• Personal-prayer
Hebrew (Israel)English (United Kingdom)
הרשם לאתר וזכה בתפילה וברכה על ציון הרשב"י הקדוש. שנה טובה ומתוקה
 

פרק יח - ישוב הדעת



פרק יח - ישוב הדעת


תרי''ג מצוות נאמרו למשה מפי הגבורה (מכות כ''ג ע''ב), ברור הוא שישנה תכלית לציווי תרי''ג מצוות אלו, והראיה שבאם נקיימם ללא שום תכלית וכגון מתוך הרגל הרי שאז העונש מפורש ונחרץ ביותר וכנאמר (ישעיה כט, יג) ''ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה...''

ומהי התכלית בקיום המצוות שנצטוינו עליהם, פשוט הדבר שהוא כדי ''שנדעהו'', לדעת את ה', ומבלי תכלית זו שידע האדם את ה' לא מתבצעת תכליתו כלל, ולדעת את ה' היינו - לדעת כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו.

והפליא לבאר זאת הרב נתיבות שלום'' (ח''א - ''נתיבי דעת''), והנה כמה קטעים מדבריו הנחוצים ביותר לדעתם כי המה עיקרים לתכלית בריאת העולם והאדם.


א. עיקר עבודת היצר לבלבל דעתו של אדם וליטול ממנו בהירות הדעת


וכשם שתיקון העולם בכללותו תלוי בגילוי אור אלוקותו יתברך, כך גם תיקונו של כל פרט ופרט, שהוא בחינת עולם קטן, תלוי גם כן באיזו מדה מחדיר במוחו ולבו את אור אלוקותו יתברך המגרש את התוהו ובוהו וחושך המעורבים גם בתורה ובעבודה בחינת אוצר רב ומהומה בו (משלי טו), שהוא ענין עירוב טוב ורע, ואז זוכה כי נגלה כבוד ה' לבדו.

י'סוד ה'עבודה ו'עמוד ה'חסידות היא מדת הארת הדעת כלשון הכתוב (דברים ד) אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו. ועל זה אמרו חז''ל דעה קנית מה חסרת דעת חסרת מה קנית, כי כל ערך עבודתו של איש יהודי תלוי בהארת דעתו בהכרת הבורא יתברך שמו.

העובד את ה', אם עבודתו בצמצום וקטנות הדעת, משול הוא כמובא בספר הקדוש חובת הלבבות (שער הבחינה פ''ו) לאותו אדם שמאז נולד היה כלוא בבור האסורים, ומעולם לא יצא חוץ לכתליו, והיו כל מזונותיו מבית המלכות, ולימים התחיל לגדל ולהלל את המלך שכל הבור הוא שלו. צחקו ממנו עבדי המלך, הלא שבחך גנאי הוא למלך הגדול שמלכותו בכל המדינות וכו'. כן האדם הקטן והמצומצם העובד את אלקיו כפי תפיסתו המצומצמת בגדולת הבורא אין עבודתו אלא כגנאי חס וחלילה למלך.

ולכן עיקר התגברות היצר הרע היא בנקודה זו, לצמצם ולבלבל דעתו של העובד ה', ועל ידי זה להקטין ולהנמיך ולהגביל את כל הרמה הרוחנית העילאית של עבדותו. יותר מכל פיתוי והתגברות בעניני סור מרע, תאוות ומידות רעות, או במניעת עשה טוב, עוד יותר מזה נועץ יצר הרע את צפרניו במוחו ולבו של יהודי להטרידו ולבלבלו בנתיבי הדעת, לצמצם ולהקטין את תפיסתו הרוחנית, עד שכל עבודתו בקטנות הדעת.

ונשאר ענין זה בכל הדורות, שמתגבר כח הרע להקטין מוחו ולבו של יהודי, שעניני עבודת ה' יהיו אצלו בצמצום הדעת וקטנות המוחין, ומתוך אספקלריא שאינה מאירה, וגם בעתים הגבוהים ביותר, ובענינים העומדים ברומו של עולם, דעתו מצומצמת ביותר.

כמו שמתגבר יצרו של אדם להחשיך דעתו, שלא יזכה להארת הדעת, כן מתגבר ביותר להקיף את האדם בכל חבילין דמעיקין, כדי שיהיה טרוד ומבולבל, ולא יזכה לשעה של ישוב הדעת, ולבהירות, שממנה תוצאות חיים בכל הענינים. יתירה מזו, גם את אלה שזכו וכל שאיפת חייהם היא קדושה, וקירבת אלקים יחפצון, הולך יצר הרע ומסבכם ומכניס בהם ערפול ומבוכה, עד שכל עבודתו לקויה בחוסר בהירות, ואינו מבין מה חובתו בעולמו אשר ה' אלוקיו דורש מעמו, ועל ידי כך קוצץ ממנו את כל כנפי רוחו שלא יוכל להתעלות. וכבר קבעו גדולי עולם, שהאדם סובל מסיבוכים שמסבכו יצר הרע יותר מכל עניני פיתויים והסתה וכיוצא בזה. ואילו כאשר זוכה לבהירות הדעת הרי זה מאיר לו את דרכו. בהירות הדעת קנית - מה חסרת.


ב. כשהדעת בהירה באמונתו ית' - מתבטלין התאוות והחשקים של צד הרע


איתא בחז''ל (דב''ר פי''א) שביקש משה רבינו קודם פטירתו מלפני הקב''ה ואמר: רבונו של עולם, דבר אחד אני מבקש ממך שיבקעו כל השערים שבשמים ותהומות ויראו שאין זולתך. בהאיר על האדם אור הדעת האמיתי, נפתחים עיניו בבחינת אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו, הוא רואה את כבוד ה' הממלא כל עלמין תוך כל עלמין וסובב כל עלמין, ואין עוד זולתו יתברך, ובכל הבריאה כולה ירגיש כי הוא יתברך הדור נאה זיו העולם ונפשו תחלה באהבתו יתברך, או אז יהיו אצלו כל עניני עולם הזה על הנאותיו תשוקותיו ותאוותיו אין ואפס, והכל הבל. כי אין אדם יכול להיות שקוע בהם רק בעת יחשכו כוכבי נפשו, כשהוא מבולבל בהעדר הדעת ומבטו מצומצם מתוך חשכת דעתו, כמאמר מרן בעל בית אברהם זי''ע: ''במיתי לי נהורא ותחפי לכון בהתא'' (בפיוט אקדמות), בעת שאור לו ליהודי מאוסים בעיניו כל תענוגי עולם, ואינם תופסים אצלו כל מקום. ועל שעה כזו של הארת הדעת כתב מרן מקוברין זי''ע כנ''ל שכל הון העולם אינו שווה לשעה אחת שאיש יהודי עומד בישוב הדעת.

בעת שיהודי זוכה להארת הדעת באור אלקות נעלמים הימנו כל כוחות הסטרא אחרא והיצרים האפלים. וע''ד שכתוב (תהלים קד) תשת חושך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער וגו' תזרח השמש יאספון וגו'. כל כוחות הרע בחינת חיתו יער אין שליטתם אלא בעת תשת חושך, וכשאך תזרח השמש, כשזוכה להארת הדעת, כולם יאספון. כל עיקר התגברות הרע אצל האדם היא בעת חשכות וצמצום הדעת וקטנות המוחין, כשהוא הולך חשכים ואין נוגה לו, ומשול לסומא החשוב כמת - (נדרים סד:), ואז הוא ביד היצר הרע כחומר ביד היוצר. אבל כשיש לו בהירות הדעת, מאיר לו כאור יום חשכת לילה, ומתקיים בו כמאמר חז''ל כיון שהאיר היום ניצול מכולם.


