• Personal-prayer
Hebrew (Israel)English (United Kingdom)
הרשם לאתר וזכה בתפילה וברכה על ציון הרשב"י הקדוש. שנה טובה ומתוקה
 

פרק כ"ח - ל"ד


כח. ''ורפא ירפא''


דרשו חז''ל ''ורפא ירפא'' (שמות כא, יט) - מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאת. מעניין לדייק בלשון חז''ל ''מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאת'', דמשמע שהיה צד איסור גמור לילך לרופא, והוצרכו רבותינו מכוח דרשה ולימוד ממילה מיותרת בתורה לחדש שיש רשות לרופא לרפאות.

וידועים דברי הרמב''ן ''מה לעובד ה' בבית הרופא'' - יש על האדם לסמוך ביטחונו על הקדוש-ברוך-הוא שהוא רופא חולים. אזי אמנם דרשו רבותינו שמותר לילך לרופא, וזה משום שרצון ה' להנהיג עולמו בדרך הטבע ולהעמידנו במבחן - האם על אף היותנו נוהגים כדרך טבע ומנהג העולם איננו מזניחים את אמונתנו, אלא אדרבא - רק ישועתו ורפואתו לנגד עינינו, והרופא אינו אלא כשליח שלוח מה' להמשיך דרכו את רפואתנו, [ודרך זו היא לאלו שאינם מסוגלים לחדד בטחונם בה' בלבד מבלי ליחס שום כח וסיבה למסובב שהוא הרופא, דאין הכי נמי אלו הבני עליה - בעלי הבטחון המושלמים תתקיים גזירת רפואתם ללא רופא וללא מרפא].

היום, לדאבוננו, נהפכה מערכת הרפואה לאלילות גמורה. תלות החולים ברופאים ובתרופות ממש כמו בעבודה זרה שהיתה בזמן הקדום שהיו עובדים לעבודה זרה.

שהרי נתבונן, מהי עבודה זרה? כותב הרמב''ם, לא שכפרו בה' - האמינו בה' וידעו שיש כח עליון שברא עולם ומלואו, והבינו שפשוט שיגעון לחשוב אחרת שהעולם קדמון וכו', הבינו שבוודאי העולם מחודש, ובפרט אלה שהיו קרובים יותר לזמן בריאת העולם כפרעה ושאר גויי הארץ שהיו בזמן האבות. נבוכדנצר אמר מילות אמונה והשגחה שכמעט ולא היה מקום לזמירותיו שירותיו ותשבחותיו של דוד המלך ע''ה לעומת שבחי ודברי האמונה שאמר נבוכדנצר, כמבואר בגמרא (סנהדרין צב, ע''ב).[ואף שמסתמא שנבוכדנצר אמר מילותיו בדיבור בעלמא מבלי שיחוש בעצמו - ואפילו לא במקצת את אשר הוא אמר להיותו רשע ובעל תאוה, ולעומתו דוד המלך שאמר שירות ותשבחות היה זה מתוך שכך היתה תחושתו האמיתית].

אם כן, מה היתה טעותם? טעותם הייתה באומרם עזב ה' את הארץ והשליכה לאמצעים שונים. הללו האמינו באמצעי יעיל ומושיע כשמש, והללו בירח וכו'. הרי שעבודה זרה פירושה אמונה באמצעי בהתנכרות והתערטלות מהכוח העליון - הקדוש-ברוך-הוא.

אם כן, אדם שכל תלותו ברופאים ותרופות ומאמין שבלעדיהם הינו אבוד ואבד סיכויו וסברו מה' - אין בינו לבין העובד עבודה זרה ולא כלום.

וכמה מצער הוא לראות בני אדם, שבשעת חולי או פציעה, ההשתדלות והפניה הראשונה היא לרופא, ורק לאחר שמתאוששים פונים גם להקדוש-ברוך-הוא או לרבנים שיברכום ויתפללו עליהם.

ומעשה היה באדם שאחד מבני ביתו חלה, ופנה ל''סבא מנוברדוק'' זצ''ל שיארגנו תפילה בישיבה על החולה. הרב אמר לו, אם יש באפשרותו לתמוך בישיבה, וכידוע מסירות נפשו העצומה שבה הקים ה''סבא'' את ישיבותיו מול עיניהם השטניות של הקומוניסטים, והיה זקוק לתמיכה בישיבותיו. ענה לו אותו אחד, שמצבו לא מאפשר לו כל כך לתרום. הרב שמע את דבריו והסיט את השיחה לנושאים אחרים, ומנושא לנושא שאלו לאיזה רופאים הלך וכמה שילם לצורך הטיפול, והלה ענה שכבר נתייאש, אחר שהלך כבר לכל הרופאים ושילם הון רב, ולכן מחלה הוא פני הרב להתפלל לה' להחלמתו של החולה. תכף ענהו הרב: אמור לי, לרופאים הנך אומר שהוצאת הון רב ולא עזבת רופא ותרופה שלא קנית בכסף מלא, וכשהנך בא לבקש תפילה - תפילה מריבונו של עולם שאין כמוה מועילה - רוצה אתה זאת דווקא בחינם ואינך מוכן לשלם משהו לטובת הבחורים שיזעקו לה' בתחינה ובקשה לרפואת החולה?!

סיפור אמיתי זה מוקיע רבים להוכיחם על אמונתם בה', להתבונן עד כמה צריכים עוד המה להתחזק הרבה באמונה בה' ולראות כי עדיין רחוקים המה מאוד מהכרה אמיתית בה' יתברך.

אין לאדם חלק בתורת משה רבנו ע''ה עד שיאמין שכל דברינו ומקרינו כולם נסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם כלל, בין ברבים ובין ביחיד, אלא אם יעשה הטוב - יצליחנו שכרו, ואם יעשה הרע - יכריתנו עונשו.
(רמב''ן סוף פרשת ''בא'')


כט. טעות בכתובת!


מה היינו אומרים על אדם המתפרנס במשכורת מכובדת על ידי מעביד עשיר ואדיב, אלא שכרגיל, את משכורתו מקבל דרך הגזבר של אותו ''בוס'', ומפנה הוא את הכבוד והחנופה לאותו גזבר שמידו מקבל משכורתו, ואינו מעלים את התנכרותו והתכחשותו מאותו בעל הבית, שהוא בעצם מפרנסו? הרי הוא כמקבל מתנה נאה מראובן - ונותן תודה לשמעון...

