• Personal-prayer
Hebrew (Israel)English (United Kingdom)
הרשם לאתר וזכה בתפילה וברכה על ציון הרשב"י הקדוש. שנה טובה ומתוקה
 

פרק י"ח - כ"ז


יח. הסתרה, והסתרה שבתוך הסתרה


מסופר על הגאון רבי חיים מצאנז זצ''ל שנפטר בנו, והכאב היה קורע לב ומדאיב נפש, וכששאלוהו הכיצד יכול לשאת כאבו בדומייה, ענה: משל למה הדבר דומה? לאדם שהיה יושב על כסאו, ובא אחד מאחוריו וסטר לו על גבו מכה כואבת וצורבת, ותכף הפנה ראשו לאחוריו בזעם לראות מי הוא המכה. ובכן, אם אכן היה המכה אדם זר שאינו מכירו, בוודאי שהיה המוכה מתקומם בהתאם בזעם ובכעס, אולם אם, כשמפנה ראשו לאחוריו, רואה שאין זה אחר מאשר אביו שבא לבקרו והכהו ''מכת חיבה'', הרי שמיד מבליג הוא על מכתו ומשיב בחיוך ובמאור פנים, הכי בשביל כך יפר הבן את האהבה..., המשיך הרב ואמר: קיבלתי במות בני מכה צורבת וכואבת, אולם כשהפניתי פניי לאחוריי לראות מי הוא המכה, ראיתי שבעצם זהו הקדוש-ברוך-הוא שאין אחר שאני אוהב כמוהו ואין אוהב שאוהב אותי כמוהו, ואם כן, הכי בשביל כך אנתק אני את קשרי עמו, ואפילו בעיקום פנים...

והוא המבואר בספר ''שומר אמונים'' על הפסוק ''ואנוכי הסתר אסתיר'', שנאמר כאן הסתר כפול, לפי שישנו הסתר אחד והוא עצם המכה, שהרי כל הסבל והצרות נובעים כביכול מהסתרת פניו יתברך מעמו, הפך ''יאר ה' פניו אליך'', וכן הפך ''השקיפה ממעון קדשך מן השמים'', אולם כל זמן שהאדם יודע מי נמצא אחר אותה ההסתרה ולא נעלם ממנו שהקדוש-ברוך-הוא האוהב הרחמן הוא הדוקר והמכאיב לתועלתו, הרי ששרוי הוא בהסתרה אחת בלבד שהיא עצם המכה, אולם אם נעלם ונסתר מהאדם מי מונח ומסתתר מאחרי המכה ורואה את המכה כטבעית ומקרית, הרי שאז מתקומם הוא בזעף ובכעס שאין כמוהו ולוקה הוא בקללת שתי הסתרות, וזהו קללת ''הסתר אסתיר''.

ואמנם, גם אם אין בידינו למנוע מעצמנו את ההסתרה הראשונה, שהיא עצם המכה, שאלו הם צרות רבות ורעות שנגזרו על דורו של משיח, אולם בידינו לפחות לחשך מעצמנו את ההסתרה השניה בכך שלפחות נדע מי עומד מאחרי המכות שעוברות עלינו, ובוודאי ללא ספק שמהות עצמת המכה משתנית מחמת הידיעה, וכמו הנדקר במחט על ידי אדם עויין שהרגשתו אחרת לגמרי מהנדקר מרופא מזריקה כואבת לצורך רפואתו.

ובפרט כמה יש להיבהל מדברי הגמרא (סוטה מח) על פסוק ''כי מי בז ליום קטנות'' (זכריה ד, י) - מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנם לעתיד לבוא? קטנות אמנה שהייתה בהם. והוא תימה, והלוא מדברים כאן בצדיקים, ומאידך מואשמים המה בקטנות אמנה? אלא כמבואר, המבחנים הקטנים של האמונה שמזדמנים לנו לרגעים ומקוממים אותנו לקצף והקפדה, קשה מאוד להתמודד עמם תמיד. מדי פעם מנוצחים אנו, ואולי מכך ששוכחים מהשגחתו יתברך, אולם עלינו להיות דרוכים ומוכנים למצבים השכיחים הפוקדים את בני האדם יום יום, כי אחרת בכך מתבזבז שולחננו לעתיד לבוא.

כמה אפשר היום בקלות ליכשל במחשבות מינות. מסובבים אנו באנשים רחוקים מאמונה, תקשורת העויינת את האמונה והדת, מכל משפט ברדיו מתפוצצת כפירה, בכך ששם ה' לא יזכירו ולא יישמע על פיהם וכל פרשנותם בדרך המקרה והטבע, וזאת כבר ניבאו לנו רבותינו, ובראשם ה''אור החיים'' הקדוש, שבסוף הימים תהא ההתמודדות עם שער הנו''ן של הטומאה. ומבואר בדברי הרב מקמארנא בספרו ''עשירית האיפה'' ובעוד הרבה מגדולי עולם (ראה חוברת ''בעלות השחר'' שהבאנו בהרחבה דבריהם של גדולי וקדושי ישראל ברוח קדשם על מלחמת האמונה בעקבתא דמשיחא) אשר שער הנו''ן של הטומאה הינו כפירה ואפיקורסות. והסיבה שנצטרך להתמודד בשער החמישים, היות ועומדים אנו לקראת שער החמישים של הקדושה, ואי אפשר יהא להשיגו אלא אם כן נתמודד בשער שכנגדו, ובניצחון שננצח - נזוכה בדין.

וכאן נבוא לביאור השאלה הנשאלת אצל רוב המון העולם, והיא - היאך ובמה יזכה דורנו לחזות בביאת המשיח יותר מכל הדורות שלפנינו, הרי הדורות שלפנינו היו טובים אלף מעלות מאתנו בקדושתם ובצדקותם, ואילו דורנו משופע בכוחות טומאה שמעולם לא היו כמותם?!

והתשובה לכך: היא הנותנת! בכך שמצד אחד אנו דלים ורשים, חכמתנו סרחה, הכרתנו חסרה, חלשים אנו באמונה ובאופי - ומאידך הניסיונות תוקפים בחוזק עצום שאפילו הדורות הראשונים יכלו להיבהל ולהתמוטט מניסיונות כאלה. ואם כן, בדורנו נצטרפו שתי הריעותות - חולשתנו ואזלת ידינו במקביל לניסיונות הטרודים והתכופים. ואם בכל זאת נעמוד, הרי שנצטיין בכך יותר מכל הדורות הקודמים, ואדרבא, לנו יאה ויוצדק מתן שכר חזיון הגאולה, שהרי כל התגברות קטנה מצדנו הינה נובעת מאמונה פשוטה ותמימה ומתוך מסירות נפש מעשית, שהרי ההכרה אצלנו דלה מאוד ואין פעולתנו מתוך הכרתנו - אלא מתוך אמונתנו התמימה ומסירות נפשנו בפשיטות. וזאת העבודה המפרכת מכל העבודות של כל הדורות, והיא הנצרכת דווקא עתה קודם התגלות אור הגאולה.