ג. כשהדעת בבהירות שוב לא תופסים מקום אצל האדם כל ענייני החומר


וכתב הראב''ד בספרו בעלי הנפש (שער הקדושה): ''וראשון לכל הראשים כולם שידע האדם את יוצרו ויכיר את בוראו וכו', ואם הוא נעלם מעיני כל חי אך הוא נמצא בלבבות ונגלה במחשבות וכו', ואתה בן אדם באזניך שמע ואת עיניך תפקח ותראה תמונת יוצרך העומד לפניך נגדך''. וכבר אמר קדוש ישראל הבעש''ט זי''ע משל למה הדבר דומה לאדם המכסה עיניו בידו ואומר שאינו רואה כלום וכשרק יסיר ידו מעיניו יתגלה לפניו הכל. פירוש דבריו שהעניינים הגשמיים והחומריים הם המכסים מפניו אור אלקותו יתברך שמו, כי על ידם אישיותו מצטמצמת ושרוי בקטנות המוחין, אבל כאשר יהודי מתנער מהם נפתחין לפניו שערי אורה לראות באורו יתברך, ואופקים רחבים ועילאיים נגלים אליו, הן בהשגת גדלות הבורא, והן בהרגשת אור קדושת התורה והמצוות, בתפיסה אין סופית. למה הדבר דומה, לאחד הנמצא בתוך הבית, שכל תחום ראייתו מצומצם בתוך כתלי ביתו, אך ככל שיוצא יותר לחוץ ומתרומם מעל פני השטח מתגמד ביתו ומקומו כנגד המרחבים האין סופיים המתגלים לעיניו. כן הוא האדם, בעת שדעתו מצומצמת אינו רואה אלא את עצמו על תאוותיו, אבל כשזוכה להארת הדעת ומתגלה לפניו עולם שכולו אור, שוב לא תופסים אצלו מקום כל הענינים החומריים, שהכל אין ואפס.

ועל זה אמר המשורר האלקי ב''כתר מלכות'': אתה אור עולם, ועיני כל נפש זכה יראוך. הנפש הזכה אין לה מסכים המסתירים ממנה את אור עולם, ואז זוכה להארת הדעת ורואה את הבורא יתברך מכל הבריאה, השמים מספרים כבוד א-ל ומעשי ידיו מגיד הרקיע, השמש והירח וצבא השמים לך משתחווים, וגם הארץ וכל אשר עליה, מהרים ועד תהומות, מהכל נשקף הבורא המחיה ומהווה את כולם, וכולם יעידון ויגידון כי ה' אחד ושמו אחד, ואין זולתו כלום. בעיניו יראה אלקותו יתברך שמו ובאזניו ישמע ולבבו יבין את קול ה' הקורא אליו מכל הבריאה ומאורעותיה, וכל עצמותיו תאמרנה ה' מי כמוך, ומתקיים בו כמאמר חז''ל (שוח''ט קמ''ט) ''כל זמן שישראל רואים את הקב''ה הם נעשים חסידים. ראוהו בים נעשו חסידים ואמרו שירה. ראוהו בסיני נעשו ישרים. ראוהו באוהל מועד ונעשו צדיקים'' וכו'.


ד. התורה הקדושה מקרינה מאורה ליישב את הדעת מבלבוליה


ונתן לנו הקב''ה מאורי אור, אלו תורה ומצוות, וענינים סגוליים מיוחדים, המקרינים מאורם להאיר מוחם ולבם של ישראל. ראש לכל הוא כח התורה הקדושה המקרינה אור על לומדיה, וכמו שכתוב כי נר מצוה ותורה אור (משלי ו), ודרשו חז''ל בזה הפסוק למה הדבר דומה לאחד ההולך בחשכת לילה ונופל לבורות וקוצים וליסטים באים עליו וכו', כיון שהאיר היום ניצל מכולם. התורה הקדושה היא מציאות של אור ומאירה מחשכי נפש רוח ונשמה של יהודי, כי סגולתה של התורה להכניס באדם בהירות הדעת ולהרחיב דעתו, והיא הדרגה של דעת תורה. ואיתא בשם הבעש''ט זי''ע בענין אור הגנוז, היכן גנזו, בתורה, וכמו דאיתא במדרש תנחומא (פ' נח) שעל לומדי תורה עליהם נאמר העם ההולכים בחושך ראו אור גדול (ישעי' ט'), הוא האור שנברא ביום ראשון וגנזו הקב''ה לעמלי תורה.


ה. היצר מטשטש לאדם את הבהירות מלדעת במה חובתו לעסוק באמת


מהדברים היסודיים בעבודת ה' היא הבהירות מה הוא עיקר העיקרים בעבודת ה', ומה אינו בבחינה זו. בענין זה נבוכו רבים וגם טובים, מחמת גודל התגברות היצר בזה, שאם אינו מצליח לפתותו שיחליף טוב ברע ולמונעו מעבודת ה', מסיטו מן הנקודה הפנימית והעיקרית כדי שלא ימלא את יעודו בחיים. ולכן מוצאים אנו בבני אדם שיש המהדרים ומדקדקים במצוות קלות כבחמורות, ומחמירין על עצמם חומרות הרבה כדי שלא לגעת בספק איסור דרבנן, אך אינם עמלים כמו כן בעיקרי העבודה, בעניני חובת הלבבות, ובפנימיות העבודה, בדברים המסורים אל הלב, ובעצם הקשר של יהודי לאלוקיו.


ו. על האדם לעסוק ביותר במצוות הקשורות ללב - אמונת ה' אהבת ה' וכו'


ואמנם עיקר העבודה של חסידים ואנשי מעשה שזכו לבהירות הדעת בעבודת ה' היה דוקא באותו חלק התורה שרבינו הרמב''ם מכנהו בשם ''יסודי התורה'', ואשר אותו קבע בראש ספרו כפי שמבאר בהקדמה וז''ל: ''הספר הראשון אכלול בו כל המצוות שהם עיקר דת משה רבינו ע''ה וצריך האדם לידע אותם תחילת הכל'' וכו' והנה הם מצות האמונה אהבה ויראה וכו'. המצוות האלו הם יסודי התורה ועיקרי היהדות, בהם צריך להשקיע את כל הכוחות הרוחניים ולקיימם למהדרין מן המהדרין, ולהתייגע תדיר להשיג אותן בדרגה עילאית ביותר. אם זה במצות אמונה, שתהיה אמונתו זכה וברורה בתכלית, ותהיה חקוקה במוחו ולבו ועד אבריו, בבחינת כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך, ואם במצות אהבת ה', לייגע עצמו לקיימה שתהיה ע''ד המבואר ברמב''ם (סוף הלכות תשובה) ''כיצד היא האהבה הראויה שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאד וכו' כאילו חולה חולי אהבה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו'' וכו', או במצות יראת ה', המתחילה מן היראה הפשוטה ויראת העונש, ועולה עד לדרגות עילאיות ביראת הרוממות.

ועל פי הידוע שכל מצוה מתרי''ג מצוות יש כנגדה באדם (הכולל רמ''ח אברים ושס''ה גידים) אבר מיוחד, הרי מצוות אלו הם בבחינת אברים ששהנשמה תלויה בהם. וכדוגמת המוח והלב, בלעדם הריהו כמת, כך כל נשמת היהדות תלויה בענינים אלו. ולכן כל עיקר העבודה צריכה להיות בהם, לקיימם בכל ההידורים, כל אחד לפי ערכו והשגתו.


ז. מדריגת האדם נמדדת כפי בהירות אמונתו


הרמב''ם פותח דבריו בספרו משנה תורה (הלכות יסודי התורה פ''א ה''א): יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא וכו'. האמונה היא יסוד היסודות לכל עניני תורה ועבודת ה'. ובזוהר הקדוש איתא (ח''ב כה.) ראשית קדמאה לכל פקודין למנדע ליה לקוב''ה בכללא, למנדע דאית שליטא עילאה דאיהו רבון עלמא וברא עלמין כולהו שמיא וארעא וכל חיליהון, למנדע דאית שליט ודיין על עלמא וכו'. ורבוה''ק פירשו הכתוב (תהלים קיח) זה השער לה' צדיקים יבואו בו, על מידת האמונה, שהיא השער לעבודת ה', וכל מה שצדיק אחד גבוה במדריגתו מהשני הוא מחמת שהאמונה יותר בהירה אצלו (תורת אבות). וע''ד שאמרו חז''ל (מכות כד.) בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר (חבקוק ב, ד) צדיק באמונתו יחיה. ועל דרך זה פירשו מאמר הכתוב (משלי כד) שבע יפול צדיק וקם, הצדיק הוא זה שמחזיק באמונתו, שאפילו אם יפול בכל שבע המידות, היות ואמונתו ברורה וטהורה יקום מכל הנפילות, אבל ברשע כתוב ''יפול באחת'' (שם כח), נפילתו היא באחת היינו באמונה ומי יקימנו.


