא כפי הזמן שנגזר עליהם כפי חטאם. אולם עונשי כף הקלע הוא גלות נוראה של חיפוש אחרי מה שאי אפשר לבצע ולמצוא.


למה הכונה שישנם מלאכי חבלה הקולעים את הנפש מקצה העולם לקצהו?


המלאכי חבלה הללו הם שנבראו מתאוותיו ועוונותיו של זה האדם המתקלע, שהרי הוא החטא שממנו נברא המשחית והוא המעניש, והוא המפתה והוא המקטרג והוא המעניש, והמה אשר מריצים את הנפש ומייגעים אותה ללא מנוחה, וכאשר יַרְשׁוּהָ ליכנס לאיזה עץ ואבן להתגלגל שם ולנוח ולשכוח מתאוותה לרגע, ירווח לה מעט, אולם כאשר מתקלעת הנפש אין לה מנוחה כלל, כי הנפשות המתאוות לרע, נשארים דבוקות לרע גם לאחר מותן, ואין לאל ידן לבצע תאוותיהן, ורק ירוצו בתאוותם למצוא את ה''אין'' ללא מנוח.

אולם אלה שדבקו בְּתֹכֶן החיים הרוחניים האמיתי להיותם רוחניים, אזי לאחר פטירתם מיד ימצאו את מהותם הרוחנית שהיא ה''יש'', ומוצאים אותו ומתענגים עליו ושמחים בחלקם, (מכתב מאליהו'' שם).

וכמה חשבון יש לאדם להיות מחשב שכר עברה כנגד הפסדה, יתבונן, באם ישתכר מהעבירה ויחפוץ בתאוות העולם, נפשו תתקלע בצער גדול לאחר פטירתה, ומי יודע לכמה זמן, ותהא נודדת מבלי למצוא כלום, תוחלת ללא מציאה, ותרוץ אל האין בצער גדול, ואילו זה הכובש תאוותיו, נפשו תנוח בעונג לנצח, כי תמצא את מקומה המתאים לה ותרווה עונג ממה ששאפה בחיים חיותה דהיינו לרוחניות - שם תמצא זאת בשפע ובעונג גדול לנצח.

רבי זירא, מספרת הגמרא שהיה בודק עצמו כל ל' יום אם ישלוט בו הגיהנם, אנו נבדוק עצמנו מידי פעם עד כמה תאוותנו ותשוקתנו לעולם ולחומר, ובכך נדע מה ישלוט עלינו לאחר פטירתנו מן העולם, האם הנדודים והצער או העונג לנצח, והוא כאמור כפי מדת קשרו של האדם לחומר לעומת הרוח.


הרהורי עברה הם מהדברים שאין אדם נצל מהם בכל יום כמובא בגמרא (ב''ב טז ע''א) באיזה הרהור המדבר? ובאיזה אפן האדם נענש על הרהור אחר שאין אפשרות להמלט ממנו בכל יום?


בדרך כלל הרהור עבירה היינו הרהורי זנות, ובפרט כשהגיע אדם לגיל 20 ולא נשא אשה שעליו אומרת הגמרא (קידושין כט ע''ב): כל ימיו בעבירה, כלומר בהרהורי עבירה.

ומה שאמרו: ''הרהורי עבירה אין אדם ניצול מהם בכל יום'', היינו שבהכרח שיעברו במוחו, ויצוצו לו במחשבתו הרהורי עבירה, אולם על זה אין אדם נענש כלל, חומר איסור הרהור עבירה היינו כשמשהה האדם הרהורי עבירה בתוך מוחו, ומהרהר בהם באיסור, אולם אם כאשר באים במוחו, מסיח דעתו מהם לדברי תורה או לאופן אחר, והעיקר שלא להשהותם בתוך מחשבתו, אזי לא די שלא נענש עליהם אלא אף מקבל עליהם שכר, כי אז דינו כדין ''בא דבר עבירה לידו ופרש ממנו'', שנותנין לו שכר כעושה מצוה.

וכן הוא כשראה האדם ללא כוונה ובשוגג מראה אסור, ומיד מסיח דעתו מלהרהר בו, ולא משהה הרהורו בקרבו, לא די שאינו נענש אלא אף מקבל על כך שכר.


מה כחה של מחשבה והרהור בעלמא להשפיע לרעה או לטובה על נפש האדם?


הרואה יראה בנפש החיים שער א' פרקים ג' ד', עד כמה כוחו של הרהור הן לשלילה והן לחיוב.

ובקיצור, לגבי השפעת ההרהור לשלילה, עיי''ש שכתב: בעת אשר יתור האדם לחשוב לבבו מחשבה אשר לא טהורה כניאוף ר''ל, הרי הוא מכניס זונה - סמל הקנאה - בבית קדשי הקדשים העליון נורא בעולמות העליונים הקדושים ח''ו, ומגביר כוחות הטומאה והסט''א בבית קדשי הקדשים העליון, הרבה יותר ויותר ממה שנגרם כח הטומאה על ידי טיטוס בהציעו זונה בבית קדשי הקדשים במקדש מטה.

ועיי''ש טעמו לפי שלגוי אין מגע בקדושה, לפי שמהות נפשו ממקום נמוך ביותר, ולפיכך כל השפעת טומאתו היא ברובד תחתון מאד ביחס לישראל שנשמתו מגובהי מרומים, לכך מגע ידו מגעת עד העולמות העליונים ולכך השפעתו כמו כן מגיע עד קדש הקדשים העליון.

ומאידך מחשבה טובה מרובה פי 500, עיי''ש בדבריו הנפלאים שער א' פ''ו מה כחה של מחשבה קדושה, שתיכף כשמתנוצצת בלב האדם מחשבה לעשות מצוה ומתכונן הוא לעשותה, מיד ממשיך על עצמו אור מקיף, וקדושה עליונה חופפת עליו, וזהו עוד בטרם עשה מעשהו, וזהו המושכו ומזכהו לסיים המצוה, ובסיומו המצוה נמשך עליו אור גדול למאד ביותר וביותר, והוא מוקף מאור הגן עדן ממש עוד בהיותו כאן בעולם הזה. עיי''ש וראה גודל פעולת איש ישראלי ויתלהב לבך לראות עד כמה יקרה נפש הישראלית לפני רבונה להמית ולהחיות עולמות שלמים במחשבה בדבור ומעשה.