כמה קל לנו להכיר טובה למתנת בני אדם ולישועתם מאשר להקדוש-ברוך-הוא. אדם הזקוק לניתוח, חס וחלילה, הולך לרופא מנתח, עובר את ניתוחו בהצלחה - כמה פיו מלא הודאות לרופא שניתחו, ואפילו מתבייש הוא לומר לרופא: רפאתני בעזרת ה' והיית שליח טוב, בחושבו איך אומר דבר כזה לרופא, הרי זה יפגע בו, את אמונתי בה' אחביא בלבי ואודה לה' בהזדמנות, אולם עתה אתן תודתי לרופא. והרי זה נורא לחשוב כך! וכי אנו חיים בתקופת אנוסי ספרד שאת אמונתם החביאו - וכלפי חוץ נהגו כגויים גמורים?! הלא כן עושה אותו אדם - כלפי חוץ מתנהג ככופר ואפיקורוס גמור, כמוהו כעובד עבודה זרה - ואמונתו רק בפנים. הרי יש לנו להחרד ממצבנו במדרגת אמונתנו. היש כפיות טובה להקדוש-ברוך-הוא יותר מזה?! מדוע לנו להתבייש מלזעוק ומלהכריז את ''ניצחונו'' של הקדוש-ברוך-הוא ברפואתנו וביתר הישועות הבאות לנו דרך בשר ודם, ולהחביא את אמונתנו בקרבנו מחמת בושה?! אנו צריכים להתבייש משום שזה לא ה''סטייל'' של הדיבור היום ברחוב אצל הכופרים?! אנו צריכים להתבייש כי דיבור כזה נחשב לפרימיטיבי ולחוסר אינטליגנציה?! וכי בגלל אותם פוקרים בה' המאמינים בכוחי ועוצם ידי, וזה כל צמצום ראייתם - לא יותר מאשר שכלם ומחקרם המדעי המוגבל בניתוק והתנכרות מהמקור, שהוא הקדוש-ברוך-הוא - הלהם נחניף?! הלהם נכרע ברך?!

בוודאי יש להודות לרופא ולהכיר לו טובה בדרך ארץ ובכבוד, אולם למה להתבייש להודות לה' בפניו ולהודות גם לו על שהיה שליח מצליח לבצע את אשר גזר ה'.

ליהודי המאמין ייחשב זאת לבגידה גמורה בטובתו יתברך אחר שמאמין הוא בה', מתפלל, קורא קריאת שמע, מניח תפילין, וכשבא לשעת מבחן, מתנכר ומתכחש לכל יסודות ועיקרי האמונה, ומודה רק לבשר ודם ומתבייש מהם להודות לה'.

סיפר לי אחד מידידי, שפעם חלתה אשתו והסתבכה בניתוח מסובך. מן השמים נזדמן לו רופא ''עם לב'' שטיפל באשתו במלוא המסירות והתגבר על הסכנה שריחפה עליה. לאחר הכל נתבקש הבעל ליכנס לרופא לשם כמה הנחיות בטיפול אשתו, ובדרכו חשב הבעל, כיצד אביע תודתי לרופא זה כיהודי מאמין. מצד אחד עליי להודות לו ולהכיר לו טובה, ואמנם מאמין אני שהצלחתו הנה אך ורק בישועת ה', אולם אם אודה לו באופן שישתמע שאינו אלא אמצעי לרפואת אשתי - ייפגע, שהרי אין לו מושג באמונה וביכולת ה'. והנה, בעודו שוקל כיצד יטעים וייפה דיבורו, החל הוא במילות הכרת תודה לרופא, ולהפתעתו עצרהו הרופא: ''הנך יהודי מאמין, נכון? אם כן, תן תודה לאלהיך! הניתוח של אשתך היה מדי מסובך בשביל להודות לי, היתה כאן יד ה'!''

ומספר לי אותו הבעל: בוש ונכלם עד עומק נשמתי עם נקיפת מצפון נוראה עזבתי את אותו רופא, בחושבי: ריבונו של עולם, מילים אלו היה צריך הרופא להקדים לי?! רופא חילוני, לא שומר מצוות, ממנו הייתי צריך לשמוע דברי אמונה שעליהם משתדל אני כל ימיי?!

והאמונה מחויבת להיות עמוק בנפש האדם ובאופן מעמיק, וכגון אדם הסובל מכאבי שיניים, ונטל ''אקמול'' להרגעת כאבים, ואכן נרגעו לו כאביו לכמה שעות, כמה רגיל בפי האדם לומר: עתה פסקו כאבי - נטלתי ''אקמול'' להרגעה! והרי זה שקר! ומהו האמת? מעיקרא היום נגזר על האדם שיסבול מכאבי שיניים מלבד כמה שעות שאז יפסק וירגע לו הכאב, כך נגזר מראש, אלא שמן השמים סיבבו זאת בדרך הטבע ליתן לו בדעתו ליטול ''אקמול'' ולהרגיע בזה את כאביו באותם שעות, כך שרגיעת הכאבים באותם שעות אינה מסיבת ה''אקמול'' אלא מפני שכך נגזר מלכתחילה, אלא נסתבב כך בדרך סיבה שיטול ה''אקמול'', וכן הוא בכל הפרטים, ותן לחכם ויחכם עוד, כי רבו למאד בעניני פרנסתו של אדם ובכל יתר הצטרכויותיו שכן נגזר מראש, אלא שנסתבב סיפוק דרכיו של אדם בדרך סיבות, ולא שהסיבות יש בהן ממש, אלא כיון שהאדם במדריגת בטחונו אינו מסוגל ללא נטילת האמצעים והסיבות, מזמנים לו את הגזירה שנגזרה כבר בדרך סיבות, ואין הכי נמי אדם שהנו במדריגה גבוהה של בטחון באופן שהסיבות אינן מפעילות אצלו שום שינוי, יקוים בו הגזירה ללא השתדלות כלל.