ח. על ידי השרשת אמונה טהורה בלב אפשר לפעול ניסים


רבותה''ק זי''ע אמרו שעל ידי אמונה טהורה יכול האדם לשנות מהנהגה של טבע להנהגה שלמעלה מדרך הטבע. מרן הס''ק מלכוביץ' היה עושה מופתים למעלה מהטבע על ידי השרשת אמונה בלב הבאים לפניו, ובכח האמונה הזאת היה ממשיך להם ישועה. ולפעמים כשהיה מרגיש שעדיין לא החדיר בתוכם אמונה ברורה היה חוזר איתם הרבה פעמים אני מאמין וכו' עד שהשריש בהם אמונה שלמה. והוא על פי מאמר חז''ל (ילקוט הושע תקי''ט) שבזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים, ובזכות האמונה עתידין להגאל. ונכלל בזה גם גאולת הפרט מכל עקתין דנפישין בין בגוף בין בנר''ן שהיא על ידי אמונה.


ט. גם המבקש ומתיגע להשיג אמונה מעלתו גדולה


ובכלל האמונה אף אם עדיין לא השיג מדרגת האמונה הבהירה, אלא מחפש הוא ומבקש אמונה. וכמ''ש מרן הס''ק מסלונים זי''ע במאמר הכתוב (ירמיה ה') שוטטו בחוצות ירושלים וראו וכו' אם תמצאו איש וכו' מבקש אמונה ואסלח לה, רצה לומר אף על פי שעדיין אין לו השגת האמונה בשלימות אך הוא מבקש אמונה, אסלח לו כבר מעכשיו, וכמו שיבואר להלן.

וליישב קושית הרמב''ן שתמה על הרמב''ם מה שייך למנות במנין תרי''ג את מצות אמונה שהוא עיקר ושורש כל המצוות, ואם החסיר ולא קיים אותה הריהו כאילו אינו יהודי בכלל, יש לבאר על פי מה שביארנו בדברי המכילתא (פ' בשלח) כל המאמין ברועה נאמן כאילו מאמין בה', דלכאורה אינו מובן, ממה נפשך אם באמת מאמין בה' למה נאמר עליו כאילו מאמין במי שאמר והיה העולם, הרי הוא מאמין באמת, ואם חס וחלילה אינו מאמין בה' איך הוי כאילו מאמין. אמנם הביאור דמצות אמונת ה' היא היגיעה שאדם מתיגע באמונה, שמבקש אמונה, וזה עיקר קיום המצוה, אבל מה שמאמין בלא יגיעה מכח האמונה הטבעית הנטועה בקרבו, בזה אינו מקיים מצות אמונה. וזה שאמרו חז''ל כל המאמין ברועה נאמן, הרי זה כאילו מייגע עצמו באמונה במי שאמר והיה העולם. בודאי מיירי במי שמאמין בה', ועד''ז יש להבין באופן כללי את תוכן המצוה של אמונת ה' בתור אחת מתרי''ג מצוות, שאין הכוונה לצווי על עצם האמונה, כי בודאי זה המקור והשורש לכל התורה, אלא הצווי הוא על היגיעה באמונה גם כשהוא מאמין.


י. עיקר מצות האמונה - להתיגע עליה שתגדל ותתחזק בקרבו יותר


ולאור המבואר הרי כשיהודי עובד עם עצמו בענין אמונה וחוזר בפיו ''אני מאמין'' מקיים בזה מצות אמונת ה' המצוה הראשונה מתרי''ג מצוות. וכמ''ש הס''ק מלכוביץ' זי''ע על מאחז''ל (שבת ל''א) תחלת דינו של אדם נשאת ונתת באמונה, פירוש שואלין אותו כשם שבמשא ומתן משקיע האדם כל כוחותיו ומרצו להגדיל עסקיו, האם גם במצות אמונה נשאת ונתת להגדיל ולחזק האמונה, כי היגיעה היא עיקר המצוה. עוד איתא בתורת אבות לפרש הפסוק (תהילים לז) שכן ארץ ורעה אמונה, היינו ע''ד שמגדלים ומדשנים את המרעה כדי שיתפטמו הבעלי חיים יותר ויותר כמו כן צריך לפטם את האמונה שלו שתתגדל ותתחזק ביותר. וזה ביאור מאמר הכתוב הנ''ל שוטטו בחוצות ירושלים וראו וכו' אם תמצאו איש וכו' אם תמצאו איש וכו' מבקש אמונה ואסלח לה, מבקש דייקא, אם רק מייגע עצמו ומבקש אמונה, זהו רצון ה' ומקיים בזה מצוה בשלימות. אבל באמונה הנטועה באדם מצד הטבעיות עדיין אינו מקיים מצוה זו. והוא כעין שמצינו במצות מילה, דגם כשנולד מהול חייב להטיף ממנו דם ברית, וכערלת הבשר כן היא ערלת הלב.

נמצא כי העובד ומתייגע להשיג אמונה, אף אם עדיין לא זכה להרגיש בהירות האמונה, מקיים הוא מצות אמונה ועושה רצון ה' במצוה זו. והוא ע''ד מאמר מרן הס''ק מלכוביץ' זי''ע בפירוש הכתוב (ירמיה ז) אבדה אמונה ונכרתה מפיהם, מה שאבדה האמונה מלבם היא מפני שנכרתה מפיהם, שאינם מתייגעים על זה ואין חוזרים בפה ענין האמונה. ולהיפך, ''האמנתי כי אדבר'', על ידי שאני מדבר וחוזר האמונה בפי, על ידי זה אני משיג את האמונה.


יא. מכלל מצות האמונה - אמונת ההשגחה פרטית


ומכלל האמונה במציאות הבורא יתברך שמו שהוא בורא ומנהיג לכל הברואים והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים, כולל גם ענין השגחה פרטית על כל הברואים והמעשים, וכן שהוא יתברך שמו יודע כל מעשה בני אדם וכל מחשבותיהם. וכמו שפירש מרן מקוברין זי''ע במאה''כ (תהלים קיג) רם על כל גוים ה' על השמים כבודו. השם יתברך רם ונישא אצל כל הגוים, כי גם הם - הטובים שבהם מודים בו יתברך שמו שהוא בורא הכל, אך לפי טעותם אומרים הם כי רק על השמים כבודו ותו לא. אבל האמת מי כה' אלקינו המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ, השגחתו הפרטית היא בענינים הארציים כמו בענינים שמימיים, ואף שמגביהי לשבת מכל מקום משפיל עצמו לראות ולהשגיח על כל המפעל, ולית אתר פנוי מיניה, ורואה כחשכה כאורה.


יב. מכלל מצות האמונה כי אנו הנבחרים שבאומות - בניו של מקום


ועוד מיסודי האמונה להאמין כי אתה בחרתנו מכל העמים אהבת אותנו ורצית בנו ורוממתנו מכל הלשונות, וכי יהודי הוא בן המלך, כמו שאמר הקב''ה בעוד היות עם בני ישראל בארץ מצרים משוקעים במ''ט שערי טומאה (שמות ד) כה אמר ה' בני בכורי ישראל. ואף שבכל מקום ר''מ ור''י הלכה כר''י, הרי בהלכה זו פסקו הראשונים (שו''ת הרשב''א) דהלכה כר''מ האומר בין כך ובין כך נקראו בנים, ואפילו כשאין נוהגים מנהג בנים (קידושין ל''ו), ומרן הס''ק מסלונים זי''ע אמר שמצוה לחזור תמיד דהלכה כר''מ בזה. האמונה הזאת גם היא מיסודות היהדות, וכמו שאמר הרה''ק מאבריטש זי''ע בעל ''בת עין'', דמי שאינו מאמין כי הקב''ה שוכן אתם בתוך טומאתם, גם הוא למין יחשב. וכן גם מי שאינו מאמין בבני בכורי ישראל.

האמונה בבורא עולם יתברך שמו שהוא בורא ומנהיג וכו', מקורה באמונת חידוש העולם במעשה בראשית, והאמונה שאנחנו העם הנבחר מקורה באמונת יציאת מצרים, ונרמזו יחדיו שני יסודות אמונה הללו במצות אמונה הנכללת במאמר אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. דהנה כבר הקשו בזה המפרשים, למה לא כתיב אנכי ה' אלקיך אשר בראתי שמים וארץ. אכן מרומז בזה שני חלקי האמונה. אנכי ה' הבורא ומנהיג, ואנכי אלקיך, אני אלקים שלך ואתה בני בכורי ישראל. והגילוי הזה היה כאשר הוצאתיך מארץ מצרים. ומי שמאמין רק ביסוד אחד מאלו ב' היסודות אמונתו פגומה חס וחלילה.


