• Personal-prayer
Hebrew (Israel)English (United Kingdom)
הרשם לאתר וזכה בתפילה וברכה על ציון הרשב"י הקדוש. שנה טובה ומתוקה
 

פרק א - ז



פרק א - איזהו חכם?!


אמרו חז''ל (תמיד ל''ב ע''א): ''איזהו חכם? הרואה את הנולד'', בעניני עולם הזה יתכן ומי שאינו חכם לראות את הנולד, וכגון שהוא פזיז מדאי בעסקיו, פזיז מדאי בקניותיו ובכלכול מחייתו לכל היותר ייקרא ''טפש'', על שאינו רואה כראוי את הנולד מפעולותיו המחופזים, אינו מחשב כראוי את הוצאותיו לפי הכנסותיו וכיוצא.

אולם במובן הרוחני, זה שלא רואה את הנולד ואינו מתבונן על תכלית ביאתו לעולם, מה תפקידו בעולם, ומה יהא ממנו לאחר יציאתו מן העולם, הרי שזה לא רק שהוא בגדר טפש, אלא אף בגדר רשע.

והראיה מארבעה בנים שבהגדה, האחד חכם והאחד רשע וכו', ולכאורה ההפך מחכם הוא טפש, ומדוע הבן השני קרוי רשע, אלא הביאור כאמור, שכלפי חיובי האדם לאלוקיו, אם אינו חכם לעשותם כראוי הרי שמלבד זאת שהוא טפש הנו אף רשע.

חלילה, לא באנו בזה לקבוע תארים על אנשים ובפרט על שומרי תורה ומצוות, ומי אנו שנחליט לקבוע מי צדיק ומי לא, אולם השתמשנו בביטוי חריף הנזכר לצורך ההבנה שבהכרח להיות חכם דוקא, ולא להתפשר על פחות מזה בשום אופן, כי בנפשנו הדבר.

והדבר הלא כ''כ פשוט, נבראנו בעולם הזה כשכירים למעבידנו הבורא הטוב והרחמן שכל רצונו להיטיב עמנו, לשם כך כביכול טרח עמנו ברצף של ניסים בגאולת מצרים, מתן תורה, מ' שנה במדבר בניסים ובמופתים מידי יום יום, ובכך יצרנו לו לעם - ''עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו'' (ישעיה מג, כא), נפח באפנו נשמה קדושה וטהורה - ומדיליה נפחה בנו.

ועוד נתבונן, הרי הנשמה קודם בואה לעולם היתה נהנית מזיו השכינה בעונג עצום, וכי יתכן שהביאה הבורא לעולם השפל כדי לתת לה את אותו שכר ועונג שהיתה למודה להיות בו קודם לכן? בודאי לא, אם השקיע הקדוש-ברוך-הוא בריאה כה נפלאה להורדת הנשמה ממקום עינוגיה והטיל עליה משימות קודש, בוודאי שכל זה על מנת לזכותה בהרבה יותר ממה שהיה לה עונג קודם בואה לעולם, וכל שכן שיותר ממה שיכול לה מכל עונגי עולם הזה גם אם יהיו רצופים לאלפי שנים, והוא חשבון פשוט.

אזי ללא ספק - גם באם נשמור תורה ומצוות כהלכתן, אולם עדיין עולם הזה תופס אצלנו טעם כעיקר, הרי שרחוקים אנו מהבנת תכלית שליחותנו לעולם.

היתכן שאדם הופקד על משימה מסוימת, והובטח לו ביישומה הון עתק ובמהלך תפקודו מסיח הוא דעתו לגמרי ממשימתו ועוסק בענינים המשכיחים אותו ממשימתו מה שיביאהו להפסד שכרו המובטח לו ועוד לעונשים על זלזולו בתפקידו?!

האדם הרי לא יחיה לעולם, סוף סוף הגוף ירד אלי-קבר בחושך וצלמות, והנשמה הטהורה שהיא הנצחית תישפט בדין נוקב: האם זכאית היא לראות בזיו השכינה ולהתענג עונג נצחי ומופלא, אם לאו חס וחלילה.

ובכן, עינינו הלא רואות אנשים מובלים לבאר קברם מידי יום, וביניהם לא עלינו גם צעירים וילדים, וגם אלה המחזיקים עד שנות זקנה ושיבה הלא בדרך כלל שנותיהם האחרונות של רוב רובם שנים של חולי ויסורים, מלבד סכום לא מבוטל של אנשים המתיסרים גם בשנות עמידתם ואף קודם לכן, ובפרט כשהמדובר ביסורי עוני וצער גידול בנים וכדומה שהוא נחלת רובם ככולם.

כמה אם כן בסך הכל דרוש חכמה כדי לראות את הנולד, וכי צריך בשביל כך להיות גאון?! להיות מעמיק?! להיות למדן ופלפלן?! הלא אין נצרך אלא להיות טפש גדול בשביל שלא לראות הנולד, מלבד מה שיתכן כינוי חריף מזה שהזכרנו למעלה.

בפרק הבא, נבאר מה שראוי לכל אחד להרהר בחשבון נפש עם עצמו על עתידו וגורלנו הנצחי.



פרק ב - אסון דורנו והפתרון להצלתו


בפרק זה אבוא בהרהור והגיון הראוי ללב טהור, שיתבונן בו האדם טרם יחשכו כוכבי נשפו, כי אז את הנעשה כבר לא יהא להשיב, שהרי ''מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת ומי שלא טרח בערב שבת מה יאכל בשבת''.

ואדבר בלשון ''עצמי'', כי כן ראוי לכל אדם בר דעת להתבונן עם עצמו.

ואף כי יודע אני שלא יהא נעים לקורא לחשוב מחשבות מסוג זה שאכתוב, ולא רק שלא נעים יהא לו לקראותם אלא רוב בני אדם אף ישנאום ויברחו מלחשוב עליהם, אולם לאן יש לברוח? מה נעשה שעדיף להכנס ל''אי נעימות'' - בסך הכל, ולהתבונן זמן מה במחשבות שלא כל כך נעים להתבונן בהם מאשר להגיע למצב של אי נעימות נצחית שאין לה מנחם, ואין לה תיקון, הלא עדיף עתה לשבת בנוח ובמתינות במצב של אפשרות לתיקון, מלשבת אחר כך במצב עגום לנצח עם חרטה ונהימה שאין מי שישקיטנה וישככנה.

בן כמה שנים הנני היום? כמחצית משנות חיי או אף רובם ולפחות חלק ניכר מהם כבר מאחורי, כמה שנים כבר נשאר לי לחיות, הלא ימי שנותינו בהם שבעים שנה, וגם המה כצל עובר, הלא כמו אתמול זוכר אני את הבר מצוה ואת החתונה והשנים מאז עברו כצל עוף הפורח.

וגם אם אגיע לשנים אלו של השבעים או השמונים האם אדע היאך יעברו עלי שנים אלו, בבריאות או בחולי, בישוב או בטירוף, בעושר או בעוני, בשמחה או בדכאון, האם אחפוץ בחיים או אגעל בהם, האם יחפצו בי קרובי או ימאסוני ויגעלו ממני, מה אראה או מה אשמע בשנים אלו בשורות טובות או רעות, ולפחות האם יעברו עלי שנים אלו במעשה או בשעמום הקשה מהכל, האם יהא לי זמן לתקן את עצמי ולהשלים את החסר לי בתורה ומצוות, על מה אני בוטח?! באיזה הגיון דוחה אני מיום ליום את חובתי כלפי בוראי, הלא גם עד היום ישבתי פעמים רבות ועשיתי חשבון נפש עם עצמי, והבנתי שעלי לתקן עצמי במדות ובתאוות מסוימות, האם יישמתי את זה?! הלא דחיתי את העבודה מיום ליום, והיצר היתל בי בבטחון שוא שעוד יש זמן ואחיה ואתקן עצמי, והנה עברו עשרות שנים, האם התקדמתי במשהו?!

הנה רואה אני את חברי, יש מהם - בלי עין הרע עובדי ה' בכל כוחם, עמלים בתורה ובתיקון המידות, ויש מהם בטלנים המעבירים את חייהם בהבלי עולם הזה, למה שאהא אני מאותם מפסידי עולמם, למה שלא אהיה גם אני מבין אלו שהשכילו לקנות עולמם.

ובכן יש לי שאלה לשאול את עצמי, האם יש לך נכון להיום - ''ביד'' משהו, האם אני יכול היום לבוא לפני הבורא עם משהו ''אחד'' ביד מושלם כפי כוחי, הלא מתבונן אני, אמנם הרבה מצוות עשיתי, הרבה מעשים טובים עשיתי, ואכן נכון הוא: היו פעמים והתפללתי טוב... היו פעמים ועשיתי מעשה חסד גדול... היו פעמים ולמדתי טוב... היו פעמים והתגברתי על יצרי בשבירת תאווה מסוימת... היו פעמים והתגברתי על מידה רעה מסוימת, אולם הכל היה בגדר ''עובר ושב'', בסך הכל הלא אין לי ''חתיכה הראויה'' לבוא ולהתכבד בה לפני הבורא, ולומר לו: יש לי דבר אחד שבו הייתי - כפי כוחי - מושלם, כי שמתי כל כוחי בו, אין לי להצביע ולו לא אפילו על פרט אחד.

ובכן מוכן אני כהיום להיכנס לפני בית דין של מעלה?! הלא אעמוד שם בוש ונכלם, ללא תורה כראוי, ללא חסד כראוי, ללא זהירות כראוי, ללא זריזות כראוי, ללא נקיות כראוי, ללא טהרה כראוי, ללא קדושה, ללא יראת חטא, ללא תפילה כראוי, ללא שבת כראוי, הכל אצלי פגום ולוקה בחסר, וכל זה עוד בחלק העשה טוב, מה בחלק הסור מרע? כמה מדות רעות מאחורי? כעס, גאוה, הרהורי עבירה, מראות אסורות, שקר, אונאה, גזל- ב''היתר'' או באיסור, זלזול בכבוד הבריות, אכזריות, קמצנות, דברים בטלים, לשון הרע, רכילות, ועוד ועוד.

עשרות בשנים עברו וחלפו, והיצר מנפנף מעלי בנצחון ובהתלוצצות באומרו: הנה מה נשאר לי כבר לעבוד עם הבטלן הזה, השנים שלו כבר עברו ברובם, עוד מעט ויותר לי דמו לסלקו מן העולם, ויהא נצחוני עליו נצחון מושלם, והוא שאומר דוד המלך ע''ה: ''אלקי בך בטחתי אל אבושה אל יעלצו אויבי לי'' דהיינו שלא ישמחו אויבי בסוף ימי, ויעלצו בנצחונם, ''אל ישמחו לי אויבי שקר'', ''אל יאמרו בלענוהו'', ועוד פסוקים מעין אלו.

