חסד

האם כולם זקוקים לחסד ? התשובה בהחלט כן !

ישנם הזדמנויות בחיים שגם בעלי הון שמסוגלים לרכוש כל דבר בכסף לא ישיגו את מבוקשם רק ע"י חסד לדוגמא איש ואשה  מתחתנים הם זקוקים שיבואו לשמוח איתם בשמחתם. כי אי אפשר לשמוח לבד כמו כן אם האדם חולה הוא זקוק שיבואו לבקרו ולתמוך בו גופנית ונפשית. גם בעת שנפטר לו קרוב משפחה והוא בצער הוא זקוק שיבואו לנחמו ולדבר על ליבו ולהסיר יגונו. גם בעת הצלחתו כשהאדם מאוד מתלבט על צעד עסקי גורלי וכדומה. הוא זקוק לעידוד שלא יירתע ושהוא אמור להצליח. אחרי ההשקעה בשלב שכספו תלוי בין שמים לארץ הוא זקוק לחסדים שהערך יעלה ושהעסק יצליח ושלא יקרה זעזוע במשק שיוריד את השקעתו לטמיון. ואם הוא הצליח הוא זקוק למילה טובה ולהשתתפות בשמחתו ובהצלחתו.

 

אם הוא נמצא  במדינת ניכר הוא זקוק לסיוע לאן לפנות והדרכה כל שהיא ממה צריך להזהר במדינה הזו וכדומה. וכן על כל צעד ושעל הוא זקוק להגיע לחסדי בעלי המשרות העליונים. אם זו הלוואה בנקאית או אישור מהרשויות או טיפול רפואי ח"ו. ומי מדבר מהצלחה בגידול הילדים שלא יפגעו מנוכלים ולא יגררו אחר חברה מושחתת ושיהיו מקובלים בחברה ויהיו עליזים ושמחים ולא מדוכדכים ומתוסבכים חלילה וכך אין ספור דוגמאות ועל כולם לחסד של אמת אחרי מאה ועשרים

 

כשנתבונן בדבר נשאל את עצמינו האם יש לנו סיכוי טוב לקבל את החסדים הללו או נשאל כך מה אפשר לעשות כדי להיות ראויים לקבל את החסדים

 

סגולת הרשב"י

 

הרשב"י כותב בספר הזוהר הקדוש כי יש חוק טבע בלתי ניתן לשינוי ותמצית דבריו כי בורא עולם מתנהג עם האדם בדיוק כפי שהוא נוהג עם הזולת .אם דרך האדם לחוס לרחם ולהטיב ולהתחסד עם הזולת גם במקרים שלדעתו הזולת לא היה ראוי להתחסד איתו כן מדה כנגד מדה ינהג עימו הבורא עולם כי יש כלל ברזל וחוק טבע כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים. ובמיוחד היום בו נעשה החסד הוא מסוגל מאוד שהאדם יוושע בישועה שהוא זקוק לה באותו יום כי מעשה החסד עולה לשמים ומסנגרת לפני בורא עולם על אדם זה.

 

וגם אם האדם אינו זקוק בשעה זו לחסד מיוחד החסד שמור לו ליום שיצטרך לו דוגמת הפקדת מזומנים בבנק תקופה מוקדמת לפני משיכת הצי'ק ובמיוחד שכל אדם זקוק כל יום לרחמי שמים כמבואר בתלמוד במסכת שבת כי בעת שהאדם יוצא לרחוב הוא כמו שנמסר למשפט ואינו יודע אם ייצא חייב או זכאי כך הרחוב מלא עם מכשולים כידוע שהרבה חפי פשע יצאו מבתיהם בשלום ובשלווה ואירע להם מקרים מצערים החל מנזק ממוני גופני נפשי ועוד ירחם השם.

 

לכן תמיד כדאי שיהא לאדם מצבור של צדקה וחסד שיגנו עליו בכל עת וידוע הדבר כי חיסון טרום מחלה הוא הרבה יותר קלה ותועלתית מאשר ריפוי מחלה שכבר מקננת בתוך גוף האדם כי  צריך הרבה יותר להשקיע ברפואות למגר את המחלה ולהשקיט  את הייסורים וגם אז לא תמיד נפטרים לגמרי מספיחי המחלה

 

ולכן אומרת הגמרא לעולם יבקש אדם רחמים קודם שיחלה כי אם כבר חלה אומרים לו מן השמים הבא זכויות גדולות והפטר. דוגמא לכך אנו רואים גם בבתי משפט כי לפעמים מועיל לפטור אדם מעונש ע"י עדות אופי על טוהר מדותיו ומעשיו. ובכל זאת מערכת המשפט לא תקבל טענה שהאדם מתחייב שמעכשיו הוא יתנהג טוב. ניתן לציין שבורא עולם מקבל את  הבטחות האדם גם אחר שהורשע אומנם אז המחיר ביוקר ולפעמים נגזר על האדם שיאבד את כל רכושו בעסק ביש ועל ידי כך יפדה את עצמו שלא ימות או יתייסר בעינויים מרים וקשים. החכם עיניו בראשו

 

 

העושה חסד זוכה שהבורא עולם בעצמו שופטו ומרחם עליו

ענין זה מבואר במדרש (רות פרשה ה' ד'): בוא וראה כוחן של בעלי צדקה וגומלי חסדים, שאין חוסין, לא בצל שחר, ולא בצל כנפי ארץ, ולא בצל כנפי שמש, ולא בצל כנפי חיות, ולא בצל כנפי כרובים, ולא בצל כנפי נשרים, אלא בצל מי שאמר והיה העולם, שנאמר (תהלים ל"ו ח'): "מה יקר חסדך אלהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון".

 

והכונה הוא דידוע שכשהבית דין של מעלה דנין את האדם. אף שגם בהם יש מלאכי רחמים מרובים [והם רובן של סנהדרין של מעלה, העומדים מימין כסא הכבוד לזכות להנידון, והם הנקראין נדיבים, כמו שכתב בספר 'שערי אורה'], אפילו הכי יש בהם גם כן דין. מה שאין כן כשהקדוש ברוך הוא לבדו דן הוא דן ברחמים מרובין. ועל זה אמר הכתוב (תהלים קי"ח ט'): "טוב לחסות בה' מבטוח בנדיבים"

 

דוגמא לדבר כשהבן עומד למשפט ובהרכב השופטים נמצא אביו הוא די רגוע וכל שכן אם אביו לבד הוא הוא השופט. כי אז הבן סמוך ובטוח שאביו יזכה אותו  נגד תביעת הקטיגור

 

. אבל אימתי הקדוש ברוך הוא בעצמו הוא הדיין בדבר הזה? כשהאדם הוא בעל חסד, ומעורר בזה למעלה את שורש החסד, ועבור זה זוכה אחר כך שהקדוש ברוך הוא בעצמו הוא בעל דינו. וזהו כונת המדרש הנ"ל: בוא וראה כוחן של בעלי צדקה וגומלי חסד וכו', שנאמר: "מה יקר חסדך אלהים וגו'". היינו מה יקר הוא, כשבני אדם מעוררים חסדך, ועבור זה זוכים ש"בצל כנפיך יחסיון", ולא בצל אחרים.

 

ההסטוריה של מתעלמי החסד

ידוע בפי כל כי סדום ועמורה נמחקו מהיקום במיתה משונה.הענין מתועד בתורה הקדושה בהרחבה בורא עולם שפך עליהם גפרית ומלח ושרף אותם כליל המלאכים אחזו בסלע שעליה היו ממוקמות הערים הנ"ל והפכוה כאדם שהופך דף ולא נשאר מהם זכר כי אם אדמה חלקה למה ? למה?