ובאמת כאשר נסתכל קמעא באורחות חיינו, נראה בעליל היאך קרובים אנו לעבודה זרה ולמחשבת מינות ורחוקים אנו מן האמת. הנה כאשר יחלה אדם או קרוב ממשפחתו, הרי ירוץ למרחקים להשיג ולמצוא את הרופא היותר מעולה, ואינו חס על ממון או טרחה למטרה זו. אכן נכון שאף הולך לבית הכנסת לבקש שירבו באמירת תהלים, אך זאת עושה רק כדבר נוסף, ומכיוון שאין זה עולה בדמים מרובים - ומי יודע אם היה מאבד ממונו עבור אמירת תהלים, הרי לנו ראיה לקרבת האדם לשקר, ומעתה פשוט שהיצר הרע שופטו ומנהיגו ונותן לו מקום לטעות, וללא עמל ויגיעה במחשבות תמידיות להרגיז יצר טוב על יצר הרע - אין לו תקווה להשגת השלמות.
(הגר''י לוינשטיין זצ''ל)


ל. אמונת זיווגו של אדם


''לא תחמוד אשת רעך וגו''' (שמות כ, יד) - מקשה ה''אבן עזרא'', היאך אפשר להינצל מעוון החמדה והיאך עובר החומד ומתאווה בלאו, והלא טבע הוא באדם לחמוד את אשר לרעהו ולהתאוות שיהא לו כאשר יש לרעהו? ועונה על כך הרב תשובה נפלאה, ואנו נרחיב ונפאר דבריו.

אדם כפרי עובד אדמה, שקוע כל ימיו בבצליו ובחציליו, ללא שום חכמה והשכלה, שומע הוא קול זמרה ושירה ברחובה של עיר - עוזב הוא את מלאכתו, ועם בגדיו המטונפים הולך לראות מה קול ההמולה, והנה רואה הוא את הנסיכה, בת המלך, עוברת בכרכרה מפוארת עם נסיך מפורסם בקול זמרה להיותם עומדים להינשא בעוד ימים מספר.

היעלה בדעת הכפרי לחשוב: חבל, חבל שאני לא זכיתי להיות חתנה של אותה נסיכה וחבל שלא שפר עליי מזלי להיותי יושב באותה כרכרה עם בת המלך?! הלא כפרי זה לשוטה ייחשב, שהרי מה לו לבת המלך?! אדם כמוהו רחוק מכל סיכוי לכך, היאך מעלה בדעתו דבר כזה?! הלא לזכות תיחשב לו שנזדמן לו רק לראות מחזה זה של כרכרת הנסיך והנסיכה, וכי עוד יחמוד ויתאווה להיות בעלה של הנסיכה?!

ולמי באמת יש לקנא באותו נסיך? נסיכים אחרים שגם להם היה מקום להיות מוצעים לבת המלך להיותם בני מלכים חשובים, אלא שנבחר מתוכם אותו נסיך - אצלם יש מקום לקנאה, אחר שגם הם היו יכולים לזכות באותו אושר נפלא.

ובכן, אומר הרב ''אבן עזרא'', אדם שקיבל משהו בגזירת א-ל עליון ומנת חלקו אשה פלונית או בית פלוני וכדומה, צריך להאמין שלגביו מה שיש לחברו אשה אלמונית או בית אלמוני, זה רחוק ממנו ולא שייך אליו, ולגביו זה כמו התאווה שמתאווה הכפרי לבת המלך, והוא מפני שגזירת שמים החוצצת בפני האדם מלמלאת את רצונו ושאיפתו - גדולה היא ומרחקת את סיכויו מלמלא את שאיפותיו יותר ממה שרחוקים סיכויי הכפרי לשאת את בת המלך.

לנו נדמה שמגיע לנו מה שיש לחברינו ותולים אנו במחדלנו את חוסר הישג ידינו, אמנם האמונה מחייבת כל יהודי להאמין, שכל דבר שהיה לכאורה יכול להיות בקלות גם שייך לו אמנם ניתן לחברו, זהו בעצם כאילו היה רחוק ממנו כמו בת המלך לכפרי, אחר שאין רצון ה' כך, וכאשר אין רצון ה' לתת זיווגו או ביתו של פלוני לך - אף שאתה באותו מעמד של פלוני ואפילו במעמד טוב יותר, ולפי דרכי הטבע היה מגיע לך מה שאתה מתאווה לו יותר מאשר לחברך - חייב אתה להרחיק זאת ממחשבתך ולראות זאת כרחוק ממך כמו שרחוקה בת המלך מהכפרי. אמנם לא נראה זאת במציאות הטבעית, אולם כח גזירת אל עליון שהוא המחליט למי ליתן ומה ליתן, זהו המרחיק האמיתי ממך מה שלא ניתן לך. ולגבי גזרתו יתברך, הרי שלא משנה אם קרוב אתה ביכולתך למה שנתן לחברך או רחוק ממנו, אחר שגזרתו יתברך היא הקובעת, ואם רצון ה' בכך, הרי שגם אם נראה שתהיה קרוב לדבר זה ביותר, הרי זה כאילו ואתה רחוק ממנו לאין תכלית, כי אין רצון ה' בכך.

ובאמת, רק בכח האמונה יש באפשרות האדם להרחיק ממנו את התאווה והקנאה, החמדה, התחרות והכבוד. מבלי האמונה חייו אינם חיים, כיוון שתמיד יחשוב: בית זה או אשה פלונית ראויים יותר ונאים היו להיות לי מאשר לחברי, ומה חסר לי שחברי זכה בהם, במה נחשב הוא יותר ממני, ולמה זכה בהם הוא ולא אני. אולם המאמין אינו רואה עצמו קרוב לדברים שלא זכה בהם, אלא רואה אותם רחוקים ממנו כמו בת המלך מהכפרי מחמת גזירת המלך.

ואמר הכותב, היה אצלי לפני כשנה אדם שבור ורצוץ שבא להתיעץ עמי, ובקושי התחיל לדבר, ולאחר בושה מעצמו הצליח לפתוח את פיו - ומה היה צערו וכאבו? אומר הוא לי: נשוי אני כבר כמה שנים, אבל לא זו מה שרציתי... תמיד ציפיתי לאשה עם צורה מסויימת וטבעים מסויימים, וכשלא זכיתי למה שרציתי, נשאתי לאשה את אשתי הנוכחית, וזה כבר שנים שאני לא מרוצה. שאלתיו: יש לך בעיות בשלום בית? עונה הוא לי: הרב, האמן לי, הלוואי על כל ישראל אשה כזו טובה, אולם אין לי שום סיפוק כאשר מרגיש אני שלא קיבלתי מה שרציתי ובעל כורחי חייב אני להעביר ולסחוב את שנותיי במה שקיבלתי.