ובמילים אחדות סיכם חבקוק הנביא את סוד ויסוד קיומנו בדור האחרון: ''וצדיק באמונתו יחיה'' (חבקוק ב, ד), כמובא בגמרא (מכות כד), וכמו שפירשו המפרשים: ''בא חבקוק והעמידן על אחת'' - והיא האמונה. ולא שחלילה מיעט בקיום שאר המצות, אלא שדרכה ובאמצעות התחזקותנו והתמרכזותנו בנקודה זו נבוא ממילא לקיום כל המצות בקלות ובנחת.

וביאור דבריו כאמור: ''וצדיק'', מי יקרא צדיק והיאך יהא אפשר לזכות לתואר צדיק בדור זה - מי הוא אשר ''באמונתו יחיה'', שתהא האמונה חייו ממש, אליה יצמד כאויר לנשימה, ובכל דרכי וצעדיו יזכור את השגחתו יתברך המשגיח עליו בפרטי פרטות, ועושה הכל לטובתו, הוא שיקרא ''צדיק'' וכמו שהארכנו בזה לעיל בפרקים הראשונים, כך שאין הכוונה שמי שהוא צדיק מכבר הוא זה שבאמונתו יחיה, דאם כן מה יהא עם שאר בני האדם, אלא הכוונה מי הוא זה שיזכה לתואר צדיק - זה שבאמונתו יחיה, כך שעצה ופתרון זה הוא לכל אדם באשר הוא, באם יתחזק באמונתו ויחיה עמה - בשם צדיק יקרא.

ולפי דברי הגמרא לעיל, שגם צדיקים ייתכן ויתבזבז שולחנם לעתיד לבוא מפני קטנות אמנה שבהם, אזי יקבל פסוקו של חבקוק משמעות מחודשת: ''וצדיק באמונתו יחיה'' - כלומר, גם מי שהוא צדיק ומדקדק במצוות, כל ''חיותו'', דהיינו עולם הבא שלו, שאז הוא עיקר החיים, תלוי באמונתו. האמונה היא קנה המידה למדרגתם של הצדיקים בעולם הבא.

בוא וראה מה היא אשר נקראת בשם אמונה. איתא בנביא (ישעיה נ, י): ''הלך חשכים ואין נוגה לו יבטח בשם ה' ויישען באלהיו''. אמונה פירושה: כאשר נמצא אדם במצב של הלך חשכים - כביכול אפלה וחשכה סביבו, ולא עוד, אלא שאין נוגה לו - שאינו רואה כלל מציאות שתוכל להאיר לו, מכל מקום יבטח בשם ה' ויישען באלהיו.

(הגר''י לוינשטיין זצ''ל)


יט. לא מתכוונים - אבל זו כפירה!


אמר הכותב, מעשה היה בבעל מלאכה שעבד בביתי והוצרך לדפוק בפטיש מסמר באחד המשקופים, ופתאום אני שומע מאותו בעל מלאכה שהוציא מפיו איזושהי קללה מתוך כעס, ושאלתיו מה קרה, והוא ענה לי, שהכה בפטיש באצבעו במקום על המסמר...

אמרתי לו, שמע ואספר לך, הרי אמרו חז''ל ''אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה''. וביאור הדברים: ראה עד כמה שלבים עברו עד הגזירה שתכה בפטיש על ידך; ראשית דנו עליך בשמים, מיימינים מימינו של הקדוש-ברוך-הוא ומשמאילים משמאלו. המקטרגים טענו: זה פלוני שדופק עתה בפטיש מגיע לו להכות את ידו בפטיש על עון פלוני שבידו. מיד לעומתם טענו הסנגורים: מדוע?! והלא יש לו זכות פלונית וזכות פלונית. שוב טענו המקטרגים: ומה בכך? על זכויותיו יקבל שכרו, אולם על עון פלוני מגיע לו ייסורים. והסנגורים התחננו שלא יקבל עתה עונשו וימתינו לו שיעשה תשובה - והקטגורים השיבו: כבר היו לו הזדמנויות לשוב ולא שב. הביאו את הדברים לפני בית דין של מעלה, שיש אומרים שהמה המלאכים - ויש אומרים שהמה הצדיקים שהיו באותו דור ונפטרו מן העולם (ר''א לאפיאן זצ''ל), ודנו והחליטו שצריך הוא לקבל את עונשו מיד ולדפוק את הפטיש בידו. הביאו פסקם לפני כיסא הכבוד שיאשר זאת הרבונו של עולם, והקדוש- ברוך-הוא הסכים לפסק בית הדין. ובכן יצא כרוז מבית דין של מעלה: פלוני אלמוני עתה נגזר עליו להכות בפטיש את ידו על עון פלוני שעשה בשעה פלונית ובמקום פלוני, ותכף בהסתיים הכרוז הוכתה ידך בפטיש. ואם כן, הכיצד תכעס ותקלל את גורלך אחר שזהו לאחר כרוז ופסק מבית דין של מעלה? הרי בכך אינך פחות ממקלל את הדיין לאחר פסק דינו, שעובר על ''אלהים לא תקלל''. ואם חכמינו ז''ל דרשו פסוק זה לפי מדרשו - ''אלהים'' - זהו הדיין, הרי שכאן הנך עובר על פסוק זה כפשוטו.

אם כן, כל שכן וכל שכן יסורים הקשים ממכת פטיש, בוודאי שהכל בהשגחה פרטית מידה כנגד מידה.

יצר הרע לא אומר לאדם תכפור בהשגחת אלקי ישראל, חס וחלילה, כי בוודאי לא ישמע לו, הלא עם ישראל מאמינים בני מאמינים, כל יום קוראים קריאת שמע, מניחים תפילין, שומרים שבת, אולם מביא הוא את האדם לכפירה בה' בדרך עקיפין, וכשנשאל הוא, האינך חושב שאתה כועס על ה'? עונה הוא: חס וחלילה, איני כועס על ה' - אני כועס על עצמי היאך ''פספסתי'' והכיתי בפטיש את ידי במקום את המסמר.