 

הנביא יחזקאל בספרו כותב כי הם קיימו את סגולת הרשב"י בחלק הרע וזה לשון הפסוק "הנה זה היה עוון סדום אחותך גאון שבעת לחם ושלוות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה" היינו שמדינתם הייתה מלאה כל טוב ולא היו צריכים להגיע לעזרה משום עיר ומדינה מסביב להם והם אימצו לעצמם שיטה אנחנו לא נהנים מאחרים וגם לאחרים לא ניתן כמאמר המשנה במסכת אבות שלי שלי שלך שלך זו מידת סדום לא נתנו דריכת רגל לעני ואביון. שילכו לעבוד הם צרחו הם ישבו על סיר הבשר לא היה להם חלון שקוף כי אם ראי בכל עת הם ראו רק את עצמם ליבם היה אטום לא נקלט בו שם צער ובכי של מסכנים.  לדעתם אנשים קשי יום שמוגבלים גופנית או נפשית או שמזלם לא שפר עליהם ובכל דבר שניסו לעשות לפרנסתם נכשל נגזר עליהם למות לכן חרה בהם אף השם ומחקם כליל מהיקום כי ההתכחשות למידת החסד היא חורבן העולם כמאמר הפסוק  "כי אמרתי עולם חסד יבנה" הקב"ה אומר שהעולם נבנה ומחזיק מעמד רק בזכות מדת החסד

 

וכאשר הנביא אומר מה השם אלוקיך דורש ממך כי אם עשות משפט [צדק ויושר] ואהבת חסד וכו' היינו לא  שהאדם יעשה חסד בעל כרחו כמי שכפאו שד אלא שיאהב את החסד כי אין שום דמיון לדבר שהאדם עושה בעל כורחו ולבין דבר שהאדם עושה אותו באהבה.

 

בזוהר הקדוש כותב הרשבי כי כשהבורא עולם רוצה לשלוח מתנה לאדם הוא שולח לו עני או דבר חסד לעסוק בה.

והבנת הדברים כי  לפעמים הבורא עולם רוצה לתת מתנה לאדם. בריאות. הרגשה טובה. שמחה. זיווג טוב. ילדים.  נחת. פרנסה בשפע. אך יש מקטרגים שאומרים למה מגיע לו איזה מעשה טוב הוא עשה שיתגמלו אותו. והבורא עולם אבא רחמן שולח לאדם הזדמנות לעשות חסד שע"י זה הוא יהיה ראוי להשפעה טובה מהשמים. ואם האדם מתעלם מכך ההפסד כולו שלו.

 

ועל פי רעיון הרשב"י ביארו רבותינו את מאמר הפסוק "ונתן לך רחמים ורחמך" היינו שהקב"ה מזמין לאדם בקשה מהזולת של חסד ורחמים ועל ידי כך ורחמך. תזכה אתה עי"כ שירחמו עליך משמים . ואם יחשוב האדם שהוא לא יהיה ראוי לקבל את הנהגת  החסד מהשמים כי לא התעורר מעצמו לעשות חסד רק מהשמים שלחו לו ע"ז אומר דוד המלך עליו השלום בתהילים "ולך השם חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו" הינו שמידת החסד של הבורא עולם כל כך גדולה שהוא מחשיב לאדם כאילו הוא התעורר מעצמו לעשות חסד ועל ידי זה שכרו יותר גדול דוגמא לאבא שבוחן את בנו ומגודל אהבתו לבן הוא מגלה לו את התוצאה ומתגמל אותו כאילו הוא הצליח במבחן בכוחות עצמו

 

 

בזמנינו היום שגברו הצרות מהבית ומבחוץ אין עצה אחרת להיפטר מהצרות והקשיים כי אם להתגבר במדת החסד

רבן של ישראל בדור הקודם רבי ישראל מאיר הכהן זצ"ל החפץ חיים כותב

והנה עתה, שמידת הדין [הצרות והייסורין] גברה מאוד על העולם, ואין שום עצה להנצל מידי צרות המתחדשות יום ויום, מה מאוד יש להתחזק במידת החסד, כדי שעל ידי זה יתעורר מידת החסד העליונה, ויקויים עלינו מה שאמר הכתוב (הושע ב' כ"א) "וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים".

 

ואמרו חכמינו ז"ל, שאומר הקדוש ברוך הוא: ומה אלו, שהן בעצמן צריכין חסד, עושין חסד אלו עם אלו, אי, שאני מלא חסד ורחמים, על אחת כמה וכמה שאני צריך לגמול חסד עם בריותי.

 

ונראה לי, שזהו מה דאיתא בתנא דבי אליהו [מאת אליהו הנביא] פרק כ"ג ט', כשהיו ישראל במצרים, נתקבצו כולם וישבו יחד, משום שהיו כולם באגודה אחת; וכרתו ברית יחד, שיעשו גמילות חסדים זה עם זה, וישמרו בלבבם ברית אברהם יצחק ויעקב, ולעבוד את אביהן שבשמים לבדו, ושלא יניחו לשון בית יעקב אביהן, ושלא ילמדו לשון מצרים וכו', עיין שם. ומה היה הכריתות ברית לגמילות חסדים?

 

אלא הענין כך הוא: כי הם, כשראו שאין שום עצה להנצל מגזרותיו של פרעה, והשעבוד הולך ומתגבר יום יום; מה עשו? נתקבצו באגודה אחת וטכסו עצה מה לעשות לזה. והסכימו ביניהם, שילכו בדרך ה' לבדו, ולא ישנו את שמם ולשונם. גם כרתו ברית יחד לגמול חסד זה עם זה, היינו, שעל ידי זה יתעורר למעלה חסד של השם יתברך עליהם, וממילא יבוטלו לבסוף גזרותיו של פרעה. ובאמת כן היה לבסוף, שדבר זה היה סיבה לגאולה, וכדכתיב (שמות ט"ו י"ג):) "נחית בחסדך עם זו גאלת נהלת בעזך וגו'".: "נחית בחסדך" – זו גמילות חסד; "נהלת בעזך" – זו תורה ונראה שזהו מה שאמר הכתוב: (ירמיה ב' ב') "כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר". "חסד נעוריך" – היינו, מה שעשו חסד בימי נעוריהן במצרים; "אהבת כלולותיך" – קבלת התורה שהיה אחר כך, ואחר כך "לכתך אחרי במדבר וגו'"].

 

וכן הדבר בזמנינו כנאמר בגמרא מה יעשה אדם וינצל מחבלי משיח יעסוק בתורה ובגמילות חסדים. אין מנוס מהמועקות רק ע"י מעשה חסד!

מי שנוהג בצרות עין לאחרים ונמנע מצדקה וחסד שורה קללה ברכושו

גם אמרו חז"ל בתלמוד בבלי  (ערכין ט"ז.), דעל שבעה דברים נגעים באין, ואחד מהן הוא על צרות העין [שעינו צרה באחרים, ואינו מהנה אחרים מנכסיו] דכתיב (ויקרא י"ד ל"ה): "ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית". ותנא דבי ר' ישמעאל: מי שמיוחד ביתו לו [היינו, שאינו מהנה לאחרים משלו. רש"י]. וידוע דעל ידי הנגעים הוכרח הבית לבסוף לירד לכליון, [כי לפי ההלכה בית שהתפשט בו נגע צריך להרסו] וכמו שכתוב (שם מ"ד: "ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו וכו'".