ריבונו של עולם! - שאלתיו לאותו אדם - היכן אמונתך? הלא זיווגו של אדם הוא מגזירת שמים, ורוצה הקדוש-ברוך-הוא שתעבדהו עם אשה כזו בטבעים ואופי כמות שהיא, והיתר - רחוקים הם ממך כרחוק בנות מלכים מהכפריים, ומה לך ולחמדה זו? ויותר מזה, לא רק שהיתר רחוקים ממך, אלא כאילו ולא קיימים כלל במציאות לגביך, אחר שאין רצון ה' בכך.

אדם קונה דירה, רכב, מוצר מסוים, לאחר מכן רואה אצל השכן משהו דומה, אולם - פירמה אחרת הלא מתכווץ לבו: למה לא קניתי בדיוק כזה? עלינו להאמין: מה שקנינו - זה שלנו! זה נגזר להיות שלנו! מה שלא קנינו - זה רחוק ממנו אלף פרסאות וכלל לא בהישג ידינו, וכאילו הדבר שלא קנינו הנו לא קיים במציאות לגבינו, אחר שאין רצון ה' שיהא שייך לנו. (והארכנו בזה לעיל פרק י' אות ג').

ובכן, למסקנה - הפתרון היחיד של הקנאה והתאווה והכבוד הינו רק האמונה התמימה, ומבלעדיה איש את רעהו חיים בלעו, ואיזהו עשיר? השמח בחלקו! וזה: שנאמר (תהלים טז, ה): ''ה' מנת חלקי וכוסי''. בדרך רמז, אומר דוד המלך ע''ה: אין לי מה לקנא ולחמוד אשר לרעי, כיוון שה' הוא שקבע את מנת חלקי וכוסי, ואין לי להביט אלא בחלקי ובמונח בכוס שלי ולא להביט את אשר לרעי.

כאשר התחילו השדכנים לדבר נכבדות בבנו של רבי יוסף חיים זוננפלד זצ''ל, לא מיהר לגשת אל הדבר כהרגלו תמיד. כאשר שאלוהו בני ביתו על השינוי במנהגו, השיב: בזמן שאחד מילדי מגיע לפרקו, רגיל אני להתחנן על זיווג טוב בימים הנוראים, והנה בימים הנוראים של שנה זו שכחתי משום מה לבקש במיוחד על בננו זה, ועל כן איני ממהר בעניין שידוכו.


לא. מכוס מים אפשר לבוא לכפירה בהשגחה


אומר היה הגאון ר' יחזקאל לוינשטיין זצ''ל: מלחם ומים יכול האדם להגיע לכפירה בהקדוש-ברוך-הוא, שהרי כשאדם רעב וצמא, מרגיש שנפשו תלויה במאכל ומשתה ושרק הם שיחזירו לו את נשמתו.

ובעצם זו הבנה שלילית, שהרי מצינו אצל משה רבנו שצם ג' פעמים ארבעים יום ולילה, וכן מצינו אצל אליהו שהלך בכח אכילת עוגות הרצפים ארבעים יום. הרי שבעצם יכול האדם לחיות ללא אכילה ושתייה, והיאך תולה האדם חיותו באכילה ושתייה.

לכן הדרך שבה צריך המאמין לילך הוא, להאמין שבעצם נשמתי יכולה להישאר בקרבי גם ללא אכילה ושתייה מכוח גזירת האל, אלא שהוא יתברך כן גזר - שלא תחזיק הנפש בגוף האדם ללא אכילה ושתייה. פשוט זו גזירת שמים שהאוכל הוא שיחזיק את הנשמה בגוף! אחרת אין שום הבנה בזה, דהיאך יתכן שקיום הנפש שהיא רוחנית תוחזק בגוף החומרי בדרך אכילה ושתייה?! וכמו שמובא בדברי האר''י הקדוש (מובא ב''שולחן הטהור''): נלאו החוקרים מלהבין הכיצד האוכל מקיים את האדם, שהרי ממה נפשך - אם הוא כדי להחיות הגוף, מדוע לא יחיה האוכל את גופת המת? ואם להחיות את הנפש, הרי ידוע לכל שהנפש כשלעצמה אינה זקוקה למזון אכילה ושתייה, לפי שהיא רוחנית, אלא כן גזרה חכמתו יתברך ששילוב הגוף והנפש ומציאותם יחד יהא באמצעות אכילה ושתייה, וזו גזירה ללא היגיון כלל. [ועיי''ש בדבריו הק' שענין האכילה בעצם הוא ענין גבוה בתיקון המאכל מניצוצות שבתוכו].

נחזור לדבריו של הגאון ר' יחזקאל לוינשטיין זצ''ל: מכוס מים אפשר להגיע לכפירה בהקדוש-ברוך-הוא במחשבה כי זה יציל אותי, זה יביא לי את חיותי, שהרי זו טעות, כי כוס המים אינו אלא אמצעי בגזירת א-ל עליון - ללא היגיון - להחזיק ולקיים את האדם, וזאת לצורך הניסיון והמבחן במה יתלה האדם את חיותו - במזונו או בבוראו.

אחד ממכירי ה''חפץ חיים'' שהייתה לו בת חולנית במחלה כרונית, הטריד אותו תמיד שיבקש עליה רחמים.

עלה ה''חפץ חיים'' לעליית ביתו להתפלל, ושמעו אותו מדבר כדברים האלה: ''ריבונו של עולם, הלא כמה פעמים קיבלת תפילתי, קבל נא גם היום ממני''...


לב. ''לחם עבודה''


אלילות נוספת נשתרשה בימינו הנקראת ''לחם עבודה''.

היום, אדם שפוטר מעבודתו נחשב אצלנו - ועל אחת כמה וכמה אצל עצמו - כ''שרוף'', אין מה לעשות אתו, מופקר הוא למוות, הוא ואשתו ובניו... אין יום חשוך לאדם כיום שנתבשר: ''אין יותר עבודה! לך הביתה!''

ליהודי המאמין אין צריך אירוע שכזה לזעזע אותו כלל. רק למי שחושב שפרנסתו היתה מצויה עד היום בגלל חסדי ה''בוס'' שלו והיה נתון לחסדיו וללחמו של מעבידיו - רק אחד כזה יש לו באמת לבכות ולקונן כמי שמת לו ''האלוה'' שלו.