מה העצה שלא ינכו לאדם מעוה''ב עבור ההנאות שנהנה הוא בעוה''ז?


כתב הרב מכתב מאליהו (ח''ד עמ' 269) בשם הגאון רבי ישראל מסלנט שאין שום עצה אלא בכך שיעבוד ויטרח למען הרבים, ואז בדין הוא ש''הוצאותיו הינם על הצבור'' אחר שהוא משרתם וטורח עבורם לזכותם בתורה ומצוות ותבואנו בשל כך סיעתא דשמיא גדולה, ויקבל פירותיו בעוה''ז והקרן קיימת לו לעוה''ב, אולם הבא בזכות עצמו בלבד, הרי שכל מה שהוא נוטל בעוה''ז שלא לצורך עבודת ה' - העוה''ז מטמטמו הרבה, ומפסיד בכך את רוחניותו, כי העולם הזה הוא בית מלון יקר, ועל הנאותיו משלמים ביוקר.


מה מבטיח לאדם שיקבל שכרו גם בעולם הזה?


אדם המשמר מצוות שאדם דש בעקביו כלומר שבני אדם רגילים לזלזל בהם, זהו המובטח להבטחות התורה על שכרו גם בעוה''ז, שכן נאמר בפרשת ''עקב'': והיה עקב תשמעון... ושמר ה' אלקיך את הברית... וברך פרי בטנך ופרי אדמתך... והסיר ה' ממך כל חולי... ועוד ועוד, ופרשו חזל: ''והי' עקב תשמעון'' - אם מצוות שאדם דש בעקביו תשמעון (רש''י) והטעם הוא ע''פ המבואר ברמב''ם (הלכות תשובה פ''ט ה''א) שכל שכר המצוות בעוה''ז המבוארים בתורה אינו בתורת שכר, שהרי שכרן של מצוות אינו אלא לעוה''ב, אלא הוא הבטחה ל''שיפור תנאים'', באם נשמור תורה ומצוות בדקדוק, וכלשון הרמב''ם שם: ''והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד, שיסיר ממנו כל הדברים המונעים וכו'''. כדי שבשפור התנאים של שפע בעוה''ז נוכל להיות פנויים ושלוים להוסיף ולהתמיד בתורה ומצוותיה. ובכלל למי ''משפרים תנאים?'' הלא רק לפועל מסור נאמן וחרוץ המפיק תועלת רבה למעבידו, זהו שזכאי לשיפור תנאיו כדי שיתאפשר לו להפיק תוצאות מבורכות יותר.

וא''כ רק זה המדקדק במצוות שבני אדם דשים, זהו המורה שהנו מסור ונאמן, ולו בלבד מגיע שיפור תנאים גם בעוה''ז, משא''כ לזה העובד השטחי ללא מסירות ורק על מנת לצאת י''ח אכן שכרו לעוה''ב לא יקופח, אולם אינו זכאי לשכר גם בעוה''ז שאין שכרו אלא בבחינת ''שיפור תנאים''.

 

 

השגחה פרטית והדרכים להשיג אותה


מה הם הדרכים להשיג את אמונת ההשגחה הפרטית?


דרכים לקנית אמונת ההשגחה והבטחון

א. להבין את נחיצות בהירות האמונה

להבין באופן ברור ומשכנע שהאמונה היא פסגת המעלות, ונצרכת היא להיות מחודדת אצל האדם הן לחלק הסור מרע והן לחלק העשה טוב, שהרי מבלעדיה יטרד האדם מכל ה''עשה טוב'' - מתורה ותפילה ולא יגיע לשום מעשה טוב כראוי, וכמו כן בחלק ה''סור מרע'' - חיי הרחוק מאמונה או אפילו זה שאמונתו שטחית ו''מצות אנשים מלומדה'', חייו הינם חיי מרורים, חיים של כעס, קנאה, הקפדה, גאוה, גזל ואונאה, חיים של התרעמות וטרוניא, חוסר סיפוק, לקיחת החיים בקושי ובקוצר רוח, ובפרט לעת זקנה. ועוד יש להתבונן בנחיצות האמונה בפרט עתה, שהרי דורנו הוא דור עקבתא דמשיחא, והאפשרות היחידה לאדם בדורנו - דור עקבות משיחא - לצאת עם משהו מהעולם, זאת ראה חבקוק אך ורק במידה זו של האמונה כאפשרות יחידה להגיע מצד אחד אף למדריגת השלימות - צדיק, וכנאמר: ''וצדיק באמונתו יחיה'', ומאידך בהעדר האמונה לא יגיע לכלום, מי יוכל לתת אפשרות אחרת, ולכך מאן דדא ביה כלא ביה, לפי שממידה זו יבוא להכל, והארכנו בזה בספר ''נר לרגלי'' לבאר על נחיצות מידה זו ובפרט בימינו, ולהבין שמבלעדי מידה זו אין לאדם שום סיכוי להגיע למדריגה כל שהיא, ובאם לא יתאמץ לקנותה בכל מחיר - ערום יצא וערום ישוב, ואילו הבא עם אמונתו - לנצח נצחים תיקבע מדריגתו כאחד הצדיקים אשר בארץ.

וידועים המה דברי הגר''א (במשלי כ''ה), ''תכלית התורה והמצוות שנצטוו ישראל הוא כדי שישימו בטחונם בהקב''ה''. הרי שהתכלית הוא הבטחון, ועפי''ז ביארנו דברי הגמ' (סוטה מח) מפני מה מתבזבז שולחנן של צדיקים לעת''ל? מפני קטנות אמונה שהיתה בהם, והיינו העדר הבטחון, כמבואר שם בגמ', היכי דמי קטנות אמונה? מי שיש לו פת בסלו היום ואומר מה אוכל למחר הרי זה מקטני אמנה.

דיש לדקדק במאמר זה, מהו לשון ''מתבזבז'', היה לו לומר מפני מה נחסר שולחנן, דבזבוז היינו כשהאדם לא מנצל כוחו כראוי אזי כוחו מבוזבז, ומה שייך זה לכאן?

אולם ע''פ דברי הגר''א מובן, שתכלית התורה והמצוות להגיע להשתלם בבטחון, ואלמלי כן יגיעו ועמלו של האדם מבוזבזין לפי שעמל ויגע ולא הגיע לתכלית שהיא הבטחון, ולכך מראים לצדיקים לעת''ל כשהיה בהם קטנות אמונה - ששולחנן מבוזבז.