יג. עיקר האמונה להיות צופה ומביט בכח עליון הפועל חיות והוויה בכל הנפעל


ולפי זה אין ענין האמונה רק להאמין כי יש כח עליון הבורא והמנהיג את כל העולם, והוא נפרד ונבדל מן הבריאה, אלא הוא יתברך שמו בתוך הכל ומעל הכל ומתחת להכל, ואין עוד מלבדו, אין שום דבר שיהיה לו כח חוץ מכוחו יתברך המהווה ומחיה אותו. ולפי זה כשיהודי מביט על כל הבריאה, לא זו בלבד שמאמין במציאות הבורא יתברך אשר ברא כל אלה, אלא הוא צופה ומביט בכח עליון הפועל בנפעל, המחיה ומהווה אותו ברציפות, עד שכל הבריאה בטלה ומבוטלת לגבי כח העליון המחיה ומהווה אותה.


יד. כשיהודי בצרה צריך להאמין שהקב''ה עמו בתוך צרתו


כאשר האדם מטהר עצמו, מרגיש בכל מהותו את אלקותו יתברך בכל, וגם בעידן עקתא, כשהוא בבחינת ואמונתך בלילות, לא רק שמאמין שהכל מהבורא יתברך, אלא מרגיש כי עמו אנכי בצרה, השם יתברך עמו ומרגיש אתו בצרתו, וכמ''ד (שמות ג, ז) כי ידעתי את מכאוביו, כי הניצוץ הק' סובל יחד עמו. יהודי כזה שאמונתו טהורה וברורה, כל תוכן חייו יש להם משמעות אחרת, הוא רואה את אלקותו יתברך שמו בכל הבריאה, ושומע את קול ה' בוקע מכל המאורעות המתרחשים עמו ובעולם. ועד שמתקיים בו כמאמר צדיקים שהאמונה היא דביקות, כי האמונה הפנימית מעניקה לאדם את ההרגשה כי הקב''ה אתו בכל העתים והמצבים עד שנעשה דבוק בו יתברך שמו בכל מציאותו.


טו. אין עוד מלבדו - אין כל מציאות לשום כח ונברא מבלעדי חיותו ית' השופעת באופן מתמיד בכל חלקי הבריאה


לאור הדברים האלה מתקבלת משמעות מיוחדת בפסוק שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. השם יתברך הוא אחד המיוחד הממציא כל המציאות באחדות מוחלטת בכל הנמצא, בשמים מעל, בכל הז' רקיעים, ואשר בארץ מתחת, אין עוד חוץ ממציאותו. רק הוא יתברך מאחד הכל, והמחיה ומהווה הכל, ושום כח נפרד אין עוד מלבדו. גם הבריאה כולה אתאחדת ברזא דאחד, הנאצלים הנבראים היצורים ועד הנעשים, המדבר החי הצומח ועד הדומם. בכל הבריאה כולה יש אחדות מוחלטת. השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר עליה, ימים וכל תהומות, החיות שבהם אחת היא, חיות הבורא יתברך שמו, שאתה מחיה את כולם. משל למה הדבר דומה לאדם אשר נחלקים הימנו רמ''ח אברים ושס''ה גידים, או יד עם חמש אצבעותיה, שאם נסתכל על כל אצבע בנפרד ובמבט שטחי נראה לפנינו כמה וכמה אצבעות נפרדים, אבל במבט כולל ושכלי יש כאן שלימות אחת אשר ממנה נובעים ויונקים החלקים למיניהם. כן הוא אצל יהודי המאמין באחדותו יתברך, שרואה בכל הבריאה רק את הבורא יתברך שמו המחיה את כולם, וכל הבריאה כולה היא אחדות אחת. ואפילו מקור הקליפות והסטרא אחרא, כל חיותם ויניקתם היא מכח ניצוץ אלוק ממעל שיש בתוכם, וכמו דאיתא בספר תומר דבורה מהרמ''ק ז''ל (פרק א') בזה הלשון: הרי תמצא שמעולם לא חטא אדם נגדו שלא יהיה הוא באותו הרגע ממש שופע שפע קיומו ותנועת אבריו. ועם היות שהאדם חוטא בכח ההוא לא מנעו ממנו כלל, אלא סובל הקב''ה עלבון כזה להיות משפיע בו כח תנועת אבריו. ע''כ.

כאשר יהודי חדור בהילוך מחשבה כזה, הרי הוא כולו בטל ומבוטל אליו יתברך שאין עוד מלבדו, ומרגיש את עצמו אין ואפס המוחלט. והוא כבורג בלבד בתוך מערכת הבריאה כולה, שהכל ברא לכבודו. כל ישות נפרדת היא אצלו בחינת עבודה זרה.


טז. גם כשאינו מרגיש את האמונה חייב להאמין שבפנימיות נפשו מאמין שלם הוא, ויבואר מדוע הוא כך


ורבותה''ק מלכוביץ' זי''ע הוסיפו עוד נקודה קדושה בענין אמונה, שאפילו בעת שיהודי אינו מרגיש את האמונה בלבו, צריך הוא לדעת ולהאמין שבכל זאת האמונה מושרשת בדמו, ומורשה היא לנו מאבותינו, שבפנימיות נפשו יש בו אמונה. וכמו דאיתא ב''תורת אבות'' בשמם ז''ל: יהודי צריך להאמין אשר בפנימיות נפשו מאמין הוא, ורק עבים מכסים בו את אור אמונתו, ולא יפול הנופל ברוחו.

ולכאורה יש להבין, מה הוא היסוד להאמין כי בפנימיות נפשו מאמין הוא, וכי כלום חסרים מינים רח''ל, ומנין לו שאיננו מהם. אכן הביאור בזה דלאמיתו של דבר הרי היתה האמונה צריכה להיות פשוטה בלבו של אדם מבלי שיצטרך לעבוד על כך, כמ''ד (ישעי' מ') שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. כל הרואה את הבריאה כולה, מתוכננת בכל זיו הדרתה, ומלאה דברים נפלאים, אם יש בו מעט חכמה ודעת רואה בהם עין בעין את הבורא יתברך אשר תיכן את השמש והירח וכל כוכבי לכת במסלולם המדוייק וכיו''ב. ואדרבה, איך אפשר לא להיות מאמין חס וחלילה, וכמשל המובא בחובת הלבבות (שער היחוד פ''י) להרואה מפה מצויירת האם יאמר כי נשפך דיו ומעצמו נהיה כל זה, רק מי שאינו שפוי בדעתו מסוגל לחשוב כן, ואיך באמת יתכן שיראה האדם בפלאי הבריאה ויחשוב ככה. אכן הפגמים שבאדם עושים מחיצות ומסכים, המבדילים ומסתירים ממנו את אור האמונה, והם כמחיצות המסתירים את אור השמש. על ידי מחיצות הללו נמצא האדם בעלמא דפרודא ונופל לקליפות, ואינו רואה את אור אלקותו יתברך המאיר לארץ ולדרים עליה, ונהפך הודו עליו למשחית להיות מין וכופר רח''ל. אבל איש יהודי השומר תורה ומצוות ועושה רצונו יתברך ומבקש אמונה, איננו בחינת נפרד מהקדושה חס וחלילה, ועל כן עליו להאמין כי מה שאינו מרגיש עכשיו את אור האמונה אין זה אלא מפני שעבים יכסו אור זה הימנו, אך בפנימיות נפשו מאמין הוא. וזו בחינת מבקש אמונה שהקב''ה אומר אסלח וגו', אף שעדיין אינו מרגיש האמונה, כי אין זה אלא מחמת שהעבים מכסים ממנו אמונתו.

וזה מאמר הכתוב (תהלים צב) ואמונתך בלילות, היינו בעת חשכות האמונה שעבים יכסוה, גם אז יאמין כי מאמין הוא בפנימיות נפשו, רק שזה נסיון ההסתר שהעבים מכסים הרגשתו. וכמו שהאריך ביסוד העבודה במכתביו (מכ' כ''ז ועוד) וז''ל: ''כאשר האדם רואה בלבו איזו קרירות, בל יפול נא חלילה מזה בדעתו, ועצתו של זה להאמין באמונה שיאמין כי הוא מאמין, ורק שנסתרה ונתכסה בעומק מוסתר בשורש מוצנע בקרב נפשו ונשמתו וכו', ומה שהשם יתברך מתנהג כן עם האדם, הם הם כבשי דרחמנא וסודו בנסיונות הנפש וכו'. ובס' פרי הארץ איתא, אשר בעת שיראה האדם המעטת האמונה בלבו, יאמין שזו היא מהשגחת השם יתברך, ויקבל באהבה ויעסוק בתמימות וכו'''.