המאמין, שגם עד היום, כשנתפרנס באמצעות מעבידו, כלל לא תלה הוא את מחייתו וכלכלתו אלא רק בבורא עולמים, וראה במעבידו כשליח בלבד השלוח מה' לפרנסו, אין תולה הוא שום אשמה באף אחד ואינו נשבר בדעתו, אלא פשוט פונה ישירות לה' שימציא לו מישהו אחר כשם שהמציא לו את הקודם, ומבין שמקור פרנסתו - הקדוש-ברוך-הוא - לא השתנה כלל, ואם נשתנה השליח - לא נשתנה המשלח.

המאמין, גם כשעובד אצל מעביד, אינו מחניף ומתרפס אליו בשביל פרוסת לחם, ודווקא בשל כך מכובד הוא בעיני מעבידו הרואה בו כאדם המתגאה באמונתו.

לעומתו החסר אמונה מבקש לייצב את מעמדו אצל מעבידו בדרך חנופה או בדרך לשון הרע, הלשנות, רכילויות על יתר העובדים על מנת למצוא חן בעיני מעבידו, בחשבו שאלו הם הדברים שיבססוהו ויקדמוהו הלאה לתפקידים בכירים יותר. כמה מן הטעות והכפירה יש בזה. וראינו רבות היאך דווקא אלה נסתלקו ונפלו מתפקידם ולא הועילה להם כל רכילותם וחנופתם.

דוד המלך ע''ה מכריז ואומר (תהלים לז, כה): ''נער הייתי גם זקנתי'' - שנים רבות עברו עליי ובדקתי ובחנתי - ''ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם''. ''כפירים'' - אריות חזקים - ''רשו ורעבו, ודרשי ה' לא יחסרו כל טוב'' (תהלים לד, יא). ''ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרעו ומן ה' יסור לבו'' (ירמיה יז, ה). ''ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו'' (שם ז).

כל הברכה תלויה בביטחון, והבוטח בה' חסד יסובבנו. הברכה והשמירה והחסד על האדם תלויים כפי מדת ביטחונו, ולא כפי מידת השתדלותו.

ובדומה לזה, כמה אמונה צריך בנסיונות החיים, נתאר לעצמנו אדם המצפה למשכורתו ביום שנועד לקבלת המשכורת, ומכלכל את צרכיו על דעת שמשכורתו תינתן לו ביום המיועד, ובכן מגיע יום המשכורת והנה, עיכוב... אין משכורת היום רק בעוד כמה ימים! כמה אמונה נצרכת לאדם במצב כזה, הלא אז נצרך להלוות כסף לכמה ימים ספורים כדי לכסות את החשבונות האמורים להתכסות ממשכורתו לו היתה בזמן, ובשביל עיכוב של כמה ימים נצרך הוא לטרוח ולהשיג כיסוי לחשבונותיו. כמה תמימות נצרך כדי להאמין שיש זמן לכל דבר, מתי יקבל, וכמה יקבל, הכל בגזירת שמים, ומן השמים כך רצו שתתעכב משכורתו ויטרח כאמור להשיג הלוואה לכמה ימים, ובוודאי זה לכפרת עוונותיו, ועליו כמו כן לפשפש במעשיו שמא גם הוא עיכב פעם שכר שכיר וכיוצא. ובכל אופן השותק ומקבל זאת באהבה, משקיע אומנם מעט סבל ואיפוק, אולם ישתלם על כך ברוב טובה לעתיד על היותו חזק באמונה לקבל את אשר יחפוץ ה' באהבה.

פעם בא ל''חפץ חיים'' עגלון אחד, והתלונן לפניו שבמשך זמן קצר נפלו לו שלושה סוסים שהיו נותני לחמו. ר' ישראל מאיר נזדעזע לשמע הדברים האלה, הפסיקו מיד ואמר לו: ''חלילה! הרי אזניך אינן שומעות מה שפיך מדבר! האם הסוסים הם נותני לחמך? הרי ה' הוא הזן ומפרנס לכל!'' ולא הפסיק מלתמוה ולדבר לעצמו כל אותו יום: כמה סכלים הם האנשים שאינם מרגישים את בורא העולם המחיה את הכל והזן את הכל, ובמקום זה רואה העגלון את מפרנסו בסוס, הנגר בעץ, החייט במכונת התפירה וכו'.


לג. ביטחון והשתדלות עד כמה והיאך


שאלה המנקרת בלב כל מאמין - עד כמה להשתדל ולטרוח בענייני עבודה ורפואה וכדומה.

ובכן עד כמה להשתדל, ישנה לכך תשובה פשוטה, והיא, כל אחד לפי מדריגתו נתבע על רבוי השתדלות, אלא השאלה היא היאך ידע האדם מהי מדריגתו בבטחון כדי שמכך ידע עד כמה עליו לצאת ידי חובתו בהשתדלות, ומעבר לכך הינו מפריז.

ונבאר את הדברים היטב בסייעתא דשמיא.

יהודי המקציב לעבודתו שמונה שעות עבודה ויתר זמנו נותן לתפילה ולשיעורי תורה, כאשר נשאל אותו למה אינך עובד שתים עשרה שעות, עונה הוא: זה נראה לי מוגזם! שתים עשרה שעות לעבוד, ללא תורה, ללא תפילה?! אם כן, מבין הוא ששתים עשרה שעות זהו מוגזם וחוסר ביטחון מוחלט, אולם שמונה השעות שהוא עובד זה מקובל אצלו, שהרי אם נטען לו למה אינך ממעט משמונה שעות עבודתך? יענה: צריך השתדלות... הרי שמדרגת ביטחונו מסתכמת בכך שאין מן הראוי לעבוד יותר משמונה שעות, ומכך בלבד הוא נרתע, מאחר שזו מדרגתו בביטחון.

ישנו יהודי במדרגה גבוהה יותר של ביטחון העובד ארבע שעות למחייתו, כשנשאל אותו למה אינך עובד שמונה שעות, עונה: מוגזם אצלי לעבוד כל כך הרבה. דהיינו, כמו שמוגזם לעובד שמונה שעות לעבוד שתים עשרה שעות - כן מוגזם אצל בעל מדרגה גבוהה יותר העובד ארבע שעות לעבוד שמונה שעות, וכיוון שזו מדרגת ביטחונו, ייתבע על כך אם יתפתה להוסיף שעות עבודה ולהתבטל בגללם מתורה ומצוות.