יש טועים הסוברים כי שלמים הם באמונה ויראה, ובאמת יש אפשרות שיוכל כל אחד ואחד לבדוק עצמו בכך. כתב רבנו יונה (שערי תשובה ש''ג כג): והנה הירא את דבר ה' ישים את נפשו בכפו על עבירות קלות כמו על החמורות, עיין שם. ואם כן, נבדוק נא עצמנו, האם מקפידים אנו על כל התורה במידה שווה או שיש עבירות שהם קלות בעינינו. (הגר''י לוינשטיין זצ''ל)


כ. למה? מדוע? - זהו בסך הכל מה ששאלתי!


דוגמא נוספת:

אדם ביקש מרעייתו קודם צאתו לעבודה שתסדר לו דבר מה במשך היום. מגיע הוא בצוהריים ושאלתו בפיו: האם בצעת את מבוקשי? ומשיבה לו: סליחה, לא היה לי זמן. או שעונה לו: פשוט שכחתי וכדומה. תכף מתפרץ הוא: למה שכחת? למה לא בצעת את מבוקשי? ועוד למה ולמה.

לאדם נדמה שאין זה פגם באמונתו, שהרי יהודי מאמין הוא, וכל כעסו הוא על אשתו וזהו עניין נפרד. האין זו קטנות אמונה בהשגחת הבורא, שהוא עשה ועושה ויעשה לכל המעשים? האדם אמנם הוא בעל בחירה ואמנם בידו לעשות או שלא לעשות, אולם התוצאה הסופית מוכיחה על רצון ה', שמאחר וכך נעשה כבר, הרי שזהו רצון ה' שכן יהיה ולא משהו אחר.

היום בעולם בין בני אדם, כולל המאמינים ושומרי מצות, מצויות המילים: אוף...! איך מרגיז...! אוי, חבל...! ממש מעצבן...! די, נמאס כבר...! כמה כבר אפשר לסבול...?! איך שכחתי...?! איך טעיתי...! למה התרשלתי...?! איזה טיפש אני...?!

המדרש בא בטענה על יעקב אבינו על מילת ''למה'' באמרו ''למה הרעתם לי להגיד לאיש העוד לכם אח'' (בראשית מג, ו), והקדוש-ברוך- הוא הקפיד עליו באמרו ''למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מה''' (ישעיה מ, כז), (מד''ר בראשית מג, ו).

הקדוש-ברוך-הוא אינו אוהב שאומרים ''למה''.

יעקב אבינו אמר פעם אחת בחייו ''למה'', והקפיד עליו הקדוש-ברוך- הוא. יעשה כל אדם חשבון כמה פעמים בשעה הוא אומר ''למה''.
''למה האוכל עדיין לא מוכן?''
''למה לא כבסת לי את בגדיי?''
''למה לא אמרת לפלוני כך או כך?''
''למה הבית אינו מסודר?''

ועוד כהנה וכהנה מספר רב של של שאלות ''למה'' יכול אדם לשלח לעבר רעייתו או בניו או חבריו במשך היום.

כמה מילות ''אוף...!'' יוצאים מפיו מדי פעם, אם זה על חוסר הצלחה, בכתיבתו ובמלאכתו, או על חוסר סבלנות מטורדנות הזולת, ופעמים ''אוף'' זה משתלח גם לעבר אב ואם או מורה, ובכך נכשלים בנוסף לקטנות אמונה גם בזלזול הורים ומורים.

כי באמת כל האירועים ואפילו הקטנים שמביאים את האדם לריתחא, כמו הפרעות שינה, כבישת מקום חניה, עיכובים שונים בזרם השוטף של החיים וכיוצא, כל אלו ''השקעות'' המה שנוטל הקדוש-ברוך-הוא מהאדם, דהיינו הקדוש-ברוך-הוא דורש מהאדם להשקיע על מנת לקבל רווחים עצומים, ולכך מבקש ממנו להשקיע שתיקה בעידן רתחא וכעס או הקפדה ולבלום ולכבוש כעסו ורצונו ולבטלו לרצון שמים, ובהשקעה מעטה זו מזכהו ה' בגנזים עצומים הניתנים לבוטחים בשם באמת ומאמינים בו שהכל לטובה.

כך שיש לראות כל צעד ולו הקטן כהשקעה המפיקה רווחים. או לכל הפחות ככיסוי חובות, שבמעט תשלומים מכסה האדם חובות עצומים, וכי אין זה כדאי? וכך יש לאדם לראות בכל אירוע ואירוע המאכזב היאך בכך זוכה הוא בהשקעה זו לרווחים, ולפחות לכיסוי חובות גדולים על ידי פירעון מועט.

האמונה הנשרשת באדם מנעוריו מספקת לו כל זמן שאינו עומד בניסיון, אך כאשר יתייצב בפני ניסיון, לא תוכל אמונתו הדלה לעמוד בפניה.
(הגר''י לוינשטיין זצ''ל)


כא. לרגעים תבחננו

(איוב ז, יח)

בכמה התבטאויות של זעם ואי שביעות רצון מהנהגת ה' עמנו מתבטאים אנו בכל יום, ולפעמים בכל שעה, ואיננו שמים לב שבעצם הזעף והקצף הזה הוא ישירות על הנהגת הבורא, וכאומרים אנו לו שאיננו שבעי רצון מהנהגתו.

אדם מתחיל במלאכה מסוימת, ציור, סופרות, נגרות או כל מלאכה אחרת, ובאמצע נתברר לו שטעה וכל יגיעתו עד עתה היה לריק - כמה אמונה ותמימות נדרש כדי להתבטל לרצון ה' ולהאמין שכך ה' רוצה.

וכמו כן בכל פרט ממש, ואפילו חלום רע המעגם את הנפש - אומר ה''סבא מקלם'' - זה בהשגחה פרטית, וכמו שאומרת הגמרא (ברכות נ''ה ע''ב): לאדם טוב אין מראין חלום טוב, כדי למרקו בייסורים, ולאדם רע אין מראין חלום רע. או כמו שאומרת הגמרא (ערכין ט''ז ע''ב): אפילו חשב להוציא מכיסו שלש פרוטות ועלו לו שתיים וצריך להכניס ידו ליטול עוד אחת - זה ייסורים, או שנהפך לו הבגד וצריך לפשוטו שוב וכדומה.

''לרגעים תבחננו'' (איוב ז, יח) - אמר רבי נתן: אדם נידון בכל שעה (גמ' ראש השנה טז ע''א).

דווקא במקרים טרגיים ניסיון האמונה מבחינה אחת קל יותר מאשר ניסיונות היומיום. כשחס וחלילה, לא עלינו, קורה אסון, הרי שאז האדם מפעיל את כל כוחות האמונה שבו על מנת שלא להתמוטט רוחנית ופיזית. קרוביו וידידיו באים לנחמו ולעודדו, אנשי אמונה באים אצלו לחזקו באמונה, וכך מחזיק מעמד ומתגבר, שהרי נביט, אין לך ריק שבישראל שלא יושב שבעה, חס וחלילה, על מתו, ואומר קדיש ומברך ''דיין האמת'' להצדיק דין שמים.