 

ואם כן בימינו, אף שהשם יתברך בחסדו אינו רוצה לשלוח נגעים על הבתים, אבל מכל מקום, קללה משתלחת  בנכסיו ויורדין נכסיו לטמיון על ידי זה, וכמו שנאמר במדרש שהבאתי למעלה. מפני שנוהגין עימו מן השמים מדה במדה, דלפי שהוא צר עין, ואינו רוצה לעשות שום חסד ורחמים עם חברו להנות אותם משלו, גם על נכסיו שורה כח הדין הגמור בלי שום חסד כלל, וממילא מוכרח להיות ביתו חרב על ידי זה,

 

כידוע, דעל מדת הדין לבדו אין העולם יכול להתקיים. וכתוב בפסיקתא:

 

מעשה באחד, שהיו לו נכסים הרבה, והיתה נפשו רעה, ולא נתן צדקה מימיו. פעם אחת נשתטה ונטל אש והצית בבתים שלו; ונטל כספו וזהבו והשליכו לים; נטל קרדום ושבר את החביות של משקים שהיו לו. מי גרם לו כל זאת? על ידי שלא כיבד את ה', בזמן שהונו ורכושו עליו. וכהנה וכהנה נגרמים צרות שונות להאיש הקמצן וצר עין, עבור שלא רצה לגמול חסד וצדקה בממונו.

מי שלא זכה לזרע של קיימא יעשה חסדים ויוושע בעזרת השם בבנים חכמים

 

רבי יהושע בן לוי אמר: כל הרגיל לעשות צדקה - זוכה שיהיו לו בנים בעלי חכמה, בעלי עושר, בעלי אגדה. [תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף ט עמוד ב]

החפץ חיים כותב

אני תמה על האנשים שמחפשין סגולות, שיוולדו להם בנים, ומוציאין על הסגולות אוצרות של כסף; ויש שמוציאין למאות ולאלפים כל אחד לפי עושרו. יותר טוב שיעשו סגולה הנמצאת בחכמינו ז"ל, היינו, שיתעסקו תמיד במידת הצדקה, לעזור לעניים במה שיוכלו, להיות מן המעשים, שהוא גדול מן העושה [הן בעזרה כלכלית לעניים וגם לתמוך בידי התלמודי תורה והישיבות . שבעבור זה יזכו לבנים בעלי תורה, וכמו שנתבאר], או שיעשו גמ"ח קבוע [מממונם, או שיזרזו אחרים שיסייעום בענין זה], ויתעסקו בו תמיד. כי עיקר המצוה הוא העסק התמידי, שהאדם מרגיל גופו לזה; וכמו שמורה לשון הכתוב: "רודף צדקה וגו'".

 

ובזכות זה יתנהג השם יתברך עמהם גם כן במדת צדקה וחסד, וימלא רצונם בזה, כמו שאמרו חז"ל (בבא בתרא ט':), דזוכה עבור זה להיות לו בנים וכו'. וכן עשו הרבה אנשים בזמננו, והצליחו בזה.

 

ואפילו אם חס ושלום נסגר הדלת עליו מן השמים בענין זה [היינו, שכלה כל ימיו, ולא היה לו בנים; דאם לא, אין שום ראיה, שהדלת נעולה לפניו כי יש תפילה שהוא נענה תכף, ויש תפילה שהוא נענה אחר כמה שנים, כמו שאמרו חז"ל]. על כל פנים, מצוותיו שעשה לא יאבדו, והן הן תולדותיו. כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה ל' ה'), שתולדותיהן של צדיקים הוא המעשים טובים שלהן, כי הן תולדות נפשו; מה שאין כן, אם מוציא מעותיו לטמיון על סגולות חיצוניות, שלא יועילו ולא יצליחו, הוא מכלה כוחותיו לריק. והמשכיל יתן כל זה אל לבו;

 

וכל המרחם על הבריות – מרחמים עליו מן השמים. ועין (נדה ע"א.) שאמרו שם על זה, שיתפלל למי שהבנים שלו, וידוע מה שאמרו חז"ל, שהגומל חסד – תפילתו נשמעת.

 

 

העושה צדקה וחסד תפילתו נשמעת ובעיקר בענין הפרנסה

גם יתבונן האדם, איך יוכל לשא פניו אל הקדוש ברוך הוא ולבקש מלפניו, "שים שלום טובה וברכה חן וחסד ורחמים עלינו וכו'", אם בעצמו אינו רוצה לרחם ולעשות חסד לחברו?! ובאמת גם כל הבקשות שאדם מתפלל להקדוש ברוך הוא שייטיב ויתחסד עמו,

אם אינו הולך בעצמו בדרכי החסד, קשה מאוד שתתקבל תפילתו לפני השם יתברך. ובפרט ענין פרנסה, שאדם מבקש תמיד לפני השם יתברך, ידוע שהוא תלוי רק בחסדו של הקדוש ברוך הוא, וכמו שאנו אומרים בתפילה: "מכלכל חיים בחסד". מה שאין כן כשירגיל עצמו תמיד במדה טובה הזו, בודאי תתקבל תפילתו לפני השם יתברך, ויעשה בקשתו.

וכמו שאמרו חז"ל (מדרש שוחר טוב, פרשה ס"ה): מי שהוא גומל חסדים, יהא מבושר שנשמעת תפילתו, שנאמר (הושע י, י"ב): "זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד". מה כתיב אחריו? "ועת לדרוש את ה', שהוא מתפלל להקדוש ברוך הוא, והוא נענה, ויהא מבושר שתפילתו נשמעת.

המתאמץ לעשות חסד בורא עולם ממציא לו כסף שיוכל להמשיך במעשיו

 

ואמר רבי יצחק, מאי דכתיב: [משלי כ"א] רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד? משום דרודף צדקה ימצא צדקה? אלא לומר לך: כל הרודף אחר צדקה - הקדוש ברוך הוא ממציא לו מעות ועושה בהן צדקה. [תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף ט עמוד ב ]

 

 

צדקה מכפרת על עוונות האדם יותר מן הקרבנות ומצילו מן המוות

מדרש זוטא - שיר השירים פרשה א

עשות צדקה שהיא חביבה לפני מן הקרבנות, שנאמר עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח (משלי כ"א ג'), חטא אדם ישוב ויתן צדקה וימחול לו, שנאמר בחסד ואמת יכפר עון (שם /משלי/ ט"ז ו'), אם [יש] לאדם ממון אלף רבוא אין עומדים לו בשעת צרכו בצרתו, שכן הוא אומר לא יועיל הון ביום עברה (שם /משלי/ י"א ד'), ומה עומד לו הצדקה שהוא נתן, שנאמר וצדקה תציל ממות (שם /משלי/ י' ב').

 

כל הנותן צדקה אע"פ שהוא חטא ונתן הקב"ה רשות למלאך לשלוט בו, שכר אותה צדקה שנתן מקדים למלאך ואינו מניחו לשלוט בו, ולא עוד אלא שדוחפו וכופתו על פניו ומפייס עליו ואומר אע"פ שחטא ונתנה רשות למלאך לשלוט בו אני קדמתי רשותי קדמה לרשותו, כדאי היא הצדקה שנתן לרעבים ואלולי שהאכילן היו מתים, הוא כסה ערומים ואלולי שכסן היו מתים, כדאיה היא הצדקה שקיים נפשות להציל ממות, וכה"א מתן בסתר יכפה אף ושוחד בחיק חמה עזה (משלי כ"א י"ד).

 

 

ומהו הדורון שהאדם נותן לבורא עולם. צדקה, שכן הוא אומר צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח (משלי כ"א ג'), כן הנותן צדקה, אפילו היתה בידו עברה ונחתם דינו לאבד ונתנה רשות למלאך הממונה על הפורענות לילך ויפרע ממנו אין וכו' כדלעיל. והקב"ה אומר לו צדקה תציל ממות (משלי י' ב' והקב"ה אומר למלאך של פורענות אל תגע בו, מצאתי לו זכות למחול על כל עונותיו, וכן הוא אומר על ידי אליהו "ותקרב לשחת נפשו וחייתו לממתים אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו ויחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר" (איוב ל"ג כ"ג וכ"ד), מי שיש בידו תשע מאות ותשעים ותשע עברות, זכות אחת שעשה היא מעכבת ממנו את הפורענות בעולם הזה ומנחילו לעולם הבא.