וכשישאל זה מדוע אינו עובד פחות מארבע שעות? יענה הרי צריך השתדלות..., דהיינו מה שענה קודמו על שמונה שעות, יענה זה על ארבע שעות, כי זוהי מדריגת בטחונו.

כמובן שהאדם צריך להעפיל ולהתרומם במידת ביטחונו בהקדוש-ברוך- הוא ולחזק אמונתו בהקדוש-ברוך-הוא ולצמצם את ההשתדלות, אולם עד כדי שייתבע על כך - זהו כל אחד לפי מדרגתו, ולפי מדרגתו - מה שמבין הוא שמוגזם אצלו, אם יתפתה ליצרו בכל זאת לעשותו, הרי שייתבע על כך.

ולהלן כמה כללים להלכה ולמעשה בנושא השתדלות וביטחון מספר ''באמונתו יחיה'' להרב יואל שוורץ שליט''א בתוספת עוד עניינים נחוצים הנראים, לעניות דעתי:

אמרו חז''ל (פסחים סד): אין סומכים על הנס. וצריך גם ענייני השתדלות [מלבד ליחידי סגולה, כפי דעת האלשי''ך, שביטחונם מושלם אינם צריכים לשום השתדלות (עיין אבן ישראל פ''ג)]. וכתב השל''ה (שער האותיות ערך דרך ארץ): צריך האדם לראות להמציא לעצמו איזה מלאכה או עסק שממנו תהיה פרנסתו ופרנסת בני ביתו, ואל יסמוך על מתנת בשר ודם, חס וחלילה, ולא לידי הלוואתם, ''ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו'' (ירמיה יז, ז). עד כאן. וכן מצינו בגמרא עצות בענייני ההשתדלות הנכונה במסחר ובהשקעת הכספים. ב''חובות הלבבות'' כתב, שיבחר מקצוע לעצמו המתאים לתנאי גופו ושכלו ומה שנמשך אליו בטבעו, וידע ויאמין כי הכל מאתו יתברך ולא מהאומנות.

וכן בשאר ענייני השתדלות, כמו בשידוכין ורפואה - הכל לפי כללי ההשתדלות המקובלת בדרך כלל באופן המועיל. אך מי שאינו בוטח, משתדל השתדלות מיותרת ופונה אל רופאי אליל (חזו''א).

לדעת ר' ישראל מסלנט, עיקר עניין ההשתדלות הוא להוציא את הדבר מגדר נס [לכן רבי חנינא בן דוסא, שמאמין היה כי מי שאמר לשמן וידלק יאמר לחומץ וידלק, אינו כפוף היה לכללי ההשתדלות, כיוון שבמדרגתו זה היינו הך] (מכתב מאליהו חלק א' עמ' 188, 197).

כל הדוחק את השעה - שעה דוחקתו, וכל הנדחה מפני השעה - שעה נדחית מפניו (ברכות סד). וכתב ה''אורות אילים'', זאת אומרת שאין להשתדל במילי דעלמא ברוב עוז ותעצומות. אם יהיה איזה מניעה, לא ידחוק את השעה, וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים.

ולהלן כמה הנהגות בענייני השתדלות:

1. ביטחון בענייני מצווה ובענייני שידוכין


בענייני מצווה יש להרבות בהשתדלות ולא לסמוך על ביטחון בלבד, משום שההשתדלות בענייני המצווה גם היא מצווה (חזו''א). וכן יברח בכל כוחו מניסיון ולא יסמך על סייעתא דשמיא.

ובענייני שידוכין כתב הגר''א (''אור יהל'' בבאור ההיכלות פרשת פקודי היכל ו') שיש לבטוח בה', בהיות ובגמרא (מועד קטן יח, ע''ב) מובא שמה' אשה לאיש, כך ששאני ענין שידוכין מיתר המצוות, דהיינו על אתרוג או תפילין ויתר המצוות יש להשתדל כפי כוחו, דאין ענין של מה' תפילין לאיש, או מה' אתרוג לאיש, וכיוצא, אולם גבי אשה נאמר: ''מה' אשה לאיש'', אם כן אחר שהדבר נגזר כבר דינו כענייני פרנסה ששייך בהם בטחון.

והגאון ר' שלמה זלמן אוירבך זצ''ל אמר בזה דאף שמ''הגאון'' משמע שיש בשידוך לבטוח בה', מכל מקום אין כוונתו שלא ישתדל כלל, אלא יעשה השתדלות מועטת ויבטח בה'.

2. ביטוח חיים


על ענייני אחרים אין יכול אדם לבטוח, ובכלל זה מי שעושה ביטוח חיים, שזו דאגה למען אחרים, וראוי לעשות (בשם הגר''א קוטלר). וכן כתב בשו''ת איגרות משה (או''ח חלק ב סי' קיא), ונימוקו הוא - דהוי בכלל השתדלות המחייבת כבכל ענייני המסחר [וגם אין בזה משום ''אל תפתח פה לשטן'' (שו''ת -''ב חיים ס' כו)]. ובשו''ת לחם שלמה (יו''ד ח''ב סי' סז) ועוד גדולים הסכימו עימהם.

3. קופת חולים


ביטוח קופת חולים - אף שיש מצדיקי הדור שנמנעו מכך, אבל כבר נהגו להקל.

4. ביטוח לצורך חיתון ילדים


ביטוח לצורך כסף לחתן ילדים - בשו''ת פרי השדה (ח''ב סי' מד) כתב, דהיינו ככל המסחר, ושרי. שהרי צריך האדם לעשות מסחר ולבטוח בה', ואיסור מניעת הביטחון הוא, כשסומך על ההשתדלות ולא על הקדוש-ברוך-הוא, אבל אם עושה השתדלות וסומך על הקדוש-ברוך-הוא, אין בזה חיסרון.

5. הנהגת הביטחון לתלמיד חכם


תלמיד חכם צריך לעשות פחות השתדלות. וכתב האבן שלמה (פ''ג אות ד): ''ואנשי חיל הן אבירי לב בשלמות הביטחון להגות בתורה יומם ולילה, לא להשגיח על בניו ובנותיו הצועקים ללחם, וכמו שאמרו (ערובין כב) על הפסוק: 'שחורות כעורב'. ומה עושה לו הקדוש-ברוך-הוא? מזמן לו אדם להחזיקו כמו יששכר וזבולון''.