עיקר הניסיונות באמונה המה במקרים התמידיים והתכופים אצלנו לרגעים.

וצריך להבין דבר פשוט, למה גרועה היא פליטת פה, כגון: איך מרגיז... ממש מעצבן... על אירוע טרגי מאשר על אירוע קטן כמו כאשר בדיוק כשבאת, סגרו את המכולת או את בית המרקחת.

הסבא מנוברדוק היה אומר: אם אחרת לאוטובוס, אל תאמר אחרתי אוטובוס זה, אלא הקדמתי לאוטובוס הבא. מאחר שזו המציאות העכשווית, מחויב הנך להשלים עמה ולהתבטל לה, כי המציאות מורה מה בעצם רצון ה'. ולפי זה, אם באת לחנות או למשרד מסוים באיחור ומועד הבא יהא רק למחרת - עליך להאמין, לא שאחרת היום למשרד או לחנות, אלא הקדמת ביום אחד, שהרי שוב לא ייפתח אותו משרד - רק למחרת, כי לומר ''אחרתי'' פירושו אזלת יד והתרשלות, והיא המביאה להתקוממות והתמרדות.

כל יהודי מאמין ומבין שבאירוע טרגי זהו ממש חוסר אמונה לומר ''אוף...'' או - ''איך מרגיז...'' או כמו שמתבטאים הבורים: ''איזה אדם טוב הוא, באמת לא מגיע לו מה שארע לו...!'' וכמו כן התבטאויות כמו: ''יש ברירה?... זה החיים, אין מה לעשות...!'' שזה כמו כן לשון של קטנות אמונה, וכמו שכן מצינו בגמרא בבא קמא (לח ע''א) שאמרו החכמים לעולא לבוא ולנחם לחכם שנפטרה בתו, והיה זה בבבל, ואמר עולא מה לי ולנחם את הבבליים שיש להם מנהג גדפנות שמגדפים המה את ה' כשקורה להם אסון, ואומרים: ''מה אפשר לעשות'', וזה נורא, עולא ראה שבמשפט כזה יש גידוף, ומדוע? מבארת שם הגמרא שהוא כאומר: מה אפשר לעשות, ואילו היה אפשר לי לעשות נגד הגזירה הייתי עושה... וזהו גידוף. נתבונן כמה פעמים פולטים אנו מפינו מילים כאלה: ''מה אפשר לעשות... יש ברירה...'' וכיוצא.

הרי ברור לנו שאלו התבטאויות שליליות, שהרי כל ישראל מאמינים הם ומשתדלים לקבל דין שמים עליהם בהתבטלות לרצון ה'. והנה, את אותה התבטאות שלילית שפוחדים לאמרה במקרים חמורים או לשמעה ממישהו במקרי אסון, חס וחלילה, אומרים אנו אותה פעמים רבות על מקרים הרבה יותר פעוטים.

הלא מילות אלו הן מילות התמרדות כלפי שמים, וכאומר: איני מסכים ומקבל הנהגת ה' במקרה זה, או כאומר: אני הייתי עושה אחרת... או: אני חושב שצריך להיות אחרת...

טועים אנו בהבנה האמיתית מה היא הנחשבת לאמונה שדומה בעיני כל כי מאמינים הם, וכמו שנאמר: ישראל מאמינים בני מאמינים, אך עלינו להבין כי עדיין אין זאת האמונה הנדרשת מן האדם, ובאמונה זו הטמונה בלב האדם אינו נקרא אדם המאמין. אמונה פירושה - כמה יכול למסור מעצמו ומנפשו עבור האמונה, וכל שמוסר כולו נקרא המאמין השלם, מה שאין כן כשאינו מוסר עצמו - אף שיודע שמאמין - אין זו אמונה שלמה, כי אמונה פירושה מסירות נפש ממש עבור האמונה והרגשה והבחנה מוחלטת באפסיות האדם שאין בו כלום ואין לו מאומה מלבד הקדוש-ברוך-הוא.

(הגר''י לוינשטיין זצ''ל)


כב. התבוננות של סופר סת''ם


סיפר לי פעם סופר סת''ם אחד: הייתה לי תקופה שנפסלו לי הרבה תפילין ומזוזות [כידוע, שתפילין או מזוזות צריכות להיכתב כסדרן אות אחר אות, וכשאירעה תקלה וטעות שמתגלית לאחר המשך הכתיבה - חייבים לגנוז את התפילין, וכל יגיעת הכתיבה לריק], ובתחילה הייתי ממש מצטער ורוגז, ולבסוף התבוננתי רגע - על מי, בעצם, אני מתרגז?! נכון, אני לא אומר ישירות להקדוש-ברוך-הוא: ריבונו של עולם, למה אתה עושה לי ככה, או: ריבונו של עולם, לא מגיע לי! אלא ההתרגזות הייתה ללא כתובת מסוימת. אולם התבוננתי, שבהתרגזות ועצבנות זו הריני בעצם מבטא את חוסר הסכמתי למי שעשה לי מה שנעשה לי, שהרי מאמין אני בבורא שהכל ממנו ולא נעשה דבר מבלעדיו. ואם כן, מה שארע לי הרי שזה ממנו ישירות, וכל קצף שהוא שעולה בלבי הרי אינו ניתן להסבה על שום כתובת אחרת, אלא רק על הרבונו של עולם שבו אני מאמין. ובכן, חשבתי, הרי שאני סותר את עצמי: אם אומר שכעסי הוא לא על ה' - אז על מי? על כח אחר, חס וחלילה? אם כן, הריני כופר לחשוב שיש כח אחר, וגם אם כח זה אינו אלא אני בעצמי - וכי מותר לי להאמין שיש בידי לעשות משהו? ואם מאמין אני בו שהוא לבדו עשה ועושה לכל המעשים, אם כן, הרי שבעקיפין כעסי עליו בלבד, וכי כך ישר ונכון לנהוג כלפי הבורא הרחום והחנון שכל מעשיו לטובה עם האדם?! ובכלל, מי אני שאבוא אחר המלך להרהר ולערער אחריו?!