ב. רצון

לאחר שהוברר מעלת ונחיצות השלימות במידה זו של אמונה ובטחון יש לרצות בכל לבו לקנותה, ולחזק את השאיפה והחשק לידבק במידה זו, וזאת בשינון הנחיצות והמעלה שבמידה זו, שאי אפשר מבלעדיה, בשכרה העצום ובתכליתה, ולהתלהב להשיגה, ולהתענג במחשבתו ובדמיונו היאך חי הוא עם מדה זו, כמה מאושרים חייו, כמה קרוב הוא לה', כמה עושה הוא נחת רוח לה' בבואו בזה על תכלית רצון ה' בבריאתו.

ג. החלטה

לאחר ההבנה בנחיצות מידה זו של האמונה והבטחון, ולאחר חיזוק הרצון וההתלהבות, יש לבוא למעשה - להחלטה. להחליט שאני הולך עם מידה זו בכל כוחי, מכיון שבמידה זו אני רואה את אפשרות הצלתי היחידה, ובאופן נחרץ להחליט שעל מדה זו אני משקיע את כל כוחי ומרצי.

וכמה כדאי ושווה שישב האדם בכל יום כרבע שעה, ויתבונן על מעלת וצורך מידה זו של האמונה, ועד כמה היא תכליתית, כדי לחזק בכל יום את ההחלטה בלבו כדי שלא יצטנן מהתלהבותו ליתן את השקעתו בה בכל כוחו.

מספיק יקרה מידה זו של האמונה ששוה להשקיע בשבילה כל יום רבע שעה על מחשבה, להתבונן היאך הכל בידו יתברך ובהשגחתו והכל לטובה, ולקבל מחדש בכל יום החלטה ליישום מידה זו שתביאהו לטוב ונחת בב' עולמות.

ד. עיון

עיון נמרץ בסוגית אמונה ובטחון, בספרים העוסקים במדה זו, ובראשם ספר ה''חובות הלבבות'' ''שער הבטחון'', ועוד בספר ''אור יחזקאל'' חלק ''אמונה'', מאמרי השגחה ומאמרי בטחון, ועוד בספר ''המספיק לעובדי ה''' לרבי אברהם בן הרמב''ם, ועוד בספר ''שומר אמונים'' חלק א' מאמרי השגחה ובטחון, וכיוצא עוד מספרים המצויים.

עצם העיון הנמרץ בספרים הנ''ל מכניס את האדם לתוך חיי האמונה שזו עצה חשובה כשלעצמה וכמו שיבואר באות הבאה, ועוד מקנה לאדם ידע והדרכה היאך לילך במידה זו, ומקשר אותו בעבותות של חשק והתלהבות להלך במידה זו.

ה. שינון

להתרגל לדבר מהשגחתו הפרטית בכל עת, לומר מידי יום מספר פעמים: אני מאמין באמונה שלמה שכל הנעשה הוא בהשגחה פרטית, ואין שום מקרה בעולם כלל, וכל הנעשה עמי הוא הכל לטובה.

ובפוגשו חברים, במקום לדבר פטפוטי מילים, ידבר מענייני אמונה, ויהיה תמיד מוכן בראשו רעיונות בענייני אמונת ההשגחה לשננם, ולדבר בם בלכתו בדרך עם חבריו.

וכמו כן בספרים הנ''ל שהזכרנו ללמוד בהם - לא ילמדם פעם אחת בלבד, אלא ישננם לעצמו מספר פעמים, ולא ימאס ולא יקוץ, אחר שיבין שזו תכליתו בעולמו, והוא ''הפרוייקט'' שעליו לקחת על עצמו שהוא תכלית חייו, ושרק עמו יש לו עם מה לבוא אל אביו כצדיק ומתוקן.

וכמו כן ישנן לעצמו שהינו נזקק לעזר ה' בכל פרטי עניניו ממש, ומבלי סיעתא דשמיא לא יוכל עשות דבר הקטן ביותר, והבעיה הפעוטה ביותר - מבלי סיעתא דשמיא תוכל להסתבך אצלו באופן שלא יוכל לצאת ממנה, ואילו עם סיעתא דשמיא יוכל לפתור בנקל גם את הבעיה הסבוכה ביותר. מבלי סיוע מהבורא גם קניה קטנה או לסדר איזשהו סידור פשוט באיזה משרד, יכול להסתבך שיצטרך האדם ללכת ולחזור, להתעכב, להתעצבן, ועם סיעתא דשמיא גם סידור שנצרך לו כמה שעות או עסקא וקניה מסובכת או משפט קשה ומסובך או חלילה ניתוח סבוך וסרוך יכולים כולם להסתדר מהר על הצד הטוב ביותר.

לכן חייב שישנן האדם לעצמו תמיד שנצרך הוא לעזר ה' בכל ממש.

וכן קודם כל קניה או סידור ענין מסוים שהולך הוא לעשותו ישנן לעצמו, אני הולך עכשיו לקנות ולסדר ענייני, ואני מאמין שהכל הוא בהשגחה פרטית, ואיני אלא משתדל אולם האלקים את אשר יחפוץ הוא יעשה, ויאמר זאת בפה מלא בכל פעם לפני קניה, לפני הליכתו לסדר כל ענין שהוא, או לפני דיבורו עם מי שנצרך הוא לבקש ממנו דבר.

ו. הלכה למעשה

ועתה הגענו לעיקר העבודה שהיא היישום למעשה את אמונתו בהשגחה.

והוא לראות בכל דבר שהוא בהשגחה, הן בדברים המאכזבים והן בדברים המשמחים.