כל חיי עברו בירידות ועליות, והפרוץ מרובה על העומד, ובפרט בתפילות וברכות המזולזלות ללא כוונה וללא מורא, וביטול תורה עולה על כולנה באופן נורא ואיום, מה יש לי?! מה נשאר לי?! כמה הקפדות כמה כעס הקפדתי וכעסתי בימי חיי, ולא הבנתי שבעצם כשאני כועס אני מתמרד על הנהגת ה' ומערער ומהרהר עליו, ולוחם בזעף ובזעם בהנהגתו כלפי שהיא בעצם לטובה, ומתחצף להתמרד להתכחש - ולפחות להתעלם מאלוקותו ושליטתו עלי.

אזי עם מה יש לי לבוא ולהתפאר לפניו? עם כסף וזהב???! עם ביזנס...?! עם עורמה ופקחות של עסקים...?! עם אוכל ושתיה שהצלחתי לבלוע בשפע ומן המובחר...?! עם כמה מאות עופות שאכלתי משך חיי ועם כמה מאות ק''ג בשר...?! עם שינה מרובה של שעות נוספות...?! עם בילוי של ימים ולילות בפטפוטי דברים בטלים לשה''ר, רכילות...?! [וכל אלו העוונות המה הרגילים בכל יום, שאדם דש בעקביו, על אחת כמה וכמה אם נמצאים באדם עוונות חמורות, וחמורות שבחמורות] למתי אני מחכה, ולמי אני מחכה, הלא אם אין אני לי מי לי, ואם לא עכשו אימתי?!

ואם סובר אני שמא לא אמות כי אחיה ואזכה בקרוב לקבל פני משיח ואם כן מה לי לפחד מיום המיתה, ובפרט שהנה כל הסימנים לבואו בקרוב התממשו והרי הוא עומד אחר כותלנו, ואם כן ממה יש לי לירא? כמה טעות יש לי בזה, שהרי הנה מצינו בגמרא (חגיגה ד' ע''ב) גבי שמואל הנביא שהיה ירא וחדר כאשר העלוהו באוב שמא הנה והגיע יום הדין הגדול והנורא וקרא למשה שיעיד עליו שקיים מה שכתוב בתורה, אם כן הרי גם לאלו שיזכו לגאולה מחכה יום דין גדול ונורא שאף שמואל הנביא פחד ממנו, וכפי משפטו של האדם מיום דין הגדול והנורא כן יהא מצבו לנצח גם לאחר הגאולה.

ובכן, האם אבד סברי ונכזבה תוחלתי, הלא במצבי היום - ערום יצאתי מבטן אמי כן ערום אשוב לקברי - ערום מתורה ומצוות, ערום ממידות טובות, ערום מישרות, ומאידך אבוא עטוף בבגדים צואים של טומאות עוונותי ומידותי הרעות וביטול תורה עלית על כולנה, מגושם במעבה החומריות מתוך גסות רבה ועידון הגוף באכילה ויתר עונגי הגוף כטיול, בילוי, מלבושים, תכשיטי ובישום הגוף, רבוי השינה ובפרט בשבתות וימים טובים שלא ניתנו אלא לעסוק בהן בתורה, שנות נעורי עברו עלי במעשי נערות כדי בזיון וקצף, בשנות העמידה הנני טרוד ומטורף ממאורעות החיים ללא ישוב הדעת לחשוב ברצינות לקדם את עצמי, ואם כן אנה אני בא במצב שכזה.

ובאמת מחשבות שכאלה מדאגת יום המיתה מחויבות המה, כדאיתא במשנה אבות (פ''ג מ''א) הסתכל בשלושה דברים וכו', ובני אדם טומנים פניהם בקרקע ומתעלמים מזכרון יום המיתה והלא יש בו עצה נפלאה לנצח היצר, כדאיתא בגמ' (ברכות ה' ע''א) ע''פ ''רגזו ואל תחטאו וכו''', לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע נצחו מוטב, ואם לאו יעסוק בתורה, נצחו מוטב, ואם לאו יקרא קריאת שמע, נצחו מוטב, ואם לאו יזכור לו יום המיתה, הרי שהוא פתרון המועיל יותר מהכל, וראיתי לכך מעשה נורא מהגרי''ח זוננפלד זצ''ל (מובא בספר ''הזהרו בכבוד חבריכם'' עמ' שטז): שהעיד על עצמו: מיום הגיעי לארבעים שנה, לא הסחתי דעתי מהיום האחרון.

ובכן, חשבתי ואתבונן האם לא השאיר הקדוש-ברוך-הוא לי ולאשר כמוני פינה להתגדר בה לעשות לנו זכר ושארית לנצח על ידה, שיהיה מה שיהיה - איזה מידה אחת לפחות לאחוז בה במסירות ובעקביות, איזה שבירת תאווה אחת לשוברה ולסלקה לגמרי מאתנו, איזו הנהגה טובה שיש בה כדי להתכבד לאחוז בה מבלי להרפות ממנה.

והגם כי אנו בדור יתום שדלונו מאד, אולם עם כל זה אין הגיון שאבדה תקוותנו מלהיות אף לנו תיקון באיזה דרך שהיא, ובכן עלינו להתבונן מהי הדרך שהותיר לנו בוראנו לצעוד בה ולעלות דרכה במסילה העולה בית אל.

עוד שבתי ואתבונן,

אכן דורנו דור תהפוכות, דור שהתמורות חולפות על הכלל ועל הפרט מעת לעת ממש. מי היום יציב במשהו, הלא מאמר ''ראיתי בני עליה והם מועטים'' (סוכה מו) נאמר עוד לפני אלפי שנים, ואם אז הוגדרו בני עליה כמעטים, מה נאמר היום בירידת הדורות.

היום תכפו ותקפו עלינו הנסיונות הגרויים והפיתויים מה שלא היו מעולם, היום מצוי הוא להרוס ולאבד בזמן מועט עמל של זמן רב, מבלי שיטרח הרע כל כך בעבודתו, היום בנקל ממש מצליח הרע לחבל ולהרוס גם חלקות טובות, וכל זה הוא מחמת השליחים המרובים שיש לו - בני ברית ושאינם בני ברית המפוזרים בכל פינה ממש המשתפים פעולה עמו ללכוד נשמות קדושות וטהורות ולהפילם לבאר שחת.

ומי מדבר על התפעלות והתרגשות בעבודת ה' כמה יקרת המציאות היא בימינו, הלא רוב ככל שומרי תורה ומצוות קשה עליהם להשיג איזשהו טעם ורגש בעבודה בתפילה ובתורה.

בעלי מידות וכובשי תאוות כמה קשה עבודתם עליהם, הירידות והעליות הלא המה מנת חלקם מעת לעת ממש.

ההסתר פנים הנו במלואו מרבוי הצרות החוליים והאסונות השונות, העניות וקשי אופני הפרנסה, בעיות שלום הבית, קשיי הצעירים והצעירות בשידוכיהן, חינוך הילדים, סטיית הבנים והבנות מדרך ה' שרבו למאד בימינו, הלא כל אלה נטלו מאתנו לכאורה את ההתבוננות והמחשבה, ובודאי את האמונה והתקוה לתיקון עצמנו. הלא כבר כמעט ואיבדנו את בטחוננו בהשלמת תיקוננו.

ואם כן אחזור ואצווח את הצווחה העולה מאליה, וכי לא הותיר לנו הקדוש-ברוך-הוא אופן להשלים תכליתנו בעולמנו על אף כל החושך השורר בחיצוניות ובפנימיות, היאך השאיר הקדוש-ברוך-הוא דור שלם ללא רועה, שהרי עיקר קושי ירידת הדורות הוא בכך שנסתרו מאתנו הרועים, ואנו כצאן התועה במדבר המלא שוחות ובורות.

אולם, חלילה, לא יעשה כן אלוקינו להותירנו מבלי הותיר לנו שריד ופליט שיהיה לנו בו שם כגדולים אשר מעולם בארץ המה, ובודאי השאיר והשאיר לנו ביד עבדיו הנביאים בהישג יד ממש נתיב העולה במסילה בית א-ל להשלים בו עצמנו שלימות גמור גם במצבנו עתה.

ובכן, הנה אין זה סוד שישנו פתרון אחד שנותר לנו כדי לגאול את עצמנו, ובאם נתחזק בו כולנו נזכה לגאולה כללית, ובאם לאו, לפחות, כל יחיד ויחיד שיאחז בפתרון זה יגאל נפשו ויצילנה מרדת שחת.

פתרון זה הוזכר בגמרא מכות כ''ב ע''א: בא חבקוק והעמידן על אחת: ''וצדיק באמונתו יחיה''.

ומחובתנו להעמיק בפתרון זה, לחדדו, לשננו, ולתת את נפשנו ומאודנו בפתרון זה אחר וכל הבעיות הקשות של הכלל והפרט בדורנו זה עקבות משיחא תלוי בפתרון זה - האמונה, ועל כן בפרק הבא נעמוד בעיון הראוי להבין את נחיצותו של נתיב זה - נתיב האמונה.



פרק ג - הפתרון...


חובה עלינו ללבן ולבאר בעיון נמרץ כמה בירורים בהצעת פתרון ה''אחת'' שנמסר לחבקוק הנביא לבני דורנו - פתרון האמונה.

א. בגמרא ''מכות'' כג ע''ב נתבאר, דרש רבי שמלאי, 613 מצוות נאמרו לו למשה וכו'. בא דוד והעמידן על 11, בא ישעיה והעמידן על 6 בא מיכה והעמידן על 3, בא חבקוק והעמידן על אחת ''וצדיק באמונתו יחיה''. והקושיות במאמר זה בחלקן אף עולות מאליהן.

1. האם והיאך באו דוד, ישעיהו, מיכה וחבקוק להמעיט ממספר חיובינו במצוות?

2. בא חבקוק והעמידן על אחת, מדוע בחר דוקא ב''אחת'' שהיא האמונה?

3. וכי האמונה לא היתה בסיס ויסוד לכל התורה כולה גם בדורות עברו, הכי אפשר מבלתי אמונה?! ומה נשתנה אם כן דורנו שהאמונה תהא בו יסוד שהכל תלוי בו?

4. ועוד מהו שאמר חבקוק ''וצדיק'' באמונתו יחיה, אם כוונתו שנצרך מקודם להיות צדיק והוא התנאי כדי שבאמונתו יחיה, דהיינו שדווקא הצדיקים באמונתם יחיו, אם כן לא הוי העמידן על אחת שהרי מצריך הוא הרבה יותר מאחת - להיות גם צדיק, וכדי להיות צדיק נצרך פרטים רבים, ואם כוונתו לכל אדם שבאמונתו יחיה, אם כן מדוע אמר ''וצדיק''. היה לו לומר: ''ואדם'' באמונתו יחיה, או ''איש'' באמונתו יחיה.