וסיים, שלאחר התבוננות מעמיקה קיבל עליו שבכגון זה - תקלה בכתיבת התפילין ומזוזות מקבל הוא עליו דין שמים באהבה, ומני אז נקל היה לו מאוד להתמודד בניסיונות התקלות שבכתיבה, שכן קל יותר לקבל על עצמו אמונה על דבר אחד מסוים, ועזר לו מאד קבלה זו אף על יתר נסיונות האמונה הדורשות התבטלות והסכמה למציאות, שהיא בעצם רצון ה', ולא עוד, אלא שבהנהגה זו חש בהתעלות עצומה לקרבת ה'.

הרי עצה טובה להתחזק באמונה, להתחיל לקבל עליו לעמוד בנסיונות האמונה בפרט מסוים ובפרט כאשר מצוי בו הנסיונות, ומכך יבוא לעמוד גם ביתר הנסיונות, מה שאין כן זה המקבל עליו על כל הפרטים או על כמה פרטים, יהא קשה לו לעמוד בכולם.

מידת האמונה היא נטייה דקה מעדינות הנפש. אם האדם הוא בעל נפש ושעתו שעת השקט, חופשי מרעבון תאווני וכו', הוא נרגש ונדהם... (חזו''א, אמונה ובטחון)


כג.''ניסיון'' ולא ''סבל''


יש להוציא מהראש ומהפה את המילה ''סבל'' ובמקומה לשבץ את המילה ''ניסיון''.

הנסיון נועד להרים על נס את המאמין ולהרימו למדרגות נוספות.

העולם כולו גשר צר מאוד. האדם מהלך בעולם ומוקף הוא בניסיונות, כיוון שזו תכליתו, כמבואר ב''מסילת ישרים'' שהאדם נברא לעבוד ולעמוד בניסיון, ויכול חלילה אפילו במחשבה בלבד לא נכונה - להרוס אל ה', חס וחלילה, כמבואר ב''נפש החיים'' שער א' פ''ד, שהאיש הישראלי במחשבתו הרעה הורס יותר מטיטוס ונבוכדנצר שהחריבו את בית המקדש, לפי שהם אין להם חלק בקדושה כדי שיגיעו עד שם לקלקל ולהרוס, ואדרבא, רק אחר שעם ישראל חטאו, ובחטאיהם החריבו את בית המקדש שלמעלה, רק אז הצליחו טיטוס ונבוכדנצר להחריב את בית המקדש שלמטה, וכנאמר בגמרא: קמחא טחינא טחנת, אולם איש הישראלי מגע ידו מגיע עד למעלה למעלה, היש גשר צר יותר מזה? לא רק במעשה לא טוב כבר האדם נופל למטה לתהום, אלא אפילו במחשבה לא נכונה, מחשבה של זעף וזעם על מצבו, עיקום פנים, אי שביעות רצון, כבר מפגם כזה באמונה יכול אור פני ה' לסור ממנו.

והגם שאין הקדוש-ברוך-הוא בא בטרוניא עם בריותיו, וייתכן שמתחשבים בשמים באדם שפולט מילים שאינם הגונות מתוך צערו, אולם אין ספק שאיבד בכך הרבה ממדרגות הקדושה וההתקרבות לה'. ייתכן שאמנם לא ייענש, וגם זה שלא ייענש אין זה פשוט כלל, כי זה תלוי הרבה בחשבון שמים עד כמה היה לחוץ מהניסיון, אולם ודאי שאת המדרגות הנשגבות המיועדות למאמין בשעת ניסיון - איבדם לגמרי.

וכאמור, חבל שהאדם לא מנצל את אפשרויותיו להשקיע על מנת להפיק רווחים, הרי בכל שתיקה ובלימה שהאדם דום לה' ולא מערער על הנהגת ה', בהשקעה זו מרוויח הוא רווחים עצומים ואם אינו מנצל אפשרות השקעה זו וזאת בכך שהוא מתרעם ומלא בטרוניא, אזי כאמור גם אם אינו נענש, לפחות מפסיד אפשרות השקעה מועטת המזכה ברווחים גדולים, כמו כן מפסיד הוא את הזכות שבאפשרות תשלום חוב מועט על מנת לסלק חוב גדול, כי בכל סבל קטן בעולם הזה זוכה האדם להוריד מעצמו הרבה סבל לעולם הבא, כך שמפסיד הוא אפשרות של פרעון במעט הכמות המועיל לכסות חוב גדול.

האמונה צריכה להיות איתנה כסלע, שום כוח בעולם לא יזיז אותה. לא שייך ויתור באמונה. כל ויתור יוצר מציאות חדשה של אמונה, והחילוקים בזה הם בלי סוף.
(הגר''י לוינשטיין זצ''ל)


כד. אמונה - המודד למדרגות בני האדם


אומרים חז''ל (גמ' סוטה מח), מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנם לעתיד לבוא? קטנות אמנה שהייתה בהם. והוא פלא - מצד אחד מדובר ב''צדיקים'', ומאידך ''קטני אמנה''?

אלא כמבואר, אפשר במחשבה לבד כבר להרוס אל ה' ולהימצא כלי ריק לפניו, חס וחלילה, וגם צדיק גמור יתכן והרבה פעמים, כשמופתע הוא באיזה ניסיון מפתיע המעורר אצלו זעם וקצף, מקפיד הוא על זולתו או על בני ביתו, ובמחשבה שכזו פגם באמונתו. וככל שהאמונה מוחשית וברורה אצל האדם, כך משהה פחות את קצפו וזעמו על הנהגת ה'.

ונסביר כוונתנו:

המאמין השלם אינו נותן שהות לפגם אמונה לשכון בתוכו ומצליח תכף סמוך לניסיון להדוף את הזעם והקצף ולהתרצות לרצון ה' באשר נוהג עמו. הפחות מאמין נרגע לאחר דקות מספר, והפחות מאמין נרגע לאחר יותר זמן, וכן על זה הדרך. וזה בעצם כלי המודד לאמונתו של האדם - שמצליח כמה שיותר קרוב לניסיון להדוף את מחשבות המינות והמרד המתעוררות בקרבו ולהיות בר לבב ושבע רצון בהנהגת ה', ומה שפחות להשהות בקרבו את הזעם והקפידה, וככל שמצליח להדוף את התקצפותו ומרדו מה שיותר סמוך לניסיון, הרי הוא במדרגה גבוהה יותר באמונה.

והרי כל יהודי מאמין בסופו של דבר מתרצה ומקבל את הנהגת ה', אולם הפגום באמונתו מקבל זאת רק לאחר שכבר נרגע והתאושש מהמכה שניחתה עליו לאחר כמה ימים או חודשים או יותר, אזי, כיוון שסוף סוף מאמין הוא וכבר עבר זמן רב מהניסיון, רק אז יש לו את הכח בנפשו לומר ''כפרת עונות'', ''הכל מאת ה''', אולם לא עצר כוח בנפשו לומר זאת ולהאמין כך כשהיה בסמוך לצרה, וככל שיסמיך האדם למכתו וליסוריו את הסכמתו לגזירת שמים, כן מושלם הוא יותר באמונה.