יתרגל לשים לבו עד לפרטי פרטים לראותם שאינם במקרה אלא בהשגחה, וכגון מזגו לו כוס שתיה חמה ללא סוכר, ידע שגם זה בהשגחה שצריך אני לטרוח עתה ולשים לעצמי סוכר. קם בבוקר ואבד לו חפץ הנצרך לו זה עתה - יאמין שהוא בהשגחה ולטובה, ויקפוץ זעמו וקצפו וישמח בלבו על הנהגת ה' עמו, וכן על כל מאורע שיארע לו באותו יום, וכגון שהכעיסוהו במילה שלא במקומה, עלבון, ביקורת וכיוצא, מיד יאמר בפיו או בלבו ''הכל בהשגחה והכל לטובה'', וכן ירגיל עצמו על כל אירוע ואירוע, וכגון אם הופרעה שנתו מכל סיבה שהיא וכן על כל הפסד ממון, טרחה יתרה בתור או בסידור מסוים, טעות בדבור שלו שגרמה לו נזק, או כשנגרם לו נזק מחמת דיבורם של אחד מבני ביתו, וכיוצא, ירים עיניו ויאמר הכל בהשגחה והכל לטובה, ועדיף שיהא זה בצנעה שלא ישמעוהו ויראוהו בני האדם כדי שתהא עבודה זו פרטית ואישית, ובפרט בתחילת העבודה כדי שלא יקומו על עבודתו מפריעים למיניהם וד''ל.

ודע, והוא בחוש ממש, בכל יום מכין הקדוש-ברוך-הוא לכל בני האדם מספר נסיונות ומבחנים לראות היש משכיל דורש את אלקים, ועיניו יחזו, עפעפיו יבחנו בני אדם לראות תגובתם.

וידע ויאמין שלבסוף כל מבחניו יעברו מיון ובקורת וכפי תוצאות המבחנים כן תהא מדרגתו.

וכן ירגיל עצמו לקבל באמונת ההשגחה כל טובה וטובה שתבוא לו, ולא יתלה בכוחו או בחכמתו, וכגון ביום שמקבל משכורתו, או כבוד כל שהוא, או רווח כל שהוא, או כל סיעתא דשמיא שרואה בעניניו וכגון שהלך לו מהר לסדר עניניו וכיוצא יאמין שהוא בהשגחה ושהתחסדו עמו מן השמים.

וזאת יש לדעת, כי ''הרגל על כל דבר שלטון'', ובכך שיתרגל על כל דבר לומר שהוא בהשגחה ולטובתו, יהפך לו זה להרגל, ויהא בנקל לו להכניע עצמו להתבטל לרצון ה' אחר שהרגיל עצמו בכך, והוחלט אצלו שכך תהא הנהגתו.

כך שבמשך הזמן העבודה תקל מעליו, ויתענג עליה, וירגיש אושר עצום בעבודתו, ובפרט כשידע שבזה תלוי כל תכליתו, וכי זו האפשרות היחידה שבהישג יד שנותרה לו להשתלם בה כראוי באופן מושלם.

ההרגל הוא חשוב מאד בעבודה זו, כי אז יהא רגיל על לשונו בכל מקרה להיות ב''היכון'', ואפילו כאשר טרדתו מבעל בחירה, וכגון בא אדם וביזהו או הפסידו או אפילו בא סתם מישהו טרדן לדבר עמו בזמן שהוא אץ לדרכו, המשנן פרקי אמונה מיד רגיל הוא להיות זכור: זה עתה נשלח אלי טרדן זה או הפסד ואבידה זו מן השמים, והכל בהשגחה ועלי לנהוג באיפוק ובהכנעה.

מקבל הוא טלפון בזמן שהוא לחוץ, הרגיל באמונה מיד זכור הוא: זה עתה נשלח אלי זה לשיחה עמי בהשגחה פרטית מן השמים ועלי להתיחס ולהגיב כראוי לעבד הנאמן לאדונו. וכן כשנאבד לו משהו ובפרט בשעת לחץ, וביותר כאשר איבד לו אחר משהו שיש לו על מי לתלות כעסו, שאז הנסיון קשה פי כמה מאשר איבד או הפסיד הוא לעצמו, מתעכב הוא בתור ארוך, או שסתם נוצר עיכוב מאיזה סיבה, פקקים בדרך בנסיעה, ואפילו עיכוב קטן, וכמו כאשר ממהר הוא לאיזה מקום, והרמזורים מאותתים דוקא ''אדום'' - מה שמעכבהו במרוצתו, או שנתקעה מכונית לפניו וכיוצא, כשרגיל האדם באמונת ההשגחה אינו צריך להפעיל בכל פעם את כל תורה זו מחדש, כבר מורגל הוא מיד לדעת מה תפקידו במקרה שכזה, כי רגיש הוא כבר לכך להשתיק ולחסום את מרדנותו בכל פעם שמתעוררת בקרבו התעוררות כעס, הקפדה, זעף, זעם, מתח, אכזבה וכיוצא, מיד רגיל הוא להיות זכור שהכל בהשגחה והכל לטובה.

ז. תפילה

יתפלל לה' על זה גופא שיזכה לאמונה, והוא עצה נפלאה שהציל הבעל-שם-טוב בעצה זו לצדיק גדול אחד כמובא ב''שומר אמונים'', לפי שאותו צדיק לא העלה בדעתו שיש להתפלל על אמונה, בחושבו, אחר שזה עיקר היהדות וחייב שיהא תקוע בלב האדם, ומה שווה האדם ללא אמונה, הרי אין במה להתחיל, והורהו הבעש''ט שגם כשאין לו במה להתחיל ואמונתו רופפת - על זה גופא יש לו להתפלל.

ועוד ירבה בתפילה לה' בכל עת, בלשונו שלו ובשפתו הפשוטה והרהוטה שרגיל בה, ממש כדבר איש אל רעהו, ותפילה זו יכולה להיות בכל עת בלכתו בדרך ובסידור ענייניו תוך כדי סדורם, להתפלל לה' על כל פרט שנצרך הוא לעשות טרם עשותו שיהא בהצלחה, וכמו שאמרו חז''ל על יוסף הצדיק שהיה שם שמים שגור בפיו ובזה ''וירא אדוניו כי ה' עמו'', והיה על כל שירות ושירות שמשרת לאדונו מתפלל שיהא זה בהצלחה ובנשיאת חן בעיני אדונו.

לכך קודם שהולך הוא לקנות דבר לביתו וכגון איזשהו רהיט, חליפה, משקפיים, כובע וכיוצא, יתפלל לה' שיכוונהו לקנות את מה שמתאים לו, כי מאמין הוא שאין שכלו יכול לעמוד לו כלל, ובנקל יכול לטעות באם ירצה ה' שיטעה, ולכן יבקש שיהא לו סיעתא דשמיא להצליח בקניתו.