באיגרות חזון איש (ח''א כט) כתב: ''ומי שתורתו אומנותו הוא בטוח מבטח עוז, וכמו שנאמר 'לא ראיתי וכו'' (תהלים לז, כה). ויש להקפיד על עתיד הקרוב לחשבו להווה ומותר לחקור עליו. ואמנם אם מוכן חצי ההכרחיות באיזה כולל, נכון להקל לחצי, ולרביע לא שמענו''.

מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה עד יום הכיפורים חוץ מהוצאות שבת ויום טוב והוצאות בניו לתלמוד תורה (ביצה טו) [וכן להוצאות תלמוד תורה לעצמו] [יכול ללוות לשלם - והקדוש-ברוך-הוא יפרע. והיינו שיש לו משכונות (עי' שם תוס' וגר''א)].

6. ביטחון במקום שמצוי נזק


''לא יירא מפגעי הזמן ותולדותיו'', ואף צדיק ובעל מעשים צריך לשמור עצמו ולא להכניס עצמו בסכנה, ''והכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים''. ''יש ביטחון ויש הוללות, והכלל להבחין בין שתי היראות היא מה שחלקו חכמים: היכא דשכיחא הזקא שאני וכו'. כי מקום שההזק מצוי וידוע, יש להישמר, אך מקום שאין ההזק נודע, אין לירא. ועל כיוצא בזה נאמר 'רעותא דלא חזינן לא מחזיקנן', ואין לחכם אלא מה שעיניו רואות'' (מסילת ישרים פרק ט).

7. ביטחון בעניין כבוד וחן


בענייני כבוד כבר אמרו: אפילו ריש גרגותא משמיא קא ממנו לה (ברכות נח). ובגמרא (יומא לח): בשמך יקראוך ובמקומך יושיבוך. אך גם בזה יש להקפיד שלא לבזות עצמו ולבטוח שלא יקרה לו מאומה, וגם לא יחניף לאחרים. אם ביזהו אדם, ידע כי ה' אמר לו קלל בגלל עוונותיו (של''ה שער האותיות אות א).

ובשם הגאון רבי יהודה צדקה זצ''ל שמעתי: שני דברים אינם ביד האדם, ואדרבה - ככל שיחזר אדם אחריהם ינחל את הלהפך, והם: חן וכבוד. מי שחנו בעיני בני אדם, זהו מתנת ה', ומי שלא זכה לזה וישתדל בכח להתרפס ולהחנן בעיני בני אדם - יימאס יותר. וכן הכבוד - כל הרודף אחר הכבוד, מאוס הוא אצל בני האדם והכבוד בורח ממנו. לכן אדם שהינו בטבעו נטל על בני אדם, ישא זאת בדומייה ויתפלל לה': ''ותנני לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואיי'', ויאמין שגם סבל זה גזירת שמים הוא, כי תכונות וטבעי בני האדם גזורים המה משמים מיום היוולדו של האדם, כיצד יהא תואר פניו, גובה קומתו, יופיו וחנו, טבעיו ואופני תנועת אבריו על פרטי פרטיהם. ודברים אלה והדומים להם אינם ביד האדם לשנותם, אלא חייב איתם לעבוד את בוראו כי כך רצון ה' להיותו עובדו בתנאים ותכונות אלו, ו''ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים עמו'' (משלי טז, ז), ולכן לעולם לא יאמר אדם: אילו הייתי בתכונותיו וטבעיו של פלוני הייתי הרבה יותר טוב ממה שאני, וחבל שטבעי ותכונותיי המה כאלו, כיוון שרצון ה' שתעבדהו בתכונות וטבעים אלו דווקא, אחרת היה בוראך בורא אותך באופן אחר, ולכן אל תבחר לעצמך מה שלא בחר לך יוצרך.

8. השתדלות לטווח רחוק


השתדלות לטווח רחוק אסורה, כעין שאמרו (סוטה מח): ''מי שיש לו לאכול ואומר מה אוכל למחר, הרי זה מקטני אמנה''. גדר העניין צריך בכל פעם שיקול הדעת, וודאי לדאגה לחיתון בנים, שזה עניין הצריך הרבה ממון, יכול לדאוג מקודם לחסוך, כמו שביאר שו''ת תבואות השדה המוזכר לעיל סעיף קטן 4.

9. השתדלות בענייני רפואה


הרמב''ן בריש פרשת בחוקותי (ויקרא כו, יא) כתב: מה לרופא בבית יראי ה'. ובספר הגאון החסיד מוילנא הביא מספר ליקוטים כתב יד, שיש חילוק בין מכה חיצונית כמו חבלה שמותר לרופא לרפא לבין מכה פנימית שאסור לרופא לרפא. אך כבר כתב הרמב''ם (פיה''מ פסחים פרק ד), דרפואה הוי כמו אכילה, וכמו שצריך לאכול - כך צריך להתרפא. בספר המספיק לעובדי ה' כתב, שמי שאינו בדרגה של חסידים הראשונים ואינו עוסק ברפואה, הרי זה מתחייב בנפשו. בספר ציץ אליעזר (ח''ח סוף סי' טו) כתב: ''כיום אין לסמוך על נס ויש לשאול ברופאים, וכי יכול לשנות ולומר כי גדול הוא מכמה חסידי הדורות שנתרפאו על ידי רופאים, וכמעט איסור יש בדבר - או משום יוהרה, או משום להזכיר עוונותיו לסמוך על ניסא במקום סכנה (ברכ''י סי' שלד). ועיין שו''ת הרשב''א (ח''א סי' תיג)''.

ובספר שבט יהודה כתב, שכל המתרשל ולא יחוש לרפואה דרך הטבע וסומך על נס, אין זה אלא מן המתמיהים ודעת שוטים, וקרוב הוא להיות פושע בעצמו ועתיד ליתן את הדין. ועיין שו''ת דברי מלכיאל (ח''ה סי' לה) ואבני נזר (חו''מ קצג). ולדעתם, חולה צדיק יכול לסמוך על הרמב''ן והרב אבן עזרא (שמות כג, כה) שחולי פנימי אין לרופא לרפא ורק חולי חיצוני מותר. והוסיף, מפני כי נראה בחוש שהרופאים מועדים לקלקל, וטוב לפני ה' יימלט מהם, ולכן יוכל גם לבטוח בה' שלא ללכת לרופא, כיוון שהם מועדים לקלקל. אולם כתב זה להלכה ולא למעשה.