וכאן עלינו לשאת קל וחומר, אם לצורך נס יציאת מצרים - קריעת ים סוף נדרש מבני ישראל מיצוי אמונה באופן כה נעלה - עד כדי שיגיעו המים לצואריהם, אנו שעומדים לקראת אור הגדול של הגאולה שנס מצרים לא ייזכר לעומתו, על אחת כמה וכמה שאנו נידרש למצות את אמונתנו עד כדי מסירות נפש יותר ממים עד הצואר, שהרי אנו בשער החמישים של הטומאה שלא היה כמותו ועמו אנו צריכים להתמודד טרם התגלות אור הגדול של הגאולה.

וביותר יש לנו לדאוג ממדרגות האמונה שאנו אוחזים בהם כי כפי מדרגתנו עתה באמונה כן נזכה לעתיד.
..07.אולם אם חי האדם את חיי האמונה ללא עמל בכיוון חידוש ההכרה, נשאר עם היכרות הילדות, וכך יכולים לעבור עליו עשרות שנים בקיום מצוות, אולם הכרת לבו לא תשתנה והוא כאילו עומד מן הצד ואינו מתעלה על ידי עבודתו.
(הגר''י לוינשטיין זצ''ל)


כה. אמונה - המודד לגמול המעותד לבני אדם


ה''חפץ חיים'' בספרו (מחנה ישראל פ''ג) אומר, שבעצם כל מדרגתו של האדם לעתיד לבוא - כפי מדרגת אמונתו שהייתה לו באירועי העולם שעברו עליו. ואלו דבריו:


''עוד צריך האדם לידע, שעיקר הטובה השלמה העתידה בימי הגאולה יהיה מגיע לכל אחד כפי גדר האמונה וההתחזקות שהיה לו בהקדוש- ברוך-הוא בעת הגלות. שאם רפה ידו, אז, חס וחלילה, מתבזבז על ידי זה שולחנו לעתיד לבוא, ואם היתה אמונתו שלמה בה' והתבונן תמיד בכל העניינים שאירעו לו שבוודאי עושה הקדוש-ברוך-הוא עמו זה לטובה, יתרומם עבור זה מדרגתו מאוד מאוד לעתיד לבוא ויהא שולחנו שלם מכל טוב''.


ובעצם הדברים פשוטים, שהרי כתב הרמח''ל, שלעתיד עיקר האושר והשמחה ושלמות הבריאה תהא בכך שיתגלה סוד ''הייחוד השלם'' - שיתגלה ייחודו יתברך אשר אין עוד מלבדו כלל.

ואם כן, כמה שיותר צעד האדם לכיוון תכלית זו בזמן חושך הגלות, הרי שבכך הכין והכשיר עצמו לקראת האור הגדול שיתגלה, שזה כל תכלית הבריאה מבריאת העולם עד תיקון עולם במלכות שדי - שיתגלה ייחודו ללא מסכים, אלא בברירות שלא הייתה כמוה, וידעו כולם אשר אין עוד מלבדו. וכל תכלית התורה והמצות, הכל כהכנה לקראת שלמות התיקון שיתגלה אורו יתברך, אלא שלעתיד לבוא כבר יתגלה ייחודו ללא בחירה וחפץ, שהרי את רוח הטומאה יעביר הקדוש-ברוך-הוא מן הארץ, וכל הגבורה והניצחון זה עתה בעידן חושך והסתר פנים לגלות את ייחודו, וזה בעצם מה שיגרום לתיקון העולם בהתגלות ייחודו - בזה שאנו נשבור את קליפות הכפירה ונגלה מתוך ההסתר את ייחודו יתברך, שזה מה שיביא את העולם לתיקונו.

ולכן, כל מי שהשתתף יותר במהלך תיקון זה לגלות את ייחודו יתברך מתוך החושך, שותף מלא הוא בתיקון השלמות, זמן התגלות הייחוד. וככל שעבר על האדם יותר חשכות והסתר פנים ועם כל זה הצליח להתגבר ולגלות מתוך החושך שבעצם אורו יתברך טמון בפנים והוא מאחורי הכל ואין עוד מלבדו כפשוטו ממש ושכל מקרי העולם אינם מציאות בפני עצמם כלל, הכל דמיון ואחיזת עיניים, ובעצם אין עוד מלבדו כלל וכלל, אזי אכן אמת זו תתגלה לעתיד לבוא, וזה יהא שכרנו חלף עבודתנו כאן בעידן חשך - לשבר את קליפת המינות האוחזת עיני בני האדם לראות את העולם כמקרי וטבעי ולהתייחס לסיבות ולא לסיבת כל הסיבות. וכל ישראל מאמינים בני מאמינים, וכולם שותפים בשבירת קליפה זו מפני האמונה שבהם, אולם אין המדרגות שוות - יש אחד שמתאושש לאמונה רק לאחר זמן, ויש תכף ומיד בסמוך לניסיון, ויש מדרגות רבות בין בני האדם בזה, וכל אחד לפי מדרגתו כן שותף הוא בשלמות התיקון לעתיד, לכן כל אחד אכן יזכה כפי שותפותו לעתיד בשכר הגדול שיתגלה למאמינים בו. ולא דומה שכרו ועונגו של המאמין השלם שנטל חלק גדול בשלמות התיקון לעתיד, שהוא גילוי ייחודו יתברך, למאמין פחות, שנטל חלק קטן בשותפות תיקון העולם לעתיד.

וביותר עלינו להתחזק באמונה בימים אלו, שהרי אנו עומדים ומצפים לביאת הגואל במהרה, ועלינו לדעת ולהבין אילו הם הדברים העיקריים שמלך המשיח יתבע וידרש מאתנו, ונראה זאת בכתובים (ישעיה יא, ג-ה): ''והריחו ביראת ה' ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אוזניו יוכיח... והיה צדק אזור מותניו והאמונה אזור חלציו'', ומפורש שתביעתו תהא יראה ואמונה. ועל אף שיש מצוות רבות, מכל מקום, עיקר תביעתו תהיה אמונה וכו'. ומעתה, מי שמצפה באמת למלך המשיח ורוצה להתקרב אליו יתברך, הרי צריך להשתדל ולהתדבק בדרכיו, ואם כן, כמה פשוט חובת חיזוק האמונה בימים אלו.
(הגר''י לוינשטיין זצ''ל)


כו. בואו ונהיה סוחרים ממולחים!