ולא רק בקנית צרכים הנ''ל אלא גם בסידור דברים פשוטים יותר וכגון כשהולך למכולת, או לשוק או לקנות בגד פשוט כגרבים או חולצה ירגיל עצמו להתפלל שלא יהא תקלה ומכשול בקנייתו, וילך הקניה מהר ללא עיכובים שונים ומשונים וכיוצא.

ובפרט יש לעובד על אמונתו לחזקה בזמן שתלוי הוא בדעת אחרת, שאז בנקל עלול האדם להיכשל לתלות את הצלחתו בדעת השני, וכגון כשנצרך הוא למצוא חן בעיני זה שנצרך הוא לבקש ממנו דבר, יתפלל שיתן ה' את חינו בעיני כל רואיו ובעיני זה שרצונו לבקש ממנו עזרה וסיוע, ויאמר, מאמין אני שאיני עושה אלא השתדלות, אולם משליך אני את ההצלחה או להיפך על הליכות הגוזר, ואף שהאדם בעל בחירה להיטיב לי או שלא להיטיב לי, מאמין אני שאקבל הטובה אם נגזר עלי, ובאם לאו - לב מלכים ושרים ביד ה' למנוע מלהיטיב לי. ויתפלל שלא יהא לו שום כעס והקפדה על שום אדם במהלך סידור עניניו.

וכן כל יום לפני צאתו לעבודתו או לישיבתו יתפלל של יארע תקלה בינו לבין חבריו וכמו שניסחו לנו חז''ל ויאמר זאת בכוונה.

ח. כוננות

אין לקבל קבלות גדולות לזמן מרובה, דהיינו, באופן כללי אכן נצרך שתהא אומנם החלטה להשתלם במידה זו של אמונה בהשגחה, אולם בקבלה - לקבל על עצמו בפועל - יש לעשות זאת לזמן קצר, או אפילו לכל מקרה לעצמו. ובכך יהא בהיכון לקראת הבאות. סיכויי הנצחון למתאבק עם חבירו המה כאשר התכונן למאבק, ולעומתו - זה שלא התכונן למאבק ופתאום תקפו אויבו, הרי שאחוזי ההצלחה אצלו לנצחון - אפסיים.

ונבאר ענין זה ביתר ביאור.

כשאתה יודע שעלול לקרות ''תקרית'' של כעס ומתח הקפדה בבית או מחוצה לו, מאיזה סיבה שהיא תכין עצמך באופן פרטי על אותה סיבה, ותקבל עליך שאינך כועס בשום אופן במקרה זה.

וכגון בא אתה לביתך ויודע אתה שעלול להיות מתח על כך שלא הכינו מאכלך או על שלא ביצעו מבוקשך שבקשת מבני ביתך לעשותו, וכיוצא, אזי קודם כניסתך לביתך תאמר, אני מקבל עלי שבאם זה עתה לא יהא מאכלי או מבוקשי מוכן מקבל אני שלא אקפיד כלל.

או שעושה הוא מלאכה מסוימת כגון סופרות, נגרות, וכיוצא, ויודע שעלול הוא לבוא לידי תקלה בכתיבתו, ומכך לבוא לכעס. יקבל עליו קודם: אני מקבל עלי שבאם תהא לי תקלה במלאכה זו איני כועס ומקבל באהבה.

וכן בכל קניה שקונה משהו יקבל עליו בקבלה גמורה, שאם יתברר שטעה, או שרימוהו ועלול הוא לכעוס - שאינו כועס, אלא מקבל הנהגת ה' באהבה.

וכן כשהולך הוא לשוחח עם מישהו שעלול הוא לבוא לידי כעס עמו, יחליט מראש שלא יכעס במקרה זה.

והתועלת מכך היא לאין שיעור, שכאשר האדם מכין עצמו למאבק עם יצרו רוב הסיכוי שיצליח וינצח.

או כאמור שתהא הקבלה לזמן מסוים וכגון ליום אחד או אפילו לחצי יום, ויקבל עליו שבזמן זה אינו כועס בכל אופן אשר יקרהו.

ט. התאוששות

גם כאשר הנסיון היה מעל יכולתך וכגון שבעל כרחך כעסת, הקפדת, התאכזבת למאוד מחמת טעות שתלית בעצמך או שהטעוך אחרים וציערוך וכיוצא, דע כי עדיין הנצחון בידך! והוא בכך שתשתדל להתאושש כמה שיותר מהר.

וככל שתקדים את ההתאוששות מהצער והאכזבה ותבוא לרוגע ולישוב הדעת - כן תעלה מדרגתך באמונה.

והנה כל אדם לבסוף מתאושש מאכזבתו, ושתהיה האכזבה הקשה ביותר, וכגון ביטול שידוך ובפרט כשהיה בשלבי סיום ונתבטל, פיטורין מהעבודה, עלבון קשה, הפסד גדל בעסקא, מריבה בתוך הבית עם האשה או הבנים, הרי בסופו של דבר האדם נרגע, ומקבל לבסוף את הנהגת ה', ומבקש שיהא זה לכפרת עוונותיו וכיוצא, אלא שהנדרש מהאדם גם אם כעס וזעף - כמה שיותר לצמצם את הזמן שבין הכעס מהמכה שנחתה עליו לבין ההתאוששות ממנה.

ועל דרך משל, הרחוק מאמונה נרגע מזעמו וקצפו או מאכזבתו הגדולה - לאחר חודש, היותר מאמין נרגע לאחר שבועיים, והיותר מאמין נרגע לאחר שבוע, והיותר מאמין נרגע לאחר יום, והמאמין השלם נרגע מיד!

ולכן גם אם אין אתה במדרגה גדולה כל כך של אמונה לקבל מיד את המאורע בסבר פנים יפות, הרי שיש להשתדל ולצמצם את פער זמן הכעס והמתח, כי ככל שיצמצם האדם את זמן כעסו וזעמו ויחזור לישוב דעת ורוגע מתוך אמונתו - מדרגתו גדולה באמונה.