יז. העצה לקנית האמונה לשננה יום ולילה עד זקנה ושיבה


רבים הם הדרכים לקנין האמונה, וכל מצותיך אמונה, כל המצוות עוזרות ליהודי להשריש ענין אמונה, אך ראוי להזכיר את העצות המיוחדות לחזוק האמונה, כי האמונה דורשת יגיעה עצומה כל החיים ועד זקנה ושיבה, ולהיות תמיד מאלו המבקשים אמונה בלי הרף. ואם מתרפה ממלאכתו וסומך כי האמונה כבר מושרשת בו, יכול להיות חס וחלילה חבר לאיש משחית, וכמו שאמרו חז''ל (אבות פ''א) אל תאמן בעצמך וכו'. וראשית, לנצל כל עת מצוא ועת רצון, לבקש רחמים ותחנונים מלפני הקב''ה להאיר מוחו ולבו באור האמונה.

וכמקובל מצדיקים העצה הנמרצת כסמא דחיי היא לחזור תמיד את יסודות האמונה בפה, וערב ובקר וצהרים להשיח בי''ג עיקרי האמונה. וכמו שהבאנו מאמרם לעיל על הפסוק אבדה האמונה נכרתה מפיהם, האמונה אבדה מחמת שנכרתה מפיהם, שאינם חוזרים בפיהם אמונה. והאמנתי כי אדבר, האמונה חזקה בי כי אדבר בה תמיד. וב''יסוד העבודה'', (מכתב טז) איתא בזה הלשון: ודיבורי קודש הם סגולה נפלאה, כאשר אומר אדם אני מאמין באמונה שלימה וכו'. כן נתעורר אליו אור האמונה מהשם יתברך וכו'. עוד כותב (מכתב יא): אמרו חז''ל חיים הם למוצאיהם, למוציאיהם בפה, אשר על ידי הדיבור מה שאדם מדבר ומשים מוחו ולבו אל הקול והדיבור, על ידי זה חוזר וניעור אור הרשימה של אמונה שלימה וכו' ועל ידי זה פותח כחודו של מחט, והשם יתברך פותח לו שערי אמונה כפתחו של היכל ושל אולם. והס''ק מלכוביץ זי''ע אמר, כשאיש יהודי אומר בפיו אני מאמין הרי מאמין בפה, דהיינו שיהודי מחויב להאמין בכל רמ''ח אבריו, וכשאומר בפיו הרי לפחות מאמין בפיו. עוד אמרו ז''ל, שאמירת אני מאמין יש בה גם משמעות של תפילה, שמבקש מהקב''ה שיחונן אותו באור אמונה שלימה. ואמרו ''אמת ואמונה חוק ולא יעבור'', שאם בכל עניני עבודת ה' יש קפידא שלא לדבר בזמן שלבו בל עמו, אבל אמת ואמונה צריך להיות כחוק ולא יעבור, מלשון לחם חוקי, שאי אפשר לחיות בלי זה.


יח. קביעות במצוות - עצה לקנית אמונה


עוד כתב מרן הס''ק מסלונים זי''ע בבאר אברהם (מכתב ג): וכן העצה להרגיל את עצמו בפעולות המחזקות בחינת אמונה, וכל דבר שאדם מתמיד ושוקד בו, הדבר נקבע אצלו ויש לו קיום וחיזוק גדול, כמו שיתחזק את עצמו לקבוע עתים לתורה ולהתפלל עם הצבור דוקא, הגם כי אין לו פנאי וחושש להפסיד ממונו, וזהו שכל טוב לכל עושיהם, רצה לומר על ידי בחינת עשיה שמשתדל בעשית המצות, על ידי זה יתחזק אצלו האמונה בלב ועד שיבוא לבחינת דעת בחינת שכל טוב, עכ''ל.


יט. שמירת הקדושה - תנאי יסודי לקנית האמונה


והנה איתא מצדיקים שהדרך להשיג אמונה טהורה וזכה, תלוי עד כמה האדם מטהר מוחו ולבו ואבריו בעניני קדושה וטהרה בשברי''ק, שאז זוכה לאמונה טהורה ובהירה. ואם חס וחלילה פוגם בענינים אלו, מזה משתלשלין הפגמים באמונה. כי ענינים אלו עושים פגם במח הדעת כידוע, ושוב אין מוחו מסוגל לדעת את ה'. מי ששקוע בתאותיו ותשוקותיו הרעים, הוא משוחד לא להאמין, מאחר שאם יאמין כי המלך הגדול מלך מלכי המלכים הקב''ה עומד עליו ורואה במעשיו, לא יוכל עוד למלא תאותיו. והשוחד יעור עיני חכמים, לא להאמין כי אית דין ואית דיין, והבורא יתברך שמו יודע כל מעשה בני אדם וכל מחשבותיהם, בכדי שלא יצטרך לפרוש מהנאותיו הבהמיות. וכידוע שזה שורש הכפירה ר''ל. ולעומת זאת כל מה שהאדם יותר טהור וקדוש, גם אמונתו טהורה ובהירה.


כ. בעקבות משיחא יהיה נסיון קשה בעניני קדושה במטרה ליטול את האמונה התלויה בקדושה


בהיות האמונה הבריח התיכון המחזיק כל קדוש ויקר שביהודי, והתשתית כל עבודת ה', ע''כ התגברות היצר הרע והנסיונות בעניני אמונה הם עצומים וקשים. ובמיוחד בתקופת עקבתא דמשיחא, שמקובל מפי צדיקים שעיקר הנסיון יהיה בעניני אמונה, כדי שהגאולה תתעכב, כי בזכות אמונה נגאלו ובזכות אמונה עתידין להגאל וכמו שכותב הגה''צ הר''מ מידנר ז''ל (במכתב המובא בסוף ספר תורת אבות), שאמר הרה''ק הר''ז מטשרנאוסטראה זי''ע, שהציץ בדורות האחרונים וראה שגם יראי ה' ומדקדקים במצוות לא יהיו נקיים מפגמי אמונה, ויצטרכו רחמים גדולים להנצל ממחשבות כפירה ר''ל. וידוע מאמר צדיקי אמת כי דעות כוזבות באמונה הן כמחלה מדבקת, ולכן הזהירו מאד לא לדבר עם מי שחשדוהו שאינו נקי מהרהורים, שלא להידבק ממנו חס וחלילה, ומי יאמר זכיתי.


כא. בעקבות משיחא יתרבו הצרות והעצה יחידה תהא האמונה


בודאי על תקופת חשכות כזאת, ולכל ההולכים בחשך אשר אין נוגה להם, נאמר הכתוב (תהלים צ''ב) ואמונתך בלילות. בחשכות התקופה, ובחשכות שכל יחיד עובר, אם בעניני הגוף, ואם בעניני הנפש, שכל כמה שקשים ומרים יסורי הגוף, הרבה יותר רע ומר ליהודי בעת שחשכות רוחנית אופפת את כל מהותו, העצה הנמרצה ביותר היא להתחזק באמונה יתירה, וכמו שכתוב עצתו אמונה. וכמו שכתב מרן בסוף יסוד העבודה ואשרי הנמצא נאמן בעת הסתר. בתקופת חשכות אין עצה רק להתחזק באמונה. וכמו בגאולת הכלל, בזכות אמונה עתידין להגאל, כמו כן גם גאולת הפרט ממצביו הקשים היא רק בכח האמונה. ובא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה.