פרוטה לפרוטה מצטרפת. בכל אירוע קטן המקומם ומעורר כעס זעם וקצף - והלא אירועים שכאלה המה מספר פעמים בכל יום - נתאזר באמונה, שהיא בעצם כוחו ואזורו של משיח צדקנו, וכנאמר (ישעיה יא, ה) ''והיה צדק אזור מותניו והאמונה אזור חלציו'' הנאמר על משיח צדקנו, ולבסוף יצטברו לנו הרבה ניצחונות על ייסורים קטנים שחלפו עלינו ממקרי היום יום ויסתכמו לחשבון גדול ועצום.

הבה נעשה חשבון:

כמה פעמים, מחוסר אמונה, כועסים אנו על ילדינו עד כדי הכאה, חס וחלילה, ומעט נשים ''עשו חיל'' לקלל את בניהם או שמתבטאות אליהם בהתבטאויות נוראות, כמו: ''אני אהרוג אותך!'' או: ''לך ואל תחזור!'', ולא פעם שמענו שקללה שכזו נתקיימה, רחמנא לצלן, והנהגה כזו נובעת מחוסר השלמה עם גזירת שמים לסבול ולהצטער בצער זה של ''גידול בנים''.

כמה פעמים מתבטאים אנו בזעף ובזעם מהתאכזבות מקניית חפץ מסוים שבחנות. חשבנו שהוא לפי דרישתנו, ולבסוף הוברר שאין בגד או חפץ זה מתאים ולא נשאר אלא לתתו מתנה למישהו.

וכמו כן כמה מצוי הוא שאדם קונה משהו במחיר מסוים, ולבסוף מתברר לו שיכל לקנותו בזול יותר במקום אחר, ומאשים הוא את עצמו על מחדלו בבירור נוסף קודם הקנייה. או שקונה האדם משהו, ולבסוף רואה הוא משהו דומה אצל חברו ומצטער על שלא קנה אף הוא את אותו הדבר [וכרגיל הוא, שהדשא של השני תמיד ירוק יותר, ואין אדם מרוצה ממה שיש לו]. הלא בדברים מצויים אלו אם לא נשתמש באמונה פשוטה שהוא עשה ועושה ויעשה לכל המעשים, הרי שאיבדנו את עיקר מעיקרי יסודות האמונה, וכמו שהיה מבאר הגאון ר' יחזקאל לוינשטיין זצ''ל, דכמו שברור לכל אחד ה''עשה'' של הקדוש-ברוך-הוא - שהוא לבדו ברא את עולמו, אתה הוא עד שלא נברא העולם, כמו כן צריך להאמין ב''עושה'' שהוא לבדו עושה ויעשה לכל המעשים ואין אחר מבלתו. ואפילו אם אדם שכח משהו, טעה בכתובת מסוימת והוצרך לחזר שנית למקום המיועד - דברים זוטרים אלו כולם בהשגחה עליונה. ואפילו הוצרך לומר לחברו כמה פרטים ושכח חלקם ומתייסר מכך, חייב להאמין שזה רצונו יתברך, וחייב להתבטל למציאות מבלי להרהר ולערער אחר הנהגתו יתברך.

כמה פעמים ממתינים אנו לבעלי מלאכה לבוא לסיים מלאכתם אצלנו והמה מתמהמהים באונס או בפשיעה, ולפעמים אף יוצאים אנו מרומים ונסחטים על ידי בעלי מלאכה שאינם הגונים, מלבד חוסר הסיפוק מביצוע מלאכתם.

כמה אמונה נדרשת להחזיק מעמד ולא לעקם את הפנים להקדוש-ברוך-הוא, חס וחלילה. וכאמור, כיוון שהניסיונות הללו תכופים, אין האדם פוקח עיניו לשום לבו עליהם, ומזלזל בהם ואינו רואה באמונתו שום פגם, וגם כיוון שמצויים הם אצל רוב העולם, ובני אדם - כולל המאמינים - רגילים לזלזל בהם, לכן קשה מאוד לעמוד בכל אחד מהם, כי מטבע האדם להמשך אחר הסיבות המקריות, ועבודה גדולה מאוד נדרשת להתנתק מראיית העיניים ולשעבד את ראיית העיניים ויתר החושים לאמונה בכל יכול.

ולדוגמה, אדם נצבט על ידי חברו בלא כוונה, כגון שסגר חברו שולחן על אצבעו וגרם לו כאב צורב, או דרך מישהו על רגלו בלא כונה - על אף שיודע בבירור שהיה זה ללא כוונה, מתקצף על זולתו, ובאופן ספונטני מגיב מיד בחומרה, והרבה יותר קל לו להתגבר על כאבו כשהדבר קורה לו מחמת עצמו שבלא כוונה הכאיב לעצמו, כי אין לו את מי להאשים.

הרי לנו לראות שמטבע האדם להיות קרוב למינות, לתור ולחפש נאשמים על אף שיודע שאינם אשמים באמת, אבל כיוון שיכול לאחוז במשהו, מיד נאחז בסיבה קלושה כדי להרגיע מעט את זעמו, כי האדם כשאינו עובד על אמונה מקושר ומחובר הוא למקרה, ונאחז בסיבות ובמקרים גם כאשר השכל וההגיון אינו סובלם.

ופרוטה לפרוטה מצטרפת לחשבון גדול, כל בלימה ושתיקה והסרת כעס והקפדה מהלב על כל אירוע מאכזב כל שהוא, מצטרפת לאדם לבסוף לחשבון גדול, כי זו ההשקעה האמיתית בעולם הזה המזכה לרווחים עצומים ונצחיים לעתיד.

ואמר מו''ר חמי ז''ל ציור לזה: יש מסתכל לתוך בית דרך חור המנעול שבדלת ויראה עט כותבת ולא יראה אדם, וידמה שהעט כותבת בעצמה - כך הוא הכופר, שיחשוב שהטבע פועלת בעצמה, אבל כשפותח הדלת יראה את האדם הכותב. כך המאמין יראה שה' יתברך הוא העושה והמסבב את הכל, וכל הסיבות ומעשי בני אדם הם אצלו כמו עט ביד הכותב.
(מכתב מאליהו ח''א עמ' 177)


כז. ותאמר ציון עזבני ה'


שלמה המלך אומר (קהלת ה, א) : ''אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלקים, כי האלקים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים'', כדי להבין דבר שלמה המלך בזה נקדים משל.