וכדי להצליח בזה להתאושש מהר יתבונן, הרי בין כה בסופו של דבר אני ארגע, אם לא היום - מחר, ואם לא מחר אז מחרתים או יותר מאוחר, ואז הרי שצרתי זו תהא כלא היתה, ואודה לה' על הנהגתו, ואבקש שיהיה לי זה לכפרת עוונות, ולבסוף גם אבקש סליחה על זעמי וקצפי שזעמתי וקצפתי על הנהגת ה', אם כן למה שלא אעשה זאת כמה שיותר מוקדם ככל האפשר, הלא בזה אשתלם במעלה הנפלאה של האמונה, וכנאמר גבי אהרון שמתו לו ב' בניו - ''וידום אהרון'', מיד שתק וקיבל, לא לקח לו זמן להתאושש, ובשביל כך זכה שנתיחד הדיבור של הקדוש-ברוך-הוא עמו כמובא בחז''ל, שזהו שכר שכדאי שיחיה האדם אלף שנה בשביל שפעם אחת ידבר ה' עמו ביחידות, ויעביר מפי הגבורה מצוה אחת לכלל ישראל וכדרך שהעביר משה רבנו את כל המצוות לעמ''י מפי הגבורה.

י. צידוק הדין

בכל ארוע וארוע המעורר קצף והמאכזב, ירגיל לצייר לעצמו מיד שהנה הקדוש-ברוך-הוא עומד עליו ומדבר עמו ואומר לו: בני, זה אני! אני הוא שסובבתי עליך אירוע זה, והכל לטובתך!

ויחוש בחוש ממש בכל מקרה המביאו לכעס ואכזבה, אם זה מחמת מחדלו שלו, וכגון כשהוא גרם לעצמו הפסד, או עלבון, או שנתרמה מחוסר פקחותו ומאשים את עצמו. או כשכעסו מתעורר מחמת אחרים שהכעיסוהו, הפסידוהו, העליבוהו וכיוצא, יצייר לעצמו מיד: בורא עולם מדבר עמי, ואומר לי: בני, זה ממני! והכל לטובתך!

בא טרדן להטרידך בזמן שאתה אץ לדרכך, קרה לך עיכוב בלחץ זמנך עמוד וחשוב: בורא עולם מדבר עמי, בני: זה אני! וזה לטובתך!

וכן על כל ארוע וארוע לאין ספור שנתקל בהם האדם המעוררים אותו לכעס וזעם וזעף על עצמו או על זולתו, מיד ירגיל עצמו לראות בחוש שהבורא מדבר עמו, וכביכול מרגיעו ומעמידו על טעותו באמור לו: בני, זה אני, והכל לטובתך! וכביכול מתחנן אליו שיקבל זאת באהבה כי הדבר לתועלתו הנצחית.

ומיד יצדיק דין שמים עליו, ויאמין שהדבר בסיבת עוונותיו, וישמח שיהיה לו זה לכפרת עוונות, וכמו כן ישמח שיהיה לו לזכות, כי עצם זה שזכה להתעלות מעל רגשי קצפו וכעסו ולהתבטל לרצון ה', זו כשלעצמה זכות שאין כמוה.

וישמח בכל פעם שזוכה להתגבר, ויתלהב לבו להמשיך בדרך זו בזכרו, זוהי הדרך שתובילו לעולם הבא בכבוד גדול, ללא בזבוז שולחן, וכאומרנו: ''ולעולם לא נבוש כי בך בטחנו'', הרי שהעצה לבוא לעולם הבא ללא בושה, שזהו לא דבר קטן כלל, לצאת מן העולם ללא בושה זוהי בקשה שמבקשים אנו כמה פעמים ביום בעמידה, ובאהבת עולם: ''לא נבוש ולא ניכלם'', ובכן היאך זוכה לזה האדם כאשר: ''כי בך בטחנו''.

יא. עצה לאמונה - להיות למוד לדון לכף זכות

רבותינו לימדונו שהאדם אינו יכול לפצל אישיותו, ולמשל, אמרו חז''ל: ''כל הכופר בטובתו של חברו כופר בטובתו של הקב''ה'', דהיינו לא יתכן שיאמר אדם: כלפי בני אדם אהיה מתנכר ומתכחש לטובתם כלפי, מבלי הכיר להם טובה כלל, ורק כלפי הקב''ה אהיה מכיר לו טובה כראוי על כל טובותיו.

לא יצליח האדם בכך, אלא אם אישיותו מקולקלת לכפור בטובתם של בני אדם, בסופו שיכפור בטובתו של הקב''ה. הרי שההתחלה צריכה להיות עם בני אדם, ומהנהגתו כלפי בני אדם יבוא לשלימות כלפי הקב''ה.

וכיוצא בזה לגבי ענוה, לא יתכן שיאמר אדם: כלפי בני אדם אנהג בגסות רוח ובגאוה, ורק כלפי הבורא אהיה שפל ברך וענותן. לא יעלה הדבר בידו, כי אם ירגיל עצמו כלפי בני אדם להיות גס רוח, כן יהא כלפי הקב''ה. וכמו שכן יראה הרואה באיגרת הרמב''ן בדרכי קניית הענוה שמתחיל הוא כלפי בני האדם, עיי''ש.

אם כן גילו לנו חז''ל שההתחלה צריכה להיות מההנהגה עם בני אדם, ומכך יבוא לנהוג גם כלפי הקב''ה.

ולענייננו ענין האמונה. נצטוינו בתורה ''בצדק תשפוט עמיתך'', ולדעת הסמ''ג (מצוה קו), והסמ''ק (מצוה רכ''ה), ומקורם ברמב''ם (עשין קע''ז), כוונת מצוה זו לדון כל אדם לכף זכות, ולמצוא לעולם צד זכות גם כאשר נראה הדבר נוטה לחובה, והיינו לאדם שהינו בחזקת כשרות, כמבואר בחפץ חיים (כלל ג' סעי' ז-ח), וכשירגיל עצמו בזה לראות תמיד שחברו לא נתכוון לרעה, ויצדיקנו על הצד הטוב, כן תהא הנהגתו כלפי הקב''ה להצדיק דינו ומשפטו, ולהאמין שבודאי כוונת הנהגת ה' עמו לטובה.

והוא עצה נפלאה לתכלית זו לראות שהכל לטובה, שהוא יסוד אמונתנו, ועליה באנו כתכלית בעולמנו, להתחיל עם בני אדם לדונם לזכות, ולראותם בעין חיובית ומצודקת, ומכך יזכה לאמונה השלימה בבורא להצדיק דינו מתוך הכרה שהכל לטובה.