כב. הזוכה לאמונה זכה ובהירה וחש שהוא עם ה' - רואה את אושרו האמיתי כבר בחיים חיותו


האיש היהודי שזכה שאמונתו זכה ובהירה, אין דרגתו רק בענין אמונה, אלא כל מהותו היא מהות מיוחדת. כל קיום מצוותיו, הילוך מחשבתו ודיבורו, וכל גישתו אל מאורעות החיים, הם במשמעות אחרת. ''המאמין לא יחיש'' (ישעיה כח). אינו חושש משום כשלון גשמי, כי יודע שהכל נעשה בהשגחתו הפרטית יתברך שמו. לא ירתע מפני אף אחד ולא יחניף ויתרפס בפני מי שהוא, כי יודע שכל מלכי מזרח ומערב אינם יכולים לתת לו מה שמן השמים לא נתנו לו, ואינם יכולים לחסרו את שהקב''ה רוצה לתת לו, ואינו מפחד משום דבר, כי ''גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי'' (תהלים כג). יודע כי אין רע יורד מן השמים, והכל מאביו שבשמים הטוב ורצונו להיטיב, אלא שיש מר שתכליתו ממקור הטוב, ויודע לעכלו מתוך ידיעה שזה טוב עבורו. הוא חי תמיד עם ה' אלקיו, ובאמונתו יתברך, וזוכה שמתקיים בו כמאמר צדיקים על הפסוק ה' אלקיך עמך לא חסרת דבר (דברים ב), על ידי שאתה יודע בלבך שה' אלקיך עמך, על ידי זה לא חסרת דבר, כי כלום חסר בבית המלך, וזוכה תמיד להשגחתו הפרטית יתברך שמו עליו. מתקיים בו כמאמר הרה''ק הרמ''מ מויטבסק זי''ע שאמונת ה' מזככת את הנשמה ונשמתו מזוככת וטהורה בכל הענינים. וב''מאור עינים'' (לקוטים) כתב בזה''ל: לפי האמונה שאדם מאמין כן הוא מדרגתו, הן בענין ראית אור הגנוז בתורה, והן לענין שישכון ה' בתוכו כמ''ש ושכנתי בתוכם וכו'. ''ואשרי המתחזק בכל עת ובכל שעה ובכל רגע באמונה שלימה ופשוטה''. (יסוה''ע, הנהגות).


כג. הבטחון הוא שלימות האמונה


אמונה ובטחון המה תרין דאינון חד. וכתרין רעין דלא מתפרשין. שלימות האמונה היא כשיש בטחון עמה. בגודל הפלגת ענין בטחון מצינו כמה קראי, כמו מאה''כ (ירמיה יז) ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו. וכן דברי הכתוב (תהלים קכ''ה) הבוטחים בה' כהר ציון לא ימוט לעולם ישב, דהיינו שכח הבטחון שביהודי הוא לו יסוד מוצק בחייו, אשר לא יתמוטט לעולם בכל המצבים.

להבין ענינו ומהותו של הבטחון בה', על יסוד מה יהיה סמוך ובטוח בה' שיתן לו משאלות לבו, ומה המקור בתורה לענין הבטחון יש לבאר דהנה האמונה והבטחון ב' חלקי אמונה הם. אמונה פירוש להאמין בה' שהוא בורא ומנהיג לכל הברואים והוא לבדו עשה עושה ויעשה לכל המעשים, וכי הוא יחיד ואין יחידות כמוהו וכו', וכן האמונה בהשגחתו הפרטית וכו'. והבטחון הוא חלק האמונה שיהודי מחויב להאמין באהבתו וקירבתו יתברך אל עמו ישראל ויש ליהודי יחס מיוחד כבן אצל אביו הנאמן והמסור, שבידו וברצונו יתברך להיטיב לכל הבוטחים בו. מכח אמונה זו נובע הבטחון, כי בוטח בה' ובישועתו, ואף שאינו הגון ואינו כדאי, כרחם אב על בנים ירחם הקב''ה עליו.


כד. שורש הבטחון - לבטוח בה' שהוא עמנו גם כשאנו שקועים בטומאה


וכמו שמצות אמונת ה' כתובה בתורה, בדברה הראשונה מן עשרת הדברות, וכמו שכתב הרמב''ם (פ''א מהלכות יסודי התורה ) יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא וכו', וידיעת דבר זה מצות עשה שנאמר אנכי ה' אלקיך, כן מרומז בדברה זו גם חלק האמונה של בטחון. דמובא בס' אבן עזרא ששאל אותו רבי יהודה הלוי ז''ל, למה נאמר אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ולא אמר שעשיתי שמים וארץ. אכן כלול בזה המאמר ב' חלקי האמונה, אנכי ה' הבורא והמנהיג, ואנכי אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, שבכם בחרתי, בעוד היותם בארץ מצרים שקועים במ''ט שערי טומאה קראם בני בכורי ישראל. ומצות אמונת ה' כוללת גם להאמין בגודל הפלגת אהבתו יתברך אל עמו ישראל, והיא חלק האמונה המביא לבטחון הגמור יתברך שמו.

ויש לפרש עד''ז טענת משה רבינו להקב''ה (שמות ד') והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי, כי יאמרו לא נראה אליך ה'. איך יתכן לומר כי חשדם לעם ישראל מאמינים בני מאמינים שלא יאמינו. אכן פירושו שאם כי בודאי מאמינים הם בהקב''ה, אך אין להם את חלק האמונה שהם העם הנבחר וכי הקב''ה אוהב אותם, ועל כן יאמרו לא נראה אליך ה' להוציאנו ממצרים בעוד אנו שקועים במ''ט שערי טומאה. וזהו גם ביאור מאמר הרה''ק בעל ''בת עין'' זי''ע, כי יהודי שאינו מאמין כי הקב''ה שוכן אתם בתוך טומאותם, גם הוא מין וכופר בעיקר, דהיינו שאינו מאמין בחלק זה של האמונה, בקשר הנצחי והאהבה שבין קוב''ה וישראל, שזה שורש ענין בטחון.


כה. להשתמש באמונה קודם החטא, ובבטחון לאחר החטא


כשם שאמונה מקיפה את האדם בכל מצביו, הגופניים הנפשיים והרוחניים, הגבוהים והירודים, והיא בחינת אור מקיף סביב כל המצבים, לעילא מכל דרגין ותחות כל דרגין ותוך תוך כל דרגין, כן הוא ענין הבטחון בה'. וכמו שאמרו חז''ל בפירוש מאמר הכתוב (שמות ל''ד) ה' ה' א-ל רחום וחנון, אני ה' קודם שיחטא האדם ואני ה' אחר שיחטא (ר''ה י''ז), כמו כן אמונת ה' היא קודם החטא ואחר החטא. קודם החטא, בשעה שפחז עליו יצרו ובוער בו כאש בכל מיני פיתויים, הדרך להינצל היא על ידי אמונה חזקה וטהורה כי מלך מלכי המלכים הקב''ה עומד עליו ורואה במעשיו, וכי אית דין ואית דיין המעניש לעוברי מצוותיו, וכלשון הזוה''ק (ח''א קצ:) בעי בר נש למהוי תקיפא כאריא בכל סטרוי. וגם לאחר שיחטא, אם חס וחלילה לא עמד בנסיונו ונכשל ונפל ממדרגותיו, ומרגיש עצמו שבור ומדוכדך עד שאינו מוצא לו מקום, האמונה היא המזור והתרופה. גם אז צריך להתחזק באמונה שבל ידח ממנו נדח, וכמו שאם אסק שמים שם אתה כמו כן גם אם אציעה שאול הנך (תהלים קל''ט). ויתחזק בבטחון ששרשו היא האמונה כי בנים אתם לה' אלקיכם, דהיינו שירגיש עצמו כמו בן המלך אשר בכל המצבים הכי שפלים והירודים, עדיין נשאר בן המלך, ובין כך ובין כך קרויין בנים.


כו. האמונה והבטחון מביאים לבושה מה' גם בשעת החטא ממש


ועוד ענין באמונה ובבטחון, שאפילו בשעה שיחטא ממש, באותו זמן ששקוע בתוך טומאת החטא, ויצרו בוער בו באש התאוה, והוא בבחינת טבעתי ביון מצולה ואין מעמד (תהלים סט), שבשום אופן אינו יכול להתגבר עליו, גם בשעה האומללה הזאת שהוא כולו בידי סטרא אחרא, הוא בבחינת ממעמקים קראתיך ה' (תהלים קל). כפי שפירשו רבותה''ק זי''ע, כי מעמקי הקליפות שאני נמצא משם קראתיך. גם אז, אינו מחליט מפני גודל תאוותו - שאינו יכול להתגבר עליה, כי חס וחלילה הקב''ה אינו רואה, אלא מתחזק באמונה שהקב''ה עומד עליו ורואה במעשיו, והבושה והכלימה תכסה את פניו, עד כי אמנם כבר אינו נהנה ממילוי תאוותו, רק שאין לו כח המעצור, ובתוך שלטון הסטרא אחרא ואש התאוה אינו מסיח דעתו מאמונתו בה'. וכנגד זה נאמר הפסוק (במדבר כ''ג) לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו. וכי כלום משוא פנים יש בדבר, שאינו מביט על חטא ישראל, הלא חז''ל אמרו (ב''ק נ.) כל האומר הקב''ה וותרן וכו'. אמנם מרומז בזה, לא הביט און ביעקב וגו' משום שה' אלקיו עמו, שגם בשעה שהוא בשפל המצב כזה שעבר עבירה ונמצא בשאול תחתית, גם אז אמונתו אתו כי ה' אלקיו עומד עליו ורואה במעשיו, והבושה עד עומק נפשו איננה נותנת לו לעשות החטא בשלימות, על חטא כזה לא הביט וגו'.