לשאלה הראשונה היאך באו דוד, ישעיהו, מיכה וחבקוק להעמיד את התורה כולה על חלק מהמצוות - התשובה המפורסמת והאמיתית לכך היא, דבאמת וודאי הוא שחייב כל אדם מישראל לקיים את כל התורה כולה, ומעיקרי האמונה שהתורה לא תשתנה לעולמים, ועוד ידוע הוא שכל המצוות המה עצות ושבילין להגיע לשלימות, שלימות האדם תלויה בקיום כל המצוות דווקא.

אלא דוד המלך ע''ה ראה ברוח הקודש את דורו, והנה הוא בירידה ביחס לדור מקבלי התורה, וראה שאי אפשר להצריך אדם בדורו כדי שיגיע לשלימות להלך בכל שבילי מצוות התורה ולמסור נפשו עבור כל מצוה ומצוה ושרק באופן זה להגיע לשלימות, כי לא יוכלו בני דורו עמוד בכך, ובכן ברוח הקודש נאמר לו שימנה לבני דורו 11 מצוות בלבד, והמה יהיו השבילין שדרכם יגיעו בני אותו דור לקיים את כל מצוות התורה, כי די להם ב- 11 שבילין שהזכיר להיות אפשרות דרכן לקיים הכל, כי כאמור בהכרח הוא לקיים הכל.

ישעיה הנביא קבל בנבואה לבני דורו, שהיו בשפל גדול יותר מדורו של דוד המלך, שדי להם ב- 6 מצוות בלבד, כי הראו לו שבני דורו לא יוכלו לאחוז ב- 11 שבילין שאמרן דוד המלך ע''ה כדי להגיע לקיום כל התורה, אלא רק ב- 6, וכשיאחזו בהם בכל לבם ונפשם יבואו לשמירת כל התורה כולה.

מיכה ראה בנבואה שבני דורו ירדו מדורו של ישעיהו, ואין בידן לאחוז בכל לבם ונפשם אף ב- 6 מצוות, אלא רק ב- 3 מצוות ודרכן יתאפשר להם לבוא לקיום כל התורה.

חבקוק נתנבא לדורות עקבות משיחא להורות להם להתחזק בדבר אחד - באמונה, כי נתנבא הוא בנבואה שלבני דור ירוד זה של עקבות משיחא יהא קשה לאחוז אף ב - 3 מצוות וגם לא ב- 2, תקומתם ותקוותם תהא באם יאחזו בכל כוחם באחת - במצות האמונה, ודרכה יבואו לקיום כל התורה כולה.

ומה שהקשינו לעיל במה שאמר חבקוק ''וצדיק'' באמונתו יחיה, דהצריך גם שיהא צדיק, ואם כן הוא יותר מאחת, יתבאר לקמן בס''ד.

ובכן עתה באנו לישוב פתרון הבעיה - מה פינה הותיר לנו הבורא לתקוה שבאם נתגדר בה בכל כוחנו ובמסירות נפשנו ומאודנו נינצל מהחושך אשר יכסה ארץ בעידן זה, ולא עוד אלא שדרכה נגיע לשלימות הלא הוא אמונה.

מאחר ובאנו לפתרון הנכון והאמיתי שהוא האמונה שהיא הנתיב היחיד להצלתנו ואף לשלמותנו - עלינו ללבן אפשרות יחידה זו, לחדדה ולשננה, להעמיק היאך ומתי להשתמש בה, ומה הם התנאים לקנות ולרכוש מדה זו הנקראת אמונה עד כדי שיהא בה כח להביאנו לשלמות.



פרק ד - וצדיק באמונתו יחיה


וקודם שנבוא לבאר הנדרש מאתנו בפתרון זה של מצוות האמונה נקדים לישב הקושיא שהקשינו לעיל, דהיאך אמר: בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה, והלא באותו משפט נאמר ''וצדיק'' באמונתו יחיה, ואם כן הרי לכאורה נצרך לתנאי זה של ''באמונתו יחיה'' שיוקדם לו היות האדם ''צדיק'', ואם כן הרי הוא יותר מאחת. ועוד מה עם שאר בני אדם שאינם בגדר צדיק, וכי עליהם אבד ''האחת'' שהיא באמונתו יחיה להיות שאינם בגדר צדיקים? ואם האמור הוא לכל אדם מדוע אם כן נאמר ''וצדיק''?

והנראה פשוט כי כוונת חבקוק בנבואתו בפתרון ''האחת'' שהיא האמונה - לצדיק ולשאינו צדיק, לומר שהדרך היחידה לקיומם של שניהם היא האמונה בלבד, והיינו לזה שעדיין אינו בגדר צדיק ורק ברצונו להיות צדיק - בא חבקוק בנבואתו ואומר: ''וצדיק'' - מי יקרא ''צדיק'' באמת? זהו שבאמונתו יחיה, מי שבאמונתו יחיה יגיע למדריגת צדיק, דהיינו, זה שיחיה עם האמונה, שהיא תהא ממש מהלך חייו, ועל כל צעד ושעל ישים עינו ולבו לילך עם האמונה, זהו שיגיע למדריגה שייחשב בה בגדר ''וצדיק''.

ומאידך עוד בכוונת חבקוק היתה לומר בנבואה זו לאדם שהנו מכבר בגדר צדיק הזהיר במצוות כראוי, דע, שמכיון שהנסיונות והמבחנים בסוף הימים יהיו כל כך חדים ונוקבים אזי אפילו הצדיק יצטרך חיזוק גדול לעמוד בהם, כי הנסיונות יהיו כל כך טרופים, שגם הצדיק אם לא יתחזק לחדד במיוחד את מידה זו שהיא האמונה בכל כוחו - עלול ליפול, חלילה.

הרי שנבואת חבקוק הינה בין לאדם הצדיק ובין לאדם הפשוט, לומר להם שיצטרכו להתחזק באמונה בכל כחם, ורק בדרך זו של חיזוק אמונה ישאר הצדיק במדריגת צדקותו כמקודם,וכמו כן האיש הפשוט יזכה ויגיע למדריגת ''צדיק''.

ועוד קמ''ל חבקוק בסיום נבואתו במילת ''יחיה'' לומר שהצורך לחיזוק אמונה לא יהא אך ורק בשביל להגיע למדריגת צדיק, אלא הצורך יהא בשביל חייו ממש, כלומר בשביל להעביר חיים, ולא רק בשביל לזכות למדריגות גבוהות, כי הנסיונות יהיו כל כך קשים, מפתים ומוזרים, שיצטרכו אמונה אפילו בשביל לחיות, כי מבלי האמונה לא מבעיא שלא יהא אפשר להגיע למדריגות ובוודאי לא למדריגת צדיק, אלא אפילו לחיות חיים מינימליים לא יהא אפשר לגודל הנסיונות והקשיים, ומי שיאחז באמונה בזמן הזה - לצד ריבוי הנסיונות, לא לסתם אדם יחשב אלא ממנה יגיע למדריגת ''צדיק'', כך שלא יהיו יותר משתי אפשרויות, אלא או להיות צדיק או להיפך ח''ו.

ואם כן אחר שהאמונה זהו העיקר הנדרש, צריכים אנו להבין שמן ההכרח הוא שכובד הנסיונות יהא על כך. דמאחר שזהו הקרש ההצלה היחיד בין לצדיק בין לפשוט, הרי שכמו כן כח הרע שנוצר לעומת הטוב הנו בהתאם, ואם כן מאחר וכל אפשרותנו להישרד בגדר ''צדיקים'' הוא אך ורק ע''י אמונה כמו כן הנסיונות בעיקרן יהיו באמונה.

ועוד, דמאחר ועיקר הנדרש הוא האמונה, חייב שיהא ברור שעיקר העבודה והנצחון יהא על האמונה, דאם יקפיד האדם להיות נזהר בכל דרכיו ועניניו אולם בעניני אמונתו לא יתן לבו ומעיניו לחזקה בקרבו כל הימים לרבות הלילות - החטיא את המטרה, דמכיון שזה עיקר המבוקש אזי זהו התפקיד, ומי אשר יזלזל בתפקידו, אף שיעשה תפקידים אחרים בתכלית השלמות לא יוכל לבוא בזה על תכליתו.

ולכן כאמור, כל אחד יתן אל לבו להתלהב מאפשרות זו שניתנה לנו כאפשרות יחידה, ואפשרית לקיום, שהרי אם הנביא חבקוק תלה את הצלתנו במידה זו שהיא האמונה - בהכרח ששווה הוא לכל נפש.

ולכן - אם להיות גדול ומושלם בתורה, בתפילה, בקדושה, בזריזות, בזהירות, בנקיות, בטהרה, ביראת חטא וכו' לא מתאפשר הדבר לכל אחד, הרי שמידת האמונה בהכרח כן תתאפשר לכל אחד לבטל דעתו לדעת קונו בכל אירועיו ומקריו ולקבלם בסבר פנים יפות באמונה שהכל מהשגחתו הפרטית וכמו כן באמונה שכל הנעשה עמו זהו לטובתו. וזהו עונג גדול ליקח עבודה זו כ''פרוייקט'', כדי לצאת מושלם ו''גדול'' במידה זו, ובפרט כאמור שהיא המודד האמיתי לצדקות האדם, וכנאמר בפסוק בחבקוק גופא ''וצדיק באמונתו יחיה'', דהיינו מי הוא הצדיק - זהו שבאמונתו יחיה.

ובהכרח זהו פירוש נכון בדבריו וכאמור דאם לא כן יקשה הקושיות שהקשינו לעיל היאך הוא העמידן על אחת, והלא לא נאמר ''ואדם'' באמונתו יחיה אלא וצדיק, ואם כפשוטו שהצדיק שהנו צדיק מכבר, הוא שבאמונתו יחיה, היאך אם כן העמידן על אחת והלא בעינן עוד תנאים רבים לשיהיה האדם צדיק, ועוד קשה, וכי מי שאינו במדרגת צדיק - והם הלא רוב בני אדם, וכי מנועים המה מפתרון ''העמידן על אחת''? אלא כאמור דבא לומר בזה דזהו גופא, מי הוא זה שיזכה להחשב לצדיק בדור הגאולה? זהו שיאחוז באחת שהיא האמונה, וקאי אכל אדם באשר הוא.

והיינו לומר שאף שבדורות קודמים היה נצרך להגיע למדריגת ''צדיק'' תנאים רבים, הרי שבעקבות משיחא זהו שיאחוז במדת האמונה יחשב בגדר צדיק אמיתי.

ומאידך קמ''ל חבקוק שלא יהא אפשר לילך על פחות מכך, שהרי האמונה היא תהא הנתיב היחיד להצלה, ומבלעדיה לא יהא אפשר, והיא שתביא את האדם למדריגת צדיק, הרי שכשם שאי אפשר ללא האמונה שהיא האחת היחידה להצלה, כמו כן אי אפשר מבלעדי היות האדם צדיק, כי בהכרח האמונה תביאהו להיות צדיק, כאמור לעיל, דהצדיק יהא במדריגתו על ידי האמונה.