 

 

 

הייסורין ותכליתם

אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו

מעלת הרשב"י על פני שאר התנאים התייסר ביסורין קשים ולמד תורה

הייסורין ותכליתם

 

 

 

בעמדנו לפני ציון הרשב"י ובפרט ביום ל"ג בעומר, יום הילולא דרשב"י, ביום גנוסיא (=ביום חתונתו) בעידן חדוותא דמלכא, וביום שמחת ליבו, בודאי חובה על כל אחד להתבונן מה זה ועל מה זה, ולמה נקראים אנו לבי הילולא זו, ולשמחה מה זו עושה, ומדוע זכה רשב"י למעלות אלו שלא זכו בהם שאר תנאים והאמוראים.

 

אשריך שראיתני בכך

הנה מצאנו בגמ' שזכה רשב"י לכל אלו הגדולות ונצורות רק בכח "צער מערה" שהיה עוסק בתורה מתוך ייסורים י"ג שנים כדאיתא כל זה בגמ' (שבת דף לג:), ואמרו שם על אותה שעה שיצא מן המערה, ושמע רבי פנחס בן יאיר חותניה ונפק לאפיה, [רבי פנחס בן יאיר שהיה חותנו של רשב"י שמע שרשב"י יצא מן המערה ויצא לקראתו] עייליה לבי בניה [הכניסו לבית המרחץ], הוה קא אריך לי לבישריה, [היה מתקן ומחליק את בשרו], חזי דהוה ביה פילי בגופיה, הוה קא בכי, [ראה שיש בבשרו בקעים בקעים, והיה רבי פנחס בן יאיר בוכה] וקא נתרו דמעת עיניה וקמצוחא ליה [ונתרו דמעות מעיניו על פצעיו של רשב"י ומצערות אותו].

 

אמר לו [רבי פנחס] אוי לי שראיתיך בכך [ביסורים גדולים כל כך] אמר לו [רשב"י] אשריך שראיתיני בכך, שאילמלא לא ראיתני בכך, לא מצאת בי כך [אשריך שראיתני בייסורים אלו, שאלמלא הם לא היית מוצא בי תורה כל כך], דמעיקרא כי הווה מקשי רשב"י קושיא הוה מפרק ליה רבי פנחס בן יאיר תריסר פירוקי [שמתחילה כשהיה רבי שמעון בן יוחאי מקשה קושיא אחת היה ר' פנחס משיב עליה י"ב תירוצים], לסוף כי הוה מקשי רבי פנחס בן יאיר קושיא הוה מפרק לי רבי שמעון בן יוחאי עשרין וארבעה פירוקי [לאחר יציאת רשב"י מן המערה הי רבי פינחס בן יאיר מקשה קושיא אחת ורבי שמעון משיבו בעשרים וארבע תירוצים], הרי מבואר מזה שלא זכה רשב"י למדרגות הגדולות רק בגלל צער מערה, שהרי כך השיב רשב"י לחותנו "אלמלא לא ראיתני בכך לא מצאת בי כך".

 

צער מערה נחשב להם כצער חיבוט הקבר

והנה אמרו בגמ' (שבת לג:) על אותה שעה שיצאו רשב"י ורבי אליעזר בנו מן המערה: נפקו חזו אינשי דקא כרבי וזרעי, [יצאו וראו בני אדם החורשים וזורעים בשדות] אמר, מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה. כל מקום שנותנין עיניהן מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם, להחריב עולמי יצאתם?! חיזרו למערכתם, הדור אזול. איתיבו תריסר ירחי שתא. [שוב נכנסו למערה וישבו בה שנים עשר חודש] אמרי, משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש, יצתה בת קול ואמרה, צאו ממערתכם נפקו. ע"כ, הרי לנו מזה כי היה ישיבת רשב"י ובנו במערה חשוב כצער הגיהנום שהיה נחשב להם אותם י"ב חודש במערה כנגד י"ב חדשי גיהינום, וכן היו להם כל הי"ג שנה שישבו ועסקו בתורה מתוך ייסורי גיהינום. ובזה נבין עוד טעם לגודל הפלגת מעלת צער המערה שנצרפו בה רשב"י ובנו ר' אלעזר.

 

כאשר נודע מפי חכמי אמת טעם העניין שמשפט הרשעים בגיהינום י"ב חודש, משום שאלו הי"ב חדשים הוא משך זמן מספיק, שבו הבשר מתעכל לגמרי מן הגוף, ואח"כ לא נשאר ממנו אלא העצמות היבשות לבד, ומתקיים בו הפסוק (בראשית ג, יט) כי עפר אתה ואל עפר תשוב", ומציאות הנפש החוטאת הקשורה בגוף הגשמי מתבטלת, וממילא מתבטלים ממנו ה דינים, שזה גם טעם לקבורת המת בעפר כדי שיתבטל הנפש הבהמית ותחזור לשורשה להיתקן כאשר לימדנו הרשב"י בזוה"ק (תרומה קנא.) עיי"ש, וכ"כ האר"י ז"ל בכמה מקומות (עיין ליקוטים פרשת האזינו), והוא מדמה שם עניין הקבורה לכסף המצטרף בכבשן, שמתוך האש השורף מתברר הכסף המזוקק, כן יהיה תכלית הכוונה בהתבלות הגוף בקבר, כדי לברר ממנו כל הרע, ולקזז ממנו החלק הטוב להעלותו לשרשו, ואין עצה אחרת אלא לבלות הגוף באדמה כצירוף הכסף והזהב בכבשן האש.

 

כהנה כי כן זכו רשב"י ורבי אליעזר בנו לתקן תיקונים אלו בחיים חיותן על ידי שהטמינו עצמם בעפר המערה במשך י"ג שנים, והגיעו לידי כך שביטלו מעצמם כח הגוף לגמרי, עד שהגוף הגשמי כבר כמעט לא היה נחשב לכלום, וכאילו עברו צער גיהנום וחיבוט הקבר י"ג שנים, ונאכל ונתעכל הבשר הגשמי מאוד מאוד, והיה מציאותם רוחני ומקודש לאין קץ, והוא מה שאמר לו רשב"י לרבי פנחס בן יאיר "אלמלא לא ראיתני בכך לא מצאת בי כך".

ובאלה מתייחד מעלת רשב"י במה שזיכך את גופו בחייו בכל בדקי מיתה והשיג תכלית השלמות, והוא בחיים חיותו, מה שלא זכה לו אחד מן התנאים והאמוראים כדוגמתו.