 

גם בעולם העליון זכות הצדקה מטה משפטו לטובה ואוי לו לאדם שהתעלם מחסד כי גם איתו לא יתחסדו

גם כתבו בספרים הקדושים, שישים האדם לב, אם לאחר פטירתו יתנו לו למעלה בידו ספר תורה כנהוג, ששואלין לו לאדם על כל מצוה בפרטי פרטות, ובודאי יבוא לידי שאלה גם על מצוה גדולה זו, היינו (ויקרא כ"ה ל"ה): "וכי ימוך אחיך וגו' והחזקת בו". אם קיימה כדין, מה ישיב? ואז יזכירוהו ויאמרו לו הבית דין של מעלה, וספר הזכרונות פתוח, זכור נא באותו זמן, באותו יום לחודש ההוא ישבת בביתך על כסא כבודך בשמחה, ואז בא בלילה אותו עני אליך, שהיה מתחילה מבוסס כלכלית בבקשות ותחנונים שתלווה לו על משכון. והשבות לו ברגע: אי אפשי להלוות לך. והלך בפחי נפש מאתך, ולא שמת אל לבך, שהוא היה מתייעץ עם אשתו בזה כמה ימים, אם ילך או לאו, כי מסווה הבושה מאוד על פניו; והיה מתבייש לבא ביום, ובא בלילה. גם חשב איזה משכון יתן, שיוכשר לפניך; גם היה מכוון את השעות, שיהא שעת הכושר, שיבוא אליך בעת הפנאי. ואתה בלי שיהוי ובלי ישוב הדעת ברגע דחית אותו בשתי ידיים לומר, אי אפשר למלאות משאלותיך. ואז נשבר ליבו בקרבו כחרס הנשבר, ושב לביתו בבושת וכלימה.

 

והנה קודם שחזר לביתו, היו מצפים עליו בניו ובני ביתו, מתי יבוא אבינו אלינו, אולי יהיה לנו עוד שום תקוה. אבל כשבא בידיים ריקניות מאתך, ישבו כולם לבכות ואמר: מה יהיה אחריתנו? מה יהיה סופנו? הלא נתמוטט לגמרי. ועל ידי בכייתם שעלה אז למרום, נתגבר אז כח הדין על העולם מאוד. וסוף דבר היה, שעל ידי זה שלא היה לו במה להחיות אנשי ביתו, הוחלש כוחם מידי יום ביום  עד שהחלשים שבהם נעשו חולים על ידי זה, ויתר בני ביתו נעשו נודדים ללחם, ונתמוטט ביתו לגמרי.

ועתה עמוד הבן והכר מעשיך, וראה מה גרמת במיעוט חמלתך על האנשים העלובים ומרי נפש; כמה צער ציערת למעלה את השם יתברך בזה, בעת שעלה בכייתם למרום, וכמה נתגבר אז כח הדין על ידך, וכמה גזרות נסב אז על ידי זה. וכשם שלא חמלת על העני, כך אין לחמול עליך. ונגזר דינו ועונשו לפי ערך הצער והיסורים שנגרם אז לזולת על ידי מיעוט חמלתו. ואיתא בויקרא רבה (פרשה ל"ד י'): אמר ר' אבין: העני הזה עומד על פתחך, והקדוש ברוך הוא עומד על ימינו, דכתיב (תהילים ק"ט ל"א): "כי יעמד לימין אביון". אם נתת לו, דע, מי שעומד על ימינו, נותן לך שכרך; ואם לא נתת לו, דע, מי שעומד על ימינו, פורע ממך, דכתיב: "להושיע משפטי נפשו". ועל כן ישכיל האדם להתבונן תמיד על צרת הדין, ויקויים עליו מה שאמר הכתוב (תהלים מ"א ב'): "אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'". [אהבת חסד] (למרות שמעשה הנ"ל לא כ"כ שייך היום אבל העיקרון מובן)

 

האדם צריך לחפש אחר הנזקקים ולהטיב להם

 

אם אין לו למי שיתן צדקה, מנין שאם לא באים אצלו שילך אחריהם, שנאמר צדק צדק תרדוף (דברים ט"ז כ'), רדוף אחר משפט וצדקה לעשותו, שנאמר רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד (משלי כ"א כ"א), וכן מצינו באברהם אבינו שהיה מקדים לקבל את האורחים העוברים והשבים וזכה לקבל מלאכי השרת, ומה שכבר זכה לקבל על הצדקה שהיה עושה, שאמר לו הקב"ה כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך (בראשית י"ג ט"ו), עוד ערך שלחן לבניו ארבעים שנה,

 

גדול כח הצדקה שכל מעשיו של משה לא נשתבחו אלא על הצדקה ועל הדין. וכן בדוד אומר [ויהי דוד] עושה משפט וצדקה לכל עמו (ש"ב =שמואל ב'= ח' ט"ו). וכן מלכת שבא כשראתה גדולתו של שלמה לא שבחתהו אלא על הצדקה, שנאמר וישמך למלך לעשות מפשט וצדקה (מ"א =מלכים א'= י' ט').

וכל דור שיש בו צדקה וגמילות חסדים (אף אלו כל) [אפילו שכל] מעשיהם רשעים אין גזר דינם לאבדם, מנלן, ממיכה, שהרי מיכה עשה ע"ז, שנאמר ויהי לו (הלוי) [הנער] לכהן (שופטים י"ז י"ב), ורצו מלאכי השרת לדחפו, אמר להם הקב"ה הניחו לו שפתו מצויה לעוברי דרכים.

 

אלו היו בני דור המבול ואנשי סדום עושים צדקה לא היו אבודים, וכן מפורש על סדום, אע"פ שהיו בידם כל העברות לא נחתם גזר דינם אלא על שלא רצו לתן צדקה, שנאמר גאון שבעת לחם [ושלות השקט] היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה (יחזקאל ט"ז מ"ט), ומנין לאנשי [דור] המבול כסדום, בסדום הוא אומר זעקת סדום ועמורה כי רבה (בראשית י"ח כ'), ובאנשי דור המבול כתיב כי רבה רעת האדם בארץ (שם /בראשית/ ו' ה'), ומה סדום יד עני ואביון לא החזיקה, אף אנשי דור המבול כן, לא הכירו מי שבראם ולא רצו לעשות צדקה, לפיכך אבדו מן העולם, כך היא מדת הרשעים, אע"פ שהמקום מיטיב להם אין מכירין אותו, שנאמר לוה רשע ולא ישלם (תהלים ל"ז כ"א), אפילו הצדיקים אין כל יגיעם אלא בצדקות, שנאמר צדיק חונן ונותן (שם שם /תהלים ל"ז/), אינם שבעים מן המצות, ובפני הרשעים קשה מצוה לעשותה,

 

כשבא נזקק לבקש צדקה ונענה בשלילה אומרים בשמים באו ונחליף את העשיר עם הנזקק

הקב"ה נותן לך נכסים. אם אתה עושה מהם צדקה הרי נכסיך קיימים לך, אם יבא עני ויאמר תן לי צדקה ולא נתנה היכנס תחתיו, כי לא יחדל אביון מקרב הארץ וכן חנה אמרה שבעים בלחם נשכרו (שמואל א' ב' ה'), שלא רצו לתן צדקה לעניים ממה שהיה להם, רבי יונתן אומר העושה מצוה מדוחק  סופו לעשותה מריווח והמבטל מצווה מריווח סופו לבטלה מדוחק. פתוח תפתח את ידך (דברים ט"ו י"א) לתתן עד שלא תפתח לטול.