עשיר מופלג, שעסקיו מסועפים על פני כמה מדינות ברחבי העולם, הרגיש שבריאותו הולכת ומתמוטטת. השינה לא שינה, האכילה לא אכילה כראוי מחמת הטרדות הרבות. החליט שחייב הוא להבראת את עצמו, וכחודש חודשיים בכל שנה עליו לפרוש מכל עסקיו ולנוח בבניין מפואר שיבנה לעצמו קרוב לשפת הים, בניין עם כל הלוקסוס, כמובן.

לשם כך הזעיק קבלן נאמן וישר, ותנאי התנה עמו - שהעבודה תסתיים במהירות האפשרית, כיוון שכוחותיו הולכים וכלים.

עשיר זה, למרות הסתעפות עסקיו ברחבי תבל - בתחום הבנייה לא הייתה לו שום ידיעה ומושג, אחר שלא עסק בזה מעולם.

החל הקבלן הנאמן במלאכתו, ארגן צוות פועלים מומחים, מכשורים לעבודה הטובים ביותר, והחל לעבוד עבודתו בנאמנות.

כעבור ב' חודשים בקוצר רוח מרים העשיר טלפון לקבלן בשאלה האם כבר יכול הוא לבוא להתגורר במעונו החדש אחר שמצב בריאותו הולך ומחמיר.

הקבלן הנאמן מביע את תמיהתו על בורותו של העשיר, ומשיב: ''זה עתה סיימנו רק את היסודות ותו לא''.

והעשיר מסיים את שיחתו בפנים זועפות ובכעס מוסתר ומאופק.

לאחר כעוד חודש-חודשיים שוב מרים העשיר טלפון לקבלן: ''נו, אני מקווה שבוודאי עכשיו יכול אני לבוא ולדור במעוני''.
''זה עתה סיימתי את יציקת הגג של הקומה הראשונה'', משיב הקבלן. והפעם - בזעף גלוי מנתק העשיר את שיחתו עם הקבלן הנאמן.

לאחר שחלפו כמה חודשים נוספים כבר היה העשיר בטוח שהמלאכה נסתיימה, וכשהתאכזב מציפייתו, הציף את קבלנו במילים קשות: ''הנך מועל בתפקיד! הנך עצל, אין אתה מזרז את פועליך, וכנראה החלטתם לגזלני ולסחוט את כספי!''

הבה נתבונן: לו היה אותו עשיר מתגורר באתר הבנייה ורואה במו עיניו כיצד הפועלים עובדים וכיצד בכל רגע ורגע העבודה מתקדמת, וכי היה רוטן? בוודאי שלא! מה הביאו לחשוד בנאמניו? על כי אינו רואה ויודע מכל הנעשה ומתקדם לתועלתו בכל רגע ורגע.

יהודי נמצא בצרה וזה זמן רב שממתין לשידוכו, לזרע של קימא, לבריאותו, לפרנסתו, נזכר באביו שבשמים. מרים טלפון [תפילה] לבוראו וזועק להצלתו. ישועתו משתהה חודשים מספר - ושוב מרים טלפון לבוראו: ריבונו של עולם, מה אתי? למה לא מטפלים בי? ולאחר עוד כמה חודשים מרים טלפון נוסף לבוראו, והפעם, מרוב צערו וכעסו, רוטן: ריבונו של עולם, נראה לי ששכחת אותי! ''ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני'' (ישעיה מט, יד).

ומה עונה הקדוש-ברוך-הוא (שם טו)? ''התשכח אישה עולה מרחם בן בטנה גם אלה תשכחנה ואנוכי לא אשכחך''.

והוא שאומר שלמה המלך: ''ולבך אל ימהר להוצא דבר לפני האלקים, כי האלקים בשמים ואתה על הארץ'' - ואינך נמצא בשמים - באתר הבנייה - לראות את אשר נבנה בשבילך ביסוריך, ''על כן יהיו דברים מעטים''.

עלינו לדעת! אנו למטה לא מבינים ולא רואים את הנעשה להתקדמות ישועתנו ואין לנו מושג כלל בעבודתו של הקדוש-ברוך-הוא, אולם נאמן הוא לפעול לישועתנו ללא הרף, וכל רגע ורגע של עיכוב הישועה מלבוא אלינו יש בה תועלת לטובתנו. ובעצם, כל סבל - ולו הקטן ביותר - הוא בחשבון לקידום הישועה לבאה עלינו.

ובעצם זה לא רק שהעבודה למעלה מתקדמת עבורנו, אלא אנו משקיעים מעט בסבל זה של איפוק, ובשבילו זוכים אנו לרווחים אין סופייים, כך שכל עיכוב ועיכוב של ישועה שמצפה לה האדם זהו חשבון של השקעה שתפיק רווחים לאין סוף לנצח.

מעשה בתלמידו של הרמב''ן ז''ל שחלה ובא הרמב''ן לבקרו. כיוון שראה שקצו קרב ובא והולך הוא לבית עולמו, אמר לו: שמע נא, בני, את אשר אצווך. דע שבעולם העליון יש היכל עליון, ושמה כסאות למשפט והשכינה ניצבת בעדתם. הא לך קמיע, ודע שבקמיע זה ייפתחו לך כל שערי ההיכלות שברקיע עד שתגיע להיכל העליון הזה, ושם תשאל כמה שאלות עצומות שיש לי בנוגע לכלל ישראל. את השאלות נתן לו בכתב, וביקשו שיבוא אליו בחלום ויגיד לו את התשובות שישמע שם.

נפטר התלמיד לבית עולמו. ויהי היום והרמב''ן יושב על יד חלונו ועוסק בתורה, והנה הופיעה דמות תלמידו לנגד עיניו. אמר לו התלמיד: ידע רבנו, שבכל מקום שבאתי והראיתי את הקמיע נפתחו בפניי השערים, ונתנו לי רשות לעלות מעלה מעלה עד ההיכל הזה שאמר לי, וכשרציתי לשאול את הקושיות שהכין לי רבי ומורי, נראה לי מיד שכל הקושיות אינן קיימות בעולם האמת, ששם עלמא דקשוט והכל בצדק ובמשפט.
(מובא ב''ילקוט מעם לועז'', שופטים, עמ' פא)

 
הנך נמצא ב: דף הבית hidden אמונה ובטחון פרק י"ח - כ"ז

התפילין שלי

תפילין

התפילין שלי

טובה אמיתית ליקירי משפחתכם

עילוי נשמה מכבדים בחיים ולאחר החיים

בשמחת כלולותיכם

חתן וכלה

מתפללים להצלחתכם

בשמחת הבר מצווה

בר מצווה

מתפללים להצלחת צאצאיכם

  • Login
    מלל מעל טופס הרישום
    מלל מתחת טופס הרישום
  • יצירת חשבון
    *
    *
    *
    *
    *
    Fields marked with an asterisk (*) are required.