אם כן אי אפשר בפחות מהאמונה, וממילא אי אפשר בפחות ממדריגת צדיק. והבן. ולפי זה יובן היטב דברי החפץ חיים, במה שאמרו חז''ל ''אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב'', והקשה החפץ חיים, דהיאך יתכן דור שכולו חייב או כולו זכאי הלא לעולם לא יהא דבר הזה, דור שכולם חייבים חלילה, או שכולם צדיקים?!ותירץ דמאמר זה לא קאי בכללות על כלל ישראל אלא בפרטות על כל יחיד ויחיד, כלומר שבדור הגאולה הנסיונות יהיו כל כך תקיפים וחדים, שכל אדם יוודע בהם על אמיתותו, ולא יוכל להיות מצב ביניים, כי או שהאדם יברח מהעבירה כבורח מן האש ואז יחשב כצדיק, או באם לאו בהכרח שיהא חייב ורשע, כי הרע ישתולל באופן קשה שלא יהא אפשר להיות באמצע.

והוא הנאמר בדברי חבקוק, כי הנתיב היחיד להצלה יהא האמונה, והוא שיביא את האדם להיות צדיק, ובאם לאו, באם לא יחזק עצמו באמונה חזק בכל כוחו לא רק שלא יהא צדיק אלא אף יהא חייב חלילה.



פרק ה - ה' צדיק יבחן''


נאמר בתהילים (יא, ה): ''ה' צדיק יבחן ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו'', והנה פסוק זה לאו סיפה רישיה ולאו רישיה סיפה, שהרי היפך משונא הוא אוהב, ואם סיים הפסוק שאת הרשע שנאה נפשו, היה לו לפתוח שאת הצדיק אהבה נפשו, ומהו שפתח בה' צדיק יבחן, מהו ה''יבחן'' הנאמר גבי צדיק - דבר והיפוכו לעומת ה''שנאה נפשו'' הנאמר גבי הרשע?

אולם התשובה היא, דהיא גופא, זה שהקדוש-ברוך-הוא בוחן את הצדיק הוא הסימן לאהבתו את הצדיק.

והטעם לפי שהמבחן שהוא הנסיון הוא מרים על נס את הצדיק לדרגה גבוהה, ובשביל האהבה שאוהב ה' את הצדיק וחפץ לרוממו - מנסהו וכנאמר (תהילים ס' ו'): ''נתת ליראיך נס להתנוסס'', נס מלשון נסיון, שכן נסיון נגזר ממילת נס - ''והאלקים ניסה את אברהם'', הרימו על נס בנסיון זה. הנסיון הוא על מנת לנוסס - להגדיל ולרומם. ובכן ''ה' צדיק יבחן'' הוי כאילו כתוב ה' צדיק יאהב.

והנה לפי המבואר שבסוף הימים גדר ''צדיק'' יהא רק למושלם באמונתו, הרי שעיקר המבחנים בדורנו יהיו על אמונה, כי ה' ''צדיק'' יבחן, ובאמת אף בכל הדורות לעולם עיקר מבחני הצדיקים היו על האמונה, שהרי הצדיק - מתאוות העולם האסורות כבר הפריש עצמו, וכן מיתר העוונות המפורשים באיסורם מתאוות ומידות רעות בוודאי שהצדיק הבדיל עצמו מהם, אולם בפרטי האמונה עדיין נבחן הצדיק כל ימיו.

והנה בגמרא סוטה (מ''ח) דרשו על הפסוק ''מי בז ליום קטנות'' מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנם לעתיד לבוא - קטנות אמונה שבהם, הרי שלגבי האמונה הנסיונות שייכים גם לגבי הצדיקים, ובה הם נתפסים עד כדי בזבוז שולחן לעולם הבא.

כי באמת החובות הנדרשות בסעיפי האמונה דקות המה למאד, וכדוגמא שהגמרא גופא הביאה שם (בסוטה מ''ח): כי הא דאמר ר''א: ''מי שיש לו פת בסלו היום ואומר מה אוכל למחר הרי זה מקטני אמנה'', הרי לך דקות באמונה שאין כמוה, אדם שיש לו עשרה ילדים, ואין לו שום דבר מאכל בביתו מה ליתן להם למחר, ורק אומר הוא מה יהא מחר - הרי זה מקטני אמונה...

הרי שכוונת הגמרא: ''מי גרם לצדיקים וכו''' לומר לנו שנסיון האמונה שייך גם גבי צדיקים.

אלא שלפי זה נחזור על שאלתנו ששאלנו לעיל, מה נשתנה דורנו להתנבאות עליו שעיקר העבודה בו תהא על האמונה, אחר ומבחן האמונה הוא קשה אף לצדיקים, והוא מבחן שהיה בכל הדורות כולם, שהרי הגמרא סוטה מ''ח בדרשת ''מי בז ליום קטנות'' קאי על כל הדורות כולם, אם כן מה כוונת חבקוק הנביא לומר ''וצדיק באמונתו יחיה'' דווקא לגבי עקבות משיחא - העמידן על אחת, והלא להמבואר שנסיונות האמונה המה כמו כן נסיונות הצדיקים בכל הדורות? אולם להאמור לעיל יובן גם ענין זה.

בכל הדורות תנאים רבים נדרשו כדי להחשב בגדר צדיק, ואכן גם הצדיק מתנסה לעולם באמונתו, ועל כך מתבזבז שולחנו, אולם עם כל זה לא יגרע מצדיק שמו ותוארו אחר שקיים התנאים האחרים שנדרשו להיות ''צדיק'' וכמדוקדק בלשון הגמרא מי גרם ל''צדיקים'', הרי שעל אף קטנות האמונה לא נגרע מהם שם ''צדיק'' שהרי מסר נפשו על פרטים רבים בעבודת ה', כמו בתיקון המידות והתאוות וכיוצא.

אלא שבדור עקבות משיחא מחדש לנו חבקוק, שאין לנו תנאים אחרים כדי להחשב בגדר צדיק, והטעם כי דלונו מאד. המסירות נפש, ההתלהבות, העריגה והכיסופים, יהא יקר המציאות ונחלת יחידים בלבד. ואם כן מה תהא האפשרות להחשב בגדר צדיק בדור מיותם זה? הרי להתחיל את העבודה בשבירת המידות, והתאוות זהו לא יהא אפשרי בדור עקבות משיחא לגודל שפלות הדור, ובכן הברירה היחידה תהא להתחיל עם חיזוק האמונה בלבד, וממנה יבוא לתיקון שאר המידות ושבירת התאוות, וכמו שפירשנו לעיל בפרק ג' דהעמידן על אחת שהיא האמונה, וממנה יבוא לשמירת כל התורה כולה.

והמתרפה ממנה לא נותר לו שום מידה שראוי יהא להתכבד בה להחשב צדיק לסיבת מיעוט וחולשת הדעת, ולרבוי הסתר פנים שיהא בזמן זה, שלא כמו בדורות עברו, שהיה מתאפשר להם למסור נפשם בעבודה קשה באופן מיוחד על המדות והתאוות ולהשתלם בהם כדי להחשב צדיק, ובמילא הנשלם בהם כבודו במקומו מונח עבור שהשתלם בהם, ולכן הנו בגדר צדיק כבר מחמת מדות האחרות שהשתלם בהם, אלא שאם לא השתלם באמונתו יחשב ל''צדיק'' שלא השתלם באמונתו ועל כן מתבזבז שולחנם, אולם לא גרע בשל כך תואר צדיק ממנו להיות ''עובד'' על מדותיו ותאוותיו. אולם עתה מחמת שלא הניחו לנו מידות אחרות להתגדר בהם לסיבת ירידת הדורות, ולא הותירו לנו אלא אחת והיא האמונה, אזי, הדבק בה בכל כוחו אכן יזכה לתואר צדיק מושלם, כי מובטח הוא שבדרך ה''אחת'' זו יבוא לשמירת כל התורה, ובאם לאו ירחק ממנו גדר צדיק כלל, אחר שאין לנו מידה אחרת להתגדר בה מלבד האמונה, שיכולה להיות נחלת כל יחיד ויחיד לידבק בה בכל מאורעותיו, ולהטיל על עצמו עבודה נפלאה זו, ולהתמקד עליה בכל כוחו ומסירות נפשו.

העולה לנו מכל הנזכר, שבכלל הבטחה זו על הדבק באמונה שיזכה בכך לתואר ''צדיק'', נכלל עוד בהכרח שבאם יתעצם בה בכל כוחו יבוא לתיקון המידות והתאוות, כמבואר לעיל - והעמידן - את כל התורה - על אחת.



פרק ו - ב' סעיפים בעיקרי האמונה


כדי לעזור לעצמנו ברכישת מידה זו של האמונה, ולהיות בה בעלי הכרה ברורה, נשנה בה דרך קצרה, ונצמצמה למידה זו בב' סעיפים עיקריים והמה:

א. הכל בהשגחה

ב. הכל לטובה.

רוב כעסם וזעפם של בני אדם הוא בדרך כלל על ב' אופנים, או על עצמם מחמת שמאשימים המה את עצמם על מחדליהם וטעויותיהם, וכגון: לא חשבתי כראוי ולכך קרה לי כך או כך... היאך טעיתי... היאך שכחתי... וכיוצא, והאופן השני הוא מחמת שמאשימים את חבריהם שלא עשו את רצונם כרצונם, או שגרמו להם הפסד או בזיון וכיוצא.

הצד השווה שטעותם של בני אדם הוא להיותם מיחסים את אכזבותיהם למקרי העולם והסיבות, ועל כך כועסים המה או על עצמם או על אחרים, לכך נדרש סעיף הראשון - אמונת ''הכל בהשגחה'', המחייב לשקר את הסיבות והמקרים, ולייחס את כל הנעשה אך ורק לסיבת כל הסיבות בהשגחתו הפרטית ובמשפטו הצודק לגזור ביושר גזירות על ברואיו.

אלא שגם הדבקים באמונת ההשגחה ויש להם הכרה ברורה בסעיף א' של האמונה שהכל בהשגחה, אולם באם יחסר להם סעיף ב' שהכל לטובה, הרי שכאלה יתכן ויצא שכר אמונתם - בהפסדם, להיות דדוקא משום היותם מאמינים בסעיף א' שהכל מהבורא דוקא ולא מבני אדם, עלולים המה לכוון זעמם על ה' בלבד להיותם מודעים שצרתם ממנו דוקא, כך שקצפם וכעסם לא יהא על הסיבות אלא על סיבת כל הסיבות חלילה. ולכן חייבים המה להצמיד לעצמם את הסעיף השני שהכל לטובה, ובכך להסיר כל זעם וזעף מה'.