 

כל צער וייסורים תכליתו טוב למרק עוונותיו של אדם

מכל אלה נרדפה לדעת עד כמה צריך האדם לשמוח בייסורין, שכשהקב"ה מביא צער וייסורים על האדם הרי בוודאי יהיה תכליתם לצרפו ולזככו מעוונותיו ומפשעיו, וגם אם יגדל הכאב מאוד, כן צריך שתגדל ותתעצם השמחה בלבו מתוך מחשבה כי כמה שהייסורים גדולים, כן יהיה תיקונו גדול ומעלת הייסורים יקר למאוד, ונגד עיניו ישים מעלת רשב"י מחבריו שאין לנו בו השגה כלל, שכל אלה באו לו רק מתוך צער מערה.

 

כאשר מסופר על אלכסנדר מוקדון, סיפור נפלא על עניין הייסורין, שכידוע מת בחצי ימיו בחיי אמו, וכאשר חלה למאוד ונטה למות, והייתה אמו מתאבלת מאוד על חולי בנה, וציווה המלך לעבדיו כי לאחר מותו יכינו סעודה גדולה ומפוארה למאוד לכל השרים והפחות ולכל המשולים מכל מדינות המלך שכידוע היה מושל בכיפה על עמים רבים שהיה הולך וכובש ארצות הרבה בכל העולם כולו, והשמיע קול בדבר צווי המלך לבל ייפקד איש משרי המלוכה הקטנים כגדולים מלהשתתף בסעודה זו לאחר מותו, כי חוק הוא בדבר המלך ובצוואתו ציוה על כל איש ואיש לבוא ולהשתתף בסעודה זו, ברם תנאי אחד התנה בהזמנה זו כי לא נקראו לבוא אל הסעודה בבית המלכות כי אלה אשר שפר חלקם בטובה ואין אתם כל מועקה וכך גם אין עימהם צער וייסורים כלל.

 

ויהי כי הגיע עת מועד וזמן מוכן, ועבדי ה מך אשר בשער המלך הכינו את אשר יביאו, וכל טוב בית המלך ערוך ומוכן בטוב טעם ודעת בכלים מכלים שונים נאים ומתוקנים עם מטות שן וזהב פז ברוב פאר והדר כיד המלך, המשוררים על משמרתם והמחוללים על מעמדם המשרתים ערוכים והעבדים מוכנים, אורות נברשות זכוכית לבנה מפיצים נוגה סביב צלילי המנגנים, וריח המטעמים נשמע למרחוק, והנה אך אבוי כי לשווא ייחלו כולם על משמרתם, כי אין איש בא לקיים מצות המלך וצוואתו ופקודת האחרונה כי כולם בגדו ומיאנו בה, ותיבב אם אלכסנדר מוקדון ותיחר אפה למאוד האמנם כן? כלום אין אחד מן השרים מיקר שמו של מלך לאחר מותו ומדוע נתקיים בבנה קראתי ואין איש באתי ואין מעמד, כי כולם חברו להשחית לבגוד במלכות לבושתה ולחפת זכרון בנה המלך.

 

ותצו לדון משפט את עבדיו הסוררים לבל ינקה אחד מהם כי הגדילו חרפת בית המלכות למאוד מאוד. והנה כאשר נקראו לעמוד במשפט כולם בסדר נכון איש איש לפי מעמדו ועניינו, שרים וכל שופטי ארץ בעלי תריסין ונשואי פנים ועוד, מכל המדינות והמקומות, כאשר בזה אחר זה נקראו כולם לעמוד לפני כס משפט לתת טעם וסברא נכונה על סיבת היעדרותם. והנה בעמדם לפני השופט, אלו כאלו, והנה מענה אחד בפי כולם, כי הצרות עברו עליהם למעלה ראש כל אחד וסבלו הוא מי בכה ומי בכה, כאשר כולם מאשרים דבריהם בעדים נאמנים כי כנים הדברים, וכראות השופט כן פטר את כולם מן הדין, כן הייתה מצוות המלך מפורשת כי את אשר יהיה עמו צר ומצוק ומנת חלקו לא שפר עליו בטובה ייעדר מן המסיבה.

 

ותרא אם המלך את כל אשר נעשה, והיא משתאה ומשתוממת לדעת מה זה ועל מה זה איך יהיו כל העמים והשרים קטנים כגדולים כולם סובלים חלאים ומכאובים וייסורים כל אחד כאשר עוללו למו, או אז השכילה לדעת כוונת בנה, ומה רצה ללמדה באלה, כי ביקש להעמידה על דבר אמת כי אין איש מוצא מנוח וקורת רוח בעולם הזה, כי כולם סחופים ודווים, ולכל אחת מנת ייסורים משלו, ואין אדם בעולם אומר טוב לי כי לא עונתי וקיוה כי בכך תמצא אמו נוחם על מיתתו בצעירותו.

 

להשריש עמוק בלב את תכלית היסורין

ועתה אמת כי המשל משל, אולם טעם האמת לכל זה, כי הייסורים יפה כוחן להעמיד האדם על דעת קונו ולכוונו אל תכלית ייעודו לעולם שכולו טוב, כי אמנם את אלה חובה עלינו להשריש בלבנו למאוד מאוד, כי אין כוונת כל הייסורים ה באים עלינו אלא לטובה לצרף ולזכך את נפש ורוח האדם ולקרבו אל המלאכה היא מלאכת שמים, וכל אלה הייסורים והמכאובים משורש הרחמים ומשפעת טובו וחסדו הם באים, ואשרי השמח בייסורים ומאמין כי הכל לטובה.

 
JPAGE_CURRENT_OF_TOTAL
הנך נמצא ב: דף הבית hidden אמונה ובטחון

התפילין שלי

תפילין

התפילין שלי

טובה אמיתית ליקירי משפחתכם

עילוי נשמה מכבדים בחיים ולאחר החיים

בשמחת כלולותיכם

חתן וכלה

מתפללים להצלחתכם

בשמחת הבר מצווה

בר מצווה

מתפללים להצלחת צאצאיכם

  • Login
    מלל מעל טופס הרישום
    מלל מתחת טופס הרישום
  • יצירת חשבון
    *
    *
    *
    *
    *
    Fields marked with an asterisk (*) are required.