שתי ידות הן,[הכוונה שליד יש סוגי תנוחות האחד בצורת נותן והשניה בצורת מקבל] הנותן צריך לתן הודיה [שהוא] מן הנותנין ולא מן הנוטלין. שתי ידות הן, אחת מלמעלה ואחת מלמטה, יד העני מלמטה ויד בעל הבית מלמעלה, שצריך לתן הודיה שהיתה ידו עליונה ולא תחתונה. פירוש אחר. פתוח תפתח, כל הנותן צדקה לא לעצמו בלבד הוא מיטיב אלא לכל הבריות מסוף העולם ועד סופו, לכך נאמר פתוח תפתח, אם פתחת ידך לעני אתה פותח להוריד גשמים מן השמים, שנאמר יפתח ה' לך את אוצרו הטוב [את] השמים וגו' (שם /דברים/ כ"ח י"ב),  נמצא אדם זה מיטיב לעצמו ולכל הבריות,

 

לא יאמר אדם מחסר אני מנכסי אם אתן לעניים, יסתכל אדם בטבע העולם ויראה כל דבר שלא מחסירים אותו אינו מוסיף, שער הראש והזקן שהן מסתפרין. לעולם מגדלין, והגבינים אינם מסתפרים לעולם ואינם מגדלין, והן נמשלו ישראל לרחל שגוזזים אותה והיא מגדלת צמר בכל שנה ושנה, החזיר אינו נגזז ואינו מוסיף.

 

אם נתת צדקה לא משלך נתת אלא משל הקב"ה, שנאמר לי הכסף ולי הזהב (חגי ב' ח'), וכן הוא אומר כי ממך הכל ומידך נתנו לך (דה"א =דברי הימים א'= כ"ט י"ד), וכן היה רבי אליעזר אומר כבדו למלך משלו שאתה שלו, וכן היה רבי מאיר אומר תן לו משלו שאתה ושלך שלו.

 

בזמנינו שבמקרים רבים  העשירות לא נמשכת להרבה זמן הסגולה היחידה לעשות חסד

גם ממה שידוע, שבעונותינו הרבים, כהיום אינם נותנים מן השמים עשירות לזמן הרבה, רק לכמה שנים (ופעמים חס ושלום לאיזה מן החדשים), כי הגלגל החוזר בעולם הוא רץ במהרה, בעונותינו הרבים, וכמעט אין מצוי איש עשיר, שיחיה כל ימיו בעשרו. והסיבה לזה מבואר אצלנו במקום אחר. אם כן מהראוי למי שהוא חכם ומבין מדעתו, שבעוד שהפקידו אותו מן השמים לאפוטרופוס על המעות, ונתנו תחת רשותו, שיראה לעשות מהם צדקה וחסד, וקרוב הדבר מאוד, שיהיה זה לו לתועלת, שלא יטלו הפיקדון ממנו וישאר בעושרו, אחרי שהוא מתנהג בהם כשורה. ואפילו אם חס ושלום יגרום איזה עוון, שיטלו ממנו המעות בחייו כמו מחברו, הלא על כל פנים מה שחטף מזה ועשה צדקה וחסד – זהו שלו.

 

 

הצדקה מקרבת הגאולה והוא סגולה להטיל שלום

 

ומנין אתם אומרים שבזכות הצדקה הגאולה באה ובית המקדש נבנה, שכן אומר ישעיהו ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה (ישעיה א' כ"ז), במשפט תפדה זו הגאולה, ושביה בצדקה אלו הגליות, שבזכות הצדקה הגליות מתכנסות, ומנין אתה אומר שמתן צדקה שנותן שלום בעולם, שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום (שם /ישעיהו/ ל"ב י"ז),

 

. וכן אתה מוצא כשחטאו ישראל לא היה הבדל ביניהם ובין הסדומים אלא צדקה, שנאמר ואחותך סדום ובנותיה (יחזקאל ט"ז נ"ה), אילולי המתן של צדקה שהייתם עושים, כמעט כסדום הייתם רעים מהם, שנאמר לולא ה' צבאות הותיר לנו שריד כמעט כסדום היינו (ישעיה א' ט'), ולא עמד לישראל בימי המן אלא צדקה שהיו עושים, שנאמר ואהי להם למקדש מעט (יחזקאל י"א ט"ז), ומנין ידענו שהיה הצדקה מעט שמה, שנאמר לולא ה' צבאות הותיר לנו שריד כמעט, שהייתם מחזיקים ידי עניים, אבל סדום יד עני ואביון לא החזיקה (שם /יחזקאל/ ט"ז מ"ט),

 

מי שאין באפשרותו לתרום רק מעט ונותן את המעט זכותו גדולה

ויש להבין וכי קטנה היא הצדקה [והלא] בכל מקום הוא מפרש עליה שהיא גדולה,  ולמה נאמר כמעט, אלא שהיא קטנה בפני העושה. למשל [הנותן] איסר או דינר או סלע שזו מטבע קטנה אינו  מעלה על דעתו שנוטל עליו שכר, אבל לפני המקום  [היא] גדולה, שהיא נכנסת בפני השכינה,

זכות הצדקה מועלת גם לרשעים ואף לגויים

ומנין אתה אומר צדקה שהגוים עושים  גורמים ש"תולים" להם  חטאיהם ואין מענישים אותם כי אם לאחר זמן, שנאמר צדקה תרומם גוי (משלי י"ד ל"ד), צדקה שעשה עשו היא גרמה לו שקבל מלכות יותר, שכן הוא אומר על חגי שהיו הנביאים מצטערים על ישראל ואומרים אימת יגיע קצנו, אמר להם עוד אחת מעט, עד עכשיו יש להן שתי מלכיות שיעבדו אותן, עול מלכות יון ועול מלכות אדום, ומה זכות היתה ביון בזכותו של יפת שחס על כבוד אביו, כמה שנאמר ויקח שם ויפת את השמלה (בראשית ט' כ"ג), ואין שום טעות לפני האלהים ואינו מאבד שכר בריה, אמר יעמוד מדי מיפת ויקבל מלכות מאה ושמונים שנה בזכות יפת אביהם שכבד שעה אחת את אביו, עמדה מלכות מדי ועמד חגי ואמר האלהים עוד קיים לה עוד אחת מעט היה מלכותו של עשו שהיה בידו שתי מצות שהאמין באביו ואמר לו הברכה אחת היא לך אבי (בראשית כ"ז ל"ח), הא מה לחגי עוד זכות אחד אני נותן לעשו שהיה בוכה ומבקש מאביו הברכה שהאמין באביו מעט היא צדקה וכי עשה [עשו] צדקה מימיו, אלא מה שנאמר ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו (שם /בראשית/ כ"ה כ"ח), אמר הקב"ה כדאי היא האמנה שעשה שאתן לו מלכות, הא אף לרשעים צדקה תולה,

 

ומה עשיו שעשה חסד עם אביו אע"פ שלא היה צריך שהיה יצחק עשיר, נתן לו הקב"ה המלכות בשכרו מעלה עליו המקום שעשה צדקה, ישראל שהם מפרנסים עניים על אחת כמה וכמה, הרי למדנו שאף לרשעים צדקה תולה.

 

וכן דניאל אומר לנבוכדנצר גזר דין נכתב עליך בשמים ואין מעכב פורענותך אלא צדקה, שנאמר וחטאך בצדקה פרוק (דניאל ד' כ"ד), קבל הימנו נבוכד צר /נבוכדנצר/ ושלח אגרות ואמר כל העניים יבואו ויתפרנסו מנכסי המלך ותלה לו המקום שנים עשר חדש, אלולי שמנע עצמו מן הצדקה לא באה עליו הפורענות, לסוף שנים עשר חדש הגביה עצמו ורוחו. כיון שראה שנכנסו חגרין ועיוורים לארמונו, אמר לעבדיו מה הם עושים בפמליא שהבאתם לי, א"ל הן עניים שאמר לך דניאל לפרנס שיתלה לך האלהים, אמר להם מה הוא יכול לעשות לי, שרפתי ביתו באש, עליו הכתוב אומר לפני שבר גאון (משלי ט"ז י"ח),

 

ומנין שהמתינו מלענשו שנים עשר חדש, שכן הוא אומר לקצת ירחין תרי עשר על היכל מלכותא וגו' (דניאל ד' כ"ו), אמר לו הא בתקפך עשית תעמוד לך גבורתך וכל כך למה המתין לו הקדוש ברוך הוא מלענשו וכו' אלא להודיע כחה של צדקה.