וכדי לחזק בנו סעיף ב' - ''הכל לטובה'', נתבונן. וכי חסר לו להקדוש-ברוך-הוא מלהשלים לך חסרונך, הלא בידו כרגע למלאת משאלות לבך על הצד הטוב ביותר, ובכוחו היה שלא תטעה בעסקיך ובכל עניניך, ושלא תשכח, ושלא תאמר דבר שלא במקום, ושלא יזיקך אדם מעולם, וכו', הלא הכל בידו, בידו מיד למלא מבוקשך בדיור, בפרנסה, בבריאות, בזיווג, בשלום בית, בזש''ק וכיוצא.

אלא בכל זאת מונע זאת הבורא ממך, האינך חושב שממתין לך דבר נכבד יותר ממבוקשך, וכי לחינם מיסרך הא-ל בנסיונות וביסורים כאלה, הלא וודאי בכוונתו להביא לך ערך אחר ששווה פי כמה וכמה מאותם ערכים שאתה מבקשם, זהו חשבון פשוט, וכי מה ענין יש לו להבורא ליסר את בני האדם ולמנוע מהם טובה אם לא בשביל שיתן להם ערכים אחרים חשובים מאשר יחפצו הם. והלא עתיד הקדוש-ברוך-הוא לשלם לאדם על כל מצוה וטורח שטרח עבור הבורא פי כמה וכמה, צא וראה (סנהדרין צו) נבוכדנצר שרץ ג' פסיעות עבור הבורא זכה לג' דורות של מלכות, ואם כן יש לנו להתבונן וכי מה אכפת לו לשלם לאדם כבר בעולם הזה משהו משכרו לעולם הבא, כדי שירווח לו מכל צערו ויגיעו? אלא ההסבר פשוט, לא כדאי לו לאדם לקבל את כל העולם הזה בשביל משהו של משהו ממצוה קטנה שעושה, וכמו שאמרו חז''ל: ''שכר מצוה בהאי עלמא ליכא'', כי עולמנו זה הוא עולם מועט שמחזיק את המרובה, ועל כל מצוה קטנה, או סבל קטן שסובל אדם בדומיה עבור הבורא כאן - יקבל שם על כך פי כמה וכמה לאין שיעור, והכל במושגים של עונגים של מעלה, אדם רוצה דירה בעולם הזה בוכה ומתחנן שיקבל דירה, תתבונן, הרי זה האדם שחפץ בדירה - עתה זה כל עולמו, ובזה רואה את כל אושרו, ושמחתו, ובכן לעומת זאת נראה מה מחכה לאדם לעולם הבא, באבות שנינו ''עתיד הקדוש-ברוך-הוא להנחיל לכל צדיק וצדיק ש''י עולמות, מהי דירת אבן לעומת ש''י עולמות לעתיד?!

אתה בוכה פה על דירה, ושוכח שמחכה לך ש''י עולמות, לא ש''י דירות... לא ש''י רחובות... לא ש''י ארצות... ש''י עולמות!

הרי בסבלך שתסבול ותוותר על פרוטות של עולם הזה ותעמוד בנסיון של ''בטל רצונך מפני רצונו'' - תזכה לעונגים נצחיים אין שיעור לעולם הבא, וכי לא כדאי לו להקדוש-ברוך-הוא ליסרך ולנסותך.

ועוד בוא ונראה את הנשלך מהעדר התבוננות בשכר מצוה שאין בכל העולם כדי לשלם שכרה.

אדם מתפלל לה' תפילות רבות שיזכה לדירה, עשרות תפילות, ואולי מאות תפילות, ובכן אם זוכה הוא הוא לבסוף לקבל דירה, רואה הוא בכך שהנה תפילותיו באו על תכליתן, הנה קבלתי דירה... ובאם לאו מצטער הוא על אי קבלת תפילותיו לפני ה'.

נורא, הלא דירה זו שאתה מבקש ועוד עשרה כמוה, אינם שוים חצי תפילה מכל המאות תפילות שהתפללת. ואתה רואה את הדירה - לבנים וחומר, תכלית כל המאות תפילות שזכית לעמוד ולהתפלל לפני בוראך, שזו התכלית האמיתית?! אתמהה.

הקב''ה מנע ממך דירה כדי ליצור סיבה ואמצעי על מנת שתבוא על תכליתך להתפלל ולהתקשר לה', ולכך דחקך בפינה דחוקה כדי שתתקשר עמו, וראה בדירה כאמצעי להביאך לתכלית שזו התפילה. ואילו אתה, רואה בתפילה אמצעי לבוא לתכלית שהיא הדירה, הלא הוא היפך מתכלית רצון ה' ממך, אצל הבורא מניעת הדירה הוא אמצעי להביאך לתכלית שהיא התפילה, ואצלך התפילה היא אמצעי לבוא ל''תכלית'' שהיא הדירה...

וכי שווה להקפיד או לזעוף ולזעום על הבלי עולם הזה ולהפסיד עבורם אוצרות וענגים לנצח, אתה מקפיד על סך של כסף שהפסדת, או טרחא שטרחת, או בזיון שארע לך, שהנו אפסי לגבי מה שמחכה לך באם תשתוק ותבלום פיך ולבך.

ולמה הדבר דומה, לאדם שאומרים לו תשקיע מאה ש''ח ותרוויח אלף ש''ח, והוא בטפשותו אומר, מה? אני אוציא מאה ש''ח, בשום אופן לא! הלא לטפש יחשב, וכי לא כדאי להשקיע מאה ש''ח להרוויח אלף ש''ח.

ובקל וחומר בן בנו של קל וחומר דומה זה הזועף וזועם על ה' בשביל שטותי עולם הזה ואינו מוכן להשקיע... לא כסף... לא טורח... אלא מעט שתיקה ובלימה ותו לא, ובשביל כך להרויח לא פי 10, אלא פי כמה וכמה לאין שיעור.

לכן הבה נתחזק במדה זו של האמונה שהניחו לנו - מהגדול ועד הקטן להתגדר בה להחשב צדיקים ושלמים.

ונסכם בקצרה דברינו דלעיל: ב' סעיפים מחויב שיהיו מחודדים אצל כל יהודי מאמין באשר הוא. הא' הכל בהשגחה, והב' הכל לטובה.

סעיף הא' ''הכל בהשגחה'', נצרך כדי שלא יתלה האדם את מאורעותיו במקרה ובבני אדם, אלא יפנה את כל הליכות חייו ומאורעותיו ומקריו אך ורק כלפי הבורא.

אולם מכיון שכך עדיין עלול שיצא שכרו של זה המאמין בהפסדו, וכאמור לעיל, אדם שאינו מאמין בהשגחה רח''ל, הלא זה כופר, שתולה כל מאורעותיו במקרה ובסיבות, אם כן כשיזיקהו אדם או יחרפהו, על מי יטיל זעמו וזעפו ונקמתו הלא בבן אדם שהזיק לו וביישו, לפי שאינו חזק באמונת ההשגחה ורואה באדם שהזיקו ככח לעצמו שהזיק לו, ועליו יטיל זעמו וקללתו.

אולם המאמין השלם שיודע בלבבו כי אין עוד מלבדו כלל, והאדם זה שהזיקו או ביישו אינו אלא שלוחו של מקום, וכל הרעה אשר קרהו אינו אלא מהבורא ששלח שליחיו להרע לו ולהזיק לו, אם כן הלא יפנה זה את זעמו וקצפו על אלוקיו רחמנא לצלן.

ואם כן יצא שאמונתו של זה יצא שכרה בהפסדה, ולכן חייב שיצמיד סעיף ב' לסעיף א', דהיינו ש''הכל לטובה'', ויאמין שכל אשר יקרהו הוא מאת ה' בלבד והוא לטובתו, ואין מי שאוהבו יותר מבוראו, האוהבו יותר מכל אוהב, ורוצה בטובתו יותר מכל אחר, ואפילו יותר מאשר האדם בעצמו, ובכח ב' סעיפים אלו יתחזק בכל מצב, ויוכל לכוף את יצרי הנקמה והשנאה גם במקרה המעורר ביותר לנקמה ושנאה.



פרק ז - נחיצות השלימות במידת האמונה ובטחון


א. להגיע לתכלית כל המצוות שהיא ה''לדבקה בו''


כבר הארכנו למעלה שמדריגת האדם לעתיד נמדדת כפי מדריגת אמונתו, וההסבר לכך הוא פשוט שהרי כל תכלית התורה והמצוות הוא כדי לקיים מצוות ''ולדבקה בו'' כמבואר.

וכמובן שבמצות ''ולדבקה בו'' מדריגות מדריגות יש בה, יש הדבק בה' מתוך התפעלות והתרגשות, ולבו מלא עריגה וכיסופים לה', וכל עבודתו בדחילו ורחימו מתוך התלהבות של קדושה, אולם לא כל אחד זוכה לזה, וכמו כן לא מיד אפשר לזכות לזה.

ראשית יש לקיים מצוה זו מתוך התמדת הזכירה גרידא, ואף שזכירה זו אינה אלא זכירה בעלמא ואינה מתוך התלהבות ולא מתוך הרגשים של עריגה וכיסופים, אולם, מתוך כך שיתמיד בזכירה זו - ''שוויתי ה' לנגדי תמיד'' שהוא כלל גדול במעלות הצדיקים כמבואר ברמ''א בתחילת השו''ע, יבוא לבסוף להתלהבות ולפחות מדי פעם.

וכמו שפירש''י אם בחוקותי תלכו - שתהיו עמלים בתורה, ואת מצוותי תשמרו - שתלמדו על מנת לקיים לשמור ולעשות שזו תכלית כל התורה כולה, ונתבונן, וכי מהו לשמור ולעשות, וכי לקיים המצוות כמו רוב העולם שמקיימים מצוות - זהו ה''לקיים לשמור ולעשות''?! אלא ברור הוא שה''לדבקה בו'' המצורף למעשה המצוות הוא התכלית שבקיום ושמירת המצוות. שהרי תכלית התורה והמצוות אינו בכך שנקיימם ללא לב וללא רגשות, שהלא בכך נחטא בחטא גדול של ''ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה'' שהעונש על כך הוא חמור מאד, וכמו שמצינו שאבדה הארץ על שלא ברכו בתורה תחילה, והיינו משום שהתיחסו לתורה כיתר החכמות.

והתכלית הלא לתת את הלב, והדבק בהשגחה ובכך משעבד לבו ורצונותיו לרצון ה', הרי שבכך מקיים למעשה ממש את האמונה. מעט נתינת הלב במצוה הופכת את ערך המצוה לערך שונה לחלוטין מכאשר אין גם אפילו את אותו מעט, ואין לשער ערך אפילו מעט של נתינת לב במעשה המצוה, כל טיפת ''לב'' מוסיפה ערך עצום לאין שיעור.