וכאמור, זה שורש הבטחון, האמונה במעלת קדושת נשמת יהודי, ושהוא בן המלך, שגם במצבו השפל והירוד ביותר עדיין לא נשתנית מציאותו ואינו חדל מלהיות בן המלך, וכמרומז בפסוק (דהי,א כ''ט) ויאמר דוד ברוך אתה ה' אלקי ישראל אבינו מעולם ועד עולם, פירוש אתה אלקי ישראל הנך אבינו באיזה עולם שאנו נמצאים, כמו שהנך אבינו במצב של אסק שמים שם אתה, כך גם בעת ואציעה שאול הנך אבינו, וכנ''ל שהלשון של חיבה יתירה שאמר הקב''ה על ישראל בני בכורי ישראל נאמר בהיותם בשפל המצב, משוקעים במ''ט שערי טומאה, גם אז הם בבחינה עילאית כזאת בני בכורי ישראל.


כז. הבטחון סגולתו להושיע גם את מי שאינו ראוי, והטעם לכך


מאמר הכתוב (תהלים ל''ב) והבוטח בה' חסד יסובבנהו. להבין מהו ענין בטחון בה' שחסד יסובבנהו, דהיינו שזוכה על ידו להמתיק מעליו כל הדינים וממשיך על עצמו חסדים מכל הצדדים, יש לבאר עיקר מהות הבטחון, שלא ישאל השואל מהיכן נשאב הבטחון הגמור כי בודאי יושיענו, אולי חס וחלילה אין זה עתה רצונו יתברך להושיעו, שיש בזה שיטות שונות, ונבאר על פי דרך ושיטת רבותה''ק זי''ע.

הנה מלשונות הכתובים ומדרשות חז''ל נראה, כי ענין בטחון משמעותו שבוטח בהשם יתברך אף על פי שאינו ראי שה' יעזור לו, אלא על ידי עצם הבטחון בה' ממשיך על ידי זה ישועתו, ואף על פי שאינו הגון ואינו כדאי, וכמשמעות הכתוב (תהלים כ''ב) בך בטחו אבותינו בטחו ותפלטמו וגו', בך בטחו ולא בושו. ובמדרש שוח''ט איתא בפסוק (תהלים כ''ה) אלקי בך בטחתי אל אבושה, מעשה באכסנאי שבא לעיר המלך ולן בחוץ, מצאוהו שומרי המלך והתחילו להכות אותו, אמר להם אל תכוני שמבני בית המלך אני, המתינו עד אור הבוקר והוליכוהו לפני המלך, אמר לו המלך מכיר אתה אותי, אמר לו לאו, והאיך אתה בן ביתי, אמר לו איני מבני ביתך אלא בטחתי בחסדך, אמר לו המלך הואיל ובי בטח הניחו לו, כך אמר דוד אלקי בך בטחתי אל אבושה, ובשביל כך אל יעלצו אויבי לי. הרי שהבטחון הוא שבוטח בה' אף על פי שאינו ראוי לזה, ורק בזכות הבטחון ממשיך הישועה. וכן משמעות הכתוב והבוטח בה' חסד יסובבנהו שבזכות הבטחון נמשכים אליו חסדים. עוד אמרו חז''ל (מנחות כ''ט) מאי דכתיב בטחו בה' עדי עד כי בי-ה ה' צור עולמים, כל התולה בטחונו בהקב''ה, הוא לו מחסה בעולם הזה ולעולם הבא, ובפרק הרואה (ברכות ס') דרשו בפסוק משמועה רעה לא יירא נכון לבו בטוח בה' (תהלים קי''ב), משום דנכון לבו בטוח בה' משמועה רעה לא יירא. וכתב הרמב''ן בספר ''האמונה והבטחון'' (פ''א) על הפסוק בטח בה' ועשה טוב (תהלים ל''ז), הקדים בטח בה' לעשה טוב, כלומר אף על פי שאין בידך מעשים ותדע בעצמך שאתה רשע, עם כל זה בטח בה' כי הוא בעל הרחמים וירחמך.

והביאור בזה כי יהודי הבוטח בה' שיעזור לו, הרי שורש ומקור הבטחון, כאמור, הוא מחמת שמרגיש בלבו גודל אהבתו יתברך אליו, שהוא כבן לאב רחמן הרוצה רק טובתו בכל מצביו, ומשריש בלבו כי בנים אתם לה' אלקיכם קודם שיחטא ולאחר שיחטא, ובודאי ירחם עליו אף על פי שאינו הגון ואינו כדאי. על ידי זה מתעורר גם מלמעלה הנהגה מיוחדת עמו בבחינת ה' צלך (תהלים קכ''א), כפירוש הבעש''ט זי''ע, שכמו שהצל עושה בדיוק מה שהאדם עושה, כמו כן הנהגת הבורא הוא על פי מעשה האדם. וככל שהוא משריש בדעתו ומצייר בלבו את אהבתו וקירבתו יתברך שמו אליו, כן ממשיך עליו ההנהגה מן השמים, וכמאמר המדרש הנזכר שהמלך אומר הואיל ובי בטח הניחו לו. כנגד סוג בטחון זה אין שום קטרוג, כמשמעות הכתובים (תהלים כ''ב) א-לי א-לי למה עזבתי, אלקי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי וגו', בך בטחו אבותינו בטחו ותפלטמו וגו', בך בטחו ולא בושו. גם בשעה ששערי תפילה נעולים וההסתר גדול, שאקרא יומם ולא תענה וגו', יש עוד עצה פלאית והוא כח הבטחון, שבפניו אין הסתרים, ומפליא פלאות בהנהגה עילאית להשתיק מדת הדין והקטרוגים.

ועל דרך זה מבאר באור החיים הק' בפר' בשלח, בביאור הכתוב מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו, שקשה ולמול מי יצעק אם לא לה' אלקיו, אכן כיון שגבר כנגדם הקיטרוג ומידת הדין לא היתה יכולה תפלתם להתקבל, ורק זאת העצה היעוצה להגביר צד החסד והרחמים על ידי שיתעצמו באמונה ויסעו אל הים קודם שיחלק על סמך הבטחון, ובאמצעות זה נעשה להם הנס כי גדול הבטחון והאמונה הלז להכריעם לטובה (עיי''ש באורך).


כח. ההשתדלות - להרבות או להמעיט בה תלוי לכל אחד כפי ערך מידת בטחונו בה'


ולאור זה יתבהרו לנו החקירות בענין בטחון אם צריך השתדלות או לא, ואם צריך כמה הוא השיעור. כי הכלל בזה שהכל לפי ערך הבהירות באמונה ובטחון. אם מרגיש בלבו אמונה ובטחון גמור באהבתו וקירבתו יתברך', עד שבטוח כי הקב''ה יעזור לו בלי כל השתדלות מצדו, ממשיך עליו ישועתו יתברך גם בלי שום השתדלות. אך אם מרגיש כי לאור מצבו עכשיו אינו ראוי להמשיך עליו ישועתו יתברך רק אם יעשה השתדלות, אזי צריך באמת לעשות השתדלות. ולכן נחום איש גם זו, שהיה קבוע בלבו שכל מה שהקב''ה עושה עמו הכל הוא לטובה (תענית כ''א), והיה בדרגה עילאית כזאת באמונה ובטחון, המשיך עליו על ידי זה ההנהגה העילאית הזאת מאת הבורא יתברך. ועל פי דברינו צריך לפרש מה שיעקב היה מפחד שמא יגרום החטא (ברכות י''א), הפחד שלו היה שמא יגרום החטא ולא יזכה להרגיש את גודל אהבתו וקירבתו יתברך אליו, ואז לא יוכל להמשיך הישועה. וזה מה שמצינו שאחז''ל (ברכות י') כי ישעיה הנביא כשבא לבקר את חזקיה המלך בעת חליו, אמר לו מת אתה ולא תחיה מת אתה בעולם הזה ולא תחיה לעולם הבא, דהיינו שכבר נגזרה גזירה ואין לשנותה, ואמר לו חזקיה בן אמוץ כלה נבואתך וצא, כך מקובלני מבית אבי אבא, אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע מן הרחמים. היינו שאמנם על פי סדר ההנהגה מקום שנבואה מגעת לשם, כבר נגזרה גזירה ואי אפשר לשנותה, אבל עדיין מקובלני מבית אבי אבא, מרומז על בחינת הנהגת עילאית לעילא מכל דרגין, שעל ידי אמונה ובטחון ברחמי שמים המרובים כל כוחות הדינים אין עומדים בפניה, ומשם אפשר להמשיך ישועה.