 

פירוש אחר. צדקה תרומם גוי. צדקה שישראל עושים מרוממת אותם על כל אומות העולם, שכן הוא אומר ונתנך ה' אלהיך עליון על כל [גויי] הארץ. ד"א צדקה תרומם גוי. צדקה שעושה ישראל היא עומדת להם לעתיד לבא, וחסד לאמים, חסד שישראל עושים היא עומדת להם ומביא את הגאולה, שנאמר וזכרתי לך חסד נעוריך (ירמיה ב' ב').

 

ובכל מקום הוא מלמד על הצדקה שכחה גדול מכל המצות. וכן בכתובים וצדקה תציל ממות (משלי י"א ד').

ומהו עונש של הנמנעים מלתת צדקה עשרים וארבע קללות כנגד עשרים וארבע ברכות,

 

הרי הן מפרשות ע"י דוד עשרים וארבע קללות, שנאמר הפקד עליו רשע ושטן יעמוד על ימינו בהשפטו יצא רשע וגו', יהיו ימיו מעטים וגו', יהיו בניו יתומים וגו', ינקש נושה וגו', יבזו זרים יגיעו, אל יהי לו מושך חסד וגו', יהי אחריתו להכרית, יזכר עון אבותיו אל ה' וגו', יהיו נגד ה' תמיד ויכרת מארץ זכרם, וילבש קללה כמדו, ותבא כמים בקרבו, תהי לו כבגד יעטה ולמזח תמיד יחגרה (תהלים ק"ט ו' עד י"ט), הרי עשרים וארבע קללות. על מי הקללות באות, על מי שנאמר עליו יען אשר לא זכר עשות חסד (שם שם /תהלים ק"ט/ ט"ז).

 

מהו אשר לא זכר, רואה יתומים לא נתן כלום, היה לו להזכיר שלא ימות ויהיו בניו יתומים ויתבזו נכסיו, וכל מה שיש לו, ויהיו אף הם מבקשי צדקה ולא יהא אדם נותן כלום ומרחם עליהם. וכן הוא אומר וכי תראה ערום וכסיתו (ישעיה נ"ח ז') אם ראית ערום צריך להתכסות אל תסתכל בו אלא הסתכל בבשרך ואמור מה אני ומה היא, אני והוא בשר ודם אכסנו אם  ח"ו אני אצטרך יכסו אותי. באים עניים רעבים אל תהפוך [פניך] מהם, אם כסית פניך מהם חשוב שאתה בשר ודם, ומבשרך לא תתעלם (שם /ישעיהו נ"ח/). וכן הוא אומר כל אלמנה ויתום לא תענון (שמות כ"ב כ"א), אם תענה אותו שומע אני לראשונות ופורע על האחרונות לא רציתם לעשות צדקה על היתומים ועל האלמנות, אני אראה אתכם שאין אדם שאין לו יתומים ואלמנות. וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב (שם שם /שמות כ"ב/ כ"ג). נותני צדקה מביאים שלום לעולם, שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם (ישעיה ל"ב י"ז).

 

 

מונעי הצדקה מביאים חרב לעולם, וכמה ענשם של מונעי צדקה, עשרים וארבע קללות, ושכר נותני צדקה עשרים וארבע ברכות, שכן הוא אומר על ידי ישעיהו אז יבקע כשחר אורך וגו' אז תקרא וה' יענה (שם /ישעיהו/ נ"ח ח' ט'), וזרח בחשך אורך, ונחך ה' תמיד, ובנו ממך חרבות עולם, אז תתענג על ה' (שם שם /ישעיהו נ"ח/ י' י"א י"ב י"ד). יכול בטירוף, ת"ל והיה מעשה הצדקה שלום (שם /ישעיהו/ ל"ב יז'). יכול לשעה, ת"ל ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם (שם שם /ישעיהו ל"ב/ י"ז). ומנין בשבועה, ת"ל כי פי ה' דבר (שם /ישעיהו/ נ"ח י"ד). הרי עשרים וארבע ברכות לנותני צדקה, כנגד עשרים וארבע קללות למונעי צדקה. והמונע עצמו מן הצדקה מפסיד ארבעים ושמונה חלקים, מרחיק ממנו עשרים וארבע ברכות, ומדבק בו עשרים וארבע קללות.

 

הנותנים צדקה לעניים גורמים טובה לכל העולם

הנותנים צדקה נקראים פרנסים לבורא עולם, שנאמר הנך יפה רעיתי, במתן הצדקה, הנך יפה בגמילות חסדים, ואין רעיתי אלא פרנסים. מעלה אני עליכם כשאתם מפרנסים את העניים, כביכול לי אתם מפרנסים. ד"א הנך יפה רעיתי. הקב"ה אומר לישראל אתם מפרנסים אותי, שנאמר את קרבני לחמי (במדבר כ"ח ב'). יכול יש לפניו אכילה ושתיה, ת"ל לאישי (שם /במדבר כ"ח/). לאישים אתם נותנים, א"כ למה נאמר לחמי, אלא אע"פ שאתם נותנים לאישים מעלה אני עליכם כבנים המפרנסים לאביהם. ד"א הנך יפה רעיתי. אתם מרצים אותי לכל האומות, בשבילכם אני מיטיב לכל באי עולם. וכנסת ישראל אף היא [אומרת] להקב"ה הנך יפה דודי.  [ע"פ מדרש שיר השירים]

 

 

 

העושה חסד לזולת זוכה לכל הברכות

גם כל הברכות הנאמרות בתורה הוא דוקא באופן זה, כדאיתא בתנא דבי אליהו רבה, סוף פרק כ"ו (דברים כ"ח ב'): "ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגך, כי תשמע בקול ה' אלקיך". אימתי יבואו עליך כל הברכות האלה? אם תשמע בקול ה' אלקיך, ותלך בדרכיו, שהם דרכי שמים. ומה הם דרכי שמים? שהוא רחמן, ומרחם אפילו על הרשעים, ומקבל אותם בתשובה שלמה, וזן ומפרנס את כל הבריות, כך תהיו רחמנים זה על זה לפרנס זה לזה, ותאריכו פנים זה לזה בטובה. דבר אחד, מה הם דרכי שמים? שהוא חנון, ונותן מתנת חינם ליודעין אותו ולשאינן יודעין אותו, כך אתם תנו מתנת חינם זה לזה. דבר אחר, מה דרכי שמים, שהוא רב חסד, ומטה כלי חסד, כך אתם תהיו נושאין פנים זה לזה, ותהיו מטין כלפי טובה וכו'. מכל זה יוכל האדם להתבונן את גודל מידת החסד, ואשרי מי שמתדבק בה כראוי, שזוכה לכל דורותיו הבאים אחריו, וכנ"ל.  [אהבת חסד]

 

 

העושה חסד  לזולת מחשבים לו את כל התוצאות הטובות שנגרמו לזולת ממעשיו

בוא וראה עוד גודל שכר האיש, העושה חסד עם חברו באיזה ענין, שמחשיבין לו כל התוצאות, שיצאו מזה הענין, כאילו עשה הוא בעצמו. והוא כולל הרבה סוגים למאוד, ונבאר אותם במקצת, כדי שיראה האדם את גודל הענין.