וכמו שאמרו: ''טוב מעט בכוונה מהרבות בלא כוונה'', ולא הגדירו לנו כמה מעט בכוונה שקול כנגד ההרבה שלא בכוונה, ויתכן שאף מעט ממש כל שהוא בכוונה שקול כנגד הרבה מאד כשהוא שלא בכוונה.

כל עבודה של לב חשובה היא למאד, וכשדבק האדם באמונת ההשגחה שיש כאן נתינת הלב, הופך בזה האדם את כל עבודתו לערכית יותר, ובא בזה על תכליתו בעולם הזה ועל שכרו המושלם לעתיד.

וכשמשים האדם אל לבו בכל ארועיו שזאת מאת ה' ולא במקרה ח''ו, וכמו כן כאמור - מסעף לכך את סעיף ב' שהכל לטובה, הרי שבכך נותן הוא את לבו לה', ומקיים בזה ''ולדבקה בו'' שזו תכלית כל התורה והמצוות. ושקולה נתינת לב כזו בכל פעם שנותן לבו להשגחה הפרטית כנגד הרבה תורה ומצוות ללא לב, כי טוב מעט בכוונה וכו'. ומאידך בנתינת לבו להשגחה מייקר לערך רב את תורתו ומצוותיו שמקיים, לעשותם בעלי ערך לאין שיעור, ולעומתו האחר שיתכן ויש בידו הרבה יותר תורה ומצוות אלא שהינו חסר לב מלהתבונן בדברי ההשגחה ומליחס את כל מקריו עניניו להליכות הגוזר שהכל לטובה.

והזכרנו לעיל מספר ''שומר אמונים'' שתכלית ביאת האדם לעולם לגלות את האמת שהוא אור ה' השרוי בכל מקום וכנאמר ''מלא כל הארץ כבודו'', וכי מלכותו בכל משלה ואין עוד מלבדו, וכל תפקיד האדם לשקר ולהכחיש את המקרה והטבע, ועל כך צריך האדם להילחם כל ימיו, ולא מלחמה קלה היא, כי העינים וכל יתר החושים הלא מורים על הסיבות והמקרים, לא עבודה קלה לשקרם ולהכחישם, ולאמת את הלא נראה, שהוא אין עוד מלבדו, והכל בהשגחה פרטית - לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו.

האדם נולד אטום מגושם וחומרי, ותפקידו בעולמו להסיר כל המסכים והמחיצות המסככים ומסתירים ממנו את אור ה', ולגלות שבעצם אפס זולתו ממש, ולהבין שהוא בעולם המתעתע בבני אדם באחיזת עינים לשקרם ולהתעותם מהאמת.

וכל צעד בעבודה זו שווה הרבה למאד, כי הוא צעד תכליתי, אחר שכל המצוות אמצעי לתכלית זו, ומפורשים הדברים בדברי הרמב''ן סוף פרשת ''בא'' ''ומטרת כל המצוות כדי שנאמין באלוקינו ונודה לו שהוא בראנו'', עיי''ש.

ועוד שם, ''שאין לאדם חלק בתורת משה, עד שיאמין שכל דברינו ומקרינו כולם ניסים, ואין בהם ממנהגו של עולם כלל, חלילה''.

אם כן מה יש יותר נחוץ לאדם מהאמונה.

ועוד יבואר להלן היאך בפועל ממש לא יתכן שמירת התורה הן בחלק העשה טוב, והן בחלק הסור מרע מבלעדי האמונה שאין עוד מלבדו.

ראשית ההצלחה באמונת ההשגחה תלויה בהבנה של הנחיצות בשלימות מידה זו. כי אם לא נבין את נחיצות השלימות במידה זו, לעולם לא ישלים עצמו בה.

ועל כן יש להתבונן, תכלית האדם הלא לידבק בבוראו, לזכור את הבורא שבראו בעולם החשוך הזה המסתיר את אור פני ה'.

וכאמור לעיל, דאומנם אין באפשרותנו לאחוז בתמידות במדריגת ''דבקות'' שהיא עריגה וכיסופים לבורא, או להתענג על ה', אלא מידי פעם חשים אנו בכך, אולם לפחות חייבים אנו לקיים בהתמדה את התכלית שהיא: ''הדביקות'' באופן של זכרון בעלמא, והוא ענין ''שויתי ה' לנגדי תמיד'', שהוא כלל גדול במעלות הצדיקים, וגוון דביקות זו הינה בהישג יד אחר שהוא תלוי בזכירת המחשבה בלבד.

והדבק באמונת ההשגחה, מקיים בזה את תכליתו לחשוב על הבורא, וכל רגע של זכירה ומחשבה על הבורא זהו רגע של תכלית.

לאדם בסוף ימיו יצרפו לו רגע לרגע, ומכל אותם הרגעים שבהם דבק בה' ולפחות נזכר בו, מאלו יהא אושרו הנצחי אחר שמהם בא על תכליתו.

זה הרי מפחיד ממש, יכול אדם לעבור שנים על גבי שנים, ולא יזכור את הבורא כלל באמת, והיינו אף בשומר מצוות, מניח תפילין שומר שבת, אולם הכל מקופיא, ואינו משים לב לזכור שיש לו בורא שבראו, והוא בנו, ולפחות שהוא בגדר עבדו החייב לשמור מצוותיו.

והלא הפועל הפשוט ביותר לעולם זוכר שהנו פועל ויש לו מעביד, ובשביל כך הלא יתייחס ברצינות לעבודתו אחר שתעבור ביקורת מעבידו. פועל שהולך לעבודה כהולך ברשות עצמו, עושה שם כחפצו וכרצונו בעצלות וללא מחשבה, הלא מיד יגורש ואף לשוטה יחשב.

היאך יתכן שאדם בא כאן לעולם ולא זוכר את בוראו במחשבתו, מעביר יום ועוד יום ועוד חודש, ועוד שנה וכן הלאה, והולך הוא ונשטף בזרם החיים ושוכח את העיקר שהוא הבורא שבראו, ושכל מקריו המה ממנו בלבד, והגרוע ביותר הוא שניגש האדם לתורה ולמצוות אולם הכל מהשפה ולחוץ.

הלא אחד שכזה יצא מן העולם בבושה וחרפה נוראה ריק מכל, ערום בא לעולם וכמו כן ערום יצא מן העולם.

כמה אם כן פשוט נחיצות האדיקות באמונה זו של אמונת ההשגחה ושהכל לטובה, הלא בזה בא האדם על תכליתו, ומביא את תכלית רצון ה' שבראו על תכליתו, וזהו שיתענג לנצח אחר כך באור ה'.

דהיינו, אף שכאן בעולם הזה לא זכה למדרגת להתענג על ה', ולחוש בעריגה וכיסופים בה', אולם עשה לפחות את אשר ביכולתו והוא הזכירה בה', לזכרו ולשוותו לנגד עיניו בכל מקריו ואירועיו, אזי לעתיד יזכה לזה בדרגה גדולה יותר שהוא להתענג על ה'.

והוא כלל גדול, בכל אשר יעסוק האדם כפי כוחו בעולם הזה יזכה לעתיד בעונג השייך לעולם הבא בהתאם למסירות נפשו שמסר כאן בחייו. שהרי התלמידי חכמים עוסקים בתורה בעולם הזה ברמה של עולם הזה, ובשביל כך יזכו לעתיד לתורה של עולם הבא כידוע, שהוא עונג אחר לגמרי. וכמו שאמרו באבות יפה שעה של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי עולם הזה, אולם מי הזוכה לאותו עולם הבא? זה אשר עבד ועמד בנסיונות בעולם הזה, אזי אף שכאן גם נהנה כפי מדריגתו להתענג על ה' - שם יזכה לזה באופן נעלה ביותר והכל כפי שיגע כאן על מדריגה זו, ואז יזכה לה ביותר, כי הוא עיקר התענוג כמובא במסילת ישרים בתחילתו.

כן הוא לגבי אמונה בהשגחה, אדם משתדל להידבק במידה זו בכל כוחו כאן, ואף שהיא בדרך זכירה בעלמא ללא ''הרגשים'', אולם לעתיד יזכה לה ביותר בעונג גדול.

וכאמור לעיל שמידה זו צריך האדם לקחתה כפרוייקט יותר מהכל, ובפרט לאחר גילוי חבקוק שהאחת שתביאנו לשלימות בדורו של משיח הוא האמונה, ואין לנו אפשרות להצלחה בדרך אחרת.

אזי כמובן שמבלי עמל ויגיעה תורה ובמצוות לא יגיע האדם לכלום, אולם תכלית היגיעה והתורה תפילה ומצוות צריך שיהא כדי להגיע לשלימות באחת זו שהיא האמונה, ואז מובטח הוא שאמונתו תביאהו לשלימות אף ביתר כל המעלות.

. האמונה חיי נפש, ומבלעדיה תאבד היציבות מכל עיקרי הדת

ועל כך יש לנו להבין, האמונה היא חיי נפש שאי אפשר מבלעדה, ובפרט בדורנו, הרי חבקוק הנביא ניבא לנו שעמידתנו יציבותנו קיומינו חיותינו תהא מבוססת ויציבה על עמוד אחד והוא האמונה, ועמוד זה אם נחזקו ונייצבו נחשב לצדיקים וכנאמר ''וצדיק באמונתו יחיה'', וכאמור לעיל שהביאור בנבואת חבקוק הוא שנתבשרנו באם נחזיק בכל כוחנו בעמוד זה שהוא האמונה נהיה צדיקים, כמבואר בדבריו, ''וצדיק'' מי ייחשב לצדיק? זה שבאמונתו יחיה, שאמונתו תהיה חלק מחייו ממש, עמה הוא יישן, עמה הוא יאכל, עמה הוא ילך ויבוא ישכב ויקום, כל פרטי מהלכי חייו יהיו צמודים לאמונה שהכל בהשגחה והכל לטובה, זהו שיבוא על שלמותו ותכליתו בדור זה, כי לא יהא ניתן נתיב אחר, אלא אחת, וכל העצות כתורה תפילה מצוות צריך שיובילו לנתיב זה שהוא האמונה לחזקה ללטשה להבריקה, ואז מצות אמונה תביאהו לשלמות בכל, כמו שביארנו לעיל באריכות, והיא חיי נפש ממש, כי באם לאו יאבד האדם יציבותו מעיקרי הדת לגמרי, כן ראה חבקוק בנבואה לסיבת ריבוי ועוצם תוקף הנסיונות והיסורים שיהיו בתקופתנו.

אי לכך חובה עלינו להשקיע במידה זו את כל כוחנו, אחר שרק היא שתגדיר אותנו כצדיקים ושלמים, ומי לא רוצה להגיע לשלמות, ואם לא במדה זו אז במה? היש לנו מעלה אחרת שתביאנו לשלימות מבלעדה?