גם החולה וגם הרופא צריך שיאמינו שהשם מרפא ולא הרפואה (ברכ''י יו''ד סי' שלו), ויש לנהוג לומר לפני כל טיפול רפואי: יהי רצון שיהיה עסק זה לי לרפואה.

10. עד כמה לחשוש


כל דבר שאין בני אדם חוששים לו, מותר שלא לחשוש ולבטוח שלא יאונה לו רע, כמו אכילת דברים שבמשך הזמן עלולים להזיק, כמו שומן מהחי וכדומה, מפני שאין ההזק ברור, והרי זה כמו שנאמר בגמרא (שבת קלט): כיוון שדשו בה רבים - שומר פתאים ה'. אך עיין ברמב''ם (הלכות דעות) שכתב, כי יש להקפיד לאכול דברים המועילים. וכן הרמב''ן על התורה הנ''ל כתב, שהרופאים עיקר תפקידם ללמד מה לאכל ומה לא.

11. מי שרע לו במקום מסוים


מי שרע לו במקום אחד, ילך למקום אחר (גמרא). הרשב''א בתשובה (ח''א סי' יט) ביאר, שזה מפני שהגלות תכפר לו, או מכיוון שהגזירה על המקום, טוב ללכת למקום אחר שמא אין גזירה על המקום ההוא. אך השתדלות טבעית של החלפת מקום נראה מדברי ה''חובות הלבבות'' בפתיחת שער הביטחון, שזה נחשב לחסרון ביטחון. וכן משמע במדרש תנחומא פרשת תזריע במעשה של כהן שהיתה חסרה לו פרנסה ורצה לצאת לחוץ לארץ כדי למצוא פרנסה (עיין שם).

עיין עוד כללים בענייני ביטחון והשתדלות בספר ''המספיק לעובדי ה''' וב''מדרגות האדם'' חלק א.

12. הפעלת עורך דין למשפט


בעניין הפעלת עורך דין להצלחה במשפט, כמובן באופן המותר, נושא זה מורכב, ויש להיוועץ עם חכם עד כמה להשתדל. ובכל אופן ייזהר מאוד מלאבד את אמונתו, וידע ויאמין כי ''לב מלכים ושרים ביד ה' על כל אשר יחפץ יטנו'', וכבר ידועה ומפורסמת סגולה נפלאה בשם הגאון רבי חיים מוולאז'ין לפני בוא האדם למשפט - לצמצם מחשבתו בידיעה אשר ''אין עוד מלבדו'', ושיראה את כל הסובבים אותו - שופטים, קטגורים וכו', כאילו ואינם, וככל שיצליח לא להסיח דעתו ממחשבה זו - כן יעזרהו ה' ולא יוכלו לשלוט בו שום כוחות שבעולם.

עיקר נתינת התורה לישראל היא כדי שישימו ביטחונם בה' וכו', לפי שעיקר הכל הוא הביטחון השלם, והוא כלל המצוות.
(הגר''א)


לד. כבוד שמים


מסופר על אחד מגדולי ישראל בחוץ לארץ שראה יהודי אחד מעשן בשבת. כיוון שאותו רב היה רב המקום, סטר לו על לחיו. הלה תבעו לבית משפט של גויים. כשהובא הרב למשפט, טען הרב שהלה נתן סטירה לאביו, ולכן כמו כן נתן לו סטירה. התובע תכף זעק: שקרן! כבוד הרב משקר!! אני נתתי סטירה לאביך?! אמר לו הרב: כן, נתת סטירה לאבי שבשמים בכך שעישנת בשבת ברחוב בפרהסיא. הבינו השופטים לכוונתו של הרב ופטרוהו.

כמה נפגעים אנו מכל פוגע שפגע בכבודנו, או אפילו לא פגע - רק שלא דיבר אתנו כראוי בכבוד, לא התייחס מספיק יפה, לא אמר שלום יפה. היהודי המאמין מיד יחשוב בלבו: מדוע על כבודי אני כל כך נפגע ומוחה נמרצות ועל כבוד שמים המחולל בחילול שבת, פריצות, כפירה ואפיקורסות אין זה אכפת לי כל כך? ומכאן יוכיח לעצמו עד כמה זקוק הוא עדיין להגביר ולחזק את אמונתו ונאמנותו בה' ולראותו לפחות כאביו ואמו ולמחות על כבודו, ולפחות להצטער ולכאוב כמי שפגעו בהוריו.

ונתבונן, אדם המחזיק מאישיות מסוימת כרב או מנהיג ויודע ומכיר בכוחו של אותו מנהיג שהינו עצום בחכמה בעושר ובגבורה, כמה יכאב לו כשיזלזלו בו ולא יהיו מוכרים לכוחו, ובפרט אם זה גם אביו. אם כן, כמובן יש לנו לכאוב על היותנו מכירים את אלקינו ורוב עצמתו, וכבודו מזולזל מהמתנכרים והמתכחשים לו.

ה''חפץ חיים'' היה נרעש ונרתע מעבירה כמו מדבר ומחלה ממארת או כמי שפגשו נחש וחיה רעה ומרגיש חושית בכל עבירה המרה לרצון השם וכפיית טובה ליוצרו ולגומל אתו חסדים תכופים. הוא לא יכול לתפוש בשכלו כיצד אנשים מעיזים להמרות את פי השם ולהתרשל בקיום מצוותיו.

(''מגדולי המוסר'')

 
הנך נמצא ב: דף הבית hidden אמונה ובטחון פרק כ"ח - ל"ד

התפילין שלי

תפילין

התפילין שלי

טובה אמיתית ליקירי משפחתכם

עילוי נשמה מכבדים בחיים ולאחר החיים

בשמחת כלולותיכם

חתן וכלה

מתפללים להצלחתכם

בשמחת הבר מצווה

בר מצווה

מתפללים להצלחת צאצאיכם

  • Login
    מלל מעל טופס הרישום
    מלל מתחת טופס הרישום
  • יצירת חשבון
    *
    *
    *
    *
    *
    Fields marked with an asterisk (*) are required.