 

א. לענין איש הזה בעצמו, אם עשה צדקה וחסד עם איזה מדוכא שנחלש, ועל ידי זה נתחזק בריאותו, אין מחשבין לו אחר כך לענין גמול את גרגירי הכסף שנתן, אלא מחשיבין לו, כאילו הוא ממש החיה אותו, ונתן לו את נפשו.

והראיה לכך, מה שאמרו חז"ל: [תנחומא משפטים סימן ט"ו] כך פתח רבי תנחומא (משלי י"ט י"ז): "מלוה ה' חונן דל וגמלו ישלם לו". "מלוה ה' חונן דל", כביכול לה' הוא מלוה. "וגמולו ישלם לו" – אמר רבי פנחס הכהן בר חמא, אמר רבי ראובן: מהו "וגמולו ישלם לו"; יכול נתן פרוטה לעני, הקדוש ברוך משלם לו פרוטה? אלא אמר הקדוש ברוך הוא: נפשו של עני היתה מפרכסת לצאת מן הרעב, ונתת לו פרנסה והחיית אותו, חייך שאני מחזיר לך נפש תחת נפש. למחר אם בנך או בתך באים לידי חולי ולידי סכנת מוות, אזכור אני להם את המצוה שעשית עם העני, ומציל אני אותם מן המיתה. הוי: "וגמולו ישלם לו", שאני משלם לך נפש תחת נפש.

 

גם נכלל בזה הכתוב עוד ענין נחוץ. והוא, שכמה פעמים יזדמן, שגם הוא בעצמו יצטרך לאיזה טובה וגמילות חסד, וישלם לו ה' כגמולו: אם דרכו לרחם על הבריות ולחוננם, גם עליו ימשך רוח חן, וייטיבו עמו. ואם להיפוך, חס ושלום, יעשה לו כגמולו גם כן. וזהו שכתוב: "מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו".

 

ב.      לענין כל הטוב שנסבב על ידי זה גם לאחרים, יכנס זה גם כן בתוך חשבון זכויותיו של ראשון. כגון: מי שהתמוטט מנכסיו, והלוה לו אחד איזה סך. ועל ידי זה השתכר והחיה את עצמו ובני ביתו, והספיק לו מחיה גם לשאר פועלים שהשתכרו אצלו אחר כך,  מחשבין להמיטיב הראשון הזה כאילו החיה אותו ואת כל אנשי ביתו, והיטיב לכל האנשים שקיבלו הטובה, כי כל זה נגרם עלי ידי מעשה הראשון.

 

ומקור לדבר נמצא  בדברי חז"ל (בבא קמא קי"ט.): אמר רבי יוחנן: כל הגוזל שוה פרוטה, כאילו נוטל נשמתו ממנו, שנאמר (משלי א' י"ט): "כן ארחות כל בצע בצע, את נפש בעליו יקח" וכו'. אם יעלה על דעתך שרק על נפש הנגזל ולא של בניו ובנותיו אומר הנביא (ירמיה ה' י"ז): "ואכל קצירך ולחמך יאכלו בניך ובנותיך". ואם תאמר רק אם עושים רע בידיים, אבל אם זה נגרם על ידו בעקיפין לא. אומר הנביא (שמואל ב', כ"א א'): "ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים, על אשר המית את הגבעונים". וכי היכן מצינו שהרג שאול את הגבעונים? אלא מתוך שהרג שאול את נוב עיר הכהנים, שהיו מספיקין להם מים ומזון [עבור שהיו חוטבי עצים ושואבי מים למזבח], מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן.

מזה נוכל לראות את הנהגת דין שמים, שהוא נורא מאוד, שחושבין בה כל התוצאות הנולדות על ידי פעולת האדם. שאפילו דבר שהוא גרמא בעלמא, שגרם בפעולותיו רעה לחבירו  לדוגמא אם מנע  רווח מחברו להשתכר, שיוכל לזון בני ביתו, נחשב מן השמים כאילו הרגו ממש לאותו פלוני ואנשי ביתו, ונענש עבור זה בעונש גדול. וידוע שמידה טובה מרובה ממדת פורענות [שבמדת פורענות הוא עד שלשה או ארבעה דורות ובמדה טובה כתיב (שמות כ' ו'): "ועשה חסד לאלפים", דהיינו אלפיים דורות פי חמש מאות כמו שאמרו חז"ל (תוספתא סוטה ד' א')].

 

אם כן על אחת כמה וכמה, שאם ייטיב לחברו באיזה ענין, ועל ידי זה נגרם טובה גם לאנשי ביתו וליתר אנשים, בכל עניני הטוב שיצמח מזה, יחשב גם להראשון לענין קבלת הגמול. והנה כאשר יתבונן האדם בכל זה, יתחזק בכל כוחו להיטיב לזולתו בכל מה שיוכל. [ע"פ אהבת חסד חסד]

 

האמור לעיל הוא בעשיית חסד לאדם רגיל אבל המסייע לתלמידי חכמים אין קץ לשכרו ויזכה לעתיד לבוא לשבת בין התלמידי חכמים

וכל זה שדברנו הוא אפילו כשגומל חסד לסתם איש ישראל, וכל שכן לתלמיד חכם, שמלוה או תורם איזה סך, ועל ידי זה יוכל להתפרנס, זכותו גדול מאוד, שעל ידו יוכל אחר כך לעסוק בתורת ה'. וכמו שכתבנו למעלה, שחושבין לאדם כל הפעולות הנולדות על ידו. וזוכה עבור זה לעתיד לבוא לישב בישיבה של מעלה בין החכמים,

 

כמו שאמרו חז"ל (בפסחים נ"ג): אמר רבי יוחנן: כל המטיל מלאי לכיס של תלמיד חכם, זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר (קהלת ז' י"ב): "כי בצל החכמה בצל הכסף". ["מטיל מלאי" נותן סחורה לתלמיד חכם להשתכר בהם. "בצל החכמה" במחיצת החכם יכנס זה בעל הכסף, שהוא מהנה אותו מנכסיו (לשון רש"י). ולאו דוקא מלאי, הוא הדין כל אופן שיהיה, שהתלמיד חכם מתפרנס על ידו, רק שבדורות הראשונים היו נוהגין, שהיו נותנין סחורה בדמי הקרן לתלמיד חכם שימכרם ויתפרנס מזה].

ובמסכת כתובות (דף קי"א:) מובא על הפסוק (דברים ד' ד'): "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום": וכי אפשר להדבק בשכינה הרי כתיב: "כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא"? אלא כל המשיא ביתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, [מתעסק בממון תלמידי חכמים, כדי להגיע לידם שכר, והן פנויים לעסוק בתורה – רש"י], והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב, כאילו מדבק בשכינה.

האם יש הגיון למעט בצדקה וחסד ע"מ להשאיר ירושה גדולה

ולא נשאר לנו, רק מה שהיצר הרע מסית לאדם, שצריך להשאיר לעצמו הרבה כסף  כדי להנחיל הרבה לבניו אחרי. וגם זהו טענת הבל, דכי מפני שהוא אוהב לבניו, יהיה אכזרי על עצמו? הלא גם על עצמו יש לו לרחם. בדוק את עצמך, אילו אחד נגזר עליו, עבור שעבר על החוק שני אופציות או עונש יסורים קשים ומרים, שיעמידוהו על גחלי אש, או בעונש כסף – היעלה ספק על לב איש, שיותר טוב שיתייסר ביסורי מוות, ולא יתן כספו מפני רחמיו על בניו? הלא (איוב ב' ד'): "עור בעד עור וכל אשר לו יתן בעד נפשו". ואפילו אם היה העונש, שיתן כל אשר לו, וכל שכן, אם היה העונש שיתן רק מחצה או שלישית נכסיו, בודאי בלב שמח היה עושה כדי להנצל מאלו היסורים הקשים, ולא היה מעלה על דעתו כלל שעל ידי זה לא ישאר כל כך ממון לבניו. ואם אחד היה מיעצהו לסבול ייסורים למען ירושת בניו הלא לכסיל ופתי היה נחשב בעיניו.