ועוד תתבונן בנחיצות השלימות במידה זו, היאך אפשר מבלי שלימות במדה זו של האמונה בהשגחה ושהכל לטובה שזה בעצם מצות האמונה והבטחון הלא האדם שאין אמונה זו מוחשית אצלו, תורתו לא תורה, שהרי מבולבל הוא ממקריו, כועס על פלוני, מקפיד על אלמוני, כעוס וזועף ממקרי העולם המאכזבים, וכי יכול זה להתרכז ולהתעלות בתורה.

וכי מבלעדי מידה זו אפשר להתפלל, הלא מבלעדי החיזוק במידה זו של האמונה תיהפך תפילתו לזמן המסוגל לרכוז כל המחשבות של ההקפדות והכעסים, אז הלא יזכר האדם ויתעוררו אצלו כל מיני מחשבות טורדות המטרידות אותו ותפילתו תעבור עליו מבלי להתבונן בה כלום.

היאך יוכל אדם לעבוד את ה' בתורה ותפילה כאשר המקרים המה מהלך חייו, והלא מחוסר אמונה כראוי אץ ורץ הוא על כל אשר יבין שהשתדלותו יכולה להועיל. ופעם יהא זה על חשבון תורה פעם על חשבון תפילה, וכיוצא, הלא אם לא יחזק עצמו באמונה ובטחון בה' יטיל הכל על עצמו לרוץ ולשוט בארץ לאורכה ולרוחבה.

ועוד היאך אפשר מבלעדי מידה זו של האמונה בהשגחה ושהכל לטובה, הלא מבלעדיה האדם חי חיי קנאה ותחרות, אינו שמח בחלקו, מאשים את עצמו, מאשים את כל הסובבים אותו, מתגאה עליהם כועס עליהם, וכמו כן מבלעדי מידה זו לא ימלא האדם חובותיו לבורא בפרט במצוות שיש בהם חסרון כיס, כי יחוס על ממונו במקום שעליו להוציאו וכגון על מנת להדר במצוות, צדקה, מעשר, גמ''ח, או במקום שיצטרך להוציא ממונו לאפרושי מאיסורא, בכל מיני מקרים שונים.


ג. האמונה היא המידת ה''אחת'' להתגדר בה


וכמה צריך להתלהב להיות דבק במידה זו, אחר שהיא התכלית ובה נקבע האדם ל''צדיק'' - וצדיק באמונתו יחיה, זו מדה שהניח לנו הבורא להתגדר בה, והלוואי שנזכה שיתבטא זה לפחות בכך שלא נכעס על שום דבר, ונקבל באמונה את כל מאורעות חיינו להאמין שהם מאת ה' ולטובתנו האמיתית.

ומה אם כן שווה כל העולם הזה על כל גוון אופני ההקפדות המזדמנים בו, לעומת שיקרא האדם צדיק לנצח, הכי שווה הקפדה של סכום ממון מסוים שהפסיד האדם, או בזיון כל שהוא שנתבזה, או יסורים שונים אחרים שמתיסר האדם בעולם החולף הזה, וכמו כן כל מיני אכזבות שונות של הבלי העולם שמתאכזב האדם בהם, הכי שווים המה לעומת כל שתיקה ושתיקה שישתוק האדם ויבליג ויעביר על מידותיו, ובזה יזכה מידה כנגד מידה - כשם שהוא שבע רצון מהנהגת ה' עמו כן יזכה להיות הבורא שבע רצון ממנו, ויבוא על כך בשכרו בשביל כך לנצח נצחים.

וכי אינו כדאי להיות שבע רצון מהבורא על הצטרכויות של שטותי העולם ולוותר עליהם ולבטל רצוננו מפני רצון ה' בשטותי העולם, בשביל שכמו כן יהא הקדוש-ברוך-הוא שבע רצון מאתנו על אף מחדלינו בתורה ומצוות, וכהבטחת חז''ל: ''כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו'', שהוא במידה מסוימת גדר של וויתור. אולם לויתור זה זוכה האדם בדין, ולא בגדר ויתור שנאמר עליו (בבא קמא נ' ע''א): ''כל האומר הקב''ה וותרן וכו''', אלא מדין מדה כנגד מידה, ובזה יזכה לצאת מן העולם ללא דין ותביעה, מלא שבע רצון ה' ממנו, להיותו מבצע את עיקר תכלית רצון ה' בבריאת האדם בעולם, והארכנו בזה לקמן בפרק ט' ע''פ מקורות נאמנים.

הלא על זה יש להשקיע האדם את כל כוחו, ולהלן נבאר כמה עצות ודרכים שיביאוהו להשתלם בזה, אולם כאמור העיקר הוא ברירות הדעת בנחיצות ענין זה, ואז יבוא הרצון לכך. ואחר שיבוא הרצון הרי אין דבר העומד בפני הרצון, אולם כאמור הרצון לא יתחזק מבלי שיבין האדם בהבנה ברורה את נחיצות חובתו וזכותו בדביקותו בימי חייו באמונה זו של אמונת ההשגחה ושהכל לטובתו בכל אשר יארע לו.


ד. ''ואמונתך בלילות''


ועוד יתבונן האדם כמה נחוצה לו האמונה ובפרט בזמני ''לילה'' הבלתי נמנעים בחיי האדם, וכי יודע האדם איזה שנים עוד יחלפו עליו, ואולי יהיו שנות טירוף, חולי, עניות חלילה, והזמן יבגוד בו למאד, מבלי האמונה שתהא מלאה במצבריו היאך יחזיק מעמד בימים אלה. והיא עצת ר''ת בספר הישר, מאמר שישי, שיתבונן האדם להתכונן על כל מקרה שלא יבוא - פן יבוא, ויעמוד במחשבה, עתה קרה אסון זה לחברי או לשכני, מה הייתי עושה לו היה קורה אסון זה לי... האם יש בי הכח לשאת נסיון זה באמונה ובדומיה, ואף שאין חשק ורצון האדם לחשוב מחשבות כאלה, אולם כתב שם שמבלי התבוננות כזו ואף שלא נעימה היא כ''כ - יאבד האדם את דעתו בבוא הצרה אליו ח''ו. לכן עדיף לחשוב עתה על אסונות ולהתכונן אליהם באמונה, על מנת להיות בטוח ביציבותו על כל מקרה, מאשר עתה להתענג על דמיונות שוא - שלום יהיה לי, ולהנות מתקוות המבשרות טוב בלבד, ומאידך להסתכן בהתערערות או אף התרסקות בבוא הצרה חלילה.


ה. תיקון המידות תלוי אך ורק באמונה


נחיצותה של האמונה רב הוא למאד, שהרי מבלעדיה לא יוכל להגיע האדם לתיקון המידות שהוא קשה מהכל, והוא פשוט, שהרי מבלעדי האמונה היאך יתכן שלא ינקום האדם בשונאו, היאך יתכן שלא יטור לו שנאה בפיו ובלבבו, ובוודאי לפחות יהא רחוק מלאוהבו, מדוע שיאהבהו והלא בנקל יכשל בלאו ''דלא תשנא את אחיך בלבבך''. וכל אלה ויותר מאלה יעבור זה שאינו תולה מאורעותיו בהקדוש-ברוך-הוא, אולם הדבק באמונת ההשגחה יקל עליו להתגבר על מדות רעות אלו להיותו מאמין שהנעשה הוא בהשגחה, ומאת ה' היתה זאת, ולה' יתברך בקל יותר להיכנע מאשר לבני אדם.

המאמין המשייך מאורעותיו להבורא, ולא לבני אדם, הרי שהכנעתו תהא בקלות, כי לגבי הקדוש-ברוך-הוא יותר בנקל לאדם לעצור כעסו וקצפו, ולשכך זעמו וזעפו, וזאת רואים אנו בחוש, ישנם אנשים שגסים מאד במידותיהם הרעות ולא יכנעו לאיש לעולם, ולגבי הקדוש-ברוך-הוא הינם שומרי מצוות וכיוצא, ומכניעים עצמם להיבטל למחוייבות התורה מבלי אומר ודברים וזאת להיותם יודעים שהבורא הוא האלקים הכל יכול, והוא הטוב באמת - ''טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו'', ''הטוב כי לא כלו רחמיך המרחם כי לא תמו חסדיך'', ועוד אומרנו ב''נשמת כל חי'' הרבה מרחמנותו יתברך עלינו, וכן בכל יום מברכים אנו בשם ומלכות ברכת ''אהבת עולם אהבתנו ה' אלוקינו, חמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו, בא''ה הבוחר בעמו ישראל באהבה'', וכן בערבית מברכים כעין זה.

כך שלגבי הקדוש-ברוך-הוא קל לאדם לבטל דעתו ולהסכים להנהגתו, להיותו מכיר במידת מה את גודלו ואת טובו, ובמילא בנקל יכוף יצרו מלנקום ולשנוא, אחר שמנטרל את יחסו למאורע מבני האדם ומיחסו להבורא בלבד, ולבורא בנקל לו להיכנע מאשר אילו היה מייחס המאורע לאדם העושהו שאז כמה קשה היה לו להיכנע לאותו זה שהרע לו או פגע בו לבלתי התנקם בו. אולם זאת אך ורק כאשר צמוד הוא לאמונת השגחה פרטית, וכי אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן גזרו עליו מלמעלה.


ו. הנעלבין ואינם עולבין


עוד מנחיצותה של האמונה לזכות למעלת ''הנעלבין ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבין'', שהרי היתכן שיסבול אדם בזיונות מחבירו וישתוק בפיו וידום בלבו לה' לקבלם מבלי להשיב, והלא לא יתכן הדבר מבלי שיאמין שהכל מאת הבורא יתברך, ''וה' אמר לו קלל''! רק כאשר אמונה זו מוחשית אצל האדם יוכל עמוד בשתיקה מול בזיונות וחרפות אשר יחרפוהו ויבזוהו, ביודעו, מבזה ומחרף זה נשלח עלי מאת הבורא יתברך, ומה לי כי אלין עליו, ואחר שברור לו שמאת ה' נעשה לו זאת בנקל יותר יקבל דין שמים באהבה, והנה סמל האמונה בזה היה יוסף הצדיק, היש לך אדם שסבל כמותו מבעלי בחירה, ועוד מאחיו, שזרקוהו לבור, ומכרוהו לישמעאלים, ונמכר לעבד במצרים, וישב י''ב שנה בבור, מי גבר יוכל שאת סבל זה, והנה כשנזדמנו לו אחיו ויכל להרע להם, השיבם טובה תחת רעה, ובכן באיזה כח יכל עשות זאת?

התורה מגלה לנו זאת במפורש, ב' סעיפים היו מחודדים אצל יוסף הצדיק:

א. הכל בהשגחה. ב. הכל לטובה.