וכך הם דברי המהר''ל בנתיבות עולם (נתיב הבטחון): כמה גדול מדת הבטחון, שבוטחים בו יתברך בכל לב, עד שכל הדברים נעשים לו לטובה, כמו שהיה שאצל רבי עקיבא ונחום איש גמזו, כי מפני שהיה בוטח בו יתברך שיציל השם יתברך אותו כי הוא כל יכול וכאשר שם בטחונו בו אז על השם יתברך להציל אותו. עוד מבאר שם על פי מאחז''ל (מנחות כט) בטחו בה' עדי עד, כי בי-ה ה' צור עולמים, בעולם הזה ובעולם הבא, שלפעמים אין אדם ראוי לדבר טוב מצד מזלו הרע בעולם הזה, ועל ידי שבוטח בה', שיכול להשפיע אליו מעולם העליון שהוא כולו טוב, הרי מגיע דבר זה עד עולם העליון, וממשיך עליו הנהגה מעל טבעו. והרה''ק ר' אלימלך מליזענסק זי''ע מביא בספרו (נועם אלימלך פר' בשלח) כי הבוטח בלב נאמן, פרנסתו מזומנת לו שלא בצער ועבדות כלל, וכגשם ההולך בלא יגיעה, ורק אם הוא מחוסר בטחון צריך להשתדלות וליגיעה דבר יום ביומו. וכמו שמסופר על האלשיך הק' זיע''א שדרש בבית הכנסת שהבוטח בה' לא צריך לעשות דבר לפרנסתו, כי אם לישב בבית המדרש לעסוק בתורה ותפילה וד' יזמין לו פרנסתו. ובעל עגלה אחד נכנסו הדברים ללבו, ואכן זימנו לו מן השמים ארגז מלא מטבעות זהב. ושאלו אותו תלמידיו למה רק הוא זכה לזה, ויען להם, שאין הדברים מתקיימים אלא במי שמאמין בכך אמונה תמימה ופשוטה, ולכן רק הוא זכה לזה.


כט. אפשר להמשיך ישועה על חבר שבצרה בכך שמשרישים בו אמונה


הדרך הזאת היא הדרך בה דרכו רבותה''ק זי''ע מדור דור. ובמיוחד מרן הס''ק מלכוביץ זי''ע, שבבוא לפניו ענין קשה ביותר, שלא היה שום דרך על פי הכוחות הטבעיים להמשיך לו ישועה, היה משפיע על היהודי שבא אליו ומשריש בו אמונה ובטחון חזק, עד שהאיש בעצמו המשיך עליו את הישועה. וכמו שקרא מרן מוהר''ש זי''ע עליו מאמר הכתוב (שמות יז, יב) ''ויהי ידיו אמונה'', כמו אדם העושה בידיו כל מעשיו, כן היה הוא ז''ל עושה כל המעשים הנסים והנפלאות על ידי השרשת אמונה. והוא ז''ל אמר, כי בעת התגברות הדינים על יהודי, יברך אז שהכל נהיה בדברו, ויתחזק באמונה ובטחון כי הכל נהיה בדברו, כי אז יומתקו על ידי זה כל הדינים וימשיך ישועה.


ל. האמונה בהשגחה עושה מצירוף מקרים ישועות וניסים


עד כמה השפעת האמונה והבטחון בה', שכל מה דעביד רחמנא לטב עביד, לעורר בהנהגה העליונה להמשיך חסד ורחמים, אפשר ללמוד ממה שאחז''ל (ברכות ס') דרבי עקיבא הוי אזיל באורחא והוי בהדי חמרא ותרנגולתא ושרגא, מטא להאי דוכתא בעי אושפיזא ולא יהבו ליה, אמר כל מה דעביד רחמנא לטב עביד, אזיל בת במדברא, אתא אריה ואכיל לחמרא, אתא שונרא אכיל לתרנגולתא, אתא זיקא כביה לשרגא, אמר רבי עקיבא כל מה דעבידין משמיא לטב, בלילה אתא גייסא שביה למתא, אמר להו לאו אמרי לכו כל מה שעושה הקב''ה הכל לטובה, ופירש''י אילו היה הנר דולק היה הגייסא רואה אותו, ואילו היה החמור נוער או התרנגול קורא היה הגייס בא עליהם. רבי עקיבא מתוך אמונתו שאין דבר בלי השגחה פרטית, ומתוך בטחונו בה' הטוב והמטיב, וכל אשר עושה הוא מתוך אהבתו אליו ולטובתו, לכן כשהאכסנאי לא נתן לו מקום ללון, לא תלה בשום גורם אחר רק בהשגחתו יתברך וכי הכל הוא רק לטובתו, וכן השונרא והאריה שטרפו לו, גם אם לכאורה לא היה בזה ענין יוצא מהרגיל, אך הוא מתוך אמונתו ובטחונו ידע שאין ''מקרה'' והכל בהשגחה עליונה ולטובתו. ובשם הבעש''ט זיע''א איתא, שהחידוש בהאי ענינא, כי הגם שרואים כמה וכמה ענינים נפרדים שלא שייכים זה לזה, האמונה בהשגחה פרטית עושה מכל העובדות הפשוטות צירוף ואחדות אחת עם המטרה. ומביא הבעש''ט זי''ע משל לצירוף מקרים, מה שקרה לאחד מאנשיו, שנתעורר פעם אחת באמצע הלילה על ידי עקיצת פרעוש, וקפץ ממטתו ורץ לפרוזדור, במרוצתו נפל בכח על חבית מים שעמדה, ונתהפכה ונשפכה על הארץ, מים אלו כיבו גחלים שהתחילו לבעור, ועמדה לפרוץ אש להבה, שהיתה עלולה לשרוף את הבית, ובשובו למטתו מצא שהקורה בתקרה שמעל מטתו נפלה בינתיים על המטה בה ישן. האיש הזה, המאמין השלם, ראה בכל צירופי עובדות בודודת אלו, איך שהכל נעשה בהשגחה פרטית, והכל נעשה לטובתו, לא מקרים בודדים, אלא שרשרת של השגחה פרטית. יסוד לרעיון זה אנו מוצאים בנס מגילת אסתר. סיפור המגילה בנוי מהרבה מקרים בודדים בלי כל קשר. אחשורוש הורג את ושתי, ואסתר נלקחת לבית מלכותו, ופרשת בגתן ותרש וכו', שרשרת של מאורעות נפרדים, שרק אחר כך ראו עין בעין את כל צירופי העובדות, איך כולם יחד הובילו למטרה, להציל את עם ישראל מהשמדה.

גודל הפלגת כח הבטחון, אנו מוצאים בשיר של פגעים (תהלים צ''ב) אומר לה' מחסי ומצודתי אלקי אבטח בו, כי הוא יצילך מפח יקוש וגו' לא תירא מפחד לילה וגו' יפל מצדך אלף ורבבה מימינך וגו' כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך וגו', על שחל ופתן תדרוך וגו'. פירוש השיר של פגעים, איך ישיג האדם מדריגות כאלה, לשלוט על כל כוחות הסט''א והמשחיתים, עד כי יפול מצדך אלף ורבבה מימינך, ועד כי על שחל ופתן תדרוך, הכל הוא בכח שאומר לה' מחסי ומצודתי אלקי אבטח בו. כח הבטחון מכניע כל כוחות הטומאה, ותחת כנפיו יתברך יחסה, כי אתה ה' מחסי.

 
הנך נמצא ב: דף הבית

התפילין שלי

תפילין

התפילין שלי

טובה אמיתית ליקירי משפחתכם

עילוי נשמה מכבדים בחיים ולאחר החיים

בשמחת כלולותיכם

חתן וכלה

מתפללים להצלחתכם

בשמחת הבר מצווה

בר מצווה

מתפללים להצלחת צאצאיכם

  • Login
    מלל מעל טופס הרישום
    מלל מתחת טופס הרישום
  • יצירת חשבון
    *
    *
    *
    *
    *
    Fields marked with an asterisk (*) are required.