 

ואתה בן אדם, בין תבין את אשר לפניך. הלא ידוע הוא שעונש הגהינם קשה ומר מאד, עד שכל העוברין בו, מורידין דמעות כמעיין , כמו שאמרו חז"ל (ערובין י"ט.). וכן שארי דינין, שעוברין על האדם אחר פטירתו, גם כן קשין הן למאוד. והאדם בחייו יכול ליתן כופר לנפשו, שימלט מזה, והוא שישכיל עצמו תמיד, איך להיטיב עם העני בצדקה או חסד,

וכדכתיב (תהלים מ"א ב'): "אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'"; ואין רעה אלא גיהנם, שנאמר (משלי ט"ז ד'): "וגם רשע ליום רעה" – איך לא יחוס האדם על עצמו להנצל מן הגיהנם ושאר ענשים קשים ההם? ובתנא דבי אליהו איתא על הפסוק (ישעיה נ"ח ז'): "ומבשרך לא תתעלם": דהיינו, שהאדם לא יתעלם מלהיטיב ולרחם על עצמו. וכל זה הוא מכוון כדברינו אלה. הרי סילקנו בעזרת ה' כל הטענות שיעלו על הדעת בזה.

התעוררות לחלוקת צדקה לפחות לפני הפטירה מן העולם – מספר קדמון

ואעתיק פה מה שכתב בהגהות "יש נוחלין" (הוא לשון בעל השל"ה הקדוש, שהיה בנו של המחבר "יש נוחלין") (קהלת ו' א'-ב'): "יש רעה [חולה] ראיתי תחת השמש ורבה היא על האדם". כי איש אשר נתן לו האלקים עושר ונכסים, ונפשו לא תשבע מן הטובה בעולם הבא, דהיינו, שבשעת מיתתו, שאף שעוזב חילו לאחרים, ולא ישא בידו מאומה, עם כל זה גם בעת ההיא ממונו חביב עליו יותר מנשמתו העניה והאומללה, ואינו נותן לה די מחסורה אש יחסר לה: שאינו מפזר ממונו לצדקות ולהקדשות מתנה מרובה והגונה כפום גמלא שחנא (לפי הגמל – המשא, כלומר, אם בעל נכסים הוא, צריך לתת יותר צדקה),

כדי שתלך צדקתו לפניו לשמרו בדרך מכל אותן כיתות מלאכי חבלה, ומכל אותן חיילות של מלאכי אף וחמה ומשחית, אשר כל האויר שמן הארץ עד לרקיע מלא מהן, ובהכרח צריכה נשמתו לעבור בין כל אותן החיילות וכוחות הטומאה; ופוגעין בה, ומעכבין עליה את הדרך, ומצערין אותה בכל מיני עינויים וצער, רחמנא לצלן, ואז יצטרך שצדק לפניו יהלך לשמרו בדרך, ולהביאנו אל המקום אשר הכין לו;

 

והרבה מבני אדם אינם משימין לב על זה בחייהם ובמותם כשנפרדו. הוי סכל, הוי אויל, זכור נא למי היית עמל וטורח כל ימיך – הלא על עולם שאינו שלך. ועתה גם עתה בצאת נפשך כי תמות, ותוכל לקנות עולמך בשעה אחת ושכר הרבה מאוד ינתן לך על ידי ממונך. עם כל זה אינך רוצה לחסר אותו, אף כי איש נכרי יאכלנו, ולאשר לא עמל בו תתננו בעל כרחך, ומאומה לא תשא בידך. היש דבר זר ורחוק בעולם כזה?

וכי תאמר בלבבך, שעשית צדקות בחייך, חדל לך מזה, כי במה נחשב הוא? ואין הקומץ משביע; כי בודאי אין זה מספיק למרחק רב הדרך שתלך. וכבר אמרו בכתובות (ס"ז.) על קדושת מר עוקבא עליו השלום, לאחר שעשה צדקות גדולות הרבה מאוד בחייו, אמר בשעת מותו: ארחא רחיקא וזודין קלילא (פרוש: יש לו לילך בדרך רחוק מאוד, ומזונותיו שהכין הם מועטים). קם ובזבז לפלגא דממונה (פרוש: פיזר ונתן חצי כל ממונו ורכושו לצדקה).

 

ורז"ל שאמרו: המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, אמרו בגמרא: כל זה בעוד האדם חי שלא יצטרך לבריות. אבל לאחר מיתה יבזבז ויבזבז. ולא היה לזה החכם עליו השלום דעת השוטים והכסילים, שאינן חסים על חיי נשמתם, ומניחים הכל ליורשים, כי אדם קרוב אצל עצמו וכו'; ומי יחוש ויחוס על נשמתו העניה חוץ ממנו?! והנה מר עוקבא, שהיה אחד מארזי הלבנון אדירי התורה, אמר ועשה כך; מה יאמרו ויעשו אזובי קיר?!

 

על כן ראוי למשכיל לברר לעצמו לנשמתו חלק יפה בראש, ויתן חלקו בנעימים לצדקה, כמו שאמרו החכמים השלמים: חייך קודמים. כי מה יתן ומה יוסיף זה שלמות לנשמתו העלובה, כשיניח לבניו כל טרחו וכל מאודו, והוא יהא מושלך בבור תחתית ובעפר יסודו, ולמשחית נהפך הודו. והוא ישב בדד וידום ביללות ובכיות; ויוריד לארץ ראשו ביגון ובקול בוכים, וישכון בין קימוש וחוחים. הם ממונו אוכלים למעדנים, והוא עפר לחמו, אשכלות מרורות למו, חמת תנינים עם ראשי פתנים, הם ממונו יהיו אמונים עלי תולע, והוא יחבק אשפתות וירמה ותולעה. ואם כן לנשמתו העלובה מה בצע (לשון הנאה) דמו ברדתו אל שחת, על כן כל שנתן לו האלקים חכמה ודעת, זאת ישיב אל לבו. ואם הוא לא ידאג לעצמו  מי ידאג לו? ואם לא עכשיו – אימתי כי אין מעשה בשאול אשר הוא הולך שמה. על כן אין דוחין נפש מפנ נפש, דהינו, נפשו מפני נפשות ביתו, ושיניח הכל ליורשיו.

 

וטוב אשר תאחוז בזה, וגם מזה אל תנח ידיך, כי ירא האלקים יצא את כולם, ולבזבז הרבה והרבה ממונו, והשאר יניח לבניו, כדי שיהיה לו גם כן נחת רוח וטובה מממונו; ויקח עמו לבית מלונו לצורך פרנסתו ומזונו כי רב ממנו הדרך. ויעשה בענין שצדקתו תעמוד לעד ולדורות עולם, ויאכל מפירותיהן בעולם הזה, והקרן קיימת לו גם כן לעולם הבא.

 
הנך נמצא ב: דף הבית hidden-maamarim-daf-baait חסד

התפילין שלי

תפילין

התפילין שלי

טובה אמיתית ליקירי משפחתכם

עילוי נשמה מכבדים בחיים ולאחר החיים

בשמחת כלולותיכם

חתן וכלה

מתפללים להצלחתכם

בשמחת הבר מצווה

בר מצווה

מתפללים להצלחת צאצאיכם

  • Login
    מלל מעל טופס הרישום
    מלל מתחת טופס הרישום
  • יצירת חשבון
    *
    *
    *
    *
    *
    Fields marked with an asterisk (*) are required.