הכל בהשגחה - ''לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלקים'', אמר יוסף: אחי היקרים! אין לי כלל חשבון עמכם, שהרי אינכם אלא שלוחי המקום, הקדוש-ברוך-הוא עשה לי זאת ולא אתם, ומה לי כי אלין עליכם.

הכל לטובה - סעיף ב' שהיה מחודד אצל יוסף כדי שלא יהא לו תרעומת על הבורא: ''אתם חשבתם עלי לרעה והאלקים חשבה לטובה'', ומה לי כי אלין עליו חלילה, אחר שכל מעשיו עמי היו לטובה.

כמה פעמים אדם נפגע מחברו, ואפילו מאיזה מילה קטנה או משפט קטן, או אפילו עיקום פנים פוגע, והפגיעה היא קשה, ומבעבעת ברתיחתה, ובכל פעם שנזכר האדם במילה שאמר לו חבירו שוב מתעורר כעסו וזעמו, האמונה מחייבת שמבחינת הנפגע אין לו ליחס את פגיעתו לפוגע אלא להשגחה, אכן הקדוש-ברוך-הוא יתחשבן במיטב עם הפוגע וישלם הפוגע על שפגע ''טבין ותקילין'', אולם מבחינת הנפגע עליו להאמין שה' שלחו לאותו פגע שיפגע בו. כי אם לא היה מגיע לו אותה פגיעה לא היה משתלח עליו אותו פוגע ולא היה מצליח לפגוע בו גם אם היה רוצה, כי אמנם הבחירה להרע היא של הפוגע, אולם הוצאתה לפועל של אותה בחירה זהו מיד ה'.


ז. ''כל מצוותיך אמונה''


ועוד מנחיצותה של האמונה להביא את כל המצוות על תכליתן, עד שמבלי אמונה חיה וברורה אפשר לומר שהמצוות הינם כגוף בלא נשמה. ויתר על כן הוא שעל תכלית ב' סעיפים אלו בא האדם לעולם, ובכך נמדדת גדולתם האמיתית כמו שהזכרנו לעיל.

ועל ב' סעיפים אלו צריך שיתן האדם כל מעייניו, ויקחם כ''פרויקט'' לכל ימיו, ואם על אלו היה כל עמלו ויגיעו כל ימיו, אשריו, כי מילא תפקידו בשלמות.

שהרי נתבונן מה תכלית רצון ה' מהאדם, שישמור שבת כטקס בעלמא, קידוש, סעודות כיד המלך, מלבושי כבוד ושררה, מנוחה, עונג, ותו לא?! זו תכלית מצות השבת השקולה ככל התורה?! הלא מפורש בתורה שהשבת זכר ליציאת מצרים, כמפורש בדברות השניות בפרשת ואתחנן: ''וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' אלקיך משם ביד חזקה על כן אנכי מצווך לעשות את יום השבת'', דהיינו התכלית של השבת כדי שנדע את ה' והשגחתו הפרטית עלינו שנתודעה לנו ביציאת מצרים. וכן כל ענין המועדות שכולם זכר להשגחה הפרטית עלינו.

וכן תפילין שמניח האדם בכל יום, וכי הוא לקישוט או למצוה בעלמא, והלא הכוונה היא לשעבד הלב והמוח לבורא כעבד התלוי באדונו, שזו תכלית רצון ה' מאתנו ולשם כך בראנו שנכירו מתוך חשכות העולם המסתיר את בלעדותו, ונשעבד תאוותנו ומחשבתנו אליו בלבד.

וככל שיהא שלם האדם באמונתו כן בכך יבצע תכלית ביאתו לעולם. ובכך תצא לפועל תכלית רצון הבורא מהבריאה בכלל וממנו בפרט, כי תכלית הכל הוא האמונה, ונאמר (תהלים קיט, פו): ''כל מצוותיך אמונה'' תכלית כל המצוות שיביאו את האדם לאמונה, ומה בצע בעשיית המצוות כשאמונתו של האדם סותרת את מעשי מצוותיו בכך שהנהגתו לא כפופה ומבוטלת לאמונה.


ח. היפלא מה' דבר


ועוד מנחיצותה של האמונה שלא יאבד האדם תקוה גם כאשר אפסו סיכוייו להצלתו, כי כן באמת דורשת מאתנו האמונה, והוא נורא עד היכן דרישת הקדוש-ברוך-הוא מהאדם להיות מאמין.

הנה לדוגמא מבאר לו הגה''צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצוק''ל את תביעת הקדוש-ברוך-הוא משרה על אשר צחקה מבשורת הולדת הבן, וכך מתאר זאת הרב, יושב לו אדם פשוט ואולי אף ערבי קבצן ומבקש צדקה, עוברת אשה בת 90 ומוציאה מארנקה מטבע ומוסרת לו, והנה קם הקבצן ומברכה: שתזכי לבן זכר עוד השנה.... היש גיחוך גדול מזה, והנה עם כל התימה שבדבר רואים אנו שכן היה תביעת ה' משרה: למה זה צחקה שרה, היפלא מה' דבר!

כמה יש לנו ללמוד מכאן לימוד עצום לעניננו אמונת ההשגחה, אם על ישועה משונה ומגוחכת שאינה במציאות הטבעית כלל יש לאדם לקוות ולא להתיאש מישועת ה', ואף שהוא דבר שטרם נעשה פלא כמוהו - מחויב הוא להאמין שיתכן שיעשה. על אחת כמה וכמה שעל דבר שכבר נעשה, ועתה האדם לאחר אירוע פלא שנעשה עמו והנותר הוא להאמין במה שכבר היה - כמה פשוט הוא שעליו להאמין שהוא בהשגחה פרטית. וכמו כן אותו קל וחומר הוא אף על אירועים שגרתיים שאינם פלאיים, שהרי קל יותר להאמין בהשגחה הפרטית על אירועים שגרתיים שכבר היו מעל דבר פלא שעדיין לא היה - שיהיה, ואם מצווה האדם להאמין שיתכן שיהא דבר פלא וחריג - היפלא מה' דבר, על אחת כמה וכמה שמחויב להאמין בקל מזה על הארועים השגרתיים שכבר היו והינם מאחריו - שהמה בהשגחה פרטית.


ט. כבוד הבריות


עוד מנחיצותה של האמונה להציל את האדם מהעוון החמור של זלזול בכבוד הבריות, שהרי כמה החמירו חז''ל בזהירות בכבוד הבריות, ובאמת רוב בני אדם נזהרים בכבוד חבריהם, אולם זהו כל זמן שלא היתה פגיעה בכבודם או בממונם. מעטים המה היודעים להזהר בכבוד חבריהם גם כאשר נפגעו מחבריהם בכבודם או בממונם.

ובכן מה העצה לכך.

האמונה בהשגחה!

כשאתה מאמין בהשגחה הרי שבכך הנך משתכנע שפשוט ''טעית בכתובת'', וזה אשר אתה רוצה להשליך עליו רוגזך וקצפך איננו זה הפלוני שחטא נגדך כלל.

וכמו המשל שהיה ממשיל החפץ חיים, ראובן מחפש אדם בשם שמעון, הולך לקבוצת אנשים, ושואל האם יש ביניכם אדם בשם שמעון שאני מחפש? עונים לו: לא, אין בינינו אדם כזה, הכי יתכן שירגז עליהם בשביל כך?! אתה רוצה טובה ממישהו, סרב הלה להענות לבקשתך, המאמין אינו כועס, מדוע? מבין הוא שטובתו צריכה לבוא על ידי אחר שנקבע בשמים שייטיב לו, ובינתים הלך לכתובת לא נכונה שמן השמים לא ייעדוה להיטיב לו, ובכן בנקל הולך לו לאיש אחר שמא הוא שיעדוהו.

וכן אדם שנחבל או ניזק או נפסד או נתבזה על ידי חבירו, והחל בפעולת תגמול ונקמה, ומיד הבין שטעה, שהנה החובל והמזיק זהו לא זה שעתה החל הוא לנקום בו, אלא מי שהוא אחר, הלא מיד יסיר השנאה והנקמה ויסב אותה לשני, כן המאמין מיד מיסב את נקמתו ושנאתו מחבירו להיותו מתיישר באמונתו לדעת ולהכיר שפשוט טעה, לא זה הוא פלוני שהזיקו... אלא הכל מאת הבורא ולטובתו האמיתית.

וראה לקמן במאמר הכעס שהוכחנו שגם נזק שנגרם לאדם מבעל בחירה הוא בהשגחה, כך שמבחינת הניזוק עליו לראות זאת בחשבון הפרטי שלו עם הבורא, אכן המזיק יבוא על עונשו לפי שחטא לבוראו ברשעותו - זהו מבחינתו של המזיק, אולם מבחינת הניזוק - אם לא שמן השמים היה מגיע לו זה הנזק או הבושה לא היו מסיתים את פלוני עליו, ובודאי שלא היו מצליחים אותו מן השמים להזיק לו.

כמה אם כן בכך ניצל אדם מזלזול בכבוד הבריות גם כאשר הדבר פוגע לו בכבודו או בממונו.

לסיכום, רק בדרך האמונה יהא בכח האדם להינצל מלשון הרע שנאת חינם, מקנאה נקמה ומכל העבירות החמורות, להיותו מתהלך בתומו לראות שבעצם אין עוד מלבדו, ואין על מי לכעוס. וכל כבישת כעסו אינה נצרכת להיות כלפי האדם שהזיק לו או ביישהו, שכלפי בני אדם קשה מאד לכבוש הכעס, אלא כבישת כעסו הוא כלפי בוראו, וכלפי הבורא בנקל לכבוש האדם כעס, בהיותו יודע שהוא מעשה האלקים - כל יכול בעל החסד והרחמים שעושה מעשהו ללא שום נגיעה אלא לטובת האדם, אם כן המאמין כשנתקל בדבר המכעיסו עבודתו היא לכבוש כעסו כלפי בוראו, והוא בנקל ביותר.

כך שכאשר מנטרל האדם עצמו מלהתיחס לסיבות, ומייחס את כל מקריו לסיבת הסיבות - חייו חיי קדושה, חייו חיי טהרה - טוהר מדות ללא כעס קנאה ותחרות נקמה ושנאה, ולבו - בר לבב נקי וזך, תוכו כברו באהבת ה' ובאהבת ישראל.

 
הנך נמצא ב: דף הבית hidden אמונה ובטחון פרק א - ז

התפילין שלי

תפילין

התפילין שלי

טובה אמיתית ליקירי משפחתכם

עילוי נשמה מכבדים בחיים ולאחר החיים

בשמחת כלולותיכם

חתן וכלה

מתפללים להצלחתכם

בשמחת הבר מצווה

בר מצווה

מתפללים להצלחת צאצאיכם

  • Login
    מלל מעל טופס הרישום
    מלל מתחת טופס הרישום
  • יצירת חשבון
    *
    *
    *
    *
    *
    Fields marked with an asterisk (